ארץ אל תכסי דמם, אל יהי מקום לזעקתם, עד ישקיף ירא ה' משמים וינקום נקמתו, נקמת עמו ונקמת תורתו ונקמת דם עבדיך אשר שפכו דמם כמים וסליחות לערב ראש השנה)

באושוויץ היו הרבה רבנים, אחד מהם מוצאו היה מקרקוב. עדיין צעיר היה, שוחחתי עמו רבות, הוא עבד במפעלי החימוש הגרמניים כזגג. היו גם הרבה חסידים, אשר למרות קשיי התזונה לא אכלו בשום אופן את מאכלי הטריפה מן הדוד. הם היו מוכרים את מנת המרק בפרוסת לחם ובכמה תפוחי אדמה חיים, שהיו מטגנים אותם איכשהו על הפח. חייהם היו קשים אף על פי כן נאבקו ללא הפוגה כדי לא לעבור על דיני התורה ולא לאכול מאכלי טריפה. הם התפללו בחשאי, יען כי הגרמנים אסרו על התפילה בציבור. היו מתכנסים ליד בלוק מספר תשע עשרה בצדו הדרומי. הם היו עקביים באורח יוצא מגדר הרגיל ושמרו על מצוות דתם. אילו אנחנו היינו מלאי התפעלות מהם וגילינו כלפיהם יחס של דרך ארץ. הם שמרו על אמונתם בתנאים הנוראים כל כך כתנאי מהנה ריכוז, ועל כן הערכתי אותם.

הם היו קשיי עורף ועשויים ללא חת בכל הנוגע לקיום ציווי אמונתם. דבר זה העיד עליהם שהם חזקים ברוחם. היה בהם כה אנושי רב. יהודים דתיים אלו לא נכנעו ליצר הרע של עבודת הנאצים, כדרך שלא אחת קרה אצל אחרים.
(עדות אסיר פולני, על פי מרק, מגילת אושוויץ, תל אביב תשל"ח)

במקרה אחד ורק במקרה אחד עושה האדם פעולה בלתי אנוכית לגמרי שיכולה להתפרש כקידוש השם (אם נניח, כמובן, שהאדם שפוי ברוחו תוך זמן הפעולה). הפעולה היא הקרבת החיים. אדם - שמקריב את חייו, אינו נוקט בקו חיים מסוים שעדיף לו על קו חיים אחר, באותה שעה שהוא מקריב את חייו, הא מעיד, על כך שקיימות בריות שאין לחשוש לגביהן שפעולותיהן יכולות להשתמע לשתי פנים. מי שמקריב את חייו, מוכיח לעולם וגם לאלוקים, שאמונתו מכרעת במבנה חייו וכתוצאה מכן פעולתו זו מהווה את הדוגמא העילאית והמשלמת ביותר של קידוש השם.
(לזכר גרשון ברוך ברקוביץ, ניר גלים תשל"ח)

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק:
נמנו וגמרו בעליית בן נתזה בלוד, כל העבירות בתורה אם אומרים לאדם עבור ועל תהרג יעבור ואל ייהרג חוץ מעבודת כוכבים גילוי עריות ושפיכות דמים.
ועבודת כוכבים לא?
והא תניא: אמר רבי ישמעאל מניין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודת כוכבים ואל תהרג, מנין שיעבוד ולא ייהרג?
תלמוד לומר 'וחי בהם' ולא שימות בהם.
יכול אפילו בפרהסיא?
תלמוד לומר 'לא תחללו את שם קדשי' (ויקרא כה, לב),
אינהו דאמור כרבי אליעזר דתניא:
רבי אליעזר אומר 'ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'
(דברים ו, ה).

משמע שלא תמירנו בעבודת כוכבים.

מי יודע שיהא דמך חביב ונאה ליוצרך יותר מדם חבריך?
הלכך אין כאן לומר 'וחי בהם' ולא שימות בהם,
שלא התיר הכתוב אלא משום חביבות נפשם של ישראל להקב"ה
וכאן שיש איבוד נפש חברו לא ניתן דבר המלך לדחות, שציוה על רציחה.

"מאי הזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי".

"מה ראית שדמך אדום יותר, אולי דמו אדום יותר".

אפילו היו כמה אלפים ישראלים ואמרו להם האנסים: תנו לנו אחד מכם ואם לאו נהרוג כולכם, ייהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל.

"אסתר קרקע עולם הייתה".

"להתיש כוחו ולהציל ישראל".

"ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך..."

בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מעצי אשרה.

כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' (ויקרא כה, לה). .. כשיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל המצוות האמורות בתורה או יהרגנו - יעבור ולא ייהרג...
במה דברים אמורים?
בשאר מצוות חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.
אבל שלוש עבירות אלו אם יאמר לו: עבור על אחת מהן או תהרג - ייהרג ואל יעבור.

בהלכה א מתרץ רבנו במתכוון להנאת עצמו דאסור להחמיר על עצמו
ובהלכה ד מדובר בכוונתו באמת להעביר על הדת,
אלא שהוא בצנעא דסבירא ליה לרבנו ירוחם באמת שרשאי להחמיר על עצמו
וכתב רבנו על זה שהוא מתחייב בנפשו.

במה דברים אמורים?
בזמן שהגוי מתכוון להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו, או אנס אישה לבעלה, וכיוצא בזה.
אבל אם נתכוון להעבירו על המצוות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל - יעבור ואל ייהרג;
ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל - ייהרג ואל יעבור, ישפילו לא נתכוון להעבירו אלא על מצווה משאר מצוות בלבד, וכל הדברים האלו שלא בשעת השמד.
אבל בשעת השמד, והוא כשיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחבריו ויגזור שמד על ישראל לבטל דתם או מצווה מן המצוות - ייהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר המצוות, בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין גויים.

"שיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה' (חוץ מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים).

עבודה זרה,
שפיכות דמים
גילוי עריות,

אמר רבא בר רב יצחק אמר רב אפילו לשינוי ערקתא דמסאנא.

שלא ירגילו העובדי כוכבים להמריך את הלבבות לכך.
ושם (עד, ב) ד"ה ערקתא דמסאנא:

אפשר שרבנו היה מפרש ערקתא דמסאנא כמו שפירש הרי"ף שהיו רצועות ישראל משונות כדי שלא ילבשו מלבוש כותי שזו מצוות לא תעשה היא, כמו שכתב בפי"א מהלכות עבודה זרה וחוקי הגויים, שאין מתדמין לגויים, לא במלבוש ולא בשער שנאמר: 'ולא תלכו בחוקות'.

שבשעת השמד אם יאניסו את ישראל עבוד עבודה זרה ואינו רוצה ואחר כך יעמידו לפניו עבודה זרה, ויאמרו לו כפוף עצמך והיתר ערקתא דמסאנא ושלא תשתחווה לעבודה זרה אלא כפיפתך היא להתיר את השרוך ובלבד שרואיך יאמרו שהשתחווית ואסור הוא, וזה הוא איסור דרבנן, ואף על פי שאינו משתחווה לעבודה זרה אלא רק שוהה להתיר הואיל ונראה שוהה בפני עבודה זרה אסור, שכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסרו.

תנו רבנן נר חנוכה מצווה להניחה על פתה ביתו מבחוץ,
אם היה דר בעליה מניחה בחלון הסמוכה,
ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו.

כשהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם שלא יעבירו נר אלא בבית עבודה זרה שלהם.

וטעמא דמילתא שבשעה שאומות העולם חושבין לבטל ישראל מן התורה צריך לעשות חיזוק נגדן שלא לקיים מחשבתן ומוטב שייהרגו כמה מישראל, ואות אחת מן התורה לא תבטל בדמן שהם רוצים לבטל אותה מישראל כלל.

בשעת גזירה... לגזור על ישראל לבטל דתם או מצווה מן המצוות - ייהרג ואל יעבור.

"שלא להרגיל את הנכרים להמריך את הלבבות לכך".

ואין רוצה לומר בפניהם ממש אלא שיודעין מהעבירה.

"אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש". ושומר "אדרבא שבה מרובה הא".

שאף על פי שאינו מחויב לייהרג על קיומה אפילו הכי רשאי למסור נפש עליה ומקבל שכר עליה, שכל מצווה שמסרו ישראל נפשם עליה בשעת גזירה מוחזקת בידם ומקבלין עליה שכר הרבה.

שרבים סבורים שאם נהרג צדקה תחשב לו.

דע שכל השמדות שהיו בזמן החכמים - היו מצווין בהם לעבור על המצוות, והיה בהם עשיית מעשה, כמו שאמרנו ז"ל בתלמוד:
שלא יעסקו בתורה,
שלא ימולו את בניהם,
או שיבעלו את נשותיהם נדות,
או שיחללו את השבת.
וזה השמד - לא יחייבו עשית מעשה כלל, זולת הדיבור בלבד... ואם ירצה האדם לקיים תרי"ג מצוות בסתר יכול לקיים, ואין מונע לו, אלא אם הקרה עצמו בלא אונס שיחלל שבת וזולתו - אינו בכך אנוס, כי זה האנס המנצח אינו מחייב לשום אדם מעשה, כי אם הדיבור בלבד. וכבר נתאמת אצלם שאין אנו מאמינים באותו הדבור, ואינו בפי האומרו אלא כדי להינצל מהמלך, כדי להפיס דעתו בעילוי דתו.

