ד. 1. 2. מיקום התנור, הכירה והריחיים

"אלו דברים שיש להם חזקה ואלו דברים שאין להם חזקה. היה מעמיד בהמה בחצר, תנור וכירים ורחים ומגדל תרנגולו ונותן זבלו בחצר אינה חזקה... (משנה, בבא בתרא ג, ה). מקור זה הוא המקור העיקרי לתיאור מתקני החצר. העולה ממקור זה, כפי שהוסבר בחלק על החצר ומתקניה, הוא שהשימוש הרגיל של כלים אלו הוא בחצר. (אולם אין הדבר שולל את אפשרות ביצוען של פעילויות אלו בבית, כפי שראינו, וראה דיון בחלק א).

הממצא הארכיאולוגי עולה בקנה אחד עם התמונה, שמתקנים אלו והפעיליות הקשורות להם נעשו בחצר, אולם לא רק בחצר.

באחוז ניכר מהחצרות ניתן למצוא תנור בישול, אולם בד בבד עם מציאת תנורי בישול בחצר ניתן למצוא תנורי בישול גם בבתים. (אנפה - תנורים בחצר, מירון (1 M) - תנורים רק בחדרים. 2 M - תנור בודד ממוקם בחצר. כפר נחום - שמונה תנורים מוקמו בחצרות וארבעה מהתנורים מוקמו בחדרים. קצרין מדווח על תנורים בחצרות ובבתים. חורבת שמע - על פי הירשפלד תנור בחצר. סומקה מכלול 6 - תנור ממוקם כנראה בחצר. חורבת חרמשית - תנור אחד הממוקם בחצר. ירושלים - ארבעה תנורים, הממוקמים בחצר, סוסיא - תנור ממוקם בחצר, ממשית - תנור בחדר/ חצר. בסיס הנתונים אינו רחב במיוחד, אולם עולה ממנו תמונה של מציאות תנורים הן בחצרות והן בבתים. תמונה דומה עולה ממקורות חז"ל. הזכרנו את התנור שבחצר ובנוסף מוזכר גם תנור בבית¹; "השוכר בית מחברו ממחה בידו על מקום התנור ואין ממחה בידו על מקום הכירה שכר הימנו חצר אין ממחה בידו לא על מקום התנור ולא על מקום הכירה... (תוספתא, בבא מציעא ח, כט, מהדורת ליברמן, עמ' 110-109).

מקום הכיריים הוא, על פי הממצא הארכיאולוגי, בחצר (וגם בבית), אולם אין בידינו מספיק נתונים ארכיאולוגיים על ממצא כירות. הנתון היחיד הוא הממצא במצדה, שבו כל הכיריים ממוקמות בחדרי המגורים.

ריחיים - מיקום הריחיים, לפי המקורות הספרותיים, בחצר ובבית. נתון זה עולה גם מהממצא הארכיאולוגי.

התנור והכירה: במקורות מוזכרים תנור וכירה בחצר, אולם לא רק בחצר, אלא גם בבית. הדבר תואם את העולה בממצא הארכיאולוגי: התנורים והכירות נמצאים, הן בבית והן בחצר.

ד. 2. 2. תנור

מהמקורות עולה שישנו תנור הניתן להעברה ותנור נייח, בממצא הארכיאולוגי, מה שמזוהה כתנורים הוא נייח. יייתכן וישנו כלי נוסף, שהוא נייד, ששימש כתנור.

יצירת התנור- כפי שראינו במקורות, התנור מיוצר על ידי בעל מקצוע. "תנור שבא מחותך מבית האומן. (משנה, כלים ה, ט), "תנור שהוסק... או שהוסק בבית האומן..." (משנה, כלים ה, ד). לאחר ייצורו הוא מובא ומועמד "מעמידים תנור וכירים ורחים..." (משנה, מועד קטן א, ט). תמונה זהה תוארה במחקר האתנוארכיאולוגי. דווח שהתנור נבנה על ידי בעל מקצוע, הובל ברכב, "על גבי שמיכות כדי שלא יישבר" והותקן על ידו באתרו. התנור הובא במקרה זה לאחר צריפתו. מהממצא הארכיאולוגי אנו מוצאים את כל התנורים מועמדים וקבועים במקומם.

