יחסו של הרלב"ג לדרכו של הרמב"ם
במניין המצוות

עיונים ובאורים בדברי הרמב"ם

הרב ברוך ברנר

מעליות, כ', ספר העשור השני
ביטאון ישיבת ברכת משה


תוכן המאמר:

א. פתיחה
ב. מקורו של מניין תרי"ג מצוות
ג. דעת הרמב"ם ורוב הראשונים המסכימים למניין תרי"ג
ד. דעות ראשונים אחדים שהסתפקו במניין תרי"ג
ה. דעות ראשונים החולקות על מניין תרי"ג
ו. דעת הרלב"ג בביאורו לתורה ויחסו לשיטת הרמב"ם

תקציר:
האם מספר המצוות בתורה הוא אכן תרי"ג? מהי דעתם של הראשונים על עניין זה? על מה נסמכו דבריהם?

מילות מפתח:
מצוות עשה, מצוות לא תעשה, שס"ה, רמ"ח, תרי"ג.

א. פתיחה
מניין מצוותיה של תורה - מקצוע שלם הוא בלימוד התורה. ספרים רבים נכתבו כ"ספרי מצוות", או כחיבורים הדנים בספרי המצוות. גם פיוטים נתחברו על יסוד מניין המצוות, כבר בתקופת הגאונים, וסוג זה של פיוטים נקרא בשם "אזהרות".
יסוד מוסד בחיבורי מקצוע זה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הוא כי מספר מצוות התורה הוא שש מאות ושלוש עשרה, כמניין תרי"ג.

בדברינו הבאים נבחן את מקורותיו של מניין זה, ואת דעות הראשונים לגביו. במהלך הדיון נביא דעות ראשונים המסכימים למניין זה - ובכך לא נאריך, אע"פ שזאת הדעה המקובלת ביותר; דעות ראשונים המסתפקים בדבר; ונתמקד בדעות ראשונים החולקים במפורש על הדעה המקובלת. במרכז דעות החולקים נביא מקור חדש בעניין זה, והוא דברי הרלב"ג בביאורו לתורה, בקטע הלקוח מן הנוסח המאוחר של הביאור, נוסח המופיע רק במקצת מכתבי היד1. בקטע זה מתייחס הרלב"ג לדרכו של הרמב"ם במניין המצוות באופן ישיר, וחולק עליו בתוכחת מגולה, אך גם באהבה מגולה.

ב. מקורו של מניין תרי"ג מצוות
המקור העיקרי למניין המצוות המפורסם "תרי"ג מצוות" הוא במאמרו של רבי שמלאי בסוף מסכת מכות (כג, ב)2:
דרש רבי שמלאי:
שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה - שלוש מאות וששים וחמש לאווין כמניין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כעד איבריו של אדם.
אמר רב המנונא: מאי קרא?
'תורה ציווה לנו משה מורשה' - 'תורה' בגימטרייא שית מאה וחד סרי הוי; 'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום.

למאמר זה מקבילות במקורות רבים, בהם עולה שוב ושוב מספר זה של תרי"ג מצוות, המורכב מרמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה.

אמנם, כבר העירו כי כל המקורות הללו הם מקורות אמוראים, או מדרשים מאוחרים יותר, אך "לא מצינו שום זכר למניין תרי"ג, לא בשום מקום במשנה, ולא בתוספתא, ולא בספרא, וגם בספרי לפי הגרסא שלפנינו אין שום זכר למניין זה, ואף בכל תלמוד ירושלמי לא נזכר כלל מניין זה, ולא מניין אחר למצוות3.

גם המכילתא והספרי, שיש בהם לכאורה מקור תנאי למניין תרי"ג, הוכח כבר שבאמת אין המספר תרי"ג מצוי בגרסתם המדויקת4. אף על פי כן, החל בתקופת האמוראים מצוי מספר זה במקורות רבים מאד5.


ג. דעת הרמב"ם ורוב הראשונים המסכימים למניין תרי"ג
מניין תרי"ג מוסכם על רוב רובם של חכמי ישראל, וכפי שכתב הרמב"ם בפתיחת ספר המצוות6:
שכל המצוות שכולל אותן ספר התורה, שציוונו ה' בהן, הם שש מאות ושלש עשרה מצוות - מהן מצוות עשה מאתים וארבעים ושמונה, כמניין אברי גוף האדם, ומהן מצוות לא תעשה שלוש מאות וששים וחמש, והן כמניין ימות שנת החמה. ומניין זה נזכר בלשון התלמוד... וזה מה שלא נעלם מאף אחד מצל מי שמנה את המצוות, כלומר שזהו מניינן...

ואכן, מלבד המקורות האמוראיים והמדרשיים ניתן למצוא מניין זה בדברי הגאונים והראשונים. מאמרו של רבי שמלאי, עם דברי רב המנונא שבעקבותיהם, הובאו כבר בשאילתות סימן קסו (מהדורת מירסקי סימן קפה). גם בעל הלכות גדולות מביא את דרשתו של רבי שמלאי, עם דברי רב המנונא7, והוא לא הסתפק במניין כולל, אלא אף מנה במפורט את כל תרי"ג מצוות, לפי שיטתו המיוחדת. לאחר מניין המצוות המפורט מוסיף בה"ג:

הרי כאן שש מאות ושלש עשרה מצוות שקיבלו ישראל בסיני, יהי רצון שנזכה לקיימן כהלכה.

הרי שתפס את דברי רבי שמלאי ליסוד מוסד. בעקבות בה"ג באו אחרים והשרישו מניין מפורט זה של בה"ג, על ידי חיבור "אזהרות" - אותם פיוטים הפורטים בחרוזים את כל תרי"ג המצוות, אשר הקדומים שבהם נתחברו כבר בתקופת הגאונים, וכפי שכתב הרמב"ם בהקדמתו לספר המצוות (עמודים ד-ה), התוקף את שיטתו של בה"ג במניין המצוות:
... תקפני צער שכבר נצטערתי בו זה שנים, והוא, שמניין המצוות כבר שגו בו בעניינים שלא אוכל לתאר עוצם זרותם, כי כל מי שעסק במניינן או בחיבור ספר על משהו מן העניין הזה - כולם נמשכו אחר בעל הלכות גדולות, לא נטו מכוונותיו במניינן אלא נטייה מעטה, כאילו קפאו הדעות אצל דברי האיש הזה... וכן בכל עת ששמעתי את האזהרות רבות המספר שנתחברו אצלנו בארץ ספרד, נהפכו צירי עלי מחמת מה שראיתי מפרסום הדבר והתפשטותו... אבל הדבר החרוז - נמשכו בו אחר בעל הלכות גדולות, וזולתו מן החכמים האחרונים8.

