|
|
מגעים בין האצ"ל ללח"י
|
עם הכרזת המרד של האצ"ל בשלטון הבריטי בארץ, בפברואר 1944, הלכו ונעלמו ההבדלים בין האצ"ל ולח"י. אותה שנה החל לח"י להתאושש מן המכות שהנחיתה עליו הבולשת הבריטית, בעזרתה של ההגנה, ואנשיו שבו ויצאו לפעולות נגד השלטון. בסוף אוגוסט נפגש מנחם בגין עם יצחק יזרניצקי-שמיר, אחד משלושת החברים במרכז לח"י. נסיבות הפגישה הזאת לא היו שגרתיות. ירוחם לבני ("איתן", ששימש אז כקצין מבצעים של האצ"ל) אסף את בגין מביתו בצפון תל-אביב והושיטו בסירת משוטים על הירקון עד ל"שבע טחנות". שם ירדו השניים מן הסירה וצעדו ברגל לבני-ברק, לביתו של אוהד לח"י, שבה המתין יזרניצקי. בדומה לבגין היה גם הוא עטור זקן ארוך ולמשקיף מן הצד היה נקל להתרשם כי לפניו שיח רבנים, לאו-דווקא דיון בין שני ראשי ארגוני המחתרת. בעיקרו של דבר היתה זו שיחת גישוש, שנועדה להתוות דרך לשיתוף-פעולה בין שני הארגונים. עם זאת הועלה בה גם עניין טכני רב-חשיבות: תיאום שימנע נזק לאחד הארגונים כתוצאה מפעולה שמבצע הארגון האחר. בגין הזכיר, למשל, בהקשר זה את ההתקפה הגדולה על משרדי הבולשת בשלוש הערים הגדולות שביצע האצ"ל ארבעה חודשים לפני כן. שעות מספר לפני שלוחמי האצ"ל יצאו לפוצץ את בניין הבולשת ביפו, נערכה בקִרבת מקום התנקשות של לח"י בקצינים בריטים, כתגובה על הריגתו של חבר הארגון בידי הבולשת. רק בדרך נס לא הופרעו לוחמי האצ"ל בפעולתם. על כך הוסיף שמיר כי הוא עצמו נקלע בסוף אוגוסט 1944 לדרום תל-אביב בשעה שהאצ"ל התקיף את תחנות המשטרה ברחוב לוינסקי ובאבו-כביר. כתוצאה מן ההתקפה, הוכרז עוצר ונערכו חיפושים בכל האזור וכך התעורר חשש כבד למעצרו. על רקע זה הוסכם שיש למצוא דרך לשיתוף-פעולה בין הארגונים ולוּ רק כדי למנוע הפרעות הדדיות. בישיבת המפקדה הארצית של האצ"ל, דיווח בגין על המגעים עם לח"י וציין כי "יש התקדמות ניכרת לקראת הבנה מלאה". אלא שמסקנה זו היתה טרם זמנה. 1 ראוי לציין כי מנחם בגין, וכן נתן פרידמן-ילין וישראל שייב (שני החברים האחרים במרכז לח"י), לא היו בארץ בזמן הפילוג ולכן לא היו מעורבים בכל המעשים המכוערים של העת ההיא. בכל זאת, היה צורך בהרבה רצון טוב כדי להתגבר על חוסר האמון בין שני הארגונים, שגבל לעתים באיבה. בסוף אוגוסט, נפגש בגין עם פרידמן-ילין ובסיום הפגישה הציע בגין להקים הנהגה משותפת שתִמנה שני נציגים מכל ארגון. במקרה של חילוקי-דעות, כך הובהר, תהיה ההכרעה בידי בגין, שיהיה גם אחד הנציגים של האצ"ל. פרידמן-ילין הגיב על ההצעה במכתב לבגין בו נאמר, בין השאר: 2 |
|
הצעתך המעשית אינה נראית לנו. [...] אנו מוסיפים לתמוך בהצעתנו, שפירושה בתקופה הראשונה - תיאום יסודי של פעולות בשטחים: המלחמתי, ההסברתי והפוליטי - בתור מסגרת, שעל קיומה צריכים לדעת אך ורק שני המרכזים של הגופים... אנו מציעים לפי שעה להתחיל מיד בחילופי הודעות על פעולות-מלחמה העומדות להיעשות על-ידי צד זה או אחר. באופן ממשי: להודיע יום לפני כן על האזור, שבו תבוצע הפעולה, כדי שהצד השני יספיק לעשות את סידורי הביטחון המתאימים לאדם ולרכוש. הצעה זו היא מחויבת המציאות, לאור דרכי התגובה החדשים של האויב, כפי שלאחרונה באו לידי ביטוי בירושלים ובתל-אביב. אנו מחכים לתשובתך. |
|
בתשובה, כתב בגין מכתב ארוך, שבו ניתח את מערכת היחסים בין שני הארגונים, ומנסה שוב למצוא דרך של שיתוף-פעולה. 3 |
