האישה ושבעת בניה

ר' צבי הבר

מעליות, י"ח, תשרי תשנ"ז
ביטאון ישיבת ברכת משה


תוכן המאמר:

א. הקדמה
ב. סקירת המקורות הקדומים
    1. קבוצה א
    2. קבוצה ב
    3. קבוצה ג
    4. קבוצה ד
ג. האישה
    1. שם האישה
    2. פרטי חייה
    3. סופה של האישה
ד. סיפורו של הבן הצעיר
ה. הקבוצות השונות של המקורות ומגמותיהן
    1. המקורות הארץ-ישראליים
    2. המקורות הבבליים
    3. המקורות החיצוניים
ו. השוואת המגמות השונות של המקורות
ז. סיכום

תקציר: סיפור זה מהווה סמל ומופת לגבורה היהודית. להבדיל, מהווה הגדה זו יסוד חשוב גם בספרות הנצרות, וגיבוריה, האם ושבעת בניה, נחשבים כקדושי הנצרות. סיפור זה הוא סיפורו של העם היהודי, שמת על קידוש ה'.

מילות מפתח:
קידוש ה', עקידת יצחק, חנה ושבעת בניה, עשרה הרוגי מלכות, מרים בת נחתום.


א. הקדמה
"פאר ההגדה ההיסטורית של כל הדורות" - כך מכנה י.ל צונץ1 את ההגדה על האישה ושבעת בניה, אשר נהרגו על קידוש ה', תוך גילוי גבורת נפש עילאית.

סיפור זה מופיע במקורות רבים בהקשרים אלו ואחרים, הן בספרות המדרש והספרים החיצוניים, והן בספרות המחשבה היהודית המאוחרת מימי הביניים ועד ימינו אנו, ומהווה סמל ומופת לגבורה היהודית. להבדיל, מהווה הגדה זו יסוד חשוב גם בספרות הנצרות,
וגיבוריה, האם ושבעת בניה, נחשבים כקדושי הנצרות.

תקצר היריעה מלשטוח ולדון בכל הנושאים העולים מעיון במקורות, ואנו ננסה לבחון מספר עניינים הקשורים לספרות המדרש העולים מעיון במקורות, ובעיקר מהשוואתם זה לזה.

עיקר דיוננו יהיה בחיפוש המגמתיות השונה של המקורות.
נפתח בסקירה כללית של המקורות והעלילה, לאחר מכן נדון במספר עניינים כלליים שישרתו אותנו בהמשך דרכנו, נבחן כל קבוצת מקורות בפני עצמה, ובסיכומו של דבר ננסה להראות, לאור כל הדברים, את המגמתיות השונה של כל קבוצת מקורות.

ב. סקירת המקורות הקדומים
אגדה זו נמצאת במקורות רבים ושונים במקורות הקדומים, ואותם ניתן לחלק לארבע קבוצות יסוד:

1. קבוצה א: המסורת הבבלית של הסיפור2
בקבוצה זו נציב שלושה מקורות:
א1. תלמוד בבלי גיטין נז, ב
א2. מדרש איכה זוטא פרשה כא
א3. ילקוט שמעוני איכה רמז תתרכט

כינינו קבוצה זו בשם המסורת הבבלית של הסיפור, וזאת כיוון שהמקור המרכזי והקדום מביניהם הינו התלמוד הבבלי, ונראה כי שימש מקור לשני המקורות האחרים.
בתוך קובץ סיפורי החורבן המרוכזים בפרק חמישי במסכת גיטין (נז, ב) מופיע גם סיפור זה:
...ועליהם הכתוב אומר "כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה" (תהילים מד, כג). ורב יהודה אמר: זו אישה ושבעת בניה.
אתיוהו קמא לקמיה דקיסר אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים,
אמר להו: כתוב בתורה - "אנכי ה' אלקיך" (שמות כ, ב) - אפקוהו וקטלוהו.
ואתיוהו לאידך לקמיה דקיסר אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים,
אמר להו: כתוב בתורה - "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" (שם, ג) - אפקוהו וקטלוהו.

