הכותל המערבי במסורת האיסלאם

חיים שוארצבום

מחניים ק"ז, תשכ"ו
(הודפס ללא ההערות)


תקציר: מקומות קדושים שנתקדשו בתולדות עמנו וביהדות זכו גם במשך הדורות ליחס של חיבה והערצה אצל דתות אחרות, בעיקר בולטת תופעה זו בדת האיסלאם שסיגלה לעצמה הרבה יסודות