הרחקה מהקיר
התנורים שנתגלו בממצא הארכיאולוגי נמצאו רחוקים כ- 20-50 ס"מ מהקיר או הפינה, שאליה היו צמודים תופעה זו מופיעה גם במקורות בהלכה: ומרחיקין.... ואת התנור שלושה מן הכולייא שהן ארבעה מן השפה" (משנה, בבא בתרא ב, א) וכן בתוספתא, בבא בתרא א, ג.

במחקר האתנוארכיאולוגי התנור שהיה בשימוש הורחק מהקיר למרחק של 20 ס"מ, שהם כ- 4 טפחים.

בזוג התנורים, שתוארו באנפה, נמצאו סימני אצבעות על גבי טבעות החרס, שמהן נבנה התנור. במקרה זה ניתן לומר, כי התנור הוצב ונצרף תוך כדי השימוש בו, כפי שמופיע במשנה: "איזהו גמר מלאכתו? משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין.... " (משנה, כלים ה, א).

בתנורים, שנמצאו במצב השתמרות טוב יחסית (תל אנפה, מצדה), ניתן לראות כי התנור בנוי שכבה פנימית של חרס ושכבה חיצונית נוספת, העשויה מתערובת בוץ, טיט ואבנים. שכבה חיצונית זו נועדה לשמור על חום התנור ולהגן עליו מפני שבירה. במחקר האתנוארכיאולוגי, שכבתו החיצונית של התנור היתה בטון " כדי שלא יישבר החלק הפנימי וכדי שלא יברח החום", אולם בעדות דווח על התנורים מתימן, שהשכבה החיצונית היתה עשויה מבוץ, טיט ואבנים, שמצפים את התנור ואינם נסדקים רבות כמו הבטון. שכבה זו היא, לדעתי, הטפלה, שמוזכרת במקורות: "חתכו חוליות...הרחיק ממנו את הטפלה..." (משנה, כלים ה, ח) "וכן: " מירחו בטיט" (תוספתא, כלים, בבא קמא ד, יב, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 573).

התנורים מאנפה, שפורקו ונמצאו בנויים חוליות חוליות, מזכירים את המקורות, הדנים בתנור הבנוי חוליות חוליות. כך מוזכר במשנה, כלים ה, ח: "חתכו חוליות..." ובמקורות רבים אחרים. במקורות, תנור חתוך לחוליות נקרא תנורו של עכנאי: רבי אליעזר מטהר תנור זה שכן יש חול בין חוליה לחוליה, וחכמים אינם מטהרים תנור זה. מעניין לציין שבאנפה לא נמצא חול בין חוליות התנור, ייתכן שהיה חול ונשטף.

השאלה העולה מכאן היא: האם החול הוא פרט פונקציונאלי?

אם כן, וניתן היה למצאו באנפה, נוכל להניח כי אין שוני בתנורים, בין אוכלוסייה פגאנית ליהודית. אם החול אינו פרט פונקציונאלי, והחול, במקרה שהושם, נועד רק לצורכי טהרה החשובים לאוכלוסייה היהודית, אז נוכל להניח כי מדובר בפרט המיוחד לאוכלוסייה יהודית. על פי הממצאים, אין אפשרות כיום לענות על שאלה זו.

"הביא שברי כלי חרס ודיבקן זה לזה ועשאן תנור..." (תוספתא, כלים, בבא קמא ג, א, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 571). מקור זה מתייחס לתנור, שבנוי כולו משברי כלי חרס, המחוברים על ידי טפלה. ייתכן שהתנור, שנמצא שלם באנפה, מתאים לתיאור זה: "התנור היה מכוסה בשלמותו בצידו החיצוני בשכבה עבה של בוץ שבתוכו שברי חרס " (Weinberg, 1971, עמ' 93).