וכן ממשיך תיאור כמעט זהה של מות האחים כולם, למעט הפסוק בו כל אחד בוחר לנימוק דבריו. היוצא מן הכלל הוא הבן הצעיר מכולם, שלאחר שאומר את פסוקו (ונציין שהוא גם מסביר את דבריו) נכנס לדיון עם הקיסר:
אמר ליה קיסר: אישדי לך גושפנקא וגחין ושקליה, כי היכי דלימרו קביל עליה הרמנא דמלכא.
אמר ליה: חבל עלך קיסר חבל עלך קיסר על כבוד עצמך כך על כבוד הקב"ה על אחת כמה וכמה. אפקוהו למיקטליה,
אמרה להו אימיה: יהבוהו ניהלי ואינשקיה פורתא;
אמרה לו: בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות. אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה.
יצתה בת קול ואמרה: "אם הבנים שמחה" (תהילים קיג, ט).

סיפור זה חוזר על עצמו בצורה זהה, פחות או יותר, גם בשני המקורות האחרים, וככל הנראה היווה להם התלמוד הבבלי בסיס3 (גם ילקוט שמעוני וגם מדרש איכה זוטא הם לקטים מאוחרים שבוודאי היה התלמוד לנגד עיניהם4). זהו המקור הבבלי של האגדה, המייחס את הסיפור לתקופת גזירות השמד. העילה למעשה הגבורה היא הדרישה להשתחוות לצלם. נוסח זה מתאפיין כסיפור אנונימי - אין לנו כל פרט מזהה על האישה ובניה, וכן הוא מתאפיין בקיצור יחסי בפרטי הסיפור, כשההתמקדות העיקרית היא בדו שיח בין הבנים לקיסר.

2. קבוצה ב: המסורת הארץ ישראלית של הסיפור5
בקבוצה ב נכללים ארבעה מקורות נוספים:
ב1. איכה רבה פרשה א פרק נ6
ב2. מדרש איכה פרשה א סעיף תכ
ב3. אליהו רבה פרק ל
ב4. ילקוט שמעוני פרשת כי תבוא פרק כו

קבוצה זו נכנה בשם המסורת הארץ ישראלית של הסיפור, מכיוון שמקורה הקדום הוא איכה רבה, המוכר כמדרש ארץ ישראלי קדום7. המקורות האחרים בקבוצה ככל הנראה התבססו עליו. במדרש איכה רבה מופיע הסיפור בתוך קובץ סיפורי "על אלה אני בוכייה" - קובץ סיפורים אישיים, המתאר או גבורת נפש על קידוש ה', או את השפלות בזמן החורבן מול העושר שהיה קודם לכן. ובתוך קובץ זה מופיע הסיפור על מרים בת תנחום ושבעת בניה.
הסיפור כתוב בעברית של לשון חכמים, ומתאפיין בריבוי יחסי בפרטי הסיפור. דו השיח בין הבנים ובין הקיסר דומה מאד (אך לא זהה מבחינה לשונית) לזה שבתלמוד הבבלי. ההבדל העיקרי בין המדרש לתלמוד הבבלי, נעוץ בדיאלוג הארוך שמתואר במדרש בין הבן הצעיר לקיסר הנסוב על ענייני מחשבה ואמונה:
אמר לו קיסר: אחיך שבעו ימים ושבעו חיים וראו טובה ואתה קטן לא שבעת ימים ולא שבעת שנים ולא ראית טוב בעולם, השתחווה לצלם ואעשה בך טובות.
אמר לו: כתוב בתורתנו "ה' ימלוך לעולם ועד" (שמות טו, יח)... ואתם בטלים ואויביו בטלים. בשר ודם היום חי ולמחר מת היום עשיר ולמחר עני אבל הקב"ה חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים.
אמר לו קיסר: ראה אחיך הרוגים לפניך, והריני משליך טבעתי לארץ לפני הצלם והגביהה כדי שידעו הכל ששמעת בקולי.
אמר לו: חבל עליך קיסר! מה אם אתה מתיירא מבני אדם שכמותך, אני לא אתיירא ממלך מלכי המלכים הקב"ה אלוקי עולם?
אמר לו: וכי יש אלוה בעולם?
אמר לו: אללי עליך קיסר! וכי עולם של הפקר ראית?
אמר לו: וכי יש פה לאלוקיכם?
אמר לו: באלוהיכם כתיב "פה להם ולא ידברו" (תהילים קטו, ה) ובאלוקינו כתיב "בדבר ה' שמים נעשו" (שם לג,ו..)8

