הכאות בתל-אביב

ב-3 במאי 1947, חדרו אנשי אצ"ל למספר בתי-קולנוע בתל-אביב והכריחו את המכונאים להקרין על המסך סיסמאות של המחתרת וכן להשמיע נאום תעמולה קצר שעל תקליט. בכל בית-קולנוע פעלו 20-10 איש; חלקם תפסו את חדר-המדרגות המוליך אל תאי המכונות ועצרו בעד האנשים להיכנס למקום. במקביל נכלאו בעלי בתי-הקולנוע במשרדיהם ומנעו מהם להתקשר למשטרה. כל הפעולה ארכה כחמש דקות. 1
כתגובה על הפעולה בבתי-הקולנוע, החליט מטה ההגנה בתל-אביב להעניש 14 מאנשי האצ"ל בעיר, לפי רשימה שהכין הש"י. היתה זו הפעולה הראשונה מסוגה בתל-אביב והשתתפו בה יותר ממאה מאנשי החי"ש. מפקד כיתה אחד ו-20 טוראים, סירבו להשתתף במבצע. "הוראת ההכאות", מלמד מסמך בעניין זה, היתה לא להכות בראש אלא בגוף ולהשתמש במקלות ובאגרופנים ולא במוטות ברזל. שעות הביצוע: משעה 18.00 ועד שעה 13.00 למחרתו". 2 ואכן אנשי האצ"ל הוכו מכות נמרצות וחלקם נזקק לטיפול רפואי.
אבל היו גם אנשי אצ"ל שהוכו לאו-דווקא מתוך שיקולים לאומיים טהורים, ויעיד המקרה הבא:
לאחר תום מלחמת העולם השנייה שרר בארץ מחסור חמור בדירות. השלטונות, שביקשו לסייע למשוחררי הצבא הבריטי, התקינו תקנה, לפיה ניתן להחרים דירה או חדר פנויים ולשכן בהם חיילים משוחררים חסרי דיור. כך הגיע החייל המשוחרר אברהם פרידמן לחדר שהתפנה בדירתו של יצחק טליתמן, ברחוב שיינקין 66 בתל-אביב, והשתכן בו בראשית יולי 1947 כדייר משנה. למחרת היום, מצא את הדלת החיצונית נעולה ואת וכל חפציו מוטלים בחוץ. שוטר שהוזעק למקום הסתפק בגביית עדות, מאחר שלא היה בידו צו-פריצה. רק בבוקר שלאחר מכן הצליח פרידמן להחזיר את חפציו לחדרו, אבל שמחתו לא ארכה. בשעות אחר-הצהריים, נכנס לפתע לחדר חתנו של בעל הדירה, סרלין, שקרא: "היכנסו חברה!" כעשרה צעירים מזוינים באלות ובאגרופנים פרצו בעקבותיו והחלו להכות את פרידמן ואת שימל, ידידו שבא לבקרו. ההמולה משכה למקום קהל רב ואחדים מהמכים ירדו והסבירו שמדובר בתגרה פוליטית ובענישת "סחטן" של האצ"ל. המכות פסקו רק לאחר שפרידמן נפל על הארץ, מתבוסס בדמו. פרידמן ושימל ידידו הובאו לתחנת "מגן דוד אדום", ושם נחבשו. למחרת היום התלונן פרידמן במשטרה על המקרה, וזו עצרה את סרלין, אולם הוא שוחרר כעבור זמן קצר. 3
הפרשה נזכרה גם בעדותו של אליעזר ליף, איש יחידת הפלמ"ח שפעלה באותה עת בתל-אביב: 4



קרה שלא פעם ניצלו את הסזון לפתרון בעיות אישיות. היתה שם בעיה של איזו דירה שצריך היה להוציא ממנה פולשים ולהכניס אליה את נחום גרשונוביץ (מפעילי הסזון, ששוחרר אותה עת מן הצבא הבריטי). אבל זה לא היה במסגרת הפעולות שלנו, זה נָגַד את כל ההשקפות, את כל הקונספציה ...