לפיכך כל מי שנהרג כדי שלא יודה בשליחות אותו האיש - לא יאמר עליו אלא שהוא עשה מצווה, ויש לו שכר גדול לפני ה' יתעלה, לפי שמסר נפשו על קדושת השם, אבל מי שבא לשאול אותנו אם ייהרג או יודה - אומרים לו שיודה ולא ייהרג.
(איגרות הרמב"ם, מהדורת הרב שילת, עמודים נג-נד, הוצאת מעליות, ירושלים תשמ"ז)

ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והחש שיעשה אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננות אחריו בשבילו. ואף על פי שאינם עבירות - הרי זה חלל את השם; כגון שלוקח ואינו נותן דמי הלקח לאלתר...

"כי כאשר נאמר שהצפרדעים מתו בכל מקום לא הוזכרו הצפרדעים שבתוך התנורים שמפני שמסרו נפשן לא מתו".
רואים אנו לפי הגמרא שחנניה מישאל ועזריה נשאו קל וחומר מצפרדעים, מה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם נאמר עליהם שבמכות מצרים עלו בתוך הבית בכל מקום, במקום משכבך ועל מטתך ובבית עבדיך ובמשארותיך.
ומתי המשארות מצויות? - מתי שהם חמות ובכל זאת כיון שנצטוו מידי השם להציק למצרים באו ונכנסו בתוך התנורים הלוהטים, אנו שמציווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה שצריכים למסור נפשנו על כך ולהיכנס לשם כך אף לכבשן האש. ומתוך שראו חנניה מישאל ועזריה שרוב העם טועים וחושבים אנדרטה זו לעבודה זרה (אף על פי שידעו שאין זה כך, ואין הם מחויבים למסור נפשם על כך), והיות שעיני כל העם היו נשואות לראות מה יעשו, היה קידוש השם במעשה שלהם.

למה נטלן מראשו והרי בשעת גזירה אפילו ערקתא דמסאנא ייהרג ואל יעבור?
ועונה שכלל זה - ייהרג ואל יעבור הוא דווקא כאשר צריך לעבור על מצוות לא תעשה,
אבל אם גזרו לבטל מצוות עשה תבטל ממנו ואל יעשה "שב ואל תעשה שאני",
בגלל שהם יכולים להושיב אותך בבית האסורים ואז ממילא לא תוכל לקיימה.

ערב ראש השנה פורסמה מודעה, כי על כל היהודים להחזיק את חנויותיהם פתוחות בשבתות ובכל החגים היהודיים... כשהם נתקלים ביהודי בעל זקן הרי זה גובל בסכנת נפשות. הם תולשין את הזקן בידיהם, חותכים בחרבותיהם ומכים מכות רצח. ומי שמדבר, כשהם נתקלים ביהודי החובש כובע מצחייה (א יידיש-היטעל) או בקפוטה ארוכה זה מאוד מסוכן... בכל מקום שמצאו חפץ בעל ערך דתי או נתקלו ביהודי בעל זקן, יהודי עם 'כובע מודי' או בעל קפוטה ארוכה, הם התעללו בבני הבית באופן אכזרי. את הספרים, התפילין והטליתות הם קרעו ושרפו, טליתות קטנים הם לקחו כדי לאלץ יהודים לנקות בהן בתי שימוש.
(זכור חלק ח, אוסף תיעודי למסירות נפש בגיא ההריגה, ירושלים תשמ"ט)

"ייהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר המצוות בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין עובדי כוכבים".

"והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, אף על פי שאינם עבירות - הרי זה חילל את השם".

"וכן אם אמרו להם גויים: תנו לנו אחד מכם ונהרגהו, ואם לאו - נהרג כולכם, ייהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל" (יסודי התורה ה, ה).

"דווקא נהרג, מת על מיתתו לא".

נהרג בידי נוכרי מתוך רשעו הוויה לו כפרה ומתאבלים עליו.

ואלו הם הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתם, ועליהם נאמר:
'כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה' (תהילים מד, כג)
ועליהם נאמר: 'אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבה' (שם נ, ה).

"אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח".

"שאין מעלה על מעלתן".

ומאחר שיכנס בקשרי מלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפה ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זיכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל הנלחם בכל ליבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו שיבנה בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא שנאמר: 'כי עשה יעשה השם לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוקיך'.