|
התוכן: הכותל והאשפה הציור והאבן החסיד והשכינה הרב והקאדי |
|
הכותל והאשפה נכנסו דברי האשה אל לבו של המלך ויצו לעבדיו לפזר מעות הרבה על ערימת האשפה כדי שיקפצו עליה בני-אדם ומתוך כך מפנים את האשפה. נתקבצו ובאו המון רב והיו מפקחים את הגל במגרפות ובקרדומות עד שלאחר שלושים יום נתגלה הכותל המערבי, שריד מחמדנו מימי קדם. באו והגידו זאת לסולטאן. מיד ציווה לכבד את הכותל ולרחצו במי בשמים. ואמרו, שדוד המלך צפה זאת ברוח- קדשו, והוא שכתב בתהלות דוד בן-ישי ומאשפות ירים אביון. הציור והאבן אחר כמה ימים הלך דוד הראובני לכותל המערבי ויסר אבן אחת משם, שבנה אותה המלך ירבעם בן נבט. ואמר, שהאבן ההיא היתה עשויה בדרך כישוף והיתה מעכבת את הגאולה. החסיד והשכינה כך היה מנהגו של החסיד כל הלילות, עד שחלה את חוליו ונפל למשכב. יום אחד נכנס האר"י הקדוש אצלו לבקרו ואמר לו, דע לך שקרבו ימיך, אבל אם תעשה מה שאיעצך תזכה ויוסיפו לך מן השמים כ"ב שנים. וזה אשר תעשה, קום ולך לירושלים עיר קודשנו ושם תבוא אל הכותל המערבי, שריד בית תפארתנו, ותשפוך את לבך בתפילה ובתחנונים ומיד תתרפא מחולייך, ואחר-כך תזכה לראות את השכינה עין בעין. עשה ר' אברהם ברוכים כדברי האר"י הקדוש ומיד הלך לירושלים ובא לפני הכותל המערבי. ראה שם גדי על גבי הכותל כדמות אשה לבושה שחורים ושערה פרוע. מיד נפל החסיד על פניו ארצה והיה ממרט ותולש את שערות זקנו ונותן את קולו בבכי גדול עד שנתעלף ויירדם. ויחלום חלום, ובחלומו הנה השכינה באה אליו ולוקחת את ראשו בין ברכיה ומקנחת את דמעותיה ואומרת לו: התנחם, אברהם בני, הנחם, כי יש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם. ויקץ משנתו וירא והנה חלום. אחר הדברים האלה חזר החסיד לצפת ובא לפני האר"י הקדוש, זכרו לברכה לחיי העולם הבא. אמר לו האר"י רואה אני בך שזכית לראות את השכינה עין בעין ועל-כן יוסיפו לך מן השמים כ"ב שנים, בזכות השכינה שהיא סוד התורה, הכלולה מכ"ב אותיות. הרב והקאדי יום אחד בא לגור סמוך לכותל המערבי הקאדי של ירושלים, שהיה צורר היהודים. ויהי בחצי הלילה ויעור משנתו לקול בכי ויללה שבקע מן הכותל, ולא יכול להירדם עוד. בלילה השני חזר ונשנה הדבר. מיד קרא למשרתו וציווהו לחקור פשר הדבר. הלך המשרת כמצוות אדוניו ומצא את הרב הקדוש בוכה ומקונן כדרכו מתחת לחלון ביתו של הקאדי. חזר ויספר זאת לאדוניו. ויחר אפו מאד ויבקש לשלוח יד ברב הקדוש. מיד ציווה לחייליו עושי דברו להמית את רבי שלום שרעבי. ויהי למחרת בחצי הלילה והרב הקדוש בא במנהגו לכותל המערבי לערוך תיקון-חצות, קרבו אליו החיילים וחרבם שלופה בידם. הם מרימים את זרועם להכותו מכת חרב והיא נשארה תלוייה באוויר כמו בול עץ, רגליהם כמו דבקו לאדמה ולא יכלו למוש ממקומם והדיבר נעתק מפיהם. והקאדי ממתין בביתו לשמוע איך נפל דבר. וייחל עד בוש ואין בא. מיד ירד מביתו וירא את החיילים עומדים על מקומם וחרבם בידם הנטוייה. ויצעק עליהם ולא ענו אותו דבר, ויקם להכותם והם כאבן דומם לא ינועו ממקומם. ויאמר בלבו, אכן איש-אלוהים קדוש הוא ומה' יצא הדבר. למחרת בחצי הלילה, כאשר שמע שוב את קול הבכי המנהם בין אבני הכותל ירד הקאדי מביתו ויפול לרגלי הרב הקדוש ויבקש ממנו מחילה וסליחה וכפרה על מחשבתו הרעה אשר חשב עליו ויבקש ממנו להשיב לחיים כבראשונה את החיילים נושאי כליו. ויעש כן הרב הקדוש. מן היום ההוא והלאה יצא שמעו של רבי שלום שרעבי בכל הארץ, כי קדוש האיש ונורא עד מאוד. |