דיוני הוועד הפועל הציוני

ב-26 באוגוסט 1947, התכנס בציריך הוועד הפועל הציוני. באותם ימים התכנסה ועדת האו"ם לעניין ארץ-ישראל לישיבת סיכום בג'נבה. נאומו של בן-גוריון במושב הוועד הפועל הציוני היה מורכב משני חלקים: החלק הראשון הוקדש לדיון מדיני-בטחוני, והשני היווה התקפה חסרת-תקדים על ה"פורשים". בדבריו טען בן-גוריון כי ועדת האו"ם תמליץ על חלוקתה של ארץ-ישראל לשתי מדינות -- יהודית וערבית - וכי עצרת האומות המאוחדות תקבל את עקרון החלוקה. אלא שהערבים לא יקבלו את התוכנית הזו כי מטרתם היא, אמר בן-גוריון: "החרמת המפעל הציוני כולו. תורת היטלר לא עברה לשווא בשביל העולם הערבי ... אם תשאלו אותי, אם הדבר הזה אפשרי, הרי תשובתי היא: כן, שהוא דבר שבגדר האפשרות. אם אנחנו לא נתייחס ברצינות ולא נתכונן לקראת זאת בזמן". בהמשך הדברים, ציטט בן-גוריון מדברי פאוזי אל-קאוקג'י, כפי שנתפרסמו בעיתון צרפתי בביירות: "...הוא אומר שהקרב בין היהודים והערבים הוא קרב טוטלי. אין זו שאלה בין הערבים ובין הציונים, אלא בין הערבים ובין היהודים, והאפשרות היחידה היא השמדה שלֵמה של כל יהודי, הן בארץ-ישראל והן בכל ארצות ערב ...".
באשר לבריטים, טען בן-גוריון כי "עד כמה שלא נתאמץ, הם ירצו להישאר ... הם יהיו מוכנים לעזוב את כל העולם: בורמה, הודו וכו', אבל להישאר בארץ-ישראל ... יש דברים אי-רציונליים אצל בווין, ולי נראה שהם רוצים להישאר בארץ-ישראל בכל מחיר ... הסכסוך עם אנגליה הוא סכסוך פוליטי קשה, ויכולים לפתור אותו באמצעים פוליטיים, ואנחנו יכולים וצריכים להשתמש בכל האמצעים הראויים לזה, וגם לעתים באמצעים שאינם לפי אופיים פוליטיים". (ההדגשה שלי, י.ל.) מכאן נבעה מסקנתו של בן-גוריון כי "ברור שעלינו להשתדל להרחיק עד כמה שאפשר מהר את השלטון הבריטי מארץ-ישראל, בלי שום שיירים וסייגים, ולא שזה יישאר בשינוי זה או אחר, אלא ממש הרחקה פיסית, זאת אומרת שלא יישאר סימן לשלטון אנגליה בארץ-ישראל".
בחלק השני של הנאום, שלא נפל באורכו מן החלק הראשון, הדגיש בן-גוריון את הסכנה של השתלטות הפורשים על היישוב היהודי בארץ. "הפורשים", אמר, "יצרו שיטה המסכנת את היישוב לא פחות מהמופתי. מסכנים את היישוב כי רוצים להשתלט עליו בעזרת האקדח". בן-גוריון לא הזכיר את מלחמתם של האצ"ל ולח"י בשלטון הבריטי (ככלות הכול, גם לשיטתו היה צריך לנקוט את כל האמצעים כדי לגרשם מן הארץ), אולם הוא ניתח בהרחבה את האהדה לה זוכים הפורשים בארץ ובארצות-הברית. "ישנם חלקים גדולים של יהדות אמריקה וחלקים טובים וגדולים של הציונות, אשר יש להם סימפטיה לטרור בארץ-ישראל והם תומכים בו. תומכים - זה לא רק במתן כסף וחתימה על הצהרות, תומכים באלפי דרכים. זוהי הבעה מיוחדת של חיבה לאצ"ל, אשר נראית ביהדות ובציונות ... היתה ועידה של ההסתדרות הציונית באמריקה לפני זמן קצר, ומנסחי ההחלטות שם לא נתנו לגנות את קבוצות הטרור".
ובאשר לנעשה בארץ, אמר בן-גוריון: 5
ביישוב יש תמיכה למעשיהם בפני שתי סיבות: סיבה אחת, של מעטים, הבטוחים שזוהי הדרך. הם חושבים שאין לנו ברירה אחרת. אני חושב שחברים אלה שוגים שגיאה פטלית, אבל אין אדם נתפס על דעתו ... אני חושב שהם טועים, הם חושבים שאני טועה, אבל זהו ויכוח אידיאולוגי-פוליטי, ויש חילוקי דעות בינינו. אך יש חלק שני התומכים בהם, והם אינם חושבים שזוהי הדרך, הם אינם מוכנים להילחם בממשלה, הם מוכנים לצחצח את נעלי הממשלה, הם מוכנים להיות יהודי החצר (ב' ויינשטיין: מי הם?) אני אומר מה שאני חושב לנכון לומר, ולא מה שאתה חושב שאני צריך לענות על שאלותיך. כולם יודעים מי הם.
לפני נסיעתי דיברתי עם באי-כוח כל חוגי היישוב בשאלות אלו, מה שקוראים ימין ומה שקוראים שמאל. חלק מביניהם הודו שהם תומכים בפורשים רק בגלל מאבק פוליטי פנימי. יש הגנה, הם חושבים שההגנה זהו כוח שמאלי, וטוב שיהיה כוח מזוין יהודי אשר עומד לשירות הימין ... הסכנה הפוליטית והמוסרית של הטרוריסטים, היא לא רק במעשיהם אלא בעצם קיומם ... יש הרבה יהודים אשר לא יסבלו את זאת, ולא ישכנעו אותנו שנסבול זאת בגלל הסכנה של מלחמת אחים. מניעת מלחמת אחים זאת אומרת לתמוך בטרוריסטים ולקבל את ההכתבה שלהם. זאת לא יהיה! קיומם זו היא הצהרת מלחמה על היישוב, והיישוב קיבל הכרזת מלחמה זו. (ההדגשה שלי, י.ל.)