בין אלה שכתבו אזהרות ופיוטים על תרי"ג מצוות נמצא גם רב סעדיה גאון, וכפי שכתב9:
ומצאתי שאנשי דורנו רגילים שיאמרו להם במוסף עיקרי תרי"ג המצוות אשר ציווה ה' ית' את בני ישראל, בחיבור המתחיל "אתה הנחלתה". ובדקתי אותם ומצאתי שאינם מכילים תרי"ג בשלמות... וראיתי לשים דבר אחר במקומם.. .

נמצא שגם את רס"ג יש לשבץ בין המאמצים את מניין תרי"ג כמניין מדויק למצוות התורה.

אחד מפיוטי האזהרות המפורסמים ביותר הוא הפיוט המתחיל "שמר לבי מענה, היה במאד נענה, ירא האל ומנה, דבריו הישרים", שחיברו ר' שלמה אבן גבירול10. פיוט זה, הנאמר עד היום בחג השבועות בכמה מקהילות ישראל, שימש יסוד לספרו של הרשב"ץ (ר' שמעון בר צמח) "זוהר הרקיע", וכפי שכתב בהקדמתו":
ולפי שרוב המקומות נהגו לקרות אזהרותיו של החכם הגדול ר' שלמה בר' יהודה בן גבירול ז"ל הספרדי... על כן סידרתי הדברים על דרך האזהרות הנזכרות, כדי שיעיין בהם החרד לדבר השם פעם אחת בשנה...

גם פיוט זה מיוסד על מניין תרי"ג מצוות, ובפרטי המניין אחז מחברו בשיטתו של בה"ג.

על יסוד מאמרו של רבי שמלאי בנה גם הרמב"ם את ספר המצוות שלו, כפי שציין בהקדמתו, וכפי שציטטנו בראשו של פרק זה. אמנם בפרטיו של המניין נחלץ הרמב"ם לסתור באריכות את שיטתו של בה"ג, ולשם כך הקדים הרמב"ם את ארבעה עשר השורשים, על פיהם יש לדעתו לקבוע מה ראוי להיכלל במניין תרי"ג, ומה אינו ראוי לכך.

מעניין לציין כי בדברי הראשונים המסכימים למניין תרי"ג, בולטת נטייה לציין ולהדגיש את העובדה שמניין זה מוסכם בכל ישראל, ואין בו מחלוקת. כך עולה מדברי הרמב"ם שהובאו לעיל בראש הפרק; כך עולה מדברי הרמב"ן שהובאו לעיל בהערה 8; וכך גם בדברי המאירי והרשב"ץ שיובאו להלן. דומני, שמדברים אלה ניתן לשמוע - גם מצד מקבלי מניין תרי"ג - הודאה במקצת בכך שבסיסו של מניין זה במסגרת המקורות התלמודיים אינו כה יציב. ואלו הם דברי המאירי בספרו בית הבחירה למסכת סוטה (ג, א):
תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני, ומניין זה בכללו לא מצינו עליו חקק הן בפחות הן ביתו, וכבר סמכו כלל חשבון זה מן המקרא במסכת מכות: תורה ציווה לנו משה, תורה בגימטרייא תרי"א הוו, ואנכי לא יהיה לך ששמעו מפי הגבורה, הרי תרי"ג. וכן במניין ציצית וחוליותיו וקשריו. ומצל מקום מניין פרטי המצוות לא נתברר, אלא הרבה נחלקו בהם הגאונים והחכמים, ואף רבותינו ע"ה מצינו שנחלקו בקצת מקראות שלדעת קצתם רשות ולדעת קצתם מצווה. וודאי האומר בהם רשות צריך להשלים מניין התרי"ג מצד אחר.

מהלך דומה מצוי גם בדברי הרשב"ץ בהקדמתו ל"זוהר הרקיע" - ספר מצוות הבנוי כפירוש על האזהרות שחיבר ר' שלמה אבן גבירול, כפי שהזכרנו לעיל - וזה לשונו:
דבר מוסכם הוא בכל ישראל שמניין המצוות הוא תרי"ג, ולא נמצא בזה מחלוקת כלל. ושורש דבר זה הוא מה שאמרו בסוף מכות: 'דרש ר' שמלאי תרי"ג מצוות נאמר למשה בסיני'... ולא נמצא מחלוקת לא בתלמוד ולא במדרשות על ר' שמלאי... כי אף על פי שהמדרש של 'תורה ציווה לנו' אינו מוסכם מהכל, אבל המספר של ר' שמלאי הוא מוסכם מהכל, ואף על פי שלא מצאו בו סמך מהכתוב, נאמר כי כך הייתה קבלה בידם שכן הוא מספר המצוות. ויש לנו לומר כן, לפי שראינו שנתפשט בתלמוד ובמדרשות זה המספר...

ולאחר שמפרט מקורות רבים הנוקטים מספר זה מוסיף:
והרי זו הסכמה גדולה שזה המספר הוא הראוי למנות בו המצוות, ואין בו ספק כלל בסוגיות התלמוד והמדרשות, וכן תפסוהו עיקר הגאונים הראשונים ז"ל, וגדולי האחרונים, וסמכו עליהם המשוררים ועשו בהם שירות ופיוטים, ונפל המנהג לקרותם בעצרת בבתי כנסיות בכל גלות ישראל, ואין מי שפקפק בזה".
האמנם "אין מי שפקפק בזה?

ד. דעות ראשונים אחדים שהסתפקו במניין תרי"ג
הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות להרמב"ם בשורש הראשון, לאחר שהביא, כאמור, את מאמרו של רבי שמלאי, ולאחר שכתב שמניין זה הוסכם על כל החכמים והתלמידים, ונתפרסם בהמון וכו', לאחר כל ואת הוסיף:
ואני בעניי, עם כל זה, עלה בלבי ספק על זו המימרא אם היא דמוי הכל או יש בה מחלוקתו יספק אחר אם היא הלכה למשה מסיני, כלומר שנאמר למשה מפי הגבורה: כך וכך מצוות אני מוסר לך לצוותם בישראל מורשה, או שהוא אסמכתא בעלמא מן הגימטרייא הזאת, שזה החכם רבי שמלאי הדורש זה מצא המצוות כן לפי המניין שמנה בהם ונתן בהם סימנין, ובא רב המנונא אחריו וסמך המניין הזה לגימטרייה הזו.

