פגישות בין ההגנה לבין האצ"ל
הפגישה בין דיין ובגין
באחד מימי אוגוסט 1944, הקיש משה דיין על דלת ביתו של אליהו רביד, ברחוב הקישון 71 בתל-אביב, וביקש לשוחח אתו (ההיכרות ביניהם נקשרה, כזכור, בתקופת "עם לוחם", אך הקשר לא היה אמיץ. לרביד לא היה מכשיר טלפון בביתו, לכן נבצר מדיין לתאם את הפגישה מראש). עכשיו סיפר דיין לרביד שהוא מעוניין ללמוד כיצד האצ"ל מבצע את פעולותיו, ולשם כך נקבעה פגישה נוספת, בהשתתפות של אליהו לנקין. היה זה לאחר ההתקפה על המטה המחוזי של הבולשת ברחוב ממילא בירושלים. לנקין, שלקח חלק בפעולה זו, היה יכול להסביר לדיין את פרטי התכנון והביצוע. דיין הביע את הערכתו ללוחמי האצ"ל ובסיום הפגישה, שאל אם אפשר לארגן פגישה בינו לבין בגין. רביד ענה כי עליו לשאול את הסכמתו של בגין וכי ישיב לו דבר. בגין הביע את הסכמתו ופגש את דיין בביתו של אליהו רביד. 1 לימים כתב על אותה פגישה בגין בספרו "המרד": 2
בראשית המרד נפגשתי פעם יחידה עם אחד ממפקדי ההגנה החשובים, משה דיין. הוא ביקש להחליף אתי דעות. מאחר שהשמועה אמרה, כי הוא מן 'האקטיביסטים' בהגנה, הסכמנו לכך. החלפנו דעות. דיין סיפר לי רבות על ניסיונותיו בסוריה, אליה חדר בימי ממשלת וישי לביצוע פעולת חבלה במתקני מלחמה חשובים. האיש לא התפאר, אך ברור היה מתיאורו השקט, שלבו אינו חסר אומץ. בסוריה אבדה לו עינו; בוודאי לא אבד לו עוז-רוחו.
סיפרתי לדיין על מלחמתנו וערכה המדיני. בדברים רבים מצאנו הסכמה בינינו, לפחות בשיחה. דיין השמיע באוזני גם דברי עידוד מלבבים. הוא אמר כי לאחר פעולותינו החל ציבור הפועלים להתייחס 'בחיבה אל האצ"ל'. הוא שם לב לכך, שאנו עושים כל מה שאפשר כדי למנוע פגיעות ביהודים. אין הוא נכנס להערכת התוצאות הפוליטיות של מלחמתנו; על כך יכולות להיות תמיד שתי דעות. אולם הוא מעריך את פעולתנו בעיקר מבחינה חינוכית. אנחנו מוכיחים לנוער העברי כולו, כי אפשר ואפשר להכות בבריטים.
בסיום הפגישה, שאל בגין את דיין אם הוא בעד שיתוק פעולות האצ"ל בכוח (כפי שראשי הסוכנות היהודית איימו לעשות). דיין ענה שהוא נגד פעולה מעין זו, אבל הוא חייל, ואם יקבל פקודה - יבצע אותה.

על אותה פגישה כותב משה דיין: 3
[...] נגשתי אל מכרי הוותיק, אליהו מצדי (הוא גר ברחוב הקישון 71). מצאתי אותו יושב בבית. ברגע הראשון לא רצה להכניסני. מצאתי גם את אשתו (מרים מצדי).
אמרתי לו שאני רוצה להיפגש עם בגין. נבהל והשתיקני. הסברתי לו מדוע אני מעוניין להיפגש: לשמוע הסברה רעיונית וגם טכנית לשם הפקת לקחים בשבילנו לעתיד ...
אחר הצוהריים נפגשתי עם בגין בדירתו של מצדי. הוא לבוש יפה, שפם חום, משקפיים, שיניים קדמיות גדולות ודלילות.
שאלתי לדרכיהם והוא ענה לי כשעה וחצי - שעתיים ... אמר כי הוא מבין שלשם התקוממות דרוש כל היישוב, והוא מוכן לקבל את המנהיגות הקיימת רק אם תעבור לבסיס של מלחמה (תעבור "מבניין הסוכנות להרי הגליל"). הם יילחמו ובן-גוריון ינהל את המשא ומתן. לו ז'בוטינסקי היה חי, היו להם פרטנסיות גם לשלטון. בן-גוריון בסוכנות ובן-גוריון בוועד לשחרור לאומי אינם אותו הדבר ...