וממשיך הקיסר:
אמר לו: אם יש בו את כל המידות הללו, מדוע אינו מציל אתכם מידי כמו שהציל לחנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר?
אמר לו: חנניה מישאל ועזריה כשרים היו, ונבוכדנצר מלך הגון היה להיעשות נס על ידו. אבל אתה אינך הגון, ואנו נתחייבנו מיתה לשמים. אם אין אתה הורגנו, הרבה הורגים יש למקום: הרבה דובים, הרבה זאבים, ואריות ונחשים ונמרים ועקרבים שיפגעו בנו ויהרגונו. אלא לסוף, הקב"ה עתיד ליפרע ממך את דמינו.
מיד גזר עליו להורגו.
אמרה לו אמו: בחיי ראשך קיסר, תנה את בני ואחבקהו ואנשקהו.
נתנוהו לה והוציאה את דדיה והניקתו חלב.
אמרה לו: בחיי ראשך קיסר, הרגני תחילה ואחר כך הרגהו.
אמר לה קיסר: איני שומע ליך מפני שכתוב בתורתכם:
"ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח).
אמרו לו: שוטה שבעולם, כבר קיימת כל המצוות ולא נשאר לך אלא זו בלבד?!
מיד ציווה עליו להורגו, נפלה אמו עליו והייתה מחבקתו ומנשקתו ואמרה לו:
בני, לך אצל אברהם אביכם, ואמור לו: כך אמרה אמי: אל תזוח דעתך עליך ותאמר - בניתי מזבח והעליתי את יצחק בני, הרי אמנו בנתה שבעה מזבחות והעלתה שבעה בנים ביום אחד. אתה ניסיון ואני מעשה.
עד שהייתה מנשקתו ומחבקתו, גזר עליו והרגוהו עליה. וכיון שנהרג שיערו חכמים את שנותיו של אותו תינוק ונמצא בין שני שנים וששה חדשים ושש שעות ומחצה.
באותה שעה צעקו כל אומות העולם ואמרו: מה אלוקיהם של אלו עושה להם, שכך נהרגין עליו בכל שעה?
ועליהם כתיב: "כי עליך הרגנו כל היום" (תהילים מד, כג).
לאחר ימים נשטתית אותה האישה, ונפלה מן הגג ומתה, לקיים מה שנאמר: "אמללה ילדת השבעה" (ירמיהו סו, ט)
ובת קול יוצאת ואומרת: "אם הבנים שמחה" (תהילים קיג, ט)
ורוח הקודש צווחת ואומרת: "על אלה אני בוכייה" (איכה א,טז).

נוסח זה של הסיפור מכיל מספר גורמים שלא הוזכרו בקבוצה א:
-שם האישה,
-הדיאלוג שבין הבן הקטן לקיסר,
-אומות העולם המדברות בסוף הסיפור,
-סופה של האישה:


התאבדות מתוך רוח שטות כמה ימים לאחר המקרה (בתלמוד הבבלי זה נראה כאילו הנפילה מהגג התרחשה מיד, ולא ברור שזה מתוך רוח שטות), סופו של הבן הקטן מתואר בדרמטיות ארוכה, מוזכר גילו של הבן הקטן ועוד. במקורות האחרים מופיע הסיפור בצורה דומה, למעט מספר שינויים שעל חלקם נעמוד בהמשך.

שונה במקצת הוא הסיפור המופיע באליהו רבה הכתוב בסגנון שונה, אך נראה בבירור, שמדובר בשכתוב של גרסת המדרש בלשון כותב המדרש בתנא דבי אליהו.
זוהי קבוצת המקורות הארץ-ישראליים של הסיפור. יש להניח שאיכה רבה הוא המקור הקדום יותר של הסיפור בספרות התלמודית, וזאת לאור ריבוי הפרטים בסיפור והרחבתם בו.

