ג. 1. תנור


ביום ו' 4. 6. 99, בשעות הבוקר המוקדמות: 5: 45-08: 00, ביקרתי בראש העין, אצל גב' חיימי מרגלית. למרגלית יש בחצרה תנור, הדומה בצורתו לתנורים הידועים מהממצא הארכיאולוגי. למרות שהתנור נבנה כדוגמת התנורים בתימן, השתמשתי בו למחקרי, שכן, כפי שנאמר, צורת התנור היתה כפי הידוע מהממצא.

מיקום התנור
התנור ממוקם ב"חדר שירות" בחצר, יש בחדר 3 חלונות גדולים יחסית ודלת.

גודלו 50.2X10.5 מ'.

התנור ממוקם במרחק 20 ס"מ מהקיר, במרחק 70.2 מ' מפתח הכניסה.

בחדר נמצא ברז מים, שולחן- משטח עבודה, ארון ומקום אכסון לגזרי עצים, (הבעל אמר שמזלו שאשתו לא אופה כל יום כי קשה לו מאוד להשיג את העצים) ותנור. לפני בניית החדר, מרגלית עבדה בחצר, כאשר מסביב לתנור היו כ"עין קירות, לא בנויים להגנה מפני שמש ורוח. היתה כמו מחיצה". כרגע די נוח למרגלית לעבוד בחדר - יותר נוח בחורף מאשר בקיץ.

הבאת התנור
התנור בנוי מחלק פנימי שהינו חרס צרוף שנוצר על ידי בעל מקצוע, והובא "במכונית מרופד בשמיכות כדי שלא יישבר". בעל המקצוע העמיד את התנור באתרו על גבי הגבהה של כ- 5 ס"מ. מעל החרס נבנה ציפוי בטון, "כדי שתנור החרס לא יישבר" כהגדרת בעלה של מרגלית.

תחזוק הבטון - הבטון נסדק בגלל החום הרב שבתנור, ומדי פעם יש לתקן את ציפוי הבטון וליישרו. בתימן התנור היה בנוי מחרס ובחלקו החיצוני מצופה אבנים עם חומר טיט ובוץ ואז התנור לא היה נסדק ולא היה צורך לתקנו.

מבנה התנור
התנור בנוי משתי שכבות: שכבת חרס פנימית בעובי 5.1 ס"מ, שהובאה ונוצרה בבית יוצר. הובאה צרופה והועמדה, שכבה חיצונית שנוצקה במקום. שכבה זו בעובי 5.8 ס"מ.

התנור גלילי בצורתו, נעשה צר מעט כלפי מעלה. רוחב חיצוני: בחלקו התחתון 70 ס"מ, ובחלקו העליון: חיצוני 58 - 61 ס"מ כמעט עיגול מושלם עם סטייה מעטה.

פנימי: 38 - 41 ס"מ.

יש לציין כי לפתח זה של התנור אין שם מיוחד, אלא "פתח התנור"

איור 51: חתך התנור
(התנור בגובה 62 ס"מ)




בחלקו התחתון של התנור, בצד המרוחק מהקיר, ישנו חור משופע כלפי מטה, קוטר החור 17 ס"מ. חור זה מיועד, לפי הסבריה של גב' חיימי, להוצאת האפר ולניקוי התנור לאחר גמר האפייה, ותוך כדי עבודה להכנסת גזרי עץ נוספים, כדי לשמור על האש שלא תהיה חלשה מדי. גב' חיימי קוראת לחור זה "עין התנור".

איור 52: "עין התנור"




אביזרים נוספים

מקל עץ (מקל מטאטא) שימש לגב' חיימי לסדר את הגחלים ולדאוג לכך שהאש תישאר במרכז התנור ולא תתקרב יותר מדי לצדדים, כדי לא לשרוף את הפיתות שנאפו בתנור.

מכסה - עשוי מתכת, בקוטר של 65 ס"מ. למכסה זה שני שימושים: 1. סגירת התנור בזמן אפייה איטית (אפיית כעכים במקרה זה). 2. משמש לסגירת התנור בזמן שלא אופים בו, כדי שלא ייכנס לתוכו כל דבר. מעניין כי גב' חיימי הדגישה, שכשבית המקדש היה קיים, אם היה נכנס איזה שרץ פנימה לא יכלו לאפות בתנור. היום, כשבית המקדש איננו, אפשר, אם נכנס משהו, לשרוף ולאפות שוב, אבל אני מעדיפה לסגור כדי ששום דבר לא ייכנס".

מכסה קטן לסגירת עין התנור - גם מכסה זה משמש לסגירה כדי שלא ייכנס כל דבר לתנור, בזמן שלא אופים בו. מכסה זה אינו בשימוש בזמן האפייה בתנור.

