א. 1. 2. התנור והכירה שבחצר

בין התפקידים החשובים ביותר, שמילאה החצר, היו הבישול והאפייה (תופעה זו מוכרת גם בבנייה המסורתית בת זמננו¹). מציאות זו באה לידי ביטוי בהלכות הבאות:

"אלו דברים שיש להם חזקה, ואלו דברים שאין להם חזקה. היה מעמיד בהמה בחצר, תנור וכירים, ורחים, ומגדל תרנגולין, ונותן זבלו בחצר - אינה חזקה. אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוה עשרה טפחים, וכן לתנור, וכן לכירים, וכן לרחים, הכניס תרנגולין לתוך הבית, ועשה מקום לזבלו עמוק שלשה או גבוה שלשה - הרי זו חזקה" (משנה, בבא בתרא ג, ה).

כך גם לגבי מכירת חצר: "אמר לו חצר וכל מה שבתוכה אני מוכר לך, כיון שכתב שטר, וקיבל מעות והחזיק באחת מהן - החזיק בכולן. מקום עמידת תנור וכירים בחצר אין להם חזקה. קורה² על גביהן כל שהוא הרי זו חזקה. תרנגולין בחצר, אין להן חזקה. עשה להן גב גבוה עשרה טפחים הרי זו חזקה... (תוספתא, בבא בתרא ב, יג, מהדורת ליברמן, עמ' 135), מעניין לציין שבשכירת חצר יש זכות לשוכר למקם את התנור והכירה כראות עיניו (לעומת השוכר את הבית שאין לשוכר את האפשרות למקם את התנור כראות עיניו וזאת בשל הנזקים והטרדה שגורם התנור בבית) ".. שכר הימנו חצר³ אין ממחה בידו לא על מקום התנור ולא על מקום הכירה אלא מעמיד את התנור במקום הראוי לה ואת הכירה במקום הראוי לה... " (תוספתא, בבא מציעא ח, כט, מהדורת ליברמן עמ' 110-109)

המקורות שהובאו לעיל מתארים את השימושים הרגילים של החצר, ואת הדברים הרגילים הנמצאים בחצר שעל ידי עצם הימצאותם בחצר לא נוצרת חזקה, לעומת זאת אם משתמש כלשהו יוצר שינוי "עשה מחיצה... " ולא נתקל בסירוב השותפים האחרים, הרי שנוצרת חזקה.

המשנה בנדרים "השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר רבי אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ושניהם אסורים להעמיד שם רחיים ותנור ולגדל תרנגולים..." (משנה, נדרים ה, א) מתארת מצב, שבו שותפים בחצר נדרו, שאסור לכל אחד מהם "ליהנות" מנכסי חברו; לפי דעת חכמים לשניהם אסור להיכנס לחצר, בניגוד לדעתו של רבי אליעזר בן יעקב, האומר שכל אחד נכנס לתוך שלו. כמו כן ברור לכול כי לשניהם אסור להשתמש בחצר בשימושה הרגיל - "שניהם אסורים להעמיד שם ריחיים ותנור ולגדל תרנגולים".

המשותף לארבעת ההלכות שהובאו הוא הצגת המתקנים האופייניים לחצר: תנור, כיריים ורחיים, כמו גם הצגת גידול תרנגולים בחצר.

מקום התנור בחצר ולעתים התנור עצמו היה משותף למספר דיירים כדברי רבן גמליאל: "רבן גמליאל אומר שלש נשים לשות כאחת ואופות בתנור אחד זו אחר זו.." (משנה, פסחים ג, ד).

הלכה נוספת, המחזקת ומציינת שוב שימוש זה, היא ההלכה הבאה: "השוכר בית מחבירו ממחה בידו על מקום התנור ואין ממחה בידו על מקום הכירה שכר הימנו חצר אין ממחה בידו לא על מקום התנור ולא על מקום הכירה אלא מעמיד את התנור במקום הראוי לה ואת הכירה במקום הראוי לה..." (תוספתא, בבא מציעא ח, כט, מהדורת ליברמן, עמ' 110-109). מעניין כאן לראות את ההבדל בין השוכר בית, שבידו הזכות לקבוע רק את מקום הכירה - ייתכן מכיוון שהיא ניידת ומפריעה פחות מהתנור, לעומת השוכר את החצר, שבידו האפשרות לקבוע הן את מקום התנור והן את מקום הכירה. קטע זה מוכיח בבירור שבחיי היום-יום בתקופת המשנה והתלמוד היו התנור והכיריים חלק ממתקני החצר⁴.

א. 2. 2. תנור

השימוש העיקרי בתנור היה אפייה, כפי שניתן ללמוד מהגדרת כלי אחר: הכופח.

"... הכופח עשאו לאפייה שיעורו כתנור..." (משנה, כלים ה, ב). מכאן שהשימוש והתפקיד העיקרי של התנור הוא אפייה. אולם מהלכות נוספות ניתן ללמוד על שימושים נוספים שהיו לתנור:

1. א. בישול איטי - שמירה על חום התבשיל, ולכן בשבת: "לא תמלא אשה קדרה ותרמוסין ועססיות ותתן לתוך התנור בערב שבת עם חשיכה אם נתנה למוצאי שבת אסורין עד כדי שייעשו" (תוספתא, שבת ג, א, מהדורת ליברמן, עמ' 11).

ב. צלייה - מוזכרת בעיקר בהקשר לקורבן פסח. "ארבעה עשר שחל להיות בערב שבת משלשלין את הפסח לתנור... ועודנו בתנור אם ניצלה נוטלו ואם לאו ממתינים לו עד שיצלה... " (תוספתא, פסחים ז, א, מהדורת ליברמן, עמ' 176).

ג. חימום מים - "לא ימלא נחתום חבית מים ויתן לתוך התנור בערב שבת עם חשיכה אם נתן למוצאי שבת אסורין עד כדי שייחמו" (תוספתא, שבת ג, ב, מהדורת ליברמן, עמ' 11). במקרה זה מדובר על תנור תעשייתי, אולם ניתן להניח כי הדבר נעשה גם בתנור ביתי.

2. ליבון הפשתן - לאחר השרייתו במים היה נהוג לשימו בתנור, כדי שיתחמם בהבל התנור ויתלבן. "בית שמאי אומרים: אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור, אלא כדי שיהבילו מבעוד יום..." (משנה, שבת א, ו).

רבי עקיבא אומר בהקשר לאפיית הפת לפסח כי: "לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוין" (משנה, פסחים ג, ד). ניתן להרחיב משנה זו ולראות כי, אכן, ישנם סוגים שונים של תנורים, אשר, ככל הנראה, תפוקתם היתה שונה, כפי שאומר רבי עקיבא: "לא כל התנורים שוין.." מעיון במקורות עולה הבחנה בין תנורים ניידים לנייחים, כמו גם תנורים העשויים מחומרים שונים.

מהמקורות, שבהם מדובר על השאלת⁵ חפצים ניידים מאשה לחברתה⁶ ניתן לראות כי התנור נכלל ברשימה זו. לפיכך, מדובר על תנור נייד: " משאלת אישה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה וריחיים ותנור..." (משנה, שביעית ה, ט) וכן: "הדירה [בעלה]שלא להשאיל נפה וכברה רחים ותנור יוציא ויתן כתובה מפני שמשיאה שם רע בשכינותיה וכן היא שנדרה שלא להשאיל נפה וכבר' רחיים ותנור תצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכונתו" (תוספתא, כתובות ז, ד, מהדורת ליברמן, עמ' 79).

במכירת בית נמכרים עם הבית כל הדברים הקבועים שבבית ולכן: "המוכר את הבית מכר את הדלת אבל לא את המפתח מכר את המכתשת הקבועה אבל לא את המטלטלת... . ולא את התנור ולא את הכיריים" (משנה, בבא בתרא ד, ג). כך מופיע גם בתלמוד הבבלי בציטוט הלכה זו: "ת"ר המוכר את הבית... לא את התנור ולא את הכיריים ולא את הריחיים.." (בבלי, בבא בתרא, סה ע"ב). לעומת זאת בכתב יד פארמה (עמ' 190-189) מופיע "המוכר את הבית מכר את הדלת אבל לא את המפתח... מכר תנור מכר כיריים בזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולם מכורים" כך מופיע בכתב יד קאופמן: "המוכר את הבית... מכר תנור מכר כיריים.." (עמ' 282) ייתכן כי במקרה זה מדובר על תנור וכיריים המחוברים לקרקע, ואולי הכוונה באמירה "תנור" היא לתנור נייח, הקבוע בקרקע. ליברמן (תוספתא כפשוטא, תשט"ו, עמ' 359) מסביר, כי במקרה זה "מדברים במחוברים לקרקע כשיטת רבי אליעזר, המופיעה בהמשך: "רבי אליעזר אומר כל המחובר בקרקע הרי זה מכור" (תוספתא, בבא בתרא ג, א מהדורת ליברמן, עמ' 138).

לעומת התנורים הניידים מוזכרים תנורים נייחים, שיש להעמידם ולקבעם:

"מעמידין תנור וכירים ורחים במועד. רבי יהודה אומר אין מכבשין את הריחיים בתחילה" (משנה, מועד קטן א, ט). העמדת התנור היא קביעתו במקום מסוים. אלבק בפירושו למשנה מסביר: "מושיבים ומחברים אותם בטיט למקומם". פעולה זו חשובה בלעדיה לא ניתן להשתמש בתנור אולם פעולה זו אינה קשה או מסובכת במיוחד שכן מותר לעשותה ביום טוב לעומת כיבוש הריחיים - קדיחה ויצירת חספוס באבני הריחיים שלדעת רבי יהודה אין לעשותו ביום טוב.