כלומר, הרמב"ן מסתפק ביחס למאמרו של רבי שמלאי, הן לגבי היקפה של דעה זו - האם היא מוסכמת גם על דעת שאר החכמים; והן לגבי מקור הדברים - האם הם מתוקף מסורת קדומה, או שכך עלה לו בחשבונו.

הרמב"ן ממשיך ומפרט כי מה שיעורר אותו להעלות ספק זה הוא מקורות רבים בהם יש מחלוקת בגמרא על פסוקים רבים אם הם מצווה או רשות, ונמצא שכל מחלוקת שכזו - והוא מפרט רבות כאלה - משנה את מניין המצוות! אילו היה מניין התרי"ג מניין מוסכם - היה צורך לדון, בצד כל מחלוקת שכזאת, כיצד יישמר המניין הכולל למרות השינוי המקומי. לשם כך יהיה צורך - לדעת הסובר שעניין פלוני הוא רשות - להשלים עשה כנגד עשה, ולא תעשה כעד לא תעשה, כדי שלא תחסר מצווה ממניין רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. משימה זו קשה היא, ועל כל פנים אינה מופיעה כלל בתלמוד כחלק מן הדיון בענייני אותן מחלוקות.

כיון שכך, ממשייך הרמב"ן וכותב שאין מניין זה מוסכם, ואינו הלכה למשה מסיני, ולפיכך אין כל חכמי התלמוד כפופים לו. אמנם, למרות הספקות שמעלה הרמב"ן במניין זה, סובר הוא בסופו של דבר כי יש לפסוק להלכה כשיטת רבי שמלאי, וכפי המניין המפורסם בתלמוד. וזה לשונו:

ואולי נאמר שזו המימרא של רבי שמלאי אינה דברי הכל, ויש בה מחלוקת, אלא רבי שמלאי מנה המצוות לפי דעתו וסברתו בהן, ומצאן במספר הזה, ויסד בהן הדרשה הזו...אבל אף על פי שנביא אותה במחלוקת, נודה שהיא הלכה, לפי שהסוגיות בתלמוד כן...

ואף על פי כן, אחרי כל זאת משנה הרמב"ן את מסקנתו, ובהמשך דבריו כותב שמניין זה הינו מסורת ממשה מסיני, וזה לשונו:
ומפני התפשטות החשבון הזה שם ובכל מקום, נאמר שהוא מסור בידם מפי משה רבנו מסיני, ועם כל זה אינן נמנעין ממחלוקותיהם במצווה מן המצוות שזה יאמר רשות וזה יאמר חובה, כי יודע האומר רשות שיש מצווה ממלא החשבון, ולא יקפידו בגמרא לשאול עליה ולמנותה מפני עומק העניין וריחוקו שיבארו כל התורה וימנו מצוותיה...

גם הרשב"ץ, בהקדמת זוהר הרקיע, צעד בעקבות הרמב"ן בזה; פתח בכך שמספר זה מוסכם בכל ישראל, הן בתלמוד ובמדרשים, והן בדברי הגאונים והראשונים, ואין מי שפקפק בזה, וכפי שהבאנו לעיל, והביא את קושיית הרמב"ן מן המחלוקות שבש"ס לעניין מצוות מסוימות, אם נחשבות כמצווה או לא, והביא את תשובתו של הרמב"ן, שצריך לומר שאכן הייתה מסורת ממשה שזהו מניין המצוות, והגורעים מצווה - משלימים אחרת כמידה, ולא חש התלמוד לפרט משום אריכות העניין.

אולם בסוף הספר כותב הרשב"ץ:
"... כמה מחלוקת וכמה בלבולים נפלו במניין המצוות...",
וכן:
"כי הרמב"ם ז"ל בכיוון החשבון (= בניסיונותיו לכוון את החשבון לתרי"ג) הייתה לו יגיעה גדולה, וכותב וחוזר ומתקן", ושהרמב"ן אמר "כי הוא חושד עצמו בזה, ואינו סומך על מנינו, והוא מניח את הדבר לאליהו", ולפיכך גם הרשב"ץ מסכם כך, ואומר: "יונח הדבר כן, ותעלה בידינו מצוות קריאה, ודרוש וקבל שכר".

ואז מוסיף ואומר:
ושמא מה שהוסכם שמניין המצוות הם תרי"ג - שס"ה ורמ"ח, הוא לפי דעת ר' שמלאי, וכפי מה שפירש הוא המצוות, ואנחנו לא נסמוך עליו בפירושו בעניין פסק הלכה, אבל נסמוך על סוגיית התלמוד. ומה שהזכירו בכל מקום זה המניין, הוא לפי שלא מצינו חכם אחר מנאם - תפסנו מנינו. ואף אם יחסר או יעדף המניין הוא הולך סביבו, והוא כאומרם בהרבה מקומות: הוי פורתא, ובפורתא לא דק.

נמצא שגם הרשב"ץ, למרות דבריו בהקדמתו שאין מי שיפקפק במניין תרי"ג, נבוך היה בעניין זה, ואין דעתו חד-משמעית.