איור 53: מכסי התנור




חתיכות מתכת בקטרים שונים "לפי מה שנמצא". רוב החתיכות נראו כמכסי פח של קופסאות שימורים גדולות, בקוטר של כ- 25 ס"מ. חתיכות הפח האלו הושמו בתוך התנור לאחר אפיית הפיתות, כשגב' חיימי היתה מעוניינת באש קטנה במיוחד לאפיית כעכים.

"מחבזה" - כעין כרית קטנה בקוטר 28 ס"מ, עם ידי בצדה השני. הכרית שראיתי היתה עשויה מעלעלי תמר, ובד בצדה העליון. בזמן העבודה מרגלית ציפתה כרית זו בבד, שהורד וכובס בתום האפייה. בעזרת כרית זו מדביקים את הלחם לתנור. פירוש המילה "מחבזה" הוא "להדביק" בתימנית.

איור 54: מחבזה




גב' חיימי אמרה כי בעבר לא השתמשה בכרית זו, אלא הדביקה את הלחם בתנור בעזרת כף ידה בלבד, "אבל זה קשה מדי, בכל זאת יש נשים שעובדות ללא ה'מחבזה' ואז הן מרטיבות כל פעם את היד, כדי שלא יהיה להן חם".

מטלית בד- תוך כדי אפייה, מדי פעם מנגבים את התנור במטלית בד. שמה של מטלית זו הוא "מאודבה" שפירושו לנגב בתימנית.

תהליך האפייה
1. הכנסת חומרי בעירה- עץ, לתוך התנור, הבערת אש, חימום התנור לחום רב.
2. הכנת הלחם - הבצק במקרה זה הוכן מבעוד מועד. מרגלית סיפרה שיש נשים הנוהגות להכין את הבצק, ואופות מיד באותו יום. חיתוך הבצק לחלקים קטנים, ציפוי כל חלק במעט קמח.
3. תוך כדי חימום התנור, יצירת כדורים, ושפיכת מעט קמח על כל כדור.
4. כשהתנור חם, והאש בתוכו שוככת מעט, אבל עדיין בוערת, הכנסת הלחם לתוך התנור. (הלחם הוא למעשה מעין פיתות בעובי של כ- 1- 1. 5 ס"מ לאחר אפייתן.) את הכדור מגדילים מעט ביד ואחר כך משטחים על פני ה'מחבזה', ומרטיבים במעט מים, כדי שהלחם יידבק בתנור. הכנסת הלחם לתנור.
5. השגחה על הלחם, משך האפייה של כל "כיכר" לחם נע בין 30 שניות, כשהתנור חם מאוד, עד 90 שניות לאחר כשהתנור התקרר מעט, בזמן האפייה, מרגלית כבר פונה לעיבוד ככר חדשה. תוך כדי אפייה ניתן לראות כיצד פני הלחם הצד שקרוב לאש, מקבלים כעין קליפה. לעתים כשחלקה העליון של פיתה נפל, היא הודבקה שוב על ידי הרטבת היד והחלקת פני הפיתה, העברה של בצק, שעדיין לא התקשה, לצדדים, כך שבצק זה נדבק לפנים התנור.
6. הוצאת הלחם מהתנור, במקרה זה בעזרת סכין.
7. הנחת הלחם על גבי משטח (מגש העשוי מעלעלי תמר), שהוכן מבעוד מועד.
8. תוך כדי אפייה, כשהאש נחלשת יתר על המידה, הוספת גזירי עץ דרך עין התנור (כששאלתי את מרגלית, מדוע לא מלמעלה, היא ענתה שהדבר יפריע לה לעבודה).
9. לעתים ניגוב התנור מבפנים בעזרת ה"מאודבה", כדי "שהפיתות לא תצאנה שחורות מהפיח".
10. כשהאש נחלשה וזמן אפיית הלחם הגיע לכ- 90 שניות הופסקה האפייה והוסף חומר בעירה, הוגברה האש, ולאחר שהיא שככה מעט, התהליך חזר שוב על עצמו.
11. לאחר סיום אפיית הלחם, נאפו כעכים, עוגיות קטנות בתנור, לאפיית הכעכים נדרש חום מועט יותר. לכן, הוצאו גזירי העץ הבוערים והונחו חתיכות פח על הגחלים שבערו, כל זאת כדי להנמיך את האש. חתיכות הפח הונחו כך שהן כיסו את כל חלקו התחתון של פנים התנור.
12. כעת הושמו הכעכים ופתח התנור נסגר במכסה התנור.
13. גם הכעכים הוצאו בעזרת סכין והונחו על גבי המשטח.
14. לאחר סיום האפייה כוסה פתח התנור במכסה התנור, ועין התנור כוסתה על ידי מכסה.
15. לאחר שהתנור מתקרר מנקים אותו על ידי שטיפה במים.