3. קבוצה ג: מקורות מיוחדים
בקבוצה זו נאחד שני מדרשים חריגים מיוחדים, שהצבתם בקבוצה אחת אינה מעידה על קשר וזיקה ביניהם, אלא על שונותם מהמדרשים האחרים:
ג1. פסיקתא רבתי פרשה מג
ג2. מדרש עשרת הדיברות פרק יז9

שני המדרשים מאוחרים יחסית. פסיקתא רבתי מיוחס לתקופת המדרש המאוחר שאחרי תקופת האמוראים10. מדרש עשרת הדברות הוא מדרש מאוחר מאוד, ושייך ככל הנראה לתקופת ימי הביניים.

מבחינה סיפורית, מיוחדים מדרשים אלו:
הסיפור במדרש פסיקתא רבתי אינו דומה כהוא זה לשתי קבוצות המקורות:
-לא מצוינים כלל הפסוקים שעונים הבנים לקיסר, אלא נאמר רק שסירבו להשתחוות לצלם;

-המדרש מתאר לנו שהאחים נהרגו בטיגון אכזרי בטיגן - עובדה שאין לה אח ורע במקורות חז"ל (אבל מוזכרת במקורות החיצוניים - להלן);

-הבן הצעיר הולך מעצמו להתייעץ עם האם, המייעצת לו למסור את נפשו;

-האם נהרגת על ידי הרומאים ולא מתאבדת.

מאידך גיסא, מופיעים בו מספר נתונים המקשרים אותו למדרשים הארץ-ישראליים:
האישה מוזכרת בשמה מרים בת תנחום, כפי שמופיע במקורות הארץ-ישראליים,

וכן לשון המדרש היא עברית. נראה לומר, שלפנינו נמצא נוסח ייחודי של הסיפור שאולי ינק את הסיפור גם מהמקורות החיצוניים.


המדרש השני, מדרש עשרת הדיברות, קרוב מאד למקורות הבבליים של הסיפור:
הוא אינו מציין דו שיח ארוך בין הבן הצעיר לקיסר,
וכן אינו מרחיב בסופו של התיאור במימרות של אומות העולם ובקשר הישיר שבין הבן לאם, ולמרות היותו כתוב בעברית, נראה שמקורו הוא המדרש הבבלי.

אולי היה מקום להציבו בתוך קבוצת המקורות הבבליים מלכתחילה, אך עקב ייחודו ועקב העובדה שמגמתו כתובה במפורש במדרש (כפי שמיד נראה) העדפתי להוציאו מתוך הקבוצה.
מדרש זה מיוחד במינו בכך שהמטרה של הסיפור כתובה בתוכו:
יצאה בת קול ואמרה: "אם הבנים שמחה", ויש להם חלק לעולם הבא עם הצדיקים בגן עדן. לכך יהיו כל ישראל זהירין ביראתו של הקב"ה, כדי שיזכו לישב עם הצדיקים בגן עדן.

כותב המדרש הביא סיפור זה, כדי להראות שישנה חובה להיות יראי אלוקים. מי שירא אלוקים יושב עם הצדיקים בגן עדן כמו בנים אלו, שנהרגו ביראת אלוקים.

יצוין, שגם במדרש עשרת הדברות, כפי שראינו גם בפסיקתא רבתי, הבן הצעיר הולך להתייעץ עם האם והיא מצווה עליו למסור את נפשו. נקודת דמיון זו, נראית כדמיון על דרך המקרה בין שני המקורות, שמבחינת תוכנם ומגמתם אין בהם כל דמיון.

4. קבוצה ד: המקורות החיצוניים11
בקבוצה זו נציין את המקורות ה'חיצוניים' של הסיפור, אשר אינם דומים כהוא זה למקורות המדרשיים, הן בתקופה המדוברת והן בתוכן הסיפור - למרות המוטיבים המשותפים שנעמוד אליהם. בקבוצה זו נזכיר שלשה מקורות:
ד1. מקבים ב פרק ז
ד2. מקבים ד פרקים ח-יב
ד3. ספר יוסיפון פרק טו

מקבים ב הוא המקור ההיסטורי המהימן לסיפור זה, מאחר שכותבו ככל הנראה חי קרוב לתקופה המדוברת, ותיאר את מאורעות התקופה12. ספר יוסיפון הוא המאוחר משני קודמיו, וללא ספק שיכתב את הסיפור המופיע במקבים ב13.

