תופעת הירידה מהארץ של היישוב הישן
גדליה פנסטרהיים
עבודת גמר בהיסטוריה
כמות היורדים - יחידים או תופעה?
בעיית המקורות
מתקופת השלטון התורכי בארץ קיימים כמה מקורות סטטיסטיים. ראשית ישנו מפקדו של משה מונטיפיורי שנערך בשנת תקצ"ט, ומפקדו משנת תרכ"ו אשר כללו את כל יהודי הארץ. ניתן לאפיין את הנתונים במפקדים אלה כמופרזים במקצת מכיוון שרבים מכספי החלוקה והסיוע שהקהילות עמדו לקבל התבססו על מפקדים אלה ולכן אנשי היישוב 'עיגלו' את מספרם כלפי מעלה. מפקדים אלה מחלקים את תושבי הארץ היהודים לפי קהילותיהם ומתייחסים לגילם, מקום מולדתם ומגורם, מצבם המשפחתי, שמות ילדיהם, עיסוקם ומקור פרנסתם. מפקדים אלה, לצערי, אינם מתייחסים כלל לעוזבים את הארץ באותה תקופה אלא מהווים ספירה יבשה של תושביה היהודים של הארץ.1
המפקד הבא עליו ידוע הוא הנפוס העות'מני, אשר גם הוא עסק במניית תושבי הארץ גרידא. בניגוד למפקד מונטיפיורי, מפקד זה התאפיין במספרי יהודים מעטים יותר מאשר היו במציאות, מכיוון שמשמעויותיו המעשיות של מפקד זה היו חובות אזרחיות כגון תשלומי מסים וגיוס לצבא. מפקד זה מחלק את תושבי הארץ לפי דתות ומקומות מגורים.
עד מפקד זה התייחסות השלטונות העות'מניים לכל הקשור בתיעוד סטטיסטי היה מינימאלי. יתכן כי מפקד זה היווה מפנה מבחינה זו ויתכן כי ממפקד זה והלאה התקיים רישום כלשהו של היוצאים והנכנסים את שערי הארץ, אך אפילו אם חומר זה קיים בין מאות תיקי הנפוס העות'מני הנמצאים בארכיון המדינה נגישות מבחינתי הייתה אפסית, היות וכל תקים אלה למעט כשבעה, אינם בעברית אלא בערבית.2
לעומת שני מקורות סטטיסטיים אלה שאינם דנים בירידה כלל ועיקר, ישנו תיעוד מסוים על היורדים מתקופת מלחמת העולם הראשונה. כפי שהזכרנו לעיל, ועד העזרה לגולי ארץ ישראל וסוריה שהוקם לטובת המגורשים מהארץ בתקופת מלחמת העולם הראשונה, התחלק לועדות, כאשר לכל ועדה היה תפקיד ספציפי בנוגע לטיפול במגורשים. אחת הוועדות הופקדה על הטיפול הראשוני במגורשים בעת ירידתם מהספינות. ועדה זו ערכה רשימה סטטיסטית של כל היורדים מהספינות לפי תאריכים ושמות הספינות. וכך נוכל ליצור אומדן של מספר המגורשים בתקופה זו.3 אומדן זה לא יהיה מדויק מכיוון שהיו מגורשים שגורשו לסוריה, ולא על-ידי ספינות למצרים. כמו כן, כפי שצינתי לעיל היו יורדים שירדו מיזמתם מפחד מאורעות מלחמת העולם הראשונה אשר לא נכללו במספר יורדי הספינות הנ"ל.
לאחר תקופת מלחמת העולם הראשונה, בעת שלטונם הצבאי והמנדטורי של הבריטים על ארץ-ישראל תיעוד היוצאים היה קצת יותר מסודר, אך בנתונים מתקופה זו הרבה יותר קשה להבדיל בין נתונים המתייחסים ליישוב החדש לבין נתונים המתייחסים ליישוב הישן. למרות זאת אני סבור כי מצאתי תיק מתקופה זו בארכיון המדינה, בשם רבנים היוצאים את הארץ, שנגע מאד לנושא זה אך תיק זה אבד לפני כמה שנים.
יחידים או תופעה?
נקודת ההנחה שלי היא שבכל התקופות היה זרם ירידה בסיסי של אחוזים בודדים מהיישוב הישן שירדו מסיבות שונות, כמו שבכל מדינה בעולם ישנו זרם קבוע של הגירה. מטרתי בעמודים הבאים היא לאפיין את החריגה של כל תקופה מאחוז בסיסי זה.