המשנה⁷ והתוספתא⁸ מציינות תנורים העשויים מחומרים שונים: מתכת, אבן וחרס, לרוב כשמוזכר "תנור" הכוונה היא לתנור העשוי חמר צרוף- חרס או לא צרוף. קרויס (1929, עמ' 137) מציין כי: "אבל סתם 'תנור' אינו אלא של יצירה" [בחמר]. כמוהו מדגיש ברנד (תשי"ג, עמ' תקמו-תקמז) : "התנור היה ממתכת... כמו כן היה התנור מאבן... ברם סתמו היה מחרס ובמפורש שמו תנור של חרס..".
ייצור ותחילת השימוש בתנור
רוב המקורות מתייחסים לתנורי חרס, צרופים או לא צרופים, ולרוב, כשמוזכר תנור ללא שם לוואי, הכוונה לתנור חרס. כלי חרס מקבלים טומאה לאחר שנצרפו בכבשן. ".. כלי חרס מאימתי מקבלין טמאה? משיצרפו בכבשן, והיא גמר מלאכתן" (משנה, כלים ד, ד). לעומת זאת, לגבי התנור הוגדר "גמר מלאכה" שונה: "איזהו גמר מלאכתו? משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין. רבי יהודה אומר: משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין" (משנה, כלים ה, א). רבי יהודה, למעשה, מתכוון לזמן הסקה מועט יותר מאשר חכמים, שכן אם הסיקו את התנור החדש עד כדי כך שזמן אפיית סופגנין בתנור זה הוא כזמן אפיית סופגנין בתנור ישן, הרי שהסקת התנור היתה קצרה יותר. בכל מקרה התמונה העולה היא של הבאת התנור⁹ וצריפתו תוך כדי השימוש בו. "מעמידין תנור וכירים... במועד" (משנה, מועד קטן א, ט). התלמוד הירושלמי למשנה זו מוסיף פרטים רבים לגבי אופן הנחת התנורים ותחילת השימוש בהם: "תנא רבי חלפתא בר שאול ובלבד שלא יגדרנו בתחילה תני תנור וכיריים חדשים אין סכין אותן בשמן ואין טולין אותן במטלית ואין חוסמין אותן בצונין בשביל שיתחסמו ואם בשביל לשפות עליהן את הקדירה מותר ותני כן תנור וכיריים חדשים הרי הן ככל הכלים המיטלטלין בחצר" (ירושלמי, מועד קטן א ט, פ ע"ג). הפעולות הקשורות ליצירת התנור, כפי שעולה ממקור זה, הן: העמדה, גידור, סיכה בשמן, ניגוב במטלית וחסימה בצונן. העמדת התנור היא הצבתו של התנור במקום המיועד לו (הן תנור המגיע שלם, הן תנור המגיע חוליות חוליות).

סטטמן (תשנ"ג, עמ' 106-105), כנראה בעקבותיו של ברנד (תשי"ג, עמ' תקסא), מניח כי הביטוי: "יגדרנו בתחילה" מלמדנו על דרך יצירת התנור: "בשלב הראשון היו עושים את החלק התחתון של התנור ועליו היו מוסיפים את הטבעות". מציאות זו משתקפת בהלכה "תנור תחילתו ארבעה ושייריו ארבעה... " (משנה כלים ה, א). סטטמן מרחיב את הביטוי "הגודל" - "הגודל כלי צורה (נצרים) חייב משום בונה" (ירושלמי, שבת ז ב, י ע"ד) ליצירת רצועות חרס בהקשר לתנור. סטטמן מביא תיאור זה ואינו מעלה ספקות ושאלות לגבי איך הועבר התנור והגיע לבית. ברנד מתייחס לבעיה ההלכתית, העולה מעצם העובדה שהתנור אינו נצרף בבית האומן. הנקודה העיקרית שברנד מעלה היא הסתירה בין המקור: " תנור שהוסק מאחוריו... או שהוסק בבית האומן טמא.." (משנה, כלים ה, ד). לעומת המשנה בכלים ה, א: "תנור תחילתו ארבעה ושיריו ארבעה", כלומר, תנור מקבל טומאה אם הוא בגובה ארבעה טפחים, וכן אם נשבר ונשאר שבר בגובה זה. הבעיה שברנד מעלה היא: "שהרי בגובה ארבעה טפחים בלבד נחשב הוא לגמור וראוי לקבלת טומאה ואם אין בו גובה מינימלי זה גם לאחר שנצרף אינו מטמא" (ברנד, תשי"ג, עמ' תרצב). כלומר, ברנד מתייחס למקרה פרטי של תנור, שנצרף בבית האומן וגובהו אינו עולה על ארבעה טפחים. ברנד מעלה את השאלה מדוע תנור זה נחשב טמא. לדעתי, המשנה בכלים ה א באה למעשה להגדיר את הגודל המינימלי לקבלת טומאה. "תנור תחילתו ארבעה, ושיריו ארבעה; דברי רבי מאיר וחכמים אומרים במה דברים אמורים בגדול, אבל בקטן - תחילתו כל שהוא, ושיריו רובו; משתגמר מלאכתו. איזהו גמר מלאכתו... ", ברגע שהתנור הוא בגובה ארבעה טפחים, הוא עשוי לקבל טומאה. אין, לדעתי, להרחיק לכת ולראות במשנה זו, כפי שסטטמן מציע, תמונה של דרך יצירת התנור, אלא אך ורק הגדרה לצורך הלכתי של מתי התנור עשוי לקבל טומאה. הבעיה העולה מהמקורות, וזו אינה בעיה הלכתית אלא בעיה של מציאות יום יומית, היא השאלה: אם התנור לא צרוף כיצד הוא מגיע מבית האומן ולמה דווקא להמשיך להגדיל במקום?

פעולות נוספות שאותן היה נהוג לעשות הן: סיכה (חסימה) בשמן, ניגוב במטלית וחסימה במים קרים, ייתכן לשם חיזוקו. ברנד מסביר כי את פעולת הסיכה היו עושים לפני צריפתו בכבשן: "סיכת התנור בשמן בזמן שהוא חדש, היינו לפני צריפתו בכבשן, עי"כ היה צבע התנור אחר צירופו בכבשן שחור מבריק... גם לאחר היסקו של התנור היו סכים אותו בשמן וכדומה כדי להקל על הורדת הפת או כדי לתת טעם לשבח בו " (ברנד, תשי"ג, עמ' תקסו). כך מצוין גם בתוספתא: "שמן של שביעית אין חוסמין בו תנור וכיריים.." (שביעית ו, י, מהדורת ליברמן, עמ' 191) ובתרומות: "שמן של תרומה... אין חוסמין בו תנור וכיריים... " (תוספתא, תרומות י, יא, מהדורת ליברמן, עמ' 162).

לעתים, התנור מגיע מבית היוצר חלקים-חלקים ויש לחברו. ברנד מסביר הופעה זו של התנור מפורק לחלקיו, באה כדי לפתור את בעיית הטומאה, שהתנור עשוי לקבל במקרה שהוא שלם (גובהו מעל ארבעה טפחים). אם התנור מגיע מפורק לחלקים, אז אין כל בעיה בין אם הוא מוסק בבית היוצר ובין אם הוא נטמא על ידי שימוש יום יומי. כך, לדוגמה, בהלכה הדנה באפייה על ידי נשים נידות: "חתכו חוליות לרחבו, פחות מארבעה טפחים טהור... הרחיק ממנו את הטפלה, ונתן חול או צרור בינתים - בזה אמרו הנדה והטהורות אופות בו והוא טהור" (משנה, כלים ה, ח). תנור זה, ברור שאינו מקבל טומאה, שכן הטפלה הוסרה ואינה מחברת אותו. טיפוס אחר של תנור (או דרך טיפול שונה בתנור) הוא תנור המגיע מחותך מבית האומן, וחיבורו נעשה על ידי לימודין: "תנור שבא מחותך מבית האומן ועשה בו למודין ונותנן עליו והוא טהור. נטמא וסילק את למודיו - טהור. החזירן לו - טהור. מרחו בטיט - מקבל טומאה ואין צריך להסיקנו, שכבר הוסק" (משנה, כלים ה, ט).

החיבור נעשה על ידי הלימודין. אלבק, בפירושו למשנה זו, מתקן ניסוח זה של המשנה ל"תנור שבא... למודין ונותנן עליו -שהוא טמא..", שכן, הלימודין עושים אותו בהידוק הראשון חיבור לקבל טומאה אולם במקביל אלבק סובר, שמא יש להוסיף כמו בתוספתא: "מירחו בטיט טמא... " וראה לעיל.

"תנור שבא מחותך מבית האומן עשה לו לימודין ונתן עליו טהור מירחו בטיט טמא ניטמא סילק את הלימודין טהור החזירן לו טהור מירחו בטיט מקבל טומאה אין צריך להסיקו שכבר הוסק משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין ור' שמעון מטמא מיד" (תוספתא, כלים, בבא קמא ד, יב, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 573).