הסיפור מיוחס לתקופת שלטון היוונים וגזירות אנטיוכוס. הגזירה אינה להשתחוות לצלם, אלא לאכול בשר חזיר. ישנו תיאור מפורט ארוך ואכזרי של העינויים השונים שעברו האחים במותם. בסיפור מודגש הזלזול של האחים בשליט, ואמונתם הרבה בתחיית המתים. ישנו הבדל קטן בין המקורות, ביחס לויכוח של צעיר הבנים עם המלך וביחס למעשיה של האישה בסוף.

מיוחד משלושתם הוא מקבים ד. ספר מקבים ד אינו בא לתת תיאור היסטורי של האירועים המוזכרים בו, אלא מהווה מאמר מחשבתי בדבר שלטון השכל על היצר, כשסיפור זה מהווה לו בסיס עיקרי14. המחבר משתמש בשני סיפורי מוות על קידוש ה' בגבורה עילאית מתקופת החשמונאים, הסמוכים זה לזה בספר מקבים ב, ועליהם הוא מבסס את דבריו. הוא מכניס נאומים ארוכים טעוני יסודות פילוסופיים לדברי הגיבורים ומוסיף רבות משלו על דו השיח לשם הדגשת רעיונו. ישנן גם מספר עובדות סיפוריות המתחדשות לנו בספר מקבים ד, לדוגמה בספר מקבים ד נאמר שמעשה קידוש שם שמיים זה נעשה בפרהסיא (מקבים ד טו/כ - מהדורת כהנא):
... גם בראותך את ההמון, הממלא את הכיכר לרגל עינום בנייך.

עובדה זו, כמדומני, לא מופיעה במפורש במקור נוסף. יש לציין, שגם הרמב"ם באיגרת השמד אומר, שהמעשה נעשה בפרהסיא (מהדורת הרב שילת עמוד נא):
דע, שכל מקום שאמרו ז"ל "יהרג ובל יעבר" - אם נהרג כבר קדש את השם.
ואם היה בעשרה מישראל - קדש את ה' ברבים, כחנניה מישאל ועזריה, ודניאל, ועשרה הרוגי מלכות, ושבעת בני חנה...

וייתכן, שהייתה זו מסורת שהמעשה נעשה בפרהסיא. יש לציין, שישנו היגיון רב לומר שהמעשה נעשה בפרהסיא, הן מתוך הכרת מנהגי היוונים והרומאים, והן מצד הבנת המניע למעשי הקיסר - שבירת רוח העם וחיובו בנאמנות לקיסר.

מבחינה היסטורית, המקורות החיצוניים הם הקדומים ביותר, ויש להניח שהעלילה המופיעה במקורות המדרשיים מבוססת על הסיפור המוזכר במקורות החיצוניים. אין זה אומר, שספר זה היה לפני בעלי המדרש הקדום, אך ככל הנראה, המסורת של הסיפור הייתה ידועה, וייתכן שבעלי המדרש לקחו את העלילה המוכרת והסבו אותה לצורכיהם ולזמנם.

אלו המקורות השונים לסיפור זה לקבוצותיהם. נבחן עתה מספר נקודות כלליות, חשובות להמשך דיוננו: סיפור האישה וסיפור הבן הצעיר, אשר ישנם במקורות הבדלים רבים בתיאורם ובתיאור מעשיהם.

ג. האישה

1. שם האישה
מי הייתה אישה זו?
במקורות החיצוניים אין כל אזכור של שם האישה ובניה, והם מופיעים בסתם:
"מעשה ששבעה אחים ואמם נתפסו..." (מכבים ב).
גם במספר מקורות מדרשיים אין אזכור של שם האישה:
המקורות הבבליים של הסיפור (קבוצה א): "זו אישה ושבעת בניה",
אליהו רבה: "...ותפס אלמנה ושבעת בניה",
מדרש עשרת הדברות: "מעשה באישה אחת שהיו לה שבעה בנים".

ייתכן, שאי האזכור של שם האישה במקורות אלו, קשור למגמתיות השונה של הסיפורים, כפי שנטען להלן.
במקורות הארץ ישראליים של הסיפור מוזכר שם האישה: מרים בת תנחום15!.
במקורות מאוחרים מופיעה האישה בשם חנה. לדוגמה הרמב"ם באגרת השמד אומר (שם):

...ואם היה בעשרה מישראל - קדש את ה' ברבים, כחנניה מישאל ועזריה, ודניאל, ועשרה הרוגי מלכות, ושבעת בני חנה.