סוף המאה הי"ח ותחילת המאה הי"ט
ממעשה ירידתה של מלכה באב"ד, המוזכר במבוא, ניתן להסיק כי הירידה בתקופה זו הייתה אפשרית מבחינה מעשית ואכן הייתה קיימת, אך היקפה לא ידוע. ראשית, ניתן לשער כי אם הירידה בתקופה זו הייתה רחבה מאד ודומיננטית מאד, מקורות בני התקופה היו מצביעים על כך. שנית, לא סביר כי המנטליות של אנשי היישוב הישן בארץ באותה התקופה הובילה אנשים רבים לירידה או הובילה לירידה המונית. מנטליות שנבעה מהציפייה המשיחית ומהאידיאולוגיה החזקה שרווחה אצל אנשי היישוב הישן באותה תקופה והדחיקה את הקשיים ואת הרצון לרדת. הדחקה זו מתוארת באגרת בת התקופה ששלחו תלמידי הגר"א לחוץ לארץ בכך ש- "גם בחורבנה אין דמיונה, בשממותה אין כמותה, בשלותה אין דכוותה" למרות ש"אמנם לית אוצרין מתגלין ברחובותיה. ולית פריטין מתחזיין בחוצותיה...".4 אי לכך מסתבר כי הירידה בתקופה זו לא חרגה מאותם אחוזים מינימאליים שכללו אנשים כמו מלכה באב"ד שכנראה ירדו מסיבות אישיות שלא הותירו אופציה מלבד ירידה, ואדרבה, היחס בין העולים ליורדים היה גדול מאד.
תקופת רעידת האדמה הגדולה בצפת וניפוץ התקוות המשיחיות
המפליא בתקופה זו הוא שרעידת האדמה המחרידה שהחריבה את צפת בשנת תרצ"ז לא הביאה בעקבותיה גל עצום של יורדים אלא גרמה רק למעבר מרכז הכובד של הכולל הפרושי ושל היישוב הישן לירושלים. עובדה זו כבר הסברנו לעיל בחוסר יכלתם הכלכלית של הנפגעים לרדת לאחר חורבן כה קשה, אך יתכן שהדחקת הצרות וחוזק האידיאולוגיה שעוד שררה בלב אנשי היישוב בזמן הרעש מנעה מהנפגעים לרדת בכל מחיר. כמו כן יתכן כי הנפגעים ראו אפשרות שיקום בשלשת ערי הקדש הנותרות באותה מידה בה ראו אפשרות שיקום בחוץ-לארץ, ולכן לא ראו צורך מיוחד לרדת לחוץ-לארץ והעדיפו להישאר בארץ.
אמצע המאה הי"ט
עוזיאל שמלץ מציין כי בשנים אלה היו שינויים דמוגרפיים קיצוניים שיכלו לנבוע מתמותה גבוהה ומירידה גבוהה יותר מבעבר. אך ירידה זו לא תפסה מקום מרכזי כבתקופות עתידיות כפי שמתאר א' פרנקל "...ההגירה מירושלים קטנה מאד וכמעט אינה מורגשת".6
תקופת העליות הציוניות הראשונות
על אף קושי זה, ידוע בבירור שתקופה זו התאפיינה בגל ירידה גדול מאד מקרב אנשי היישוב הישן שסבל באותה העת ממשבר כלכלי עמוק.7
מקורות בני התקופה אינם מצביעים על יציאה או עזיבה אלא על "הבריחה מארץ-ישראל".8 עזיבת בני היישוב הישן "נעשית לא יציאה אלא מנוסה ממש".9 זו "מנוסת בהלה".10 ירושלים עברה "משבר נורא", אלפי אנשים אומללו. צעירים ומאות משפחות נטלו לידם את מקל הנדודים.11 עוזבים "בתרועה ובהמון". הירידה גברה "באופן מבהיל כזה, שלא ראינו דוגמתה במשך חמשת השנים האחרונות".12 הרכבות שיצאו מירושלים מלאו אדם, מהם צעירים שלא נסעו מעולם ברכבת ואף לא ראו עדיין ים. כן מצוין כי יותר משלשים צעירים מבני הישיבות עזבו בשבוע אחד.13
מקורות אלה אינם מוסרים מספרים מדויקים על הירידה מכיוון שלא היו להם מספרים כאלה, אך הם מציגים הערכות רבות. בחשוון תרע"א נמסר כי בארבעת השבועות האחרונים עזבו את העיר כשלוש מאות נפש, ובשבט נמסר כי במשך השנה עזבו כשבע מאות נפש.14 "אומרים כי בשבוע זה יצאו כמאתיים איש לחו"ל".15 עיתונות התקופה מציגה הערכה כי בשנת המשבר העיקרית, תרע"א, עזבו כאלפיים איש.16 העולם דיווח בסוף שנת תרע"ב כי בעקבות המשבר במוסדות החלוקה "בשנה האחרונה גדלה היציאה על הכניסה פי שלשה". 17