שיטה נוספת לפתור את אפשרות קבלת הטומאה, היא חיתוך התנור לחוליות ונתינת חול בין חוליה לחוליה. "חתכו חוליות ונתן חול בין חליא לחליא - רבי אליעזר מטהר; וחכמים מטמאין. זה תנורו של עכנאי... " (משנה, כלים ה, יא). במשנה זו לא הוזכרה הוצאת הטפלה, מכאן שהיא קיימת. כך ניתן להבין את דעת החכמים, המטמאין תנור זה בשל הטפלה, שהיא מחברת את החוליות ויוצרת תנור שלם, כל זאת בניגוד לתנור שהוזכר במשנה (כלים ה ח) שבו הודגשה בפירוש הוצאת הטפלה. רבי אליעזר מטהר את הכלי, שכן החול חוצץ בין החוליות.

ברנד מסביר ומנמק את ההבדל בין שתי המשניות באומרו: "הכוונה, כנראה, שטפלו את התנור הזה של חוליות בטפלה מבפנים ומבחוץ, באופן שאין להכיר את החוליות יותר, אחרת דינו להיות טהור כמו התנור שחתכו חוליות הנזכר מקודם " (ברנד, תשי"ג, עמ' תקסה) ¹⁰.

אפשרות נוספת ליצירת תנור מחרס היא על ידי יצירת הדבקה של שברי כלי חרס, כמתואר בתוספתא: "הביא שברי כלי חרש ודיבקן זה לזה ועשאן תנור ועשה להן טפלה בין מבפנים ובין מבחוץ והסיקו אף על פי שאין בכל אחד ואחד כשיעור כולן מטמאין במגע ובאויר " (כלים, בבא קמא ג, א, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 571). מעניין לציין, כי למרות ששברי החרס כשלעצמם אינם מקבלים טומאה, ברגע שהפכו להיות תנור הם מקבלים טומאה.

התנור¹¹ צורתו וחלקיו העיקריים
העולה מהמקורות הוא שהתנור היה כעין גליל, הנעשה מעט צר כלפי מעלה. התנור היה בעל פתח בקצהו העליון, להכנסת מוצרי האפייה או הבישול שנקרא "פי (פה) ¹² התנור", ופתח בצידו התחתון, שנקרא "עין התנור".

חומרי הבעירה הוכנסו דרך הפתח העליון או דרך "מקום הנחת העצים": "נמצא מקום הנחת העצים רבי יהודה אומר מן השפה החיצונה ולפנים טמא וחכמים אומרים משפה הפנימית ולחוץ טהור.." (משנה, כלים ח, ח), אין מקורות נוספים לגבי מקום הנחת העצים, וכנראה הכוונה לפתח בדופן הכירה או התנור. יייתכן כי עצם מיעוט המקורות על מקום הכנסת העצים מעיד על כך שלרוב הוכנסו העצים מ"פה התנור", כלומר, הפתח העליון.

לתנור צורה גלילית¹³. ניתן לראות זאת בבירור מההלכה הדנה ב: "שני תנורים זה על גבי זה וחבית משוקעת ביניהם ופיה בעליון ושוליה בתחתון" (תוספתא, כלים, בבא קמא ו, יד, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 576). מהלכה במשנה ובתוספתא, הדנה בהרחקת התנור מקירות הבית: "ומרחיקין... ואת התנור שלשה מן הכליא שהן ארבעה מן השפה" (משנה, בבא בתרא ב, א), וכן: "מרחיקין את התנור שלשה מן הכולייא שהן ארבעה מן השפה" (תוספתא, בבא בתרא א, ג, מהדורת ליברמן, עמ' 129). ניתן לומר כי התנור נעשה צר כלפי מעלה, שכן יש רווח ארבעה טפחים בשפה - החלק העליון לעומת שלושה טפחים בחלקו התחתון¹⁴.

פה התנור
הפתח העליון של התנור היה רחב וניתן היה לשלשל לתוכו דברים רבים.

הכנסת זבח הפסח לתנור וכיסוי פה התנור במכסה - ".. משלשלין את הפסח לתנור... נותן על גביו כסוי..." (תוספתא, פסחים ז, א, מהדורת ליברמן, עמ' 176) וכן משנה שבת א, יא "משלשלין את הפסח בתנור..".

וכן בשימוש יומיומי לבישול: "הסל והקופה והחמת שהיו נתונין בתנור ופיהן למעלה מן התנור.." (תוספתא, כלים, בבא קמא ו, ז, מהדורת צוקרמנדל, עמ ' 575) וכן: "חבית¹⁵ שהיא משוקעת בתנור ופיה למעלה מן התנור.." (שם, ח).

"קדירה שהיא מלאה אוכלין ומשקין ומוקפת צמיד פתיל ונתונה בתוך התנור.." (שם, י)

לעתים נפלו לתנור דברים שלא ברצון: "ספר שנפל לתוך התנור..." (תוספתא, שבת יג, ו, מהדורת ליברמן, עמ' 59), "תרנגול שבלע את השרץ ונפל לאויר התנור... " (משנה, כלים ח, ה) וכן אדם: ".. הכניס ראשו לאויר התנור.." (משנה, כלים ח, יא).

לעתים היו מכסים את הפתח בכיסוי מיוחד לתנור או בלוח עץ -"נסר" בלשון המשנה והתוספתא. על כיסוי תנור שנוצר במיוחד לתפקידו (עם או בלי ידית, כעולה מדברי ר' יוסה) מעיד ר' יוסה משום רבי ליעזר בן יעקב "על שברי תנור ישן שניטלין בשבת ועל כיסויו שאין צריך בית יד אין נוטלים במוט בשבת אבל נוטלים בשנים שלושה וארבעה" (תוספתא, שבת יד, ג, מהדורת ליברמן, עמ' 65). כיסוי העשוי מ"נסר" מוזכר במספר מקומות: "נסר שהוא נתון על פי תנור... " (משנה, שבת י, ו, אהלות יב, ג). לעתים השתמשו במכסה התנור כמקום להנחת כלים: "נסר שהוא נתון על פי תנור חדש ועודף מכל צדדיו בפותח טפח טומאה תחתיו כלים שעל גביו טהורים..." (משנה, אהלות יב, א).

עין התנור
ה"עין" מופיעה הן בתנור והן בכירה ובכופח. "השרץ שנמצא בעין של תנור בעין של כירה, בעין של כופח: מן השפה הפנימית ולחוץ - טהור. ואם היה באויר אפילו כזית מן המת טהור.." (משנה, כלים ח, ז) הופעה זו של העין בכלים אלו מעידה על כך שהעין משותפת לכלי האפייה. רש"י, ברתנורא ובעקבותיהם קהתי, מפרשים כי העין הוא חור העשוי בתנור, בכירה ובכופח ליציאת העשן. אלבק מציע כי עין התנור הוא חור, שעושים בתחתית התנור, כדי שדרכו ייכנס הרוח ויוציא את העשן או כדי להוציא משם את האפר.

קרויס מציין: "התנור יש לו עין, שהוא נקב על צד התנור בשטח האדמה או למעלה ממנה, אשר דרך בו יגרפו הגחלים ואפר החוצה" (קרויס, 1929, עמ' 145). ברנד מציע כי העין שבתנור הינה "סילון צר שקטרו בערך טפח, היוצא מן התנור, עובר את קיר הבית ובולט החוצה.." (תשי"ג, עמ' תקנה). ברנד מתבסס על ההלכות במשנה: "תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה לחוץ.." (משנה, אהלות ה, א), ובתוספתא: "אמר ר' יוסי בא ר' יוחנן בן נורי אצל ר' חלפתא אמר לו מה אתה אומר בעין של תנור אמר לו טמאה אמר לו אף אני אומר כן אלא שעקיבא מטהר עין של תנור יש בה גובה טפח ואין בה רחב טפח יש בה רחב טפח ואין בה גובה טפח טהורה.." (תוספתא, אהלות ה, ח, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 602). ברנד מנמק הצעתו לעין במשמעות "סילון" בהלכה הבאה: "ר' אמי אומר משום רבי עקיבא עין של תנור שעשאה בעפר או בצרורות אינה מביאה טומאה לתנור אלא בפותח טפח " (תוספתא, כלים, בבא קמא ו, טו, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 576), שכן מהלכה זו ניתן לראות כי הפתח הוא קטן¹⁶. קרויס מביא את המקור הנ"ל ומסיק ממנו, כפי שראינו לעיל, כי עין התנור היא פתח בצד התנור, שדרכו יגרפו גחלים ואפר. אולם מבדיקה של מקורות אלו ומקורות אחרים, שבהם מופיעה עין התנור, לא ניתן לומר בוודאות למה שימשה עין התנור. סביר להניח ששימשה לפחות להוצאת העשן, שכן גודלה מספיק לכך, אולם קשה להניח כי פתח בגודל זה יספיק להוצאת האפר והגחלים. נקודה זו מעלה בעיה, שכן נראה הגיוני ביותר, שהגחלים והאפר יוצאו ישירות מלמטה¹⁷.

פעולות עיקריות בשימוש יום יומי
הפעולה החשובה ביותר בשימוש היומיומי בתנור היא פעולת הגריפה. ביום טוב מותרת מלאכת "אוכל נפש" כלומר מותרות מלאכות המשמשות לצורך הכנת המאכל ביום הטוב. ישנן הגבלות מסוימות כדי שייעשו רק הדברים החיוניים ליום הטוב לכן:

"ואין גורפין תנור וכיריים אבל מכבשין.." (משנה, ביצה ד, ה), הכבוש הוא יישור האפר. הגריפה הכרחית לתנור עד כדי כך שמובאת בתלמוד הבבלי ההערה לגבי קטע המשנה:

".. ואין גורפין תנור וכירים. תני רב חייא בר יוסף קמיה דרב נחמן: ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו - מותר. " (בבלי, ביצה, לב ע"ב). חשוב לציין כי השימוש במילה "גריפה" הוא הן לגריפת האפר והן לגריפת הגחלים הבוערות.