המקור לשם חנה, ככל הנראה, הוא ספר יוסיפון, שבחלק מנוסחיו נקראה האישה חנה ומשם ככל הנראה השתרש הדבר16. מסתבר לומר, שהשם חנה ניתן לאישה זו לא עקב המסורת, אלא בגלל ההקשר של הסיפור; חז"ל דרשו את הפסוק "עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה" (שמואל א ב, ה) על אותה האם, ומקורו הוא בשירת חנה.

גם בפסיקתא מובא סיפור זה בהקשר לפרשת חנה, ומוזכר שם שלעתיד לבוא ישמח ה' את מרים בת תנחום בבנים מבניה, שנאמר "אם הבנים שמחה". ואולי ניתן לומר, שהשם חנה ניתן לאישה כדי לציין את הטראגיות שבסיפור זה; חנה, אם שמואל הנביא, מצטיירת לנו בתיאורה התנכ"י כדמות האם המשתוקקת לבנים, כדמות הטראגית של האישה מחוסרת הבנים, העקרה, שכל חייה נסובים סביב הבנים. גם את בנה הנולד לה, היא מקדישה לעבודת ה'.

בסיפור זה, מצטיירת בעינינו אם, שסיפור חייה הוא מעין הילוך לאחור של סיפור חנה: בתחילה היא אם מאושרת, אשר הביאה לעולם שבעה בנים אמיצי לב, כל עולמה נסוב סביב בנים אלו, ובסופו של הסיפור, היא ניצבת גלמודה ובודדה כחנה שלפני הולדת שמואל. סיפורה מהופך לסיפור חנה, אך מאידך גיסא, דומה מאוד לסיפור חנה - אותה אהבת האם שציר חייה הוא הבנים, ובשני הסיפורים הבנים הם קודש לה' - זה בחייו ואלו במותם. השם חנה מחזק אצל הקורא את רגש ההזדהות והרחמים על אם זו, לאור ההקשר המתבקש לסיפור התנכ"י.

2. פרטי חייה
ישנם מספר פרטים המופיעים ביחס לאישה זו: בשני מקורות מצוין שהאישה הייתה אלמנה: באליהו רבה, ובספר מקבים ד (עמוד רפו). בספר מקבים ד מוזכר גם שאישה זו הייתה ישישה. בספר מקבים ד עובדות אלו מהוות פיתוח ספרותי של המחבר, הרוצה להדגיש את גודל מעלתה של האישה, שסבלה שכול ובדידות, ולכן הוא מזכיר שהיא הייתה אלמנה וישישה. באליהו רבה, ייתכן שהסיק כותב המדרש רעיון זה, מכך שדמותו של האב נעלמה מכל האגדה, ולו היה חי היה מקום להזכירו, שהרי סבלו אינו פחות מסבל מהאם. בכל מקרה, לענייננו אין זו עובדה רבת משמעות בסיפור.

3. סופה של האישה
גם לגבי סופה של האישה ישנן מספר גרסאות במדרשים השונים וביתר המקורות:
א. האישה נרצחה בידי האויב - בפסיקתא רבתי מתואר סופה של האישה כך:
...ונטלו את מרים אמם והרגו אותה.
לאחר שהרגו את כל בניה הרגו גם את האם.

ב. האישה התאבדה לפני מותה בידי האויב
- בספר מקבים ד (יז, א) מופיע:
ספרו גם אחדים מנושאי הרמחים, כי כאשר אמרו לסחוב גם אותה למות, התנפלה אל תוך האש לבלתי נגע איש בבשרה.

לפי גישה זו, כמהלך גבורה אחרון, האישה קופצת לתוך האש ואינה נותנת ליוונים את העונג להרוג אותה.

ג. האישה מתה אחרי בניה - בספר מקבים ב (ז, מא - מהדורת כהנא) מופיע:
ואחר הבנים מתה האם.

ובעקבותיו מפתח את הרעיון בספר יוסיפון (טו 88 - מהדורת פלוסר):
אז אמם הקדושה עמדה על פגריהם, ותפרוש כפיה השמיימה ותאמר:
אלוהי הנשגב, אלוקי עולם! אבואה נא אני אמתך עם בניי במקום אשר הכינותה להם. ויהי כדברה זאת, שילמה נפשה ותצא רוחה ותפל על פגרי בניה ותלך עימהם.