|
[...] הגישה שלי - אפשר להגדירה במלים אלו: א. חיסול פרשת הפילוג ואיחוד מלא של הכוחות - הוא הכרח אובייקטיבי; ב. נוצרו, במשך החודשים האחרונים, התנאים הסובייקטיביים המאפשרים לעשות את הצעדים הראשונים למען איחוי הקרע. הגישה שלך - אם הבינותי אותך יפה - היא אחרת: א. אין הכרח אובייקטיבי ... ב. עדיין לא נוצרו התנאים הסובייקטיביים שיאפשרו לאחד את שני הכוחות הלוחמים והנרדפים. בשיחתנו האחרונה הודעת לי, כי אין אתם דנים על האיחוד ... וזו היתה הצעתי. ראשית, הצעתי לך להקים מחנה אחד. אולם לאחר שהודעתני, כי אין אתם מקבלים הצעה זו, הצעתי לך לעשות את הצעד הראשון בכיוון הרצוי: להקים גוף שינהל את כל העניינים מתוך קולגיאליות ושיתוף מלא.... לצערי דחיתם גם את ההצעה הזו ... מה נשאר אפוא? אתה מציע "שיתוף-פעולה" סתמי, ואמרת לי בפירוש, כי זה יהיה ניסיון: אם יצליח - מה טוב, ואם לא יצליח - יחזור המצב לקדמותו. בשיתוף-פעולה כזה אין תועלת, אבל רבה הסכנה מצִדו, דווקא בגלל אותו "ואם לא יצלח" ... יש לי הרושם, כי המלחמה מתפתחת בכיוון רצוי. ההבדלים בין שיטות המלחמה הולכים וקטנים. גם בשיטות ההסברה הפוליטית הנני רואה התפתחות חיובית ... בסיכום, הנני מציע, לשם ביסוס ההתקרבות ההדרגתית, לקיים פגישות פריודיות בין באי-כוח שני הגופים. תהיינה אלו פגישות בלתי מחייבות, בהן נדון על כל השאלות האקטואליות. אם נבוא לידי איזה שהוא הסכם בשאלה קונקרטית זו או אחרת - ישמחו שני הצדדים, ואם לאו - הרי היתה זו שיחה חופשית, בלי "אובליג'" [בלי התחייבות]. אם תסכימו להצעה זו, הייתי מציע לקיים פגישות כאלה, של שניים-שניים, פעם בחודש, או פעם לשישה שבועות. הצעתך בקשר להודעות ההדדיות על "פעולות" היא מעשית, וגם אני חושב כי יש למצוא סידור מתאים בנקודה חשובה זו ... זוהי שאלה בשביל מומחים. אני מציע לקיים בהקדם האפשרי פגישה בין יזרניצקי לבין מרידור ושניהם בוודאי ימצאו סידור נכון, שיוצע כהחלטה סופית. בלחיצת יד, שלך מ.- ט"ז אלול, תש"ד (4.9.44) |
|
בהמשך להתכתבות הזו, נפגשו נציגי הצדדים והסכימו להודיע זה לזה על פעולות מתוכננות. ואמנם לח"י קיבל הודעה מוקדמת על ההתקפה שביצעו אנשי האצ"ל במוצאי יום הכיפורים תש"ה (27 בספטמבר 1944). היחסים בין האצ"ל ולח"י הלכו והתהדקו והפגישות נעשו ידידותיות יותר. ב-16 באוקטובר אף יצאו שני הארגונים בכרוז משותף, ובתגובה לפניית המפקד העליון של הצבא הבריטי אל היישוב בארץ לשיתוף-פעולה עם הבולשת. מספר ימים לאחר מכן, הגלו הבריטים 251 עצורים מן הארץ, למחנה מעצר באריתריאה. 120 מהם היו אנשי אצ"ל ומיעוטם אנשי לח"י. כמעט כל האחרים היו פעילים במפלגה הרוויזיוניסטית שלא השתייכו לאף אחד מארגוני המחתרת. גירוש ה-251 היה חסר תקדים, והיכה את היישוב היהודי בארץ בתדהמה רבה. הגירוש הזה גם זירז את ההתקרבות בין האצ"ל ולח"י, ונציגי שני הארגונים החליטו לצאת לפעולות משותפות נגד השלטון הבריטי, בצמוד להצגתה של דרישה אולטימטיבית משותפת להחזרת הגולים ארצה. |
הערות: 1. פרוטוקולים של מפקדת האצ"ל, שלמה לב-עמי, הציונות, ד', עמוד 391 וכן: י. אלפסי, האצ"ל, אוסף מקורות ומסמכים, ג', עמוד 85. 2. י. אלפסי, האצ"ל אוסף מקורות ומסמכים, ג', עמוד 115. 3. שם, עמוד 117. |