התנור, צורתו וחלקיו העיקריים
התיאור העולה מהמקורות הוא כי התנור היה כעין גליל, הנעשה מעט צר כלפי מעלה, בעל פתח בקצהו העליון -"פי (פה) התנור" ופתח בצידו התחתון -" עין התנור".

התנור השלם שנמצא באנפה, וכן התנורים, שנמצאו במצב השתמרות טוב יחסית במצדה, מתאימים בדיוק לתיאור המופיע במקורות: צורתם גלילית, הם הולכים ונעשים צרים מעט כלפי מעלה.

בתנורים במצדה ובכפר נחום (ראה תיאור בסעיף ב. 1. 2. וסיכום בטבלה), נמצא פתח (חור) בחלק התחתון של התנור. באנפה, במערכת התנורים המאוחרת, נמצאו פתחי אוורור, שנעשו מצוור אמפורה - פתח זה נקרא במקורות "עין התנור".

התנור, שנבדק במחקר האתנוארכיאולוגי, מתאים בדיוק לתיאור המופיע לעיל.

פה התנור
התנור היחיד שנתגלה למלוא גובהו הוא התנור בריבוע 2. 3 באנפה, קוטרו החיצוני הוא 70 ס"מ וקוטר הפתח הפנימי הוא 60 ס"מ. יש לציין שתנור זה הינו התנור הגדול ביותר שנמצא בחפירות. קוטרו התחתון מטר לעומת קוטר רוב התנורים שנע בין 50 ס"מ ל- 80 ס"מ. במצדה, בתנור המרכזי משלוש התנורים שנתגלו במגדל, נפלו שברים מפתחו העליון לתוך התנור (איור 26), אולם לא הובא בדו"ח כל ציון לגבי הקוטר המשוער של חלקו העליון. התנור שנמדד על ידי בראש העין היה בקוטר 58-61 ס"מ חיצוני, ו- 38-41 ס"מ קוטר פתח פנימי. גודל זה נראה מתאים לתיאורים במקורות: "משלשלין את הפסח לתנור.." (תוספתא, פסחים ז, א, מהדורת ליברמן, עמ' 176) וכן במשנה, שבת א יא, כך גם "הסל והקופה והחמת שהיו נתונים בתנור ופיהן למעלה מן התנור.." (תוספתא, כלים, בבא קמא ו, ז, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 576). וראה פירוט בחלק א'.

כיסוי התנור
בממצא הארכיאולוגי לא נמצא פריט שניתן לשייכו ל"כיסוי תנור" - "נסר שהוא נתון על פי תנור " (משנה, אהלות יב, א), זאת בשל אופיו של כיסוי כזה - עץ -חומר מתכלה, ובשל העובדה שלא בטוח שישנו כלי שהוא מיוחד לצורך זה. אולם במחקר האתנוארכיאולוגי נראה בשימוש כיסוי תנור כזה, כפי שתואר, הכיסוי היה מכסה מתכת עגול, בקוטר 65 ס"מ. השימוש בכיסוי זה היה לצורך סגירת התנור בזמן שלא אופים בו (מרגלית הסבירה כי "שכשבית המקדש היה קיים, אם היו מוצאים גופה בבוקר בתנור, היו צריכים לשבור את התנור, עכשיו בית המקדש לא קיים, אבל בכל זאת אני מעדיפה לסגור את התנור"- וראה להשוואה משנה, אהלות יב, א).

שימוש נוסף, שהודגם על ידי מרגלית², הוא כיסוי התנור במכסה בזמן האפייה/בישול/צלייה, כשישנה כוונה לאפייה/ בישול/צלייה איטיים יותר. במקורות אנו רואים זאת בהקשר לצליית זבח פסח: "משלשלין את הזבח לתנור .... נותן על גביו כסוי.." (תוספתא, פסחים ז, א, מהדורת ליברמן, עמ' 176).