בעקבות הדו"ח של דיין, החל הש"י לשמור את צעדיו של אליהו רביד. בסופו של דבר נחטף רביד על-ידי ההגנה והוחזק במעצר באחד הקיבוצים במשך שלושה חודשים. (ראה להלן).


הפגישה בין סנה ובגין

במחצית חודש אוגוסט 1944, נפגש אליהו לנקין עם אליעזר ליבנה (מראשי מפא"י ועורך העיתון המחתרתי של ההגנה, "אשנב"). ליבנה גילה הערכה לפעולות האצ"ל, אבל טען כי לדעתו יש הכרח בכפיפותו של היישוב למנהיגות אחת, ולכן הציע להפגיש את בן-גוריון עם בגין, בתקווה שהם יגיעו לידי הבנה ביניהם. לנקין העלה את הצעתו של ליבנה בפני בגין. לאחר דיון במפקדת האצ"ל הוחלט להשיב בחיוב, ולנקין מיהר להודיע על כך לליבנה.
ב-23 באוגוסט, השתלטו יחידות האצ"ל על שתי תחנות משטרה באזור תל-אביב (תחנת אבו-כבירותחנת נווה-שאנן) כדי להחרים את הנשק שהיה מצוי בהן. בניגוד לידיעות המוקדמות, היו בתחנות אלו רק 18 רובים אנגלים, שבתנאי המחתרת לא היה להם שימוש רב. הפעולה עוררה תגובות נזעמות מצד מנהיגי היישוב היהודי; השמירה על שתי התחנות הופקדה בידי נוטרים יהודים, והנשק האמור היה מיועד, מנקודת-ראותה של ההנהגה, להגנה על אזרחי תל-אביב. כוחות ההגנה יצאו לחפש אחרי הנשק, והעלו בחקתם מחסן ברמת-גן שהכיל חומר ארכיוני.
האצ"ל ראה את פעולת התגמול הזאת בחומרה רבה, אבל במפקדה גבר קולם של אלה שלא רצו בהחרפת היחסים בין שני הארגונים, ולכן הוחלט לנסות ולהידבר עם ההגנה לפני נקיטת אמצעים. בעקבות החלטה זו נתבקש יעקב פרשטיי (תבין), ששימש אחראי על מחלקת שירות הידיעות (המש"י) של האצ"ל, להתקשר עם משה סנה (שהיה ראש המפקדה הארצית של ההגנה) כדי להציע עסקת חליפין; האצ"ל יחזיר את הרובים שהחרים בתחנות המשטרה, וההגנה תחזיר את הארכיון שמצאה ברמת-גן.
כשהגיע פרשטיי לביתו של סנה, ברחוב ביל"ו בתל-אביב, פתח את הדלת בחור גברתן ששאל לרצונו. פרשטיי אמר כי הוא רוצה לשוחח עם ד"ר קליינבוים.
"מי אתה" שאל הגברתן.
"אמור בבקשה לד"ר קליינבוים ששמי פרשטיי ושאני בא אליו בשליחות האצ"ל", ענה פרשטיי. (בהיות תבין סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, נפגש עם סנה כשבא להרצות בפני הסטודנטים).