ה. דעות ראשונים החולקות על מניין תרי"ג
לא זו בלבד שיש מי שפקפק במניין תרי"ג כמספר המצוות המדויק, אלא שיש החולקים על מניין זה במפורש. הגרי"פ פערלא, במבואו לפירושו המקיף לספר המצוות של רס"ג ופרק א), מזכיר את דעתו של ר' יהודה בן שמואל אבן בלעם, פרשן מדקדק ואיש הלכה בן המאה האחת עשרה, שסבר כי מניינו של רבי שמלאי נאמר על דרך הקירוב13. את דעתו כתב ר' יהודה אבן בלעם בפירושו לספר דברים שנכתב במקורו בערבית". שם הוא מזכיר מחלוקת בין רב חפץ גאון לבין רב שמואל בן חופני גאון בעניין הפסוק "ושבת עד ה' אלוהיך" (דברים ל, ב), שהראשון הכליל את התשובה בכלל המצוות, והשני כתב כי פסוק זה נאמר על דרך הסיפור. ובהמשך דבריו כותב:
ואמנם הוכרח חפץ נ"ע להכניס זה במספר כלל המצוות, כדי שיתמלא המספר הנזכר אצל הקדמונים במאמר דרש ר' שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצוות נצטוו ישראל. ולדעתי המאמר הזה נאמר על דרך הקירוב. כי המצוות יתחלקו לשני חלקים:

והחלק האחד
הם המצוות שנצטוו בהן לשעתן ובטלו אחרי עבור זמן פעולתן, ואם הייתה כוונת בעל המאמר לחשבן כולן - הנה ירבה מספרן רב יתר מאד מתרי"ג. כי העם נצטווה במצרים במצוות אודות הפסח שאכלו שם, ואחרי כן נתבטלו, כי היו תלויות בזמן ובמקום נודע, כמו לקיחת הפסח מבעשור לחדש, וכן 'וככה תאכלו אותו', 'ונתת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות', וכדומה לזה. ובמן נצטוו במצוות אשר נתבטלו כאשר נפסק המן, וכן במעשה המשכן בכל אופניו המצוות היו גם כן על הדרך הזה.

ואולם החלק השני - המצוות התמידיות בכל הזמנים, הנה מספרן לא יעלה לתרי"ג. ולכן הוכרח רב חפץ וזולתו להכניס במספר הזה גם אותן שלא נאמרו בהר סיני ובטלו אחרי עבור זמן פעולתן, כמו מעשה המשכן אשר היה הוראת שעה בהמשך הזמן אשר לא נבנה הבית. וכבר היה מי שהכניס במניין המצוות ביקור חולים וניחום אבלים, וגם את הלא תעשה. ובכל זאת גם לפי דבריו לא נשלם בשום פנים המספר ההוא"15.

עוד יש להזכיר את דברי ר' אברהם אבן עזרא בספרו "יסוד מורא"16, שהובאו גם כן כחולקים על מניין תרי"ג כמספר מדויק. וזה לשונו שם:
בעבור שראיתי כמה חכמים סופרים שש מאות ושלוש עשרה מצוות על דרכים רבים. יש מהם שספר בישול גדי פעם אחת, ויש שספרו בשלוש מצות, כעד שנכתב שלוש פעמים וחכמים דרשוה, ורבות ככה. ויש מי שיספור הכללים והפרטים. ויש שסופרים פעם הכללים לבדם ופעם הפרטים לבדם, ויש שסופרים מצווה אחת שבאה בשתי לשונות והטעם אחד.
ועל דרך מחקר האמת אין קץ למספר המצוות, כאומרו המשורר: 'לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצוותך מאד' (תהילים קיט, צו). ואס נספור העיקרים והכללים ומצווה שהיא עומדת לעד - אין המצוות עשירית משש מאות ושלש עשרה.

וממשייך שם להבהיר שיש מצוות שהן כלל למצוות אחרות, ולהבחין בין סוגי מצוות שונים, בין מצוות לשעה
לבין מצוות לדורות,
בין מצוות לבין "פרשיות" וכו', עיין שם.

בהמשך דבריו הוא אף מבקר את פיוטי האזהרות על טעויות ברמיזותיהם למצוות.

מתוך דבריו הנזכרים ניתן להבין שאין הוא מסכים עם מוני המצוות: אם נמנה כמצוות את כל הפרטים - אין קץ למספרם. ואם נמנה רק את הכללים - נמצא את מספרם נמוך בהרבה מתרי"ג17.


ו. דעת הרלב"ג בביאורו לתורה ויחסו לשיטת הרמב"ם
והנה נמצאה התייחסות מפורשת של ר' לוי בן גרשום לעניין זה של מניין המצוות, בביאורו לתורה. ראשית נציין עובדה שאינה מפורסמת דיה, והיא כי ביאור זה כולל דיון נרחב בעניינים הלכתיים, בהגיעו לפרשה בעלת אופי הלכתי. נוסף על כך יש לדעת כי חומר הלכתי זה זכה לטיפול מיוחד על ידי הרלב"ג עצמו, בכך שחלקים נרחבים של התחום ההלכתי עברו עריכה נוספת וגובשו כ"מהדורה בתרא" המופיעה במקצת כתבי היד של החיבור18. התייחסות הרלב"ג לענייננו אכן נוספה במסגרת זו של "מהדורה בתרא", ולפיכך אינה מופיעה כלל בדפוסים הישנים, ובראשם דפוס ונציה ש"ז, אשר היה הדפוס המצוי בשנים עברו. עקב כך נוצר מצב שגם חכמי ישראל שעסקו בביאור הרלב"ג על התורה - ולא ידועים רבים כאלה19 - לא הכירו את דבריו בענייננו, כמו גם את שאר התוספות הרבות המצויות בכתבי היד המכילים את נוסח "מהדורה בתרא" של החיבור".

דברי הרלב"ג בענייננו כלולים בתוך "התועלת השישי" של פרשת בא חלק ב, כאשר הוא דן במצוות הנלוות לאכילת קרבן הפסח. הדבר שהביא את הרלב"ג לדון במניין המצוות הוא מחלוקת שיש לו עם הרמב"ם בעניין מספר הלאווים שיש למנות באכילת הפסח נא ומבושל, שלדעת הרמב"ם יש למנות בזה לאו אחד בלבד, ולדעת הרלב"ג יש למנות בזה שלושה לאווים. מוצאה של מחלוקת זו הוא הגדרות שונות למושג "לאו שבכללות", המביא להבנות שונות בפשטי הסוגיות הדנות בפסוק
"אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, כי אם צלי אש..." (שמות יב, ט).
הרלב"ג מאריך להשיג על דברי הרמב"ם בהגדרת לאו שבכללות בשורש התשיעי בפתיחת ספר המצוות, ולא נרחיב בכך במסגרת זו. לאחר רשימה של טענות עיוניות כנגד הרמב"ם על סמך המקורות התלמודיים ובעקבותיהם, טוען הרלב"ג כלפי הרמב"ם שמסקנותיו בעניין זה נובעות מאילוצים הנובעים מן ההיצמדות למספר המדויק של תרי"ג מצוות, הלקוח ממאמרו של רבי שמלאי:
ואולם הרב רבנו משה ז"ל נלחץ לחץ רב במניין המצוות, כדי שיעלה בידו בכיוון החשבון שזכר ר' שמלאי בסוף מכות במצוות עשה ובמצוות לא תעשה, שהם תרי"ג, ובהם רמ"ח מצוות עשה כמניין אבריו של אדם, ושס"ה מצוות לא תעשה כמניין ימות החמה.