האפייה היתה נעשית על ידי הסקת¹⁸ התנור במקביל ללישת הבצק והדבקת הפת לחלקו הפנימי של התנור.

על מנת להבין את תהליך האפייה סטטמן (תשנ"ג, עמ' 114) מציג ומסביר את המדרש בשמות רבה: " ובתנוריך ובמשארותיך (שמות ז'). כשהיתה המצרית לשה את העיסה ומסקת את התנור, באין הצפרדעים ויורדין לתוך העיסה ואוכלין את הבצק ויורדין לתוך התנור ומצננין אותו ונדבקין בפת, שנאמר: ובתנוריך ובמשארותיך. אימתי עונתה של עיסה להדבק בתנור? הוי אומר, בשעה שהוא מסיק..." (שמות רבה, י, עמ' 228). סטטמן מסביר: "המדרש בא לנמק את הדגשת הכתוב כי הצפרדעים היו גם בתנור וגם במשארת... הכלי בו לשים ומחמיצים. תאור סדר המלאכות הוא של הסקת התנור במקביל ללישת הבצק. חלק ממכת צפרדעים היה צינון התנור לאחר שהוסק, דבר המובן רק בתנור בו החום נשאר עוד מעט אחר שחומר הבעירה הוסר, שאלמלא כן אין משמעות לצינון בעוד האש בוערת. הכללת צינון התנור מעיד על המאמץ שהיה כרוך בחימום התנור".

לדעתי, חומר הבעירה לא מוצא מהתנור והדבקת הלחם לתנור נעשית בעוד האש בוערת בתנור, אם כי בחום נמוך מעט יותר, כך שניתן להכניס את היד לתנור, שכן המדרש מדגיש ומסביר: "אימתי עונתה של עיסה להדבק בתנור? הוי אומר בשעה שהוא מסיק. " כך שלמעשה, ניתן להבין כי התנור מוסק, תוך כדי הסקה לשים ומכינים את הבצק ומדביקים את הלחם. את מכת צפרדעים ניתן להבין במקרה זה על ידי כך שלמרות ההסקה התנורים התקררו.

לאחר הסקת התנור וחימומו הודבקה הפת לתנור, פעולה שלקחה זמן ידוע מראש לעושה אותה. "תנו רבנן, שש תקיעות תוקעין ערב שבת... . רבי יהודה הנשיא אומר: שלישית לחלוץ תפילין. ושוהה כדי צליית דג קטן, או כדי להדביק פת בתנור" (בבלי, שבת, לה ע"ב)

פעולה זו של הדבקת הפת לתנור היתה חמה ולכן נהגו לצנן את היד לפני הכנסתה לתנור:

"אשה¹⁹ לא תלוש בחמה... ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את כל הפת. וצריכה שני כלים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את ידיה" (בבלי, פסחים, מב ע"א).

תנור מתכת
אזכורי תנור מתכת מועטים. האזכורים העיקריים הם: "תנור של אבן ושל מתכת טהור וטמא משום כלי מתכות ניקב נפגם נסדק עשה לו טפלה או מוסף של טיט טמא... " (משנה, כלים ה, יא) והמקבילה לה בתוספתא: "תנור של מתכות... "²⁰ (תוספתא, כלים, בבא קמא ד, יח, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 574)

בתלמוד הבבלי, מסכת ביצה (כב ע"ב), מובאת ברייתא, שבה חז"ל מתייחסים לדברי רבן גמליאל (משנה, ביצה ב, ו), המחמיר בשלושה דברים ביום טוב, וביניהם "אין אופין פתין גריצין אלא רקיקין" וזאת על מנת להימנע מטורח רב. מעניינת תגובתו של רב יוסף: "מתקיף לה רב יוסף: אם אמרו בזריזין - יאמרו בשאינן זריזין? אם אמרו בפת עמלה - יאמרו בפת שאינה עמלה? אם אמרו בעצים יבשים - יאמרו בעצים לחים? אם אמרו בתנור חם יאמרו בתנור צונן? אם אמרו בתנור של מתכת - יאמרו בתנור של חרס? ".

מההקבלות המובאות כאן ניתן לראות בבירור, כי לדעת רב יוסף תנור מתכת עדיף פי כמה וכמה על פני תנור חרס²¹.

תנורי אבן
במקורות מופיעים אזכורים מועטים לתנורי אבן. יש להבחין בין תנור שלאבן (משנה, כלים ה, יא), כלומר, תנור העשוי מאבן, שהיה כפי הנראה, מתקן נייד החצוב בגוש סלע ואינו מקבל טומאה כלל, לבין המתקן המופיע בתוספתא: "שלש²² אבנים שחברן זו לזו ועשאן תנור ועשה להן טפילה בין מבפנים ובין מבחוץ מטמאות במגע ובאויר.." (כלים, בבא קמא ד, ג, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 572), מקטע זה ניתן ללמוד, כי יש הבדל בין תנור של אבן, המהווה חטיבה אחת ואינו מקבל טומאה, לעומת תנור, שנוצר על ידי חיבור אבנים בטיוח, ומקבל טומאה.

א. 3. 2. כירה

ישנן נקודות רבות המשותפות לכירה ולתנור. הנקודה המשותפת העיקרית, שהועלתה בדיוננו, היא הימצאותם של שני אלו בחצר. נקודות משותפות נוספות הן: החומר שממנו היו עשויים התנור והכירה: רוב המקורות מציגים תמונה של תנור וכיריים העשויים חרס ומעט עשויים ממתכת או אבן (גם בכירה קיים ההבדל, כבתנורים, בין כירה שנחקקה בגוש אבן ואינה מקבלת טומאה כלל לבין כירה, העשויה מאבנים שחוברו יחדיו ומקבלת טומאה)

תהליכי ייצור הכיריים ותחילת השימוש בהם הוא כתהליכי התנור, למעט ההגדרה השונה: "כירה תחילתה שלש, ושיריה שלש; משתגמר מלאכתה. איזוהי גמר מלאכתה? משיסיקנה כדי לבשל עליה ביצה קלה שבביצים... " (משנה, כלים ה, ב). כפי שהראינו לעיל לגבי התנור, הגדרה זו של "כירה תחילתה שלוש" הינה הגדרה הלכתית ואינה באה לציין את דרך יצירת הכלי לעומת זאת מההגדרה של גמר המלאכה ניתן לראות בבירור שתפקידה העיקרי של הכירה הוא בישול.

גם המקור הדן בהגדרת הכופח: "היוצא מן הכפח: עשאו לאפייה - שיעורו כתנור; עשאו לבשול שיעורו ככירה... " (משנה, כלים ה, ב), מעלה בצורה ברורה את העובדה כי תפקידה העיקרי של הכירה הוא בישול.

כיריים ניידים וקבועים
במכירת בית מופיע "המוכר את הבית... מכר את. . המכתשת הקבועה אבל לא את המטלטלת. . ולא את התנור ולא את הכיריים.." (משנה, בבא בתרא, ד ג) כך מופיע גם בתלמוד הבבלי בציטוט הלכה זו: "ת"ר המוכר את הבית... ולא את הכיריים ולא את הריחיים.." (בבלי, בבא בתרא, סה ע"ב) לעומת זאת בכתב יד פארמה (עמ' 190-189) מופיע "המוכר את הבית... מכר תנור מכר כיריים בזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולם מכורים". כך מופיע בכתב יד קאופמן: "המוכר את הבית... מכר תנור מכר כיריים.." (עמ' 282). ייתכן כי במקרה זה מדובר בכיריים המחוברים לקרקע.

כיריים לא מופיעים בהלכות, הדנות בחפצים שאותם ניתן להשאיל, בניגוד לתנור ולריחיים המופיעים שם, (משנה, שביעית ה, ט, תוספתא, כתובות ז, ד, מהדורת ליברמן, עמ' 79, משנה, נדרים ד, א) כפי שהעלינו השימוש בפועל "שאל" מתייחס לחפצים ניידים וייתכן כי לפי מקורות אלו הכיריים הינם קבועים.

ישנו לפחות מקור ברור אחד, שעולה ממנו כי היו כיריים ניידים, שכן "כירה שניתנה על גבי הטיף של אבן אינו טמא אלא צורך וכמה הוא צורך רבן שמעון בן גמליאל משם ר' יהודה צורך שלש אצבעות ר' נתן אומר אם נוטלת כירה והטיף עולה עמה חיבור ואם לאו אינו חיבור.." (תוספתא כלים, בבא קמא ה, ד, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 574).

סביר להניח, כי היו כיריים קבועות וניידות. קרויס, ברנד וסטטמן מתייחסים לכיריים ניידות ונייחות. קרויס (1929, עמ' 147-146) מגדיר ככירה כירות ניידות בלבד, ומכליל את הכירות הנבנות על ידי שתיים או שלוש אבנים ל"תנורים וכיריים בתכלית הפשטות".