עין התנור
"השרץ שנמצא בעין של תנור בעין של כירה.... " (משנה, כלים ח, ז). מהמקורות עולה כי ישנו בתנור, נוסף לפה התנור, פתח נוסף שגודלו כטפח אחד. פתח זה נקרא עין התנור. אין במקורות כל ציון למקומו ומיקומו של פתח זה, וכן לא מצוין תפקידו, אלא בעיקר הבעייתיות שטומאה ככלל או שרצים כפרט עשויים להיכנס דרכו. אולם, במקרה זה הן הממצא הארכיאולוגי והן העדות האתנוארכיאולוגית נתנו בבירור את התשובה. בשלושה תנורים ממצדה שהוצגו בחלק ב', בתנורים ממערכת התנורים מתל אנפה ובתנור בחצר 65 בכפר נחום יש פתח קטן, בחלקם התחתון. במצדה מצוין, כי לכל התנורים היה חור בקוטר 8 ס"מ בחלקם התחתון, "כנראה כדי לנקות את האפר מפעם לפעם" (Netzer, 1991, עמ' 449). כל פתחי התנורים מופנים לצד המנוגד לכיוון הקיר. כך גם בתנור שנבדק על ידי, מיקומו של "עין התנור" היא בכיוון זה כדי שייקל להוציא את האפר מהתנור, (מעניין במיוחד מיקומו של הפתח בזויות 45 מעלות בתנור הפינתי - התנור הצפוני).

חור זה - "עין התנור", כפי שנקרא כך גם על ידי מרגלית, נועד להכנסת אויר לתנור בזמן השימוש בו, לתוספת של עצים כדי לשמור על חום התנור בזמן אפייה (העצים לא הוספו מלמעלה כדי שלא יפריעו להכנסת הלחם לתנור), ולהוצאת האפר. מרגלית הסבירה כי בגמר השימוש בתנור היא מקפידה לסגור את "עין התנור" כדי שלא ייכנס כל שרץ לשם.

הסברה זה עוזר בהבנת "פקק" עשוי מאדמה, מלט ושערות בעלי חיים, שנמצא בפתח התחתון של התנור הצפוני במצדה. ייתכן כי תפקידו של פקק זה הוא מניעת כניסת שרצים וכו'.

פעולות עיקריות בשימוש יום יומי
הפעולה החשובה ביותר המוזכרת במקורות היא הגריפה. כפי שראינו בפרק א', המשנה קובעת כי ביום טוב: "ואין גורפין תנור וכיריים אבל מכבשין.." (משנה, ביצה ד, ה), אולם בתלמוד הבבלי מופיעה ההערה: "ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו - מותר" (בבלי, ביצה, לב ע"ב), גריפת התנור, כפי שראינו, היא ריכוז הגחלים הבוערות במרכז התנור וכן הוצאת האפר. מעניין לציין כי במפגש עם בעלת התנור היא השתמשה במילה "גורפת" רק לגבי הוצאת האפר מהתנור לאחר סיום הפעילות בו, ולריכוז הגחלים הבוערות במרכז לא היתה כל מילה מיוחדת לפעילות זו.

הוצאת האפר על ידי מרגלית מבוצעת על ידי דחיפת מקל לתוך עין התנור והוצאתו, מספר פעמים. את האפר מרגלית מלקטת לדלי (היא השתמשה במילה "גורפת" להוצאת האפר), ומשתמשת בו לצורך זיבול הצמחים. גם במקורות היתה חשיבות רבה לאפר זה. ייתכן כי האפר הינו "הזבל היוצא מהחצר", כפי שהוגדר בתוספתא. בהלכה הדנה בזבל היוצא מן החצר "השוכר בית מחבירו.... . הזבל היוצא מן החצר מה שהוא קולט באויר הרי אלו שלו שברפת ושבחצר הרי הן של בעל חצר" (תוספתא, בבא מציעא ח, כט, מהדורת ליברמן, עמ' 110-109).