אולם פשטי הסוגיות מכריחים את המעיין, לדעת הרלב"ג, להתייחס לדברי רבי שמלאי כאל דברי מדרש, שמטרתם לקח מוסרי, ובתור שכאלה רשאי בעל המדרש לשחרר עצמו מדיוק מלא בפרטי הדברים. ואלו דבריו:
וכאשר חקרנו אנחנו בזה, ומצאנו כמה ספקות עצומות במניין המצוות שזכר הרב (= הרמב"ם)... הנה התבאר לנו... היות באלו המספרים שזכר ר' שמלאי קצת קירוב, לא חשש בו ר' שמלאי בזה הדרש. ולזה אמרנו שאין ראוי שילחצנו זה המספר הנזכר בזה המקום למצוות על צד הדרש, ממנות המצוות על האופן שראוי שימנו לפי האמת. וזה, כי כמו שיוציאו בדרש פסוק אחד מכוונתו, להוציא ממנו מוסר טוב... כן הקל מעט זה החכם בזה המספר, להוציא ממנו אלו המוסרים) הנפלאים שיצאו מאלו המספרים, כאילו כל אבר ואבר מאברי האדם יאמר: עשה בי מצווה, וכל יום ויום מימות השנה השמשית אומר: אל תעבור בי עבירה". ובהיות העניין כן, הוא מבואר שאם היה מספר המצוות מסכים לזה המספר בקירוב - די בו להוציא ממנו זה המוסר, ולא יצטרך להסכים לו בלי פחת ובלי יתר.

נמצא שלדעת הרלב"ג, מניין תרי"ג - כמורכב מרמ"ח ושס"ה על משמעויותיהם - אינו תוצאה נלווית לפעולת מניין מדוקדק על פי העקרונות העיוניים המדריכים אילו מצוות יש למנות, אלא אדרבה, ההפך הוא הנכון: מניין תרי"ג שימש כיעד של רבי שמלאי במנותו את המצוות, כלומר: כאשר התברר לרבי שמלאי שמניין מצוות עשה קרוב למספר רמ"ח, ומניין מצוות לא תעשה קרוב למספר שס"ה, הסתפק בכך, ונקט חשבון זה על דרך הקירוב. ההצדקה לכך, לדעת הרלב"ג, נובעת קודם כל מהגדרת מאמר זה כדרש, כלשון הגמרא: "דרש רבי שמלאי...".

את דבריו שאין דיוק במספר תרי"ג תומך הרלב"ג בדרך קל וחומר מסוגיא הלכתית, שאפילו בה נאמר "לא דק":
הלא תראה כי גם במקומות אשר לא ידובר בהם על צד הדרש, לא ידקדקו החכמים אם יהיה במספר קצת קירוב; כבר תמצא זה מבואר בראשון מסוכה (ח, א) גבי סוכה העשויה ככבשן, שאמרו שאם יש בהיקפה כדי ליישב בה עשרים וארבעה בני אדם - כשרה. וכשהוקשה להם זה החשבון אמרו: לא דק; וכל שכן בזה המקום שנאמר בו זה המספר על צד הדרש22.

דומני שיש להדגיש שאף על פי שאין הרלב"ג מקבל את מניין תרי"ג כמספר מדויק, אין לטעות בכוונת דבריו ולהבין כאילו אין הרלב"ג מייחס חשיבות למניין המצוות בכלל. אדרבה, עיון בביאורו לתורה מבהיר חד-משמעית שהרלב"ג מקפיד לדייק בהגדרת המצוות, באופן שיתברר בדיוק מה מוגדר כמצווה ומה לא. ונוכיח את דברינו:

דרכו של הרלב"ג בחלק התועלות המופיע בסוף כל חלק מחלקי פירושו, להבחין בין סוגי התועלות. הסוגים העיקריים הם:
תועלות במידות,
תועלות בדעות,
ותועלות במצוות.

והנה, לא מצאנו בתועלות משני הסוגים הראשונים - במידות ובדעות - מצב שבו יגדיר הרלב"ג קטע אחד כשתי תועלות. גם אם בתוך התועלת יכללו שני עניינים - תמנה התועלת כתועלת אחת. לעומת זאת, בתועלות במצוות, ישנם מצבים שנוח היה לו לנסח כמה מצוות בקטע אחד, אך כדי להבהיר לקורא שמדובר כאן ביותר ממצווה אחת - פתח את התועלת בניסוח שיבהיר זאת. למשל, כאשר ניסח הרלב"ג בפרשת בא (חלק ב) את התועלת הדנה במצוות תפילין של יד ותפילין של ראש, צירף את שתיהן יחד, וכתב:
"התועלת העשרים ותשעה והשלושים הם במצוות, והם מה שציווה...";

כך גם קודם לכן שם:
"התועלת העשרים ושבעה והעשרים ושמונה הם במצוות, וחס מה שהזהיר שלא יראה לנו חמץ ולא יראה לנו שאור בכל גבולנו בשבעת ימי הפסח".
וכעין זה במקומות נוספים.
נמצא שהרלב"ג נקט מגמה לראות בכל "תועלת במצווה" אשר בביאורו לתורה - מצווה אחת ממניין המצוות, ואם כן ברור שיש לדעתו חשיבות לעצם העיסוק במניין המצוות. כך ניתן גם להבין מלשונו בפרשת בא ח"ב יב, ט, בעניין אכילת הפסח נא ומבושל, שם כתב:
"והנה לפי דעתי, זה המאמר יקיף בשתי מצוות לא תעשה... והנה נבאר אמיתת זה אצל מנותנו המצוות הנכללות מזאת הפרשה";

הרי שראה ברישום התועלות שבמצוות משמעות של מניין23.