"הכירה (ובמספר שנים כיריים) בעצמה ובמכונה או בסיס בתואר עגול ולה מכונה אחרת של אבן להרבות חוזק מעמדה, כי יעמיד אותה על טיף של אבן... הכירה עצמה דבר מיטלטל הוא ועושים אותה של חרס ושל אבן ושל מתכת.." (קרויס, 1929, עמ' 148). ברנד מניח כי הכירה היתה קבועה או ניידת: "בנוגע אם הם בכלל הבית לעניין מיקח וממכר, הדבר תלוי לא בנוסחאות שבמשנה בלבד, אלא בעיקר אם הכירה או התנור מחוברים לקרקע הבית או שהם מיטלטלים ממקום למקום. (הערה 196 - הכירה היא לרוב קבועה לקרקע הבית כמו התנור, ברם יש טיפוסים שאפשר לטלטל אותם ממקום למקום" (ברנד, תשי"ג עמ' רמב- רמג). סטטמן מפריד, בדומה לקרויס, ומציג את הכירה "הבנויה ממתקן קבוע שנעשה מכמה אבנים שחוברו יחדיו" (סטטמן, תשנ"ג, 83-66) לעומת המתקן הנייד: "כירה של אבן ושל מתכת... " (משנה, כלים, ה יא).

לדעתי, התמונה העולה מהמקורות היא של כירה הנעשית לעתים בבית האומן ומובאת ומוצבת במקומה. כפי שמופיע בתלמוד הירושלמי, תוך כדי דיון על תחילת שימוש בתנור ובכיריים חדשים ביום טוב - "תנור וכיריים חדשים הרי הן ככל הכלים המיטלטלין בחצר. רבי יודן בי רבי ישמעאל הורי מדוחק להביא כירה חדשה מבית האומן לשפות עליה את הקדירה בתחילה ביום טוב.." (ירושלמי, מועד קטן, א ט, פא ע"א).

הכירה היתה קבועה או ניידת. אולם כבתנור, גם אם ייצרו את הכירה בבית האומן²³ והביאו אותה, הרי שהיו מקבעים אותה למקומה. "מעמידין תנור וכרים... במועד" (משנה, מועד קטן א, ט). בניגוד לתנור לא מוזכר בכירה כל נסיון לחלקה לחוליות או לחלקה בכל דרך שהיא, על מנת למנוע את האפשרות לקבלת טומאה.

מבנה וחלקי הכירה
דפנות הכירה היו ישרות, שכן התוספתא קובעת: "מרחיקין את התנור שלושה מן הכולייא שהן ארבעה מן השפה ובכירה טפח" (בבא בתרא א, ג, מהדורת ליברמן, עמ' 129). לא ניתן לדעת, על פי המקורות, אם היתה הכירה מלבנית או עגולה. לדעת קרויס "הכירה (ובמספר שניים כיריים) בעצמה ובממשה היא מכונה או בסיס בתואר עגול²⁴".

ברנד מניח כי "הופעתה החיצונית של הכירה היא כמלבן, ארכה יתר על רחבה, בה מקום לשתי קדרות. כתליה ישרים בערך, קוטרה התחתון שווה לקוטרה העליון... עתים דומה הכירה לשובך, היינו היא אובאלית בלי זויות" (תשי"ג, עמ' רלז).

במשנה, כלים, ישנה התייחסות לכירה, שיש בה מקום לשפיתת שתי קדרות (או יותר), שכן המשנה קובעת: "כירה שנחלקה לאורכה - טהורה; ולרחבה - טמאה. כפח שנחלק בין לאורכו בין לרוחבו טהור.." (כלים ז, ג) הכירה, במקרה שנחלקה לאורכה, טהורה מכיוון שאינה ראויה עוד לשפות עליה את הקדרות. לעומתה, בכירה שנחלקה לרוחבה, יש עדיין אפשרות לשפות את הקדרות, ולכן הכירה טמאה. (ניתן לראות זאת בבירור לגבי הכופח, שבו היה מקום לשפיתת קדרה אחת בלבד, שכן הכופח טהור, בין אם נחלק לאורכו או לרוחבו).

בתלמוד הבבלי, תוך כדי דיון במסכת שבת על הורדת כלי מהכירה והחזרתו אליה (כלומר על ידי החזרה עלול להיווצר חימום מחדש של האוכל), מוזכר ההבדל בין כירה לכופח: "אמר רבי יוסי בר חנינא: כופח - מקום שפיתת קדרה אחת, כירה מקום שפיתת שתי קדרות" (לח ע"ב). התלמוד הירושלמי מציג בפנינו תמונה של כיריים הנראים כשובך, ללא כל זוויות: ".. וכירה לא כמין שובך היא עשויה" (תלמוד ירושלמי, בבא בתרא ב א, יג ע"ב), התלמוד הבבלי מזכיר ברייתא המתארת שובך: " דתניא, אחרים אומרים: סוכה העשויה כשובך - פסולה, לפי שאין לה זויות. " (בבלי, סוכה, ז ע"ב).

לכירה ישנם חלקים רבים: ירכי הכירה, פטפוטי הכירה, בית הפך, בית התבלין ובית הנר. מונחים נוספים המופיעים: עטרת כירה, טירת כירה, עין של כירה, טיף.

ירכות הכירה
ירכות הכירה מופיעות רק פעם אחת במקורות, בתלמוד הבבלי, תוך כדי ציטוט ברייתא: "דתניא כירה שנשמטה אחת מירכותיה - מותר לטלטלה, שתים - אסור. רב אמר: אפילו חד נמי אסור, גזירה שמא יתקע" (בבלי, שבת, קלח ע"ב). ממקור זה ניתן ללמוד כי לכירה היו לעתים יריכות וקרו מקרים שבהם הירכות נשמטו. המילה "ירך" מעידה של בסיס. לדעת קרויס: "הירכות הללו, שהן כעין רגלים, באו על הרוב בשם פטפוטי כירה" (1929, עמ' 146), כלומר, לדעת קרויס, רגלי הכירה הן הפטפוטים.

ברנד מניח כי: "לכירה ירכות הנשמטות והנתקעות בה. יש להניח שמספרן היה ארבע, ברם אין דבר ברור בנוגע למקומן בכירה, צורתן ושימושן" (ברנד, תשיג, עמ' רלב).

פטפוטי הכירה²⁵
"פטפוטי כירה שלשה של שלוש אצבעות - מטמאים במגע ובאויר; פחות מכאן - כל שכן הן טמאים. ואפילו הן ארבעה" (משנה, כלים ז, ד). אלבק מסביר משנה זו: "פטפוטי כירה-עשה רגלים לכירה, ועליהן הוא שופת את הקדרה". ובהמשך: "שלוש אצבעות- הבולטים למעלה מן הכירה שלוש אצבעות כל שכן הם טמאים - שהקדרה שעליהם סמוכה יותר לאש ודינת ככירה. ארבעה - פטפוטין, מיטמאין אלא שהדרך לעשות שלושה".

לדעתי, נכון יותר להגדיר את פטפוטי הכירה כ: בליטות מעל הכירה להנחת הקדירה, או כל כלי בישול שהוא, עליה. יש בעיה עם הגדרת פטפוטי הכירה כרגליים לכירה, שכן כבר מהמשך דבריו של אלבק רואים, כי הפטפוטים בולטים למעלה מן הכירה שלוש טפחות והדבר נוגד את מיקומם כ"רגלים לכירה".

מכאן ברור שהתמונה, העולה מהלכה זו, היא של כירה שיש לה שלוש או ארבע בליטות- פטפוטים- שעליהן מניחים את הקדירה. במקרה וגובה הבליטות הללו הוא מתחת לשלוש אצבעות, פטפוטים אלו מקבלים טומאה, שכן הקדירה המונחת עליהם סמוכה יותר לכירה ודינם של פטפוטים אלו הוא ככירה. ברנד מזהה את פטפוטי הכירה כ"הקצוות שמעל לכירה... עליהם שופתים את הקדרה " (תשי"ג, עמ' רלג)

המשנה ממשיכה ודנה במקרים וצורות שונות של הפטפוטים כגון: מקרה בו ניטל פטפוט אחד, " ניטל אחד מהן - מטמאים במגע ואינם מטמאים באויר; דברי רבי מאיר. רבי שמעון מטהר" (שכן לדעת רבי מאיר עדיין ניתן לשפות על שני הפטפוטים שנותרו, לכן הם מטמאים על ידי מגע יד, אבל אינם מטמאים באוויר, כשיטתו המופיעה במשנה כלים ה, ג. לעומתו רבי שמעון מטהר את הפטפוטים, שכן, לדעתו כל פטפוטי הכירה, שאינם מטמאים באויר, אינם מטמאים במגע- ראה דיון בהמשך).

צורה נוספת של פטפוטים היא: "היו משוכים מן השפה: בתוך שלש אצבעות - מטמאין במגע ובאויר; חוץ משלוש אצבעות - מטמאים במגע ואינם מטמאים באויר; דברי רבי מאיר. רבי שמעון מטהר" (כלים, ז ה). במקרה זה מתוארים פטפוטים, הבולטים משפת הכירה ולחוץ. שוב מופיע ההבדל בין רבי מאיר לרבי שמעון לגבי קבלת הטומאה על פטפוטים אלו, וכל אחד טוען לפי שיטתו.