תהליך האפייה
כפי שנצפה על ידי, דומה למתואר בשמות רבה, פרשה י, מהדורת שנאן, (ראה דיון בחלק א); חימום התנור, הכנת הבצק בד בבד עם חימום התנור, גריפת התנור - ריכוז הגחלים הבוערות במרכז התנור, כדי שניתן יהיה להכניס את היד, על מנת להדביק את הלחם.

הרטבת היד לפני הכנסת הלחם לתנור
דווח לי כי נשים, המכניסות את הלחם ללא כל מכשיר נוסף, נוהגות להרטיב את ידן בדומה למוזכר בדיון במסכת פסחים "וצריכה שני כלים...ואחד שמצננת בו את ידיה" (בבלי, פסחים מב, ע"א).

תנור מתכת ואבן
אין בממצא הארכיאולוגי ממצא תנורים ממתכת, סביר להניח שהסיבה לכך היא שתנורים אלו היו נדירים יחסית. מקורות הלכתיים דנים בתנורים אלו, שכן היו תנורים מטיפוס זה.

ד. 3. 2. הכירה

הכירה המתוארת במקורות היא כירה, לעתים ניידת, בעלת חלקים רבים. כירות אלו לא נמצאו בממצא הארכיאולוגי, יש שמנסים לראות בכופח, הידוע מהממצא הארכיאולוגי, כירה³. הכירות שהתגלו בממצא הארכיאולוגי הן כירות הבנויות מאבנים וטיח. כירות כעין אלו מוזכרות במספר הלכות: "העושה שתי אבנים כירה..." (משנה, כלים ה, א),

"שלוש אבנים שעשאן שתי כירות..." (משנה, כלים ו, ג). בחלק ב' סקרנו חלק מהכירות במצדה. ניתן לראות הקבלה בין הכירה הבנויה משלוש אבנים, שיוצרת שתי כירות, לבין המשנה שהוזכרה (איור 26)

בחלק מהכירות במצדה נמצאו מספר אבנים מסביב, בצורה המזכירה מעין חצר קטנה. ייתכן כי הכוונה בביטוי "חצר הכירה" (משנה, כלים ז, ג-ד) היא לחלק זה של הכירה.

הכירה בעלת החורים הקטנים הרבים, שנמצאה במצדה, מציגה אולי את "בית הפך בית התבלין ובית הנר", שהזכרנו בפרק א' - מקורות חז"ל. ייתכן כי חורים קטנים אלו נועדו להנחת נר, פך תבלינים וכדומה (איור 27).

כירת מתכת
כפי שהזכרנו בדיוננו על התנור, ייתכן כי כירה מסוג זה אם היתה קיימת הותכה ושימשה כחומר גלם למוצרים אחרים. כך שלא נמצא כל ממצא ארכיאולוגי שניתן לייחסו לכירה.

ד. 4. 2. ריחיים

מיקום הריחיים
ריחיים של יד לרוב לא נמצאו בחפירות באתרם. אולם התמונה העולה היא כי ריחיים נמצאו הן בחצרות והן בבתים, כך שלא ניתן לומר כי ישנה העדפה של עבודה בחצר. כל זאת בדומה למופיע במשנה: "היה מעמיד בהמה בחצר, .... וריחיים... אבל עשה מחיצה... גבוהה עשרה טפחים, וכן לתנור, וכן לכיריים, וכן לריחיים... - הרי זו חזקה" (משנה, בבא בתרא ג, ו). לעומת משנה זו קיימים מקורות נוספים, המתארים טחינה שנעשית בבית: "אשת חבר שהניחה לאשת עם הארץ טוחנת בתוך ביתה, פסקה הריחיים הבית טמא. לא פסקה הריחיים - אין טמא אלא עד מקום שהיא יכולה לפשוט את ידה ולגע. היו שתיים, בין כך ובין כך הבית טמא, שאחת טוחנת ואחת ממשמשת; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין טמא אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידן ולגע" (משנה, טהרות ז, ד). ממקורות אלו ואחרים שהובאו בפרק א' נראה, כי הריחיים היו בבית או בחצר ולא ניתן היה למנוע מאחד מדיירי החצר לטחון.