אכן, ראוי לציין שדיוק זה במניין התועלות כמניין המצוות - לא היה קיים בניסוח הראשון של תועלות פרשת בא. במהדורה קמא, המופיעה ברוב כתבי היד, וגם בדפוס ונציה, מוספרו צמדי-תועלות אלה כתועלת אחת. אולם הדבר אינו מפתיע: הטיפול היסודי בנושא מניין המצוות, הכולל את מחלוקתו של הרלב"ג עם הרמב"ם - מופיע כולו במהדורה המאוחרת בלבד!
במהדורה הראשונה הסכים הרלב"ג עם הרמב"ם, ומנה את איסורי נא ומבושל כאזהרה אחת, ורק במהדורה האחרונה חלק עליו ופיתח את הדקדוק במניין המצוות על פי שיטתו24.

נמצא שגם דברי הרלב"ג כנגד הרמב"ם בסוגייתנו עצמה - כאשר מנה את איסורי נא ומבושל כשלוש אזהרות - מוכיחים בבירור שהרלב"ג דקדק היטב באבחנה מה ראוי להימנות כמצווה במניין המצוות, ומה לא, אף על פי שלא ראה את מניין רמ"ח ושס"ה, העולים למניין תרי"ג, כיעד מחייב. נשים לב כי דקדוק זה נחוץ מבחינה הלכתית, שהרי לדעת הרמב"ם "מפר המצוות השורש התשיעי) - והרלב"ג מסכים אתו בזה - מספר המלקויות בעניין אחד שווה למספר האזהרות הנמנות בו, ואם כן יש לדקדק במספר האזהרות כדי לקבוע את מספר המלקויות באותו עניין25. ראוי לציין כי כתוצאה מתלות זו, מגיע הרלב"ג בהמשך דבריו למסקנה כי בעניין מלאכות שבת, הואיל והבערה ללאו יצאת, ויש חיוב נפרד על כל אב מלאכה, לפיכך:
"יחויב מזה שיהיה אומרו בשבת 'לא תעשה כל מלאכה' - תשע ושלושים אזהרות"26!

עוד נציין שאין לטעון שהרלב"ג מגיע למניין שונה משל הרמב"ם כתוצאה ממחלוקת בשיטת מניין המצוות הבאה לידי ביטוי בכללים שעל פיהם מנה הרמב"ם את המצוות, כלומר בארבעה עשר השורשים שהקדים הרמב"ם לספר המצוות שלו, אדרבא, הרלב"ג מתייחס לשורשים אלה במפורש, ומשבח אותם! ואלו דבריו:
וכאשר חקרנו אנחנו בזה, ומצאנו כמה ספקות עצומות במניין המצוות שזכר הרב לפי העיקרים שהשריש, אשר אין ספק באמיתתם, עם ראותנו שכבר הפליג העיון בזה על כל מי שקדמהו ממי שהגיעו אלינו דבריהם, להסכים המספרים האלו (= רמ"ח ושס"ה) לפי מה שאפשר - הנה התבאר לנו שלא היה זה מפני קיצור הרב למצוא האמת בזה, אבל מפני היות באלו המספרים שזכר ר' שמלאי קצת קירוב, לא חשש בו ר' שמלאי בזה הדרש. ולזה אמרנו שאין ראוי שילחצנו זה המספר הנזכר בזה המקום למצוות על צד הדרש, מינות המצוות על האופן שראוי שימנו לפי האמת.

הקשיים שמצא הרלב"ג בדברי הרמב"ם אינם בהגדרת אותם כללים, אלא ביישומם ביחס לכתובים וביחס לדברי חז"ל, שהרמב"ם אילץ את עצמו להגיע אל מניין תרי"ג, ובכך - לדעת הרלב"ג - נדחק וחרג מן המתבקש מן הכללים שלו עצמו.

הערות:



1. הנוסח המלא של הדברים יופיע בע"ה במסגרת מהדורתנו לביאור הרלב"ג לספר שמות, העומדת לצאת לאור בקרוב על ידי מכון מעליות שעל יד ישיבת ברכת משה מעלה אדומים.
2. לפי נוסח דפוס וילנא, וראה כמה שינויים בדקדוקי סופרים שם.
3. הגרי"פ פערלא (מבוא לספר המצוות לרס"ג, פרק א, עמוד 6). וראה הערת א"א פינקלשטין על הספרי
במהדורתו (ניו יורק תשכ"ט), עמוד 141 שורה 5. וראה עוד מה שכתב נ' דנציג, "שלש מאות" וראשית התפתחותו של מניין המצוות, סיני כרך פג (תשל"ח), עמוד קנג ואילך.
4. ראה ר"ד הנשקה: כלום נתנו התנאים מספר למצוות?, סיני כרך קטז (תשנ"ה), עמוד מז ואילך.
5. כפי שכבר הלך הרמב"ן ומנה בהשגותיו לספר המצוות להרמב"ם בשורש הראשון, ובעקבותיו הרשב"ץ בספרו זוהר הרקיע. וראה גם מבואו של הגרי"פ פערלא לספר המצוות לרס"ג פרק א, ור"ד הנשקה הנ"ל בהערות 1-2 שלו.
על הקשר שבין תרי"ג מצוות לעשרת הדברות - ראה מה שכתב הרב מ"מ כשר במילואים לתורה שלמה כרך טז, עמוד 203 ואילך.
6. על פי תרגומו של ר"י קאפח במהדורתו, ירושלים תשל"א, עמוד ז. ציטוטי ספר המצוות להרמב"ם להלן יובאו לפי מהדורה זו.
7. ראה מהדורת נפתלי צבי הילדסהיימר, ירושלים תשמ"ז, עמוד 24. וראה גם שם עמוד 112.
8. כעין זה כתב גם הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות להרמב"ם בשורש הראשון, לאחר שמביא את מאמרו של רבי שמלאי: "והנה על פי זו המימרא (- של רבי שמלאי) בא בעל הלכות ומנאן אחת אחת למצוא חשבון, ואחריו נתפשט מאד והוסכם בין כל החכמים והתלמידים, ונתפרסם בהמון שזה סכום כל המצוות, ונתחברו בזה שירות פיוטים ואזהרות נעימי זמירות, מהם לחכמי ספרד רבות מאד בארץ אנדלוס כאשר הזכיר הרב זצ"ל (= הרמב"ם), ומהם בארצות אחרות בכל פינות הגולה. וכבר אמר הרב שזה דבר שלא יסכל אותו אחד מכל מי שמנה המצוות שזה הוא מנינם".
ציטוטי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות הם על פי מהדורת רח"ד שעוועל, ירושלים תשמ"א.
9. סדור רב סעדיה גאון, ירושלים תש"ל, עמוד קנו.
10. שירי הקודש לרבי שלמה אבן גבירול, מהדורת ד"ר דב ירדן, ירושלים תש"מ, עמ' 392 ואילך.
11. על פי מהדורת בית תורה שלמה, ירושלים תשל"ז (צילום דפוס וילנא תרל"ט, בתוספת הערות ותיקונים). כמו כן נדפס עוד עם פירוש זיו הזוהר, בירושלים תשמ"ז.
12. ראה להלן הערה 20.
13. הגרי"פ פערלא (מבוא לספר המצוות לרס"ג, פרק א) מקשה על דעתו של ר"י אבן בלעם מתוך דברי הגמרא במכות: "מדפרכינן התם אדרב המנונא דדריש לה מדכתיב תורה ציווה וגו', תורה בגמטרייא תרי"א הווי, ואיצטריך לשינויי: אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו". מן העובדה שהגמרא מדקדקת במספרו עד דיוק של שתי מצוות מסיק הגרי"פ פערלא כי סתמא דגמרא כבר תפסה את מניינו של רבי שמלאי כמכוון בדיוק, ולא על דרך הקירוב.
אולם נלע"ד כי אין בכך קושיה, כיון שגם אם רבי שמלאי אמר זאת על דרך הקירוב ביחס לחשבון המפורט, בכל זאת וודאי רצה להתאים את מספרו לצירוף רמ"ח ושס"ה, ולעניין דרשה זו יש להגיע אל מספר מדויק זה דווקא. ואם כן ודאי יש להקשות על דברי רב המנונא: "תורה בגמטרייא תרי"א הווי". כמו כן, נראה לי שאת הקטע בגמרא המביא את דברי רב המנונא אין הכרח לקרוא - לכל הפחות לפי גרסתנו בגמרא - כמימרא מקורית שפרכו אותה ולאחר מכן יישבו אותה וכלשון הגריפ פערלא: "ואיצטריך לשנויי"), אלא כולה מדברי רב המנונא עצמו, המציג את דבריו בשני שלבים: תרי"א מצוות הרמוזות בפסוק "תורה ציווה לנו משה", ועוד שתי מצוות נוספות, שלא שמענום מפי משה אלא מפי הגבורה.
ועוד: גם אם נתייחס לדברים כאל מימרא שלאחריה קושיה ותירוץ, עדיין ברור שאין לומר שרב המנונא התכוון להגיע למניין תרי"א בלבד (שאז יש מקום להוכיח שמספר תרי"ג הוא מדויק מן הקושיה שהקשו עליו), שהרי דבריו מוסבים על דברי רבי שמלאי, בלשון "מאי קרא?", ואם כן ברור שכוונת רב המנונא להגיע למניין תרי"ג עצמו, אלא שהיה צורך בקושיה ובתירוץ כדי להבהיר את כוונתו המקורית. כמו כן, ברור שהתירוץ מונח בגוף דברי רב המנונא, הסומך את הדברים לפסוק "תורה ציווה לנו משה", למעט את המצוות שנשמעו מפי הגבורה.
14. הדברים נזכרו בתוך "זיכרון לראשונים", מאת אברהם אליהו הרכבי, מחברת שלישית (העוסקת בזיכרון רב שמואל בן חפני גאון, פטרבורג תר"מ, עמודים 41-42, שם הביא את המקור הערבי ולאחריו התרגום הניתן להלן.
15. על כד הוסיף הרכבי: "ופליאה היא כי לא זכר בן בלעם כי בה"ג ורס"ג וכל חכמי ישראל קיבלו את מאמר ר' שמלאי ליסוד מוסד, ולפי דברי הרמב"ם 'זה דבר שלא יסכל אותו אחד מכל מי שמנה המצוות שזה הוא מניינם'; גם הרמב"ן כשבא להטיל ספק בדבר, אולי מאמר ר' שמלאי הוא דברי יחיד ואסמכתא, לא הביא אף אחד מהקדמונים שיחלוק על מספר תרי"ג. ודברי בן בלעם מעניין מצוות שאינן נוהגות לדורות מסכימים לדברי הרמב"ם בשורש ג'. ובדבריו אודות מי שהכניס ביקור חולים וניחום אבלים - כיוון לבה"ג אשר הרמב"ם השיג עליו בשורש ב'. ואודות הלאווין אולי כוונתו ללאווין ממצוות עשת, כדברי הרמב"ם בשורש ט', בי זולת זה הלא המספר המקובל רמ"ח למצוות עשה כבר נמצא במאמר ר' שמלאי".
16. ירושלים תשי"ח, השער השני, עמוד ד.
17. ראה גם במאמר על זוהר הרקיע מאת הרב מ"מ כשר, בסוף ספר זוהר הרקיע במהדורתו.