ההלכה בתוספתא מציגה מצב שבו נשברו שני פטפוטים, המוצבים באלכסון זה מזה, אולם עדיין ניתן להשתמש בפטפוטים הנותרים להנחת כלי הבישול. "ארבעה פטפוטי כירה שנטלו שנים מהן אלכסון שנים השנים מטמאין במגע ובאויר מפני שהוא שופת עליהן את האילפס ואת הקדרה דברי ר' מאיר ור' שמעון מטהר שהיה ר' שמעון אומר כל פטפוטי כירה שאין מטמאין באויר אין מטמאין במגע" (תוספתא, כלים, בבא קמא ה, ט, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 575). במצב זה ישנו ויכוח בין רבי מאיר המטמא את הפטפוטים כיוון שניתן לשפות עליהם את הקדירה או את האילפס, לבין רבי שמעון המטהרם.

הפטפוט היה עשוי מחרס או מתכת, כנראה בהתאם לחומר ממנו היתה עשויה הכירה. במשנה שבת אנו מוצאים בין ההגבלות על הוצאת דברים מרשות לרשות את ההגבלה:

" חרסית... רבי יהודה אומר: כדי לעשות פטפוט.." (משנה, שבת ח, ד). התלמוד הבבלי למשנה זו מסביר: "כדי לסוד פיטפוט כירה קטנה" (בבלי שבת, פ ע"א), סביר להניח שיטייחו פטפוט העשוי חמר /חרס בחרסית ולא פטפוט העשוי מחומר אחר. לעומת זאת מופיע פטפוט העשוי מתכת: "כירה של אבן ושל מתכת טהורה... עשה לה פטפוטין.." (משנה, כלים ה, יא).

עטרת כירה, טירת כירה
"עטרת כירה טהורה טירת התנור בזמן שהיא גבוהה ד' טפחים מטמאה במגע ובאויר פחותה מכאן טהורה אם חברה לו אפילו על שלש אבנים טמאה.." (משנה, כלים ה, ג).

"שלש אבנים... חיברן זו לזו ולא חיברן לתנור הרי הן כטירה חפר בארץ ועשה להן טירה טהורה וטירת כירה טהורה" (תוספתא, כלים, בבא קמא ד, ג, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 572). העולה משתי ההלכות שהובאו לעיל הוא כי עטרת כירה וטירת כירה טהורות בשני המקרים, ייתכן כי הדבר מעיד על כך ששני חלקים אלו זהים, או לפחות בעלי אופי זהה. בכל מקרה ברור ששני חלקים אלו אינם מחוברים לכירה, מכיוון שאם היו מחוברים לכירה, הם היו מקבלים טומאה ברגע שהכירה תיטמא. (טירת התנור המוזכרת במשנה היתה מחוברת לתנור או נפרדת ממנו. בגובה ארבעה טפחים טירת התנור מקבלת טומאה. כן אם הטירה היתה מחוברת לתנור, די קשה להבין, על פי תיאור זה מהי הטירה ומה מקומה. ייתכן כי הממצא הארכיאולוגי ייתן תשובה לשאלה זו).

ברנד מציע בעקבותיו של הר"ש²⁶ "כי חלקים אלו זהים בצורתם כשם שהם זהים בהלכתם" וחלקים אלו הם "מין מוסף של טיט, שמוסיפים בגובהם של שני כלים אלה, אבל הוא בלתי מחובר להם" (ברנד, תשי"ג, עמ' רלה).

לדעת קרויס עטרת הכירה היא "שעושים לכירה עטרת, כלומר עגול מסביב על גבי ראשה להניח עליו כלים... ולתנור עושים טירה. . שהוא כעין חצר לתנור, שהוא לו מעין מסגרת מסביב, ולא מלפני התנור ולא מתחת התנור הוא עשוי, אלא על דופניו או על שפתיו, למען ירויחו מקום לשפות עליו קדירות וכיוצא בהן מן הכלים. והנה עטרת לכירה וטירה לתנור לאו דווקא, כי כבר הוציאו האחד גם בלשון טירת כירה ובצדק דן עליו ר"ש. . שהיינו טירה והיינו עטרת וממנו נדון גם על השני, ר"ל שיש עטרת לתנור והיא הטירה שלו" (קרויס, 1929, עמ' 140).

סיכום דעתו של קרויס: עטרת כירה =טירת כירה= עיגול על הראש, עטרת תנור (אין במקורות) =טירת התנור= מסגרת על דופן או שפת תנור.

ברנד: עטרת כירה=טירת כירה =מוסף בגובה הכלים, אבל לא מחובר לכלים.

חצר הכירה
"... חצר הכירה בזמן שהיא גבוהה שלוש אצבעות מטמאה במגע ובאויר, פחותה מכאן מטמאה במגע ואינה מטמאה באויר. כיצד משערין אותה ר' ישמעאל אומר נותן את השפוד מלמעלן למטן וכנגדו מטמאה באויר רבי אליעזר בן יעקב אומר נטמאה הכירה נטמאת החצר נטמאה החצר לא נטמאה הכירה. היתה מופרשת מן הכירה בזמן שהיא גבוהה שלש אצבעות מטמא במגע ובאויר פחותה מכאן או שהיתה חלקה טהורה.." (משנה, כלים ז, ג-ד).

".. חצר הכירה: ר' שמעון אומר נטמאת הכירה נטמאת החצר, נטמאת החצר לא נטמאת הכירה ואם היתה חלקה טהורה ר' יהודה אומר אם ניטלת כאחד טמאה אם לאו טהורה" (תוספתא, מסכת כלים, בבא קמא ה, ה, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 574).

הר"ש מבאר כי חצר הכירה היא: "חצר הכירה היא כעין מחבת גדולה של חרס והכירה יושבת באמצע מחוברת לחצר מבית האומן" (הר"ש למשנה, כלים ו, ג). לדעת קרויס (קרויס, 1929, עמ' 129) חצר הכירה היא המחיצה שבעל הכירה בנה מסביב לכירה: "עשה מחיצה... וכן לריחיים... הרי זו חזקה" (משנה, בבא בתרא ג, ה). ברנד מניח כי חצר הכירה היא כנראה "קרקעית הכירה המתארכת לפניה" (ברנד, תשיג, עמ' רלה). פירושו זה של ברנד מסתמך על פירוש הר"ש. לדעתי על סמך המקור די קשה לדעת בבירור מהי החצר, ייתכן כי הממצא הארכיאולוגי ייתן את הפיתרון, סביר להניח מהשימוש במילה זו, כי הכוונה למשהו שבולט מהכירה או מקיף את הכירה, כמו היחס בין החצר לבית.

בית הפך בית התבלין ובית הנר
".. בית הפך ובית התבלין ובית הנר שבכירה מטמאין במגע ואינן מטמאין באויר דברי רבי מאיר רבי ישמעאל מטהר" (משנה, כלים ה, ג).

"בית הפך ובית התבלין ובית הנר היוצא מן הכירה תוכן נידון כאחורי כירה בית הנר היוצא מן הכירה עד שלש אצבעות טמא פחות מכן טהור דברי ר' מאיר ור' שמעון מטהר" (תוספתא, כלים, בבא קמא ה, ו, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 574)

יייתכן כי אלו שקעים או בליטות היוצאים מהכירה להנחת דברים הנחוצים לעבודה כגון: פך, תבלינים ונר. לפי התלמוד הבבלי בית הפך, בית התבלין ובית הנר אינם מחלקי הכירה. למרות זאת חכמים גזרו שהם מקבלים טומאה. "דתנן: בית הפך ובית התבלין ובית הנר שבכירה - מטמאין במגע ואין מטמאין באויר. דברי רבי מאיר, ורבי שמעון מטהר. בשלמא לרבי שמעון - קסבר: לאו ככירה דמו, אלא לרבי מאיר, אי ככירה דמו - אפילו באויר נמי ליטמו, אי לאו ככירה דמו - אפילו במגע נמי לא ליטמו! - לעולם לאו ככירה דמו, ורבנן הוא דגזרו בהו²⁷" (תלמוד בבלי, שבת מח, ע"ב).

דרך השימוש בכירה
כפי שציינו, הכירה שימשה לבישול,. את כלי הבישול היו מניחים/שופתים על הכירה: "כירה שנתנה על גב ארובה העליונה אף על פי שהוא שופת עליה את הקדרה טהורה... " (תוספתא, כלים, בבא קמא ו, יז, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 576), ממלאים לאחר מכן במים ורק אחר כך מדליקים את האש. ניתן לראות תהליך זה במקורות הבאים: "ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם; מדת בשר ודם - אדם שופת קדרה ואחר כך נותן לתוכה מים, אבל הקדוש ברוך הוא - נותן מים ואחר כך שופת הקדרה.." (בבלי, מגילה טו, ע"א). מדרש תהילים מספר על אשתו של ר' שמעון בן חלפתא שלא היה לה מה לבשל ערב פסח ולכן: ".. נטלה קדירה ונתנה לתוכה מים, הדליקה האש תחתיה, שהיתה מתביישת שלא היה לה מה לבשל" (מדרש תהלים, צב, ח, מהדורת באבער, עמ' 48).

כירת מתכת
הכירה, כתנור, היתה עשויה מחרס, מאבן או ממתכת: "כירה שלאבן ושלמתכת - טהורה וטמאה משום כלי מתכות... " (משנה, כלים ה, יא) וכן: "כירה של מתכות שעשה לה מגור ועשו לה פטפוטים טהורה, מירח בטיט בין מבפנים ובין מבחוץ טהורה" (תוספתא, בבא קמא ד, כ, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 574).