מכאן משמע, שהאם מתה מוות טבעי או שנהרגה בידי היוונים, אך לא התאבדה.

ד. האישה התאבדה לאחר המקרה עקב מצבה הנפשי הקשה - באיכה רבה כתוב:
לאחר ימים, נשתטית אלתה האישה, ונפלה מן הגג ומתה.

ובמדרש איכה (וכן הוא בילקוט שמעוני תבוא) ביתר חריפות:
אמרו: לאחר ימים, נשתטית האישה ההיא, ועלתה לראש הגג והשליכה עצמה ומתה.

במקורות הבבליים של הסיפור מופיע:
אף היא עלתה לגג, נפלה ומתה.

וככל הנראה, הכוונה היא שהאישה התאבדה בנפילה מהגג17, אלא שבמקורות הבבליים משמע, שהיה זה מיידית לאחר המקרה ולא לאחר ימים מספר, כפי שבאיכה רבה ובילקוט שמעוני תבוא.

שונה מכל המקורות הללו, הוא תנא דבי אליהו, שם נאמר שהאישה אומרת לבניה "אשריכם", ומיד עולה לגג ומתה. בניגוד למקורות האחרים, שראו במעשה שלה תוצאה של אומללות ורוח שטות, שנכנסה בה לאחר זמן עקב המקרה הטראגי, נראה בתנא דבי אליהו שזהו מעשה מפוכח של קידוש ה', המזכיר מאוד את הסיפור במקבים ד. ונראה, שמחבר המדרש יצר מעין גשר, בין התיאור רווי הגבורה שבספר מקבים ד, ובין התיאור המעציב והטראגי שבמדרשי חז"ל18.

ד. סיפורו של הבן הצעיר
ברוב המקורות תופס סיפורו של הבן הצעיר מקום כבוד משל עצמו, וזאת בארבעה תחומים:
1. שיחתו עם הקיסר ארוכה יותר משאר האחים. הדבר בולט יותר מכל במקורות הארצישראליים, בהם שיחתו של הצעיר עם הקיסר תופסת את רוב הסיפור. גם במקורות
הבבליים שיחתו מיוחדת בכך שהוא מנמק את הפסוק אותו הביא.

כמו כן, ישנו הבדל נוסף: בכל הפסוקים המובאים על ידי האחים מצוין הקשר בין היהודי לאלוקים כקשר חד כיווני - מתוארת או גדולת אלוקים וממשלתו על העולם, או מחויבותו חסרת הפשרות של האדם לעבודת אלוקים, ואילו פסוק זה הוא היחידי בו מצוין הקשר עם אלוקים כקשר דו צדדי - גם לאלוקים ישנה מחויבות כלפי עם ישראל. בדבריו טמון גם מענה לאחת השאלות הקשות, העשויות להישאל על ידי כל מי שחווה אירוע טראגי מעין זה, והיא השאלה "איפה אלוקים?".

בתשובת הבן הצעיר מקבלים אנו את התשובה - אלוקים אולי לא נראה ברגע זה, כרגע נראה כאילו הוא זנח את עמו, אך ישנה הבטחה של אלוקים שהוא לא יעזוב את עמו. הקיסר מנסה לשכנע את הבן הצעיר במספר אפיקי שכנוע:
מניעים הדוניסטיים (העולם יפה ולא הספקת לראותו, אם תשתחווה לפסל אעשך לחשוב ועשיר וכד'),
מניעים אמוניים (וכי יש שליט לעולם, וכי יש לו כוח לפעול בעולם וכד').

שיא השיאים של ניסיונות השכנוע הוא התרמית אותה רוקם הקיסר:
אמר ליה קיסר: אישדי לך גושפנקא, וגחין ושקליה, כי היכי דלימרו קביל עליה הרמנא דמלכא.
אמר ליה: חבל עלך קיסר, חבל עלך קיסר! על כבוד עצמך כך, על כבוד הקב"ה על אחת כמה וכמה!