18. תופעה זו, המצויה בעיקר בחלקים ההלכתיים, לא באה לידי ביטוי בולט בספר בראשית, אך בהמשך ביאורו גרמה עריכה מחודשת זו לשיעיים רבים ולתוספות משמעותיות. הדברים יבוארו ויודגמו בפתה דבר לביאורו לספר שמות במהדורתכן (ראה לעיל הערה 1).
19. אמנם ראה מה שכתבנו בפתח דבר לביאור הרלב"ג לספר בראשית במהדורתנו, הוצאת מעליות, תשנ"ג, עמוד ו.
20. דומני שכך יש להבין אפילו את שתיקתו של הרשב"ץ, שאר בשרו של הרלב"ג, שאף שכתב ביאור על ביאורו של הרלב"ג לתורה, בכל זאת לא הזכיר בספרו "זוהר הרקיע" את דעתו של הרלב"ג בעניין מניין המצוות. אדרבה, הוא מציין על מניין תרי"ג: "ואין מי שיפקפק בזה", כפי שהבאנו לעיל. אין הדבר סביר שקרא הרשב"ץ את דברי הרלב"ג בזח ולא הביאם. ואף על פי שדברי הרשב"ץ בסוף ספרו קרובים במידת מה לדברי רלב"ג, הרי לא תביאם בשמו, ולא הביא דעה כזו בפתיחת ספרו. לפיכך נראה לשער כי גם הרשב"ץ לא ראה את הקטע הנידון אשר במהדורה בתרא.
קרבת המשפחה שבין הרשב"ץ לבין הרלב"ג נתבארה על ידי הרשב"ץ עצמו בשו"ת התשב"ץ ח"א סימן קלד, מהדורת מכון ירושלים, תשנ"ח, עמוד רצ, וראה במבוא שם עמוד 21. גם העובדה שהרשב"ץ כתב בסוף ימיו ספר על ביאור הרלב"ג על התורה מפורשת בעדות עצמו: "וחיברתי ספר אחד וקראתיו לווית חן, והם הגהות על פירוש התורה להחכם השלם הגדול קרובנו רבי לוי בן גרשום ז"ל" ובתוך רשימת ספרי הרשב"ץ המופיעה בסוף שו"ת התשב"ץ, ראה לעת עתה במבוא למהדורה הנ"ל עמוד 53).
21. פרשנית זו לדברי רבי שמלאי עולה כבר ובסגנון שונה) מדברי מדרש תנחומא כי תצא ב (וגם במהדורת בובר). כעין לשון הרלב"ג גם בפירוש רש"י על אתר, וכן כתב הרמב"ם בהקדמתו לספר המצוות לפני פירוט השורשים, וכעין זה בשורש השלישי שם): "ואמרו עוד על דרך הדרש, כי מה שמצוות עשת כמניין האברים, כלומר שכל אבר ואבר אומר לו לאדם עשה בי מצווה, ושמצוות לא תעשה כמניין ימות השנה, כלומר כל יום ויום אומר לו לאדם אל תעש בי עברה". עוד על מטרה מוסרית זו ראה בהקדמת המבי"ט לספרו קרית ספר, פרק ז, האם זהו סימן בעלמא, או שאכן יכול כל אחד מישראל לקיים כל תרי"ג מצוות. וראה עוד בדברי השל"ה, תחילת חלק שני (תורה שבכתב).
22. כנגד הסיוע מן הגמרא בסוכה, מקור שגם הרשב"ץ רמז אליו בסוף דבריו, הקשה הגרי"פ פערלא, וטען שניתן לומר 'לא דק' כאשר משמיט המונה את הפורתא החורג מן המספר השלם, ובכך מעגל את החשבון. אך לא ניתן לומר זאת כאשר לא דק ביחידות מנייה שלמות. והואיל וכאן נקט רבי שמלאי מספר שלם - לא שייך לומר 'לא דק'. אולם, יש להשיב כי הערך המדרשי של המספר תרי"ג, המורכב מרמ"ח ושס"ה, נותן לו משמעות של מספר שלם, ולפיכך ניתן "לעגל" אליו מספר קרוב.
23. ראה עוד מה שכתב בפרשת בהעלותך התועלת השישי והתועלת השביעי, שם פיצל הרלב"ג את שני השימושים של החצוצרות (תרועה בעת מלחמה וצרה, ותקיעה על קרבן במועדות) לשתי תועלות, כיון שהן לדעתו שתי מצוות, כפי שכתב שם: "וידמה שיהיה זה העניין (= התקיעה במועדות) מצווה אחרת זולת ההרעה בחצוצרות על הצר הצורר... והנה הפלא מהר"מ ז"ל שמנה כל זה מצווה אחת (- עשה נט),
והנה יתבאר מהעיקרים שזכר בזה שהם שתי מצוות. ואין זה מקום החקירה בזה, אבל החקירה תהיה בגזרת ה' בספר המצוות אשר לנו". וראה עוד בזוהר הרקיע לרשב"ץ עשה סימן עד.
כעין זה ראה גם לעניין הפסוק "לא תעלו עליו קטורת זרה ועולה ומנחה, ונסך לא תסכו עליו" (שמות ל, ט, עיין בדברי רלב"ג שם), שהרלב"ג חולק על הרמב"ם בזה (לא תעשה פב), ומפצל זאת לשתי מצוות: "לא תעלו עליו קטורת זרה... והיא מצוות לא תעשה; ונסך לא תסכו עליו.., והיא גם כן מצוות לא תעשה, ואולם הרב המורה לא מנאה, ולא ידעתי למה, כי לפי שורשיו היה ראוי שתמנה" (וראה עוד בהערות הנוסח שם). בהתאם לכך ניסח בתועלות: "התועלת התשיעי והעשירי הוא במצוות...". וראה עוד בזוהר הרקיע לרשב"ץ לא תעשה סימן סט.
אמנם ראה מה שכתב בפרשת בא ח"ב התועלת השנים עשר, שם צירף את האזהרות מעשיית מלאכה בראשון ובשביעי של פסח תחת תועלת הממוספרת כתועלת אחת, למרות שבביאורו כתב במפורש שיש למנותן כשתי אזהרות: "וראוי שתדע שאף על פי שבאה בכאן האזהרה מעשיית מלאכה בראשון ובשביעי של פסח בלאוו אחד, הנח הם שתי מצוות לא תעשה, כי כבר בא לאוו אחד בכל אחד מאלו הימים בפרשת אמור אל הכוהנים ובזולתה"; אולם יתכן שלא ראה הרלב"ג למנותן כשתי מצוות "בכאן", כיון שניסוח האיסור כאן כלל את שני הימים בלאוו אחד: "כל מלאכה לא יעשה בהם", ויתכן שאת הלאו השני היה מוסיף במקום אחר בתורה.
על כוונת הרלב"ג לכתוב ספר מצוות - ראה בפתיחתו לביאורו לתורה, עמוד 14 במהדורתנו; אמנם תכלית כתיבת ספר המצוות לפי דבריו שם אינה לברר איזו מצווה כלולה במניין המצוות ואיזו לא, באופן שיעלה מספרם לסך מסוים, אלא פירוט מקור כל מצווה ומצווה בתורה, פרטי דיניה מן התורה ומדברי סופרים, ומקורותיה בתלמוד.
24. ראה מה שכתבנו (ראה לעיל הערה 1) בהערות הנוסח על פרשת בא חלק ב, הערה קלד והערה קלט.
25. עוד על הנפקא מינה בין מניין מצוות כלאווים נפרדים לבין מניינם כלאו אחד ראה בהקדמת המבי"ט לספרו קרית ספר, פרק 1.
26. העולה מדברי הרלב"ג הוא שמספר המצוות לפי חשבוני גדול מתרי"ג. שונה הדבר ממסקנותיהם של ר' יהודה אבן בלעם ור' אברהם אבן עזרא, שסברו שמספר המצוות הראויות להימנות קטן מתרי"ג.