כירת אבן
כמו בתנור ניתן להבחין בין כירה העשויה כולה מקשה אחת מאבן ואינה עשויה לקבל כלל טומאה "כירה שלאבן. . טהורה. . (משנה, כלים ה, יא), לבין כירה העשויה מאבנים ומחוברת בטיט ועשויה לקבל טומאה: "העושה שתי אבנים כירה, וחברן בטיט טמאה. רבי יהודה מטהר עד שיעשה שלישית, או עד שיסמוך לכותן. אחת בטיט, ואחת שלא בטיט טהורה" (משנה, כלים ה, א). "שתי אבנים שעשאן כירה ונטמאו... " (משנה, כלים ו, ד).

ציורית במיוחד המשנה הדנה בשלוש אבנים שעשאן שתי כירות. במשנה זו ניתן להבין היטב את דרך בניית הכירה על ידי הנחת שלוש אבנים, כך שנוצרו שני פתחים/חללים המיועדים להנחת כלי הבישול. "שלוש אבנים שעשאן שתי כירים, נטמאת אחת מן החיצונות, האמצעית המשמשת את הטמאה - טמאה. המשמשת את הטהורה - טהורה. נטלה הטהורה, החלטה האמצעית לטומאה. נטלה הטמאה, החלטה האמצעית לטהרה. נטמאו שתים החיצונות: אם היתה האמצעית גדולה- נותן לזו כדי שפיתה מכאן, ולזו כדי שפיתה מכאן, והשאר טהור. ואם היתה קטנה הכל טמא... " (משנה, כלים ו, ג) וכן בתוספתא: "שלש אבנים שחברן זו לזו ולא חברן בקרקע חברן בקרקע ולא חברן זו לזו טמאות ור' יהודה מטהר עד שיחברם זו לזו ויחברם בקרקע וכמה היא חיבורן בטיט כל שהוא" (כלים, בבא קמא ה, ב, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 574). האבנים שנטלו לצורך הכנת הכירה לא היו אבנים מיוחדות לכך. לעתים השתמשו באבנים בשימוש משני: "שתי אבנים גדולות שתי חליות של עמוד שהתקינן להיות שופת עליהן יורה גדולה או מיחם גדול.... " (תוספתא, כלים, בבא קמא ה, ג, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 574).

עין שלכירה - ראה דיון ב"עין של תנור"

מקום הנחת העצים - ראה דיון ב"תנור".

א. 4. 2. רחיים²⁸

מהות ותפקיד הריחיים
תפקידם של הריחיים ברור: לטחון קמח (לא רק, אלא בעיקר) במדרש שוחר טוב מוזכר תפקידם הבסיסי של הריחיים. המדרש מספר על בני ישראל שהיו במדבר "ולא היו נפנין": "אמר ר' שמעון בן לקיש: ישראל היו מתרעמים ואומרים "יש לך ילוד אישה אוכל ואינו מוציא, ראית מימיך אדם יש לו ריחיים נותן לתוכה חיטים ואינה מוציאה קמח" (מדרש תהילים שוחר טוב, עח, ד). את החשיבות הרבה של הטחינה אפשר לראות בוויכוח בין פילוסוף אחד לר' הושעיה על דבר המילה: "פילוסופ אחד שאל את רבי הושעיה²⁹. . אם חביבה היא המילה, מפני מה לא ניתנה לאדם הראשון? " לאחר משא ומתן ארוך תשובתו המוחצת של ר' הושעיה היא: "אלא כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה, כגון החרדל צריך למתק... החיטין צריכין להטחן, אפילו אדם צריך תיקון" (בראשית רבה יא, ו, מהדורת תיאודור אלבק, עמ' 94).

הטחינה היא פעולה אגרסיבית, שאין חזרה לאחור ממנה. ניתן לראות זאת היטב במדרש המספר על "לוז של שדרה " שנחשבת על ידי חז"ל כעצם שאינו יכול להיהרס. "נתנו (את לוז של שדרה) במים ולא נמחה, טחנו בריחיים ולא נטחן, נתנו באש ולא נשרף.." (ויקרא רבה יח, א, מהדורת מרגליות, עמ' שצד).

למשנה שהזכרנו בדיון הקודם: "המוכר את החצר, מכר בתים, בורות שיחין ןמערות, אבל לא את המטלטלין... המוכר את הבית,... מכר את האיצטרובל אבל לא את הקלת; ולא

את התנור ולא את הכיריים. בזמן שאמר לו: הוא וכל מה שבתוכו - הרי כולן מכורין" (משנה, בבא בתרא ד, ג) ליברמן מגיה ומוסיף למשנה זו, על פי גירסאות של כמה מהראשונים, את הפסקה: "ולא את הריחיים". בתוספתא מופיעה פסקה זו בשינויים מעטים: "המוכר את הבית מכר את הדלת ואת הנגר... אבל לא מכר את התנור, ולא את הריחיים, רבי אליעזר אומר כל המחובר בקרקע הרי זה מכור" (תוספתא כפשוטא, בבא בתרא ג, א-ג, וכן הערה 2, עמ' 359). מעצם הזכרת הריחיים במכירת הבית או החצר ניתן לראות כי מקומם של אלו הוא בבית או בחצר. הריחיים הינם מטלטלין ולא נמכרים במכירת הבית או החצר. למעט האיצטרובל שהוא נמכר עם הבית מכיוון שהוא קבוע, הקלת ניידת והיא אינה נמכרת עם הבית. התוספתא מחזקת משנה זו: "המוכר את הבית מכר את הדלת ואת הנגר ואת המנעול... ואת המכתשת החקוקה, אבל לא מכר את התנור, ולא את הכיריים, ולא את הריחיים. " (תוספתא כפשוטא, עמ' 359).

מאחר והימצאות הריחיים בחצר יכולה לגרום לטרדות ולרעשים לדיירי החצר, אנו מוצאים את ההגבלות הבאות: "לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושלצבעין תחת אוצרו של חברו..... חנות שבחצר - יכול הוא למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין. עושה כלים, יוצא ומוכר בשוק; אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן לא מקול הפטיש, ולא מקול הריחיים ולא מקול התינוקות" (משנה, בבא בתרא ב, ג). כלומר המשנה מעלה תמונה של רעש אפשרי הנובע מהטחינה בריחיים, אולם ברור למשנה שזהו צורך קיומי ולכן אין זכות לשכן למחות בפני זה הטוחן ולגרום לו שיימנע מטחינה.

את הריחיים היו מעמידין - קובעים במקומם. פעולה זו מותר לעשותה בחול המועד, אולי מכיוון שאינה עבודה קשה ומסובכת, בניגוד לה הוא "כיבוש" הריחיים - ניקור הריחיים, חירוץ הריחיים החדשות כדי לעשותן מחודדות להקלה על הטחינה. "מעמידין תנור וכיריים ורחיים במועד. רבי יהודה אומר: אין מכבשין את הריחיים בתחילה" (משנה, מועד קטן א, ט). אלבק מפרש משנה זו בצורה הבאה: "מעמידין וכו' - מושיבים ומחברים אותם בטיט במקומם... אין מכבשין וכו' - אין מנקרים (קודחים) את אבני הריחיים כשהן חלקות ואינן טוחנות, כדי לעשותן חדודות. בתחילה - בפעם הראשונה, כשהריחיים חדשות מכאן שבריחיים ישנות מותר לנקר, לפי שהניקור בהן הוא טרחה גדולה. היו מנקרים את הריחיים החדשות וכן את הריחיים הישנות, כפי שעולה מהדיון בתלמוד הבבלי על משנה זו: "גמרא. מאי מכבשין? רב יהודה אמר: מנקר ריחיא .... רבי יהודה אומר משמו: מעמידין את החדשה, ומכבשין את הישנה. " (בבלי, מועד קטן, י ע"א).

מעניינת השאלה מדוע היה צורך לנקר את הריחיים. האם הריחיים לא נקנו נקורות מלכתחילה? או שעולה כאן תמונה של בעל מקצוע שבא לייצב את אבני הריחיים ולנקרן כשהן במקומן? אפשרות אחרת, שנראית פחות סבירה בעיניי, היא שמדובר בבעל בית, שמייצר לעצמו את אבני הריחיים. יייתכן שמשפט זה אינו מתייחס לקודמו והכוונה היא שלבעל מקצוע אסור לעסוק במלאכת החירוץ בחול המועד כיוון שזוהי מעשה אומן ואין לעבוד מעשה אומן בחול המועד.

ריחיים של יד, ריחיים של חמור וחמור של ריחיים
המשנה קובעת כי יש להרחיק את הריחיים מכותל החבר: "לא יחפור אדם בור סמוך לבורו שלחברו; ולא שיח,... . מרחיקין את הזרעים ואת המחרשה, ואת מי רגלים מן הכותל שלושה טפחים. ומרחיקין את הריחיים שלושה מן השכב, שהן ארבעה מן הרכב.." (משנה, בבא בתרא ב, א). בתוספתא המתייחסת לאותה דרישה כתוב: "מרחיקין את הריחיים של יד, שלושה מן השכב שהן ארבעה מן הרכב. של חמור, שלושה מן האיצטרוביל שהן ארבעה מן הקלת" (תוספתא, בבא בתרא א, ג, מהדורת ליברמן, עמ' 129) ובבבלי, בבא בתרא, כ ע"ב: "תניא ושל חמור שלושה מן האיצטרוביל, שהן ארבעה מן הקלת". הנקודות העולות מתיאורים אלו הן:

1. קיימים ריחיים של יד בהם הרכב קטן מהשכב בטפח אחד.