הבחור ביקש מפרשטיי להמתין בפרוזדור ונעל את הדלת. כעבור זמן קצר חזר והכניסו לחדרו של סנה, שקיבל את פניו בחמימות, ולבקשת פרשטיי, הורה סנה לשומריו לעזוב את החדר. כשהגיעו לעצם העניין, אמר סנה כי אינו יודע על כך ולא כלום, אבל הוא מוכן לברר ולהמציא תשובה. תוך כדי שיחה על המצב בכללותו, אמר סנה כבדרך אגב: "כידוע לך, אני מכיר את בגין עוד מפולין. האם אפשר לדעתך לסדר פגישה בינינו?". פרשטיי ענה שיבדוק זאת, אבל התנה כל פגישה כזאת, אם תהיה, בכך שהוא יטפל בה לבדו וסנה יגיע אליה ללא שום שומר-ראש. לאחר שסנה נתן את הסכמתו, הבטיח פרשטיי לפנות לבגין. בקשתו של סנה, לא היתה ספונטנית. ימים מספר לפני כן ביקש בן-גוריון את סנה להיפגש עם בגין במקומו וסנה פשוט ניצל את הפגישה עם פרשטיי, כדי ליצור קשר עם בגין. 4
כעבור ימים מספר חזר פרשטיי לדירתו של סנה והודיע לו כי בגין מסכים להיפגש אִתו. הפגישה עצמה נערכה ביום ראשון, 8 בספטמבר. פרשטיי אסף את סנה מדירתו והם צעדו ברגל לאורך רחוב שיינקין. כאשר הגיעו לכיכר מגן-דוד, עצר פרשטיי מונית והורה לנהג לנסוע לצפון תל-אביב. לאחר חצי שעה, שבה המונית לרחוב שיינקין, ליד רחוב ביל"ו, ופרשטיי הסביר לסנה כי כל הסיבוב נועד להבטיח שאיש אינו עוקב אחריהם. הם צעדו עתה לבית מספר 74, ופגשו בחדר המדרגות את אליהו לנקין. פרשטיי הלך לדרכו ואילו לנקין וסנה עלו לדירתם של ישראל ולוקה וקס. בסביבה לא הוצבה כל שמירה ואיש מן הנוכחים בדירת וקס לא היה מזוין.
בגין קיבל את סנה בחמימות בחדר האורחים של משפחת וקס, והזמינו להסב לשולחן עגול, עמוס בפירות ובסיגריות - בגין עצמו היה אז מעשן "כבד" - שניצב בפינת החדר. מכיוון שסנה ביקש לקיים את השיחה בארבע עיניים, עזב לנקין את חדר והצטרף אל בני הזוג לוקס, במטבח הקטן. בחדר השינה, מאחורי הדלת הסגורה, ישן בנם בן השבע של משפחת וקס. 5
הפגישה, שארכה כחמש שעות, התנהלה באווירה ידידותית. סנה פתח ושאל כיצד בגין יכול לנהל מלחמה צבאית, מבלי להסתייע במקורות מידע מדיניים. בגין הודה כי המשימה קשה, אבל טען שבעידן התקשורת המודרנית, אפשר ללמוד רבות מהעיתונות ומן הרדיו. בתשובה לשאלתו העריך סנה כי הבריטים עתידים להציע, לאחר מלחמת-העולם, חלוקה טובה כפתרון לבעיית ארץ-ישראל. הוא ציטט את דבריו של צ'רצ'יל לווייצמן ש"עם סיום המלחמה תקבלו את השזיף הגדול ביותר שבפודינג". בגין השיב כי כל חלוקה של ארץ-ישראל היא רעה בעיניו, וכי אין לסמוך על אדם אחד, אפילו הוא אוהד היהודים. הוא הוסיף והזכיר שהאצ"ל הכריז מלחמה על השלטון הבריטי בארץ, ואין דרך אחרת לסלק שלטון זר אלא בכוח הנשק.
סנה נדרש לשאלת המרות הלאומית ואמר: 6
"אם תרחיבו את הפעולה זה מחייב שליטה על הנפש ועל הרכוש של הציבור. ועל הציבור יש לנו שליטה. אין אנחנו מתכוננים לוותר על שליטתנו בציבור, כי אנחנו הננו נושאי מנדט העם היהודי ... אתם
מוכרחים להגיע לידי שליטה על היישוב, אחרת לא תוכלו לבצע את התוכנית. על ישוב זה יש לנו שליטה, נחוצה לנו השליטה. אתם אינכם יכולים להיות שליטים, וזה מוכרח להביא לידי התנגשות".
השיב בגין על כך בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים:

לאצ"ל אין כל אספירציה לשלוט ביישוב ... אין לנו כל אספירציה לכל שלטון פוליטי ... מתוך המצב כמו שהוא, אנחנו רואים בבן-גוריון את האיש היחידי שצריך לנהל את המלחמה הפוליטית של הציונות ... אנחנו מוכנים להתייצב לפקודתו, אם יתייצב בראש ועד השחרור הלאומי או בראש ממשלה עברית זמנית, כאשר הוא יתחיל את המלחמה בשלטון...

סנה הוסיף ואמר כי:
יחס סביל לפעולות האלימות של אצ"ל ולח"י מצד המוסדות הלאומיים, היה מתפרש כצורה מוסווית ובלתי רשמית של אישור ותמיכה לפעולות אלה. משמעות זו היתה מטילה את האחריות הפוליטית על המוסדות הלאומיים ועל היישוב, בניגוד לרצונם ובניגוד לדעתם. באחריות זו לא יכולנו לשאת, קודם כל מפני שהיא נוגדת את אחריותנו לשותפות ההיסטורית של העם היהודי והיישוב העברי במלחמה האנטי-היטלראית. שנית, לא יכולנו לקבל את האחריות לסיכון היישוב על-ידי חשיפתו למעשי דיכוי של השלטון הבריטי, בעוד הבריטים היו מתרצים את מעשי הדיכוי שלהם בעיני דעת הקהל העולמית כהכרח בל-יגונה אל מול החבלה במאמץ המלחמתי.