מלחמת העולם הראשונה
צבי שילוני מציין כי מספר היורדים בתקופה זו מירושלים לבדה נעו בין 10,400-12,200. מספר זה היה מורכב מכ-300-400 נתיני מדינות אירופה שגויסו לצבא מולדתם. 7,000-8,000 נתיני מדינות אויב המגורשים. 2,500-3,000 נתינים תורכיים שגויסו לצבא העות'מני. 600-800 מגורשים על רקע פוליטי.18
בדו"ח של הועד למען מגורשי ארץ ישראל וסוריה ישנה טבלה סטטיסטית של המגורשים למצרים לפי ספינותיהם. בטבלה מדובר על 11,277 גולים שהורדו מאניותיהם באלכסנדריה שבמצרים על ידי נציגי הוועדה שסייעו לגולים בעת ירידתם מהאניות וקליטתם הראשונית במצרים.19 נ' אפרתי מציין כי בשלהי 1915 מספרם של הפליטים שהגיעו למצרים היה 12,277 (כ-14 אחוזים מכלל יהודי ארץ-ישראל).20
ממסקנתו של צבי שילוני ניתן לראות כי כ 25% מכלל תושבי ירושלים הוגלו לחוץ לארץ בתקופת מלחמת העולם הראשונה. כאמור, בגירושים אלה לא היה הבדל משמעותי בין אנשי היישוב החדש ואנשי היישוב הישן ולכן נוכל להשליך נתון זה גם על אנשי היישוב הישן תושבי ירושלים ונאמר בהערכה גסה כי 25% מכלל היישוב הישן בארץ גורשו בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
בימי הממשל הצבאי הבריטי
נתונים סטטיסטיים בני התקופה שאינם מבדילים בין יורדי היישוב הישן ויורדי היישוב החדש, מצביעים על 1300 יורדים בשנת 1920. ועל 1200 יורדים בשנת 1921 מהם 700 היו תושבי הארץ מלפני המלחמה.21 בהתחשב בעובדה כי לא כל ואף לא רוב יורדים אלו היו מהיישוב הישן, כמות זו של יורדים היא קצת יותר גדולה מהכמות הבסיסית המדוברת של יורדים שהיו בכל תקופה, ואיננה קיצונית מאד בגדלה. עם זאת, כמות זו מהווה בקושי רבע ממספר העולים בתקופה זו שמגמתם הייתה כאמור להתבסס מחדש בארץ לאחר המלחמה.
הערות:
1. ה' אסולין, 'מיפקד ארץ-ישראל, תקצ"ט - 1839, (לפי כ"י מונטיפיורי 528)', מרכז דינור, ירושלים תשמ"ז.
2. י' פגיס, מפקדי האוכלוסין העות'מניים בארץ ישראל, 1875-1918.
3. ועד העזרה לגולי א"י, עמ' 38.
4. יערי, אגרות. עמ' 330.
5. ראה בסקירה ההיסטורית לתקופה זו.
6. ע' שמלץ, 'קווים מיוחדים בדמוגרפיה של יהודי ירושלים במאה התשע-עשרה', בתוך 'פרקים בתולדות הישוב היהודי בירושלים', עורכים מ' פרידמן ואחרים, יב"צ ירושלים תש"ל. עמ' 67.
7. קניאל, ממדי הירידה, עמ' 132.
8. הפועל הצעיר, ד, 16 (תרע"א), עמ' 14.
9. העולם, ו, ט (תרע"ב), עמ' 3.
10. העברי, ב, נ (תרע"ב), עמ' 583.
11. ראה מאמרו של זרבבל בתוך: האחדות, ג, 24 (תרע"ב), עמ' 3.
12. הפועל הצעיר, ד, 1-2 (תרע"א), עמ' 3.
13. האחדות, ב, 28-29 (תרע"א), עמ' 27; החרות, ג, פז (תרע"א), עמ' 3.
14. י' בן אריה, עיר בראי התקופה, ב, ירושלים החדשה בראשיתה, ירושלים תשל"ט. עמ' 568.
15. מתוך רישומי יומנו של יהושע איזנשטאדט, מוותיקי העסקנים ביישוב, ישב אותה עת בירושלים. רישום מיום ט' באייר תרע"א, אצ"מ, A25/224. בעיוני בחומר בשנת תשס"ג התקשיתי מאד בקריאת יומניו שבקושי קריאים בגלל מריחת הדיו.
16. האחדות, ב, 30 (תרע"א), עמ' 4.
17. העולם, ו, 17 (תרע"ב) עמ' 14.
18. שילוני, עמ' 140.
19. ועד העזרה לגולי א"י, עמ' 38.
20. אפרתי, עמ' 274.
21. ספר סטטיסטי לארץ-ישראל, קרן היסוד, ירושלים, תרפ"ט-תר"ץ.