2. קיימים שני סוגי ריחיים: ריחיים של יד להם יש רכב ושכב שכאמור הרכב קטן מהשכב בטפח אחד. ריחיים של חמור: שחלקיהם הם איצטרובל (או אצטרוביל) וקלת, בדיון קודם פגשנו באיצטרובל וראינו שהוא חלק קבוע, הנמכר עם מכירת הבית.

3. האיצטרובל גדול מהקלת בטפח: "שלושה מן האצטרוביל שהן ארבעה מן הקלת".

בקריאת קטעים אלו עדיין נותרת בעיה מסוימת; כיצד זה יייתכן שמרחיקין את הריחיים של חמור מרחק של שלושה טפחים מהכותל. הרי המרחק שייוותר לא יספיק למעבר החמור. רש"י פירש בתלמוד הבבלי "ושל חמור" - "ריחיים של חמור"- כלומר ריחיים שהחמור מסובב אותם, רבינו חננאל, בפירוש התוספות לבבלי, בבא בתרא כ, ע"ב³⁰, העלה את הרעיון, כי הכוונה היא לבניין העצים, הנושא את הריחיים. התוספות מפרשים כי הכוונה היא לחמור של ריחיים של יד, ככתוב במשנה זבים: "הקיש על המריש, על המלבן, על הצינור... ועל האיצטרובל, ועל חמור שלרחים שליד³¹, ועל... -טהור " (משנה, זבים ד, ב). במשנה זו מדובר על זב, שהקיש על חפצים קבועים, שלא הוסתו והוזזו בעקבות הקשתו. חפצים אלו נשארו טהורים למרות הקשתו, מכיוון שהינם קבועים ולא הוסתו ממקומם.

ממשנה זו עולות שלוש נקודות חשובות ביותר:

1. האיצטרובל במקרה זה אינו קשור לחמור של ריחים של יד.
2. עולה כאן הוכחה, כי החמור של רחים שליד הינו דבר קבוע.
3. נוספה כאן הוכחה נוספת לאילו שהזכרנו לעיל, כי האיצטרובל הוא חלק קבוע ברחיים.

אם נקבל את ההנחה שמדובר בתוספתא, בבא בתרא, א ג, בריחיים, שעמדו על מבנה עץ ("חמור של ריחיים"), הרי, לדעתי, נותרה עדיין בעייתיות מסוימת, שכן על מבנה זה מוזכרים ריחיים, שיש להם איצטרובל וקלת. (אולי ההיבט הארכיאולוגי ייתן את הפיתרון לבעיה זו).

לאדם ששוכר בית מחברו מותר, לפי התוספתא, להעמיד ריחיים של חמור אבל לא ריחיים של יד. "השוכר בית מחבירו מעמיד בו רחים של חמור, אבל לא רחים של יד... ולא יעשה בה מכתשת קבועה, מפני שמזעזעת את הכתלים " (תוספתא, בבא מציעא ח, ל, מהדורת ליברמן, עמ' 110, תוספתא כפשוטא, עמ' 277). השם ריחיים של חמור מעלה בעיה: הכיצד זה יייתכן שבבית שאדם שוכר הוא יעמיד ריחיים של חמור, כלומר ריחיים שמופעלות על-ידי חמור? יייתכן כי הכוונה כאן היא לחמור של ריחיים, כלומר בניין העצים עליו מונחות אבני הריחיים. במקרה זה חשוב לשים לב לסיבה שהובאה בהמשך: "ולא יעשה בה מכתשת קבועה מפני שהיא מזעזעת את הכתלים". מכאן שרחיים של חמור אינם מזעזעים את הכתלים, והכוונה היא כנראה, לחמור של ריחיים, שעליו מונחות אבני הריחיים. ריחיים של יד, המונחים על הקרקע בניגוד לחמור של ריחיים גורמים, כנראה, לזעזוע הכתלים, ולכן אסור לאדם השוכר בית מחברו להעמיד שם ריחיים של יד. דברים דומים לאלו אומר התלמוד הבבלי, בבא בתרא כ, ע"ב: "בריחיים של רכב ושכב משום טירייא [שהקרקע רועדת בשעת הטחינה] אבל בשל חמור מאי טירייא איכא, אלא משום קלא, " כלומר בריחיים של חמור אין הארץ מתנדנדת אבל מקול הריחיים הכתלים לוקים במשך הזמן. התלמוד הירושלמי מתייחס להלכה מהמשנה בבא בתרא ב, א: "מרחיקין את הרחים" ואומר כך: "הדא דתימר בריחיא דתמן. ברם בריחיא דידן ג' מן האיצטרוביל שהן ארבעה מן הקלת" (ירושלמי, ב"ב, פ"ב, ה"א - נוסח זה מקויים גם על ידי כתב יד ספרדי שגילה הרא"ש רוזנטל, ליברמן, 1980, עמ' -134 הערה 24). כלומר הריחיים שמורחקים "שלושה מן השכב, שהן ארבעה מן הרכב" הם לפי התלמוד הירושלמי הריחיים "של שם". לפי דעת ליברמן (ליברמן, 1980, עמ' 132), הכוונה היא לריחיים של מקום אחר בארץ. "התלמוד אומר שהמשנה מדברת בריחיים של טבריה וציפורי וכפריהם, בריחיים פרימיטביות של אותו מקום, אותו מקום שבו נסדרה המשנה, אבל בריחיים שלנו, כלומר, של קיסרין, ניסוח החוק הוא " שלושה מן האיצטרוביל וכו'. ומובן הדבר שבמקום מרכזי ותרבותי כקיסרין לא השתמשו כלל בריחיים של רכב ושכב אלא בריחיים מסובבות וממוכנות.." (ליברמן, 1980, עמ' 132). גם למקרא דבריו אלו של ליברמן, עדיין נותרה בעינה השאלה על אילו ריחיים המשנה והתוספתא מדברות במקרים אלו. יייתכן כי בפרק הארכיאולוגי תינתן לכן תשובה.

במשנה ובתוספתא מוזכרים שתיים ושניים שהיו טוחנים בריחיים של יד: "שתיים שהיו טוחנות בריחיים של יד ונמצא (כתם דם) על הרגל הפנימי, שתיהן טמאות. על הרגל החיצונה היא טמאה וחברתה טהורה. נמצא ביניהן זה היה מעשה ונמצא על שפתיו של אפטי ועל עלי זית שמסקת בהן את התנור ובא מעשה לפני חכמים וטמאום" (תוספתא, נידה ז, ג, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 649-648). התמונה העולה ממשנה זו היא של שתי נשים עובדות, כשהריחיים נמצאות ביניהן. המשנה, הדנה בזבים בהתייחסותה לעבודה, שנעשית על ידי שני אנשים במשותף, אשר אחד מהם זב, אומרת: "מגיפין או פותחין. וחכמים אומרים: עד שיהא זה מגיף, וזה פותח. מעלין זה את זה מן הבור. רבי יהודה אומר עד שיהא הטהור מעלה את הטמא. מפשילין בחבלין. וחכמים אומרים: עד שיהא זה מושך הילך וזה מושך הילך. אורגים, בין בעומדין בין ביושבין, או טוחנין. [שניהם טוחנים כאחד הטהור נטמא, משום היסט הזב] רבי שמעון מטהר בכולן חוץ מן הטוחנין בריחיים של יד". שאם הזב והטהור טוחנים בריחיים של יד אף לדעת רבי שמעון נטמא הטהור משום היסט הזב, כלומר באיזו שהיא דרך הם עושים פעולה משותפת שבה הסיט -הזיז הזב את הטהור[. (משנה, זבים ג, ב). יייתכן שלשני מקורות אלו אפשר לצרף את המשנה והתוספתא: "אלו מביאין (את הטומאה) ולא חוצצים (בפני הטומאה) : השידה, והתיבה, והמגדל, כורת הקש... שאין להם שוליים, .... מוסף עליהם ריחיים של אדם" (משנה, אהלות ח, ג). ביטוי זה "ריחיים של אדם", לא מופיע בתוספתא ובתלמודים. לדעת ליברמן אין הכוונה לריחיים של יד, כי כשמוזכרים סתם ריחיים במקורות הכוונה היא לריחיים של יד. "ברם, ריחיים של יד המטלטלות אינן עניין למשנתנו שם, והרי כלל גדול הוא שכל הכלים, לרבות כלי אבנים, מביאים את הטומאה ואין חוצצים בפניה,... ובעל כורחנו אנו אומרים, שמשנתנו מלמדת שריחיים של אדם, כלומר, של רכב ושכב, שאין לטחון בהם כלל על ידי בהמה, הן באמת רק שתי אבנים זו על גבי זו שנדחפות הנה והנה, אף הן מביאות את הטומאה, ואינו חוצצות, ואין דינן כאבנים פשוטות שהן חוצצות בפני הטומאה " (ליברמן, 1980, עמ' 132). התוספתא, המתייחסת לקטע זה של המשנה, היא אהלות ט, ב (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 609), שם היא מופיעה, לדעת ליברמן³², בנוסח שגוי. אולם הלכה זו מופיעה גם בתוספתא, טהרות ו, יא, שם מצאנו: "הנדחק בריחיים שהגוי בתוכה שהנידה בתוכה בגדיו טמאין מדרס, ואי זו הריחיים כל שעוקרין אותה ודוחפין אותה ממקומה.." (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 666). פירושה של ברייתא זו קשה הפירוש שמציע ליברמן הוא שריחיים אלו היו ריחיים שטחנו בהם בידי אדם (כדוגמת הריחיים באיור 1).