איור 55: שלבי האפייה בתנור



א. חימום התנור


ב. הדבקת הלחם (האש עדיין בוערת במרכז)


ג. הדבקת כעכים לאחר שהאש הונמכה


ד. כיבוי האש וסגירת התנור


טיפול שוטף בתנור
1. ניקוי התנור - במים.

2. גריפת התנור. את האפר שיש בתנור יש להוציא מדי פעם, שכן האפר עשוי להגיע לגובה רב ולהקטין בהרבה את חלל התנור. מרגלית השתמשה במילה "לגרוף את התנור", כאשר גריפה זו הינה דחיפת האפר כלפי עין התנור והוצאתו דרכה. את האפר שנגרף שומרים ומשתמשים בו לצורך זיבול הצמחים. " האפר מעולה לצמחים, אף מזיק לא בא אליהם" -עדות בעלה של מרגלית.

מרגלית אופה פעם בשבוע, ופעם בחודש היא גורפת את תנורה.

3. טיפול וחיזוק הבטון. ראה הסבר בסעיף 1.

האפייה שמתוארת במקרה זה היא אפייה על ידי אישה אחת בלבד. תוך כדי שיחה מרגלית סיפרה שלעתים, כשכלתה עוזרת לה אחת מכינה את הפיתות ומכניסה לתנור והשנייה שומרת על הפיתות ומוציאה אותן מהתנור. בפסח מרגלית לא נוהגת להשתמש בתנור, שכן הוא חמץ. אולם לפסח היו מכינים תנורים מיוחדים, ואז לפחות שלוש נשים, עדיף ארבע, היו, עובדות יחד: אחת לשה, אחת מנערת את המים ואחת אופה. הכל נעשה במהירות, כדי שהבצק לא יחמיץ.

בספרו של הרב קאפח, "הליכות תימן", מתוארים חיי היהודים בצנעא ובנותיה. וכך מתאר קאפח ברשימת בעלי המלאכה את ה"מתנור1-עושה תנור, הוא עושה לא רק תנורים אלא גם ביבי חרס... העפר שממנו עושים כלים אלו שונה מן העפר שממנו עושים כלי חרס רגילים וכן שונה גם צורת העיבוד" (קאפח, תשכ"ג, עמ' 242). חשוב להדגיש כי בשני תיאורים אלו מופיע בעל מקצוע מיוחד, שעושה את התנור, ולא תנור שנבנה על ידי בעל הבית.

כן מתוארת, בדומה לעולה מדברי מרגלית, האפייה בעזרת ה"מכ'בזה":
"באלמכ'בזה - רקיקי לחם הנאפים העזרת כלי הנקרא מכ'בזה, כלי זה עשוי בצורת עיגול קלוע מסיבי קש ושיחי גומא. באמצעיתו, מאחריו, בליטה המשמשת ידית, שבה מחזיק מי שאופה. תופרים על פני הכלי בד, וממלאים את החלל שבין הבד והקליעה... וזוהי דרך האפייה ב'אלמכ'בזה': מקטפים חתיכת קצק, מגלגלים אותה בקמח, מניחים הבצק על גבי כלי זה וכאן מותחים ומרדדים ...עד שיהא כיכר דק ביותר ומיד מדביקים אותו אל קיר התנור הדפיקה חזקה ומהירה..." (קאפח, תשכ"ג, עמ' 207)
גם תיאורו של קאפח על מנהגי פסח ואפיית המצה דומים בדיוק למתואר על ידי מרגלית
"...הן ניגשות ללוש ולאפות המצה. מחלקות ביניהן את התפקידים כך, שכל אחת יודעת בדיוק מה עליה לעשות. זו לשה וזו עורכת וזו מסיקה את התנור. אינן מניחות את הבצק אפילו שניה אחת בלי-עסק, אלא אם גמרה ללוש ועדיין לא הוחם בתנור די צורכו 'ינהזו' - מנדנדין עריבת הבצק, שעל ידי כך אינו מחמיץ..." (קאפח, תשכ"ג, עמ' 18).

הערה:



1. מעניין כי ישנה הפרדה בין קדר - יוצר כלי חרס לבין יצור תנורים, ברשימה מופיע בנפרד ה"מדאר-קדר.... שאינו עושה קדרות בלבד אלא כל מיני כלי חרס..." (קאפח, תשכ"ג, עמ' 238) .