בסיום נאומו, תבע בן-גוריון לקדש מלחמה בטרור ולהשמידו בכל האמצעים העומדים לרשות התנועה הציונית. עוד דרש לגרש משורותיה את כל אלה המסרבים להתייצב למערכה נגד הטרור.
יצחק גרינבוים התנגד לצעדים שבן-גוריון דרש ואף איים בהתפטרות אם תתקבל החלטה ברוח זו. בין השניים התפתח פולמוס חריף, והדברים הגיעו לידי כך, שבאחת הישיבות עזב בן-גוריון את החדר בכעס. בסופו של דבר, קיבל הוועד הפועל הציוני, ברוב דעות, את הצעתו של בן-גוריון, שעיקרה - החרפת המלחמה בארגוני הפורשים.
משלחת הסוכנות היהודית שעקבה מקרוב באותם ימים אחר הדיונים של ועדת האו"ם לעניין ארץ-ישראל, מיהרה לדווח על כך לבן-גוריון על מסקנות הוועדה, ונתקלה גם היא בסוגיית "הפורשים". על הפגישה הזו מספר אבא אבן, שעמד בראש משלחת הסוכנות היהודית בג'נבה: 6
נסענו מג'נבה לציריך להודיע על כך לבן-גוריון. דבר משונה: הוא היה כולו שרוי במאמץ לבנות את הליכוד הפנימי, והוא היה רועש נגד מה שהיה קורא "הפורשים". וכמעט לא רצה להתרכז בשום דבר נוסף. אז נכנסנו, [דוד] הורביץ ואני, והוא אמר: "יש לגמור עם הפורשים!" אנחנו אמרנו: בן-גוריון, יש דו"ח. מדינה יהודית והנגב כלול בתוך מדינת היהודים. כי זו היתה תמייד דאגתו, שיציעו לנו מדינונת בלי הנגב. אבל הוא בשלו: "לגמור עם הפורשים!" כשראינו, שאי אפשר להשפיע עליו להתייחס למה שאנחנו אומרים, קמנו והלכנו לקראת הדלת. ואז קולו רדף אחרינו: 'מה זאת אמרתם? מדינה יהודית עם הנגב? מדוע לא אמרתם לי את זה קודם?'. אז הוא היה מאד ברוממות רוח; ולמחרת, שמע הוועד הפועל הציוני את הדיווח. היו כאלה שאמרו שזה חלום בלהות, המפה הזאת עם כל ריסוק-האיברים של מדינה. ובן-גוריון אמר: "הלוואי ויתגשם חלום הבלהות הזה".

ראוי לציין כי כבר ב-19 באוגוסט, שבוע לפני תחילת הדיונים של הוועד הפועל הציוני, החליט המטה הכללי של ההגנה, להגביר את הפעולה נגד הפורשים "בדרך של פינוי ממקומות יישוב". פעולה מוגברת זו כללה "הטרדה ממקומות עבודה, מקומות מפגש ואימונים... איסור הדבקת כרוזים... תעמולה נרחבת למניעת התרמות".
ספר תולדות ההגנה, בהתייחסו לפרשה זו, קובע: 7
עם ההחלטה של 'הטרדה', רבו המקרים של ארגון הכאתם של פעילי האצ"ל. חוליות של מכים היו נשלחות לפי כתובות שנמסרו מאת שירות הידיעות. המכים היו נקראים לפעולה מבין יחידות החי"ש שבאזור ... חשודים בקשריהם עם האצ"ל גורשו לעתים מן השכונה או מן המושבה בה התגוררו.

אלא שהפעם החזיר האצ"ל מלחמה שערה והתוצאות לא איחרו לבוא.

הערות:


1. עיתון "הארץ" מיום 4.5.47.
2. את"ה, 8/23.
3. מ"ז, 9/19, וכן: עיתון "הארץ" מיום 7.7.47.
4. עדות אליעזר ליף, ארכיון יד טבנקין, חטיבה 4, מיכל 114, תיק 7.
5. אצ"מ, 5/329 S.
6. יגאל לוסין, עמוד האש, עמוד 481.
7. סת"ה, ג', עמוד 957.