הקיסר מציע שהוא יזרוק את טבעתו והילד ירימה ויראה כאילו הוא משתחווה,למרות שהוא עצמו לא ישתחוה19. הילד הקטן,מפאת קידוש ה', אינו מוכן לתרמית אותה רוקם הקיסר20. מוטיב זה חוזר על עצמו בכל מקורות חז"ל, אך אינו מופיע בספרי המקבים ובספר יוסיפון.

נציין שגם במקבים ב וביוסיפון הילד הצעיר נושא נאום ארוך יותר מיתר האחים, נאום שכולו רווי גבורה, אלא ששם כל האחים נואמים נאום מעין זה אך יותר מקוצר. במקורות המדרשיים נאומו של הילד הצעיר הוא חריג גם בתוכנו.

ישנם עוד מספר דברים המייחדים את סיפורו של הבן הצעיר:
2. מוזכר גילו של הבן הצעיר. במקורות הארץ-ישראליים מופיע גילו של הבן הצעיר בפרטנות רבה:
בן שתי שנים וששה חדשים ושש שעות ומחצה.

גיל זה הוא גיל שהילד עדיין לא נגמל. וכן במקורות אלו מצינו שהאם מניקה את הבן הקטן לפני מותו. חז"ל ניסו להעצים את סיפור מותו של הבן הצעיר וויכוחו עם הקיסר, על ידי אזכור גיל נמוך זה. במקורות החיצוניים לא מוזכר גילו במפורש, אך בנאומה של האם לפני מותו, אנו מתרשמים שהוא אינו מבוגר בהרבה מגיל שלוש:
ותט אליו, ובלעגה לעריץ האכזרי אמרה בלשון אבות:
בני רחם עלי, אשר נשאתיך תשעה חדשים בבטני, ושלש שנים הינקתיך וגדלתיך והבאתיך אל ימיך האלה וכלכלתיך (מקבים ב /כח וכן הוא בספר יוסיפון).

קשה לדעת את גילו המדויק אך הוא נראה כקרוב לגיל אותו קבעו חז"ל.

3. כמעט בכל המקורות ישנו קשר ייחודי בין הבן הצעיר ובין האם. אך נבדלו המקורות זה מזה בדבר הקשר בין האם והבן, ומצינו בזה מספר גישות:
א. הבן הולך להתייעץ עם האם לפי בקשתו - בפסיקתא רבתי מסופר כך:
נשתייר הקטן שבהם. אמרו: בא והשתחווה לעבודה זרה ואם לאו אנו עושים לך כמו שעשינו לאחיך.
אמר להם: אלך ואמליך באמי. הלך אצל אמו,
אמר לה: מה את אומרת, אשתחווה לע"ז או לא?
אמרה לו: הא בני, מה אתה מבקש, שיהיו כל אחיך נתונים בחיקו של אברהם אבינו לעתיד לבוא...

מכאן נראה, שהבן מסתפק בשאלה, פונה בשאלה אל אמו, והיא משכנעת אותו למות כיתר אחיו.

ב. הקיסר מבקש מהאם לדבר אל ליבו
- מסופר במקבים ב ז/כה שאחרי שהנער סירב להשתחוות לצלם, מנסה הקיסר דרך שונה (וכן הוא במקבים ד ובספר יוסיפון):
ואחרי אשר הנער לא שם לב, לזה קרא המלך את האם לעזר, והיה מפתה להיות יועצת לתשועת הנער.

מובן, שהאם שכנעה את הבן לא לוותר ולמסור את נפשו על קידוש ה', כיתר אחיו.

ג. האם מבקשת לנשק אותו לפני מותו - במקורות הבבליים האם מבקשת מהקיסר לנשק אותו מעט לפני מותו, ואז היא אומרת לו:
"בניי! לכו אמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות" (גמרא גיטין).
במדרש זוטא ובילקוט שמעוני איכה מצוין שהיא גם מגפפת ומחבקת אותו,
ובמדרש זוטא כתוב שהדבר נבע מרחמנות הקיסר).
במקורות הארץ-ישראליים הורחב הקשר, ומסופר שהיא גם מניקה אותו ומבקשת מהקיסר שיהרוג אותה תחילה, לפני שיהרוג את הילד.
ליחס זה ישנה משמעות חשובה להבנת מגמות הסיפורים.

המשך המאמר