גודל וצורה
בבדיקה של גודל וצורת הריחיים של יד ברור שחלק מכלים אלו שימשו ככלים ניידים (בדיקה מפורטת של גדלי כלי ריחיים של יד: (נרי, 1994). גודלם זה מתאים לתמונה העולה ממקורותינו: "משאלת אישה לחברתה החשודה על השביעית: נפה וכברה וריחיים ותנור;... " (משנה, שביעית, ה', ט'). וכן: "הדירה שלא להשאיל נפה וכברה רחיים ותנור יוציא ויתן כתובה... " (תוספתא, כתובות ז ד, מהדורת ליברמן, עמ' 79).

למקורות אלו יש להוסיף את המשנה והתוספתא, הדנות במכירת הבית: "המוכר את הבית מכר את הדלת ואת הנגר ואת המנעול... ואת המכתשת החקוקה, אבל לא מכר את התנור, ולא את הכיריים, ולא את הריחיים" (תוספתא, בבא בתרא ג, א, מהדורת ליברמן, עמ' 138), שכן הם ניידים כפי שהובהר לעיל.

חמור של ריחיים של יד
מקורות חז"ל מזכירים "חמור של ריחיים של יד", שלפי ההקשר בו הוא מוזכר, ברור שזהו מתקן יציב ולא נייד. ייתכן כי זהו המתקן עליו היו מונחים הריחיים של יד. (לפי שמו של כלי זה ייתכן כי אלו הן ארבע רגלי עץ, שקבלו שמן על שום הדמיון לרגלי חמור). לא ידוע לי בממצא הארכיאולוגי על ממצא כלי כזה (לפי עדות אתנוארכיאולוגית, עדות זכריה מרחבי עובד "נאות קדומים", עולה מתימן, המתאר את הריחיים כנמצאים על חמור בן ארבע רגליים).

ריחיים מטיפוס זה נמצאים בתקופות הנדונות בכמויות רבות, באתרים רבים, וכפי שראינו, חלק מהם לא זוהו נכון. עם ההתבוננות בריחיים שנמצאו בגמלא עולות לפנינו בבהירות ההלכות הבאות: "ומרחיקין את הריחיים שלושה מן השכב, שהן ארבעה מן הרכב.." (משנה, בבא בתרא ב, א). ובתוספתא, המתייחסת לאותה דרישה: "מרחיקין את הריחיים של יד, שלושה מן השכב שהן ארבעה מן הרכב... " (תוספתא, בבא בתרא א, ג, מהדורת ליברמן, עמ' 129). מלבד נושא הרחקת הריחיים, ממצא הריחיים עוזר לנו להבין את דברי חז"ל: "מעמידין... וריחיים במועד" (משנה, מועד קטן א, ט), אמנם המשנה לא מציינת בבירור אם הכוונה לכלל סוגי הריחיים, או לסוג מסויים, אבל במקרה זה ניתן בפירוש לראות מבנה מיוחד, שעליו מעמידים וקובעים את הריחיים. ייתכן שמבנה זה "מפואר" וייחודי, אך, לדעתי, ניתן ללמוד ממנו על הכלל של הצבה והעמדה כלשהי של הריחיים בבית או בחצר. מהסתכלות על הריחיים ודרך פעולתם נמצא "מסמר", שהיעדרו עלול לגרום לפירוק הריחיים ולמנוע את השימוש בהם. מסמר זה מקבל טומאה (שכן הוא חלק פונקציונלי-הסבר בפרק א') "מסמר שעקמו לו להיות... נתנו בריחיים של יד או בריחיים של חמור טמא" (תוספתא, כלים, בבא מציעא ב, יד, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 580). מסמר זה נראה בבירור באיור 39 (ריחיים של מסגרת) באיורים 43, 44 (ריחיים של חמור).