הוא ביקש אפוא מבגין להסכים להפוגה בפעולות נגד השלטון הבריטי בארץ, ולו רק באופן זמני. בגין דחה בקשה זו וחזר על טענתו כי יסכים לקבל את מרות ההנהגה הציונית אך ורק ברגע שתבחר בדרך המאבק המזוין.
הם נפרדו באי הסכמה.
אחר-כך נכנסו בני הזוג וקס ואליהו לנקין לחדר האורחים ובגין סיפר להם את תוכן השיחה. בגלל השעה המאוחרת החליטו בגין ולנקין להישאר במקום עד אור הבוקר, ולוקה הציעה להם את הספה הכפולה שעמדה בחדר האורחים. הם נרדמו למספר שעות, בתחושה לא קלה. האצ"ל - זאת ידעו בבירור - ניצב עתה בפני הכרעות קשות.


הפגישה המכרעת בין גולומב וסנה לבין בגין ולנקין

כעבור חודש ויותר יזמו ראשי ההגנה "פגישת פסגה" נוספת עם ראשי האצ"ל. בתגובה ליוזמה זו הטיל האצ"ל על אליהו רביד להסדיר את הפגישה. הוא פנה תחילה אל זלמן סוזייב (תעשיין ידוע, לימים סגן שר המסחר והתעשייה), שאותו הכיר עוד בריגה (לטביה) ומי שנהג לעזור לאצ"ל בעניינים שונים. גם הפעם הסכים להעמיד את דירתו לפגישה, מבלי לשאול על מה ולמה. אלא שסוזייב חלה ברגע האחרון, ולכן הועתקה הפגישה, בעזרתו, לדירת ידידו, לויתן, בקרן הרחובות אלנבי ויונה-הנביא.
ב-31 באוקטובר 1944, נפגש רביד עם גולומב ועם סנה, והביאם למקום. הם עלו לאִטם במדרגות ובהגיעם לקומה הרביעית, כבה לפתע האור. גולומב העיר לסנה, ספק בצחוק ספק ברצינות: "הם סידרו שהאור ייכבה, כדי שלא נוכל לקרוא מי גר בדירה הזאת". מייד אחר-כך הוכנסו שניהם פנימה, ומצאו שם את בגין ולנקין לבדם. 7
הפגישה התנהלה באווירה מתוחה. ראשון הדוברים היה אליהו גולומב, שחזר זה לא מכבר מלונדון. בתחילת דבריו ציטט את לורד מלצ'ט, שפגש בלונדון: "הגד להם בשמי שיפסיקו את מעשיהם". מכאן עבר גולומב לרושם השלילי שעושות פעולות האצ"ל באנגליה.
"אנו הרגשנו בהרבה מקרים בשינוי היחס אלינו וראינו את התנגדותם הנמרצת של ידידינו למעשים אלה, אשר לדעתם מזיקים לכולם. אפילו צ'רצ'יל התבטא בהזדמנות אחת: 'אני אנער את חוצני מהם' ... אנו תלויים בדעת-הציבור של האנגלים ורק בעזרתם נוכל להגשים את מטרתנו. אסור לנו לדחות ולהשניא על עצמנו את דעת-הקהל הנ"ל ואתם מביאים לכך".

מכאן עבר גולומב לסכנה שפעולות האצ"ל מביאות על נשקה של ההגנה. הוא הסביר כי הבריטים מנצלים את המלחמה בטרור, כדי לערוך חיפושים בקיבוצים ולהחרים את הנשק הנמצא שם. "השיטות שבהן אוחז השלטון למען ביעור הטרור", אמר, "מסכנות את כוחנו אנו, כי כעת אין לנו אפשרות להתנגד לניסיונות של חיפושים בנקודות עבריות. בפיהם של הבריטים אמתלא של חיפוש אחרי הטרוריסטים, וכך יגיעו לגילוי ופירוק נשקנו". לבסוף עבר גולומב לשפת האיומים: 8
אנו דורשים מכם להפסיק מיד ... איננו רוצים שתתחיל מלחמת אחים ... אולם נהיה מוכנים גם לכך. נהיה נאלצים לאחוז באמצעים שלנו למען מנוע את מעשיכם. המשטרה, לדעתנו, לא תוכל לחסלכם, אולם אם היישוב יתקומם הרי הדבר יבוא לידי כך. ברור שאיננו מדברים על חיסולכם הפיסי, אולם התפתחות הדברים תביא גם לכך, היא תביא להשמדתכם. ואז לא חשוב מי התחיל הראשון - זה עניין של תעמולה והסברה. (הדגשה שלי, י.ל.).

משה סנה, שדיבר אחריו, היה מתון בהרבה. בראש וראשונה, הוא הסתייג משפת האיומים הבוטה של גולומב: "אני דוחה בהחלט את הביטוי 'השמדתכם'", אמר, והתרכז בניתוח המצב הפוליטי. הוא חזר והדגיש, כי להערכתו, לא ירחק היום שבו יילחמו כל הארגונים ביחד ועל כן יש לשמור את הכוחות לקראת היום הזה.
ישנן שלוש אסכולות בעניין פתרון השאלה שלנו" קבע: "האחת היא של לורד מוין והיא גורסת להשאירנו במצב של מיעוט תמידי כאן, אם כי תוך פתיחת שערים לעלייה מוגבלת. השנייה היא חלוקה באיזו צורה שהיא. ייתכן שיחתכו את הגליל והעמק מאִתנו. השלישית היא של צ'רצ'יל והיא עדיין בלתי ידועה. אולם יש הרגשה שהיא הטובה ביותר. הוא הבטיח לווייצמן את 'השזיף הגדול ביותר בפודינג'. הוא נחשב לידידנו האמיתי.

מכאן עבר סנה לבעיית המרות הלאומית והדגיש שיש צורך בהפסקה זמנית של פעולות האצ"ל, כי הן פועלות בניגוד לאינטרס הלאומי.
היישוב, שהוטלה עלינו שליחות. לא נסיר מעצמנו את האחריות כי היא הוטלה "אם אתם חושבים שאנו טועים, הרי תקחו בחשבון שאנו הרוב. אנו נציגי רוב עלינו על-ידי התנועה הציונית ועל-ידי רוב היישוב העברי".

לבסוף אמר כי:
אנו מוכנים להסכים עם קיומכם הסוברני, ואפילו ביום שיתוף הפעולה בינינו נשתפכם כגוף עצמאי. אולם עם ניהול פעולות הכרוכות בתוצאות פוליטיות לא נוכל להשלים בשום אופן. בייחוד שהן, לדעתנו, מזיקות ומביאות הרס לכול תקוותינו.

בגין, שהשיב לדברי גולומב וסנה, אמר בראשית דבריו:
"הנכם מאיימים עלינו בהשמדה. רבותי, לשם השמעת הדרישה והאיומים האלה לא היינו צריכים להתאסף כאן ... מהשמדה איננו מפחדים. איננו מאמינים גם שתצליחו באמת להשמידנו. נאמר לכם גלויות: אנו לא נפסיק את מלחמתנו".
מכאן עבר בגין לניתוח פוליטי של המצב וציין כי אינו רואה כל סימן חיובי מממשלת בריטניה שאפשר לסמוך עליו. כן הביע אכזבה מצ'רצ'יל, אשר התבטא ש"ינער את חוצנו מאִתנו" וציין כי צ'רצ'יל לא עשה מאומה כדי להציל את שארית הפליטה שהצליחה להימלט מאירופה הבוערת, אלא המשיך במדיניות "הספר הלבן" וסגר את הארץ בפני היהודים. בגין הגיב על הטענה כאילו פעולות האצ"ל מסכנות את הנשק של ההגנה, אמר:

אנו שוללים בהחלט את הנחתכם, שפעולותינו מסכנות את הנשק שבמחסניכם. החיפושים ברמת-הכובש ובחולדה [שהתקיימו בסתיו 1943] ובנקודות אחרות היו לפני פעולותינו ... ודווקא לאחר התחלת הפעולות לא נעשה יותר אף ניסיון אחד של חיפושים כאלה". בגין דחה בתוקף את הטענה כאילו האצ"ל רוצה להשתלט על היישוב. "איננו חושבים לתפוס את השלטון ביישוב", הדגיש. "אמרנו את זאת בהרבה הזדמנויות. אין לנו כל אמביציות לכך. לו היה חי ראש בית"ר, היינו שואפים להעמידו בראש העם, אולם אחרי מותו אין לנו כל כוונות להשתלט על היישוב. אנו חושבים שבן-גוריון הוא האיש, שיכול היום להוביל את הנוער למלחמה. דווקא בן-גוריון ולא אלטמן או מישהו אחר במפלגה הרוויזיוניסטית. אולם לשם כך בן-גוריון צריך לעזוב את מושבו ברחביה. כי כל זמן שהוא נמצא שם - לא יוכל לנהל את המלחמה הנ"ל. לנו אין כל אינטרס מפלגתי או מסגרתי. הננו מתפללים לשעה, שבה נוכל להכריז על סיום תפקידו של האצ"ל ולפזרו. ובאותו רגע שתצאו אתם למלחמה - נתייצב כולנו תחת הנהגה אחידה, שבה אתם תהיו הרוב המכריע. אולם כל זמן שלא עשיתם זאת, אנו ננהל את מלחמתנו. לא התחייבנו לפעול כל 24 שעות. ישנן הפסקות. ייתכן שנמצא לנחוץ לבצע את הפעולה הבאה בעוד חצי שנה וייתכן שזה יקרה מחר, אולם דבר אחד ברור: לא נפסיק ולא נודיע על הפסקה. כי לזאת מחכים השלטונות הבריטיים.

אחרון הדוברים היה אליהו לנקין. הוא ניסה לשכנע בדרכי נועם:
"איננו עוסקים במעשינו מתוך אהבה למקצוע זה. נהיה מאושרים כשתבוא השעה להפסיק את זאת. איננו טרוריסטים ונפשנו סולדת משפיכת דם ... יותר מכולכם הננו משתוקקים לבוא אותה השעה, כשניווכח שאין כל צורך יותר בקיומנו, כי כל דרכנו היא סבל וקורבנות".

לנקין חזר על התיזה שהציג בגין, כי ברגע שההגנה תפתח בפעולות נגד השלטון הבריטי, יתייצב האצ"ל לפקודתה. "הננו להבטיחכם, שאם מחר תגידו שיש צורך להוריד בכוח אלפי עולים בלתי לגאלים - אנו נפסיק את פיצוץ הבניינים ונלך אתכם יחד להוריד את העולים. אולם אתם לא מציעים לנו בכלל שום מלחמה, בו בזמן שדעתנו היא, שאין לנו רשות לשבת בחיבוק ידיים בימים אלה". 9
הפגישה הסתיימה לאחר חמש שעות באווירה קשה, מבלי שהצדדים הצליחו לשכנע זה את זה. שוב לא היה ספק כי ראשי ההגנה נחושים בדעתם לפעול נגד האצ"ל בכוח, כדי לחסלו.
בגין ולנקין לא ידעו כי חודשיים לפני הפגישה כבר החל שיתוף הפעולה בין ההגנה והבולשת הבריטית (ראה להלן).

הערות:


1. ראיון המחבר עם אליהו רביד.
2. מנחם בגין, המרד, עמוד 391.
3. את"ה, 112/1117.
4. ראיון המחבר עם אלי תבין.
5. ישראל וקס שימש בראשית שנות השלושים מזכיר ראשי של התנועה הרוויזיוניסטית בפולין, וזכה לעבוד במחיצתו של זאב ז'בוטינסקי. בוורשה הכיר את הסטודנט למשפטים מנחם בגין ואת הסטודנט לרפואה משה קליינבוים (סנה). בשנת 1934 נשא לאישה את לוקה כהנא ושניהם עלו מיד ארצה. הם התיישבו בתל-אביב ושכרו דירת בת שני חדרים ברחוב שיינקין 74, אשר לוקה וקס גרה בה עד עצם היום הזה. ישראל וקס לא היה פעיל באצ"ל, אולם עזר לארגון ככל יכולתו. בין היתר העמיד את דירתו לרשות מנחם בגין לצורך פגישות חשאיות עם אישים שונים, יהודים ולא יהודים.
6. מנחם בגין, המרד, עמוד 194. וכן: משה סנה, אחרית כראשית, מבחר דברים: 1967-1972, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשמ"ב, וכן: ראיון המחבר עם אליהו לנקין.
7. ראיון המחבר עם אליהו רביד.
8. שלמה לב-עמי, הפרוטוקולים של מפקדת האצ"ל, הציונות, ד', עמוד 432. וכן: אליהו לנקין, סיפורו של מפקד אלטלנה, עמוד 83.
9. אליהו לנקין מספר בעדותו כי את הפרוטוקול של הפגישה הזו כתב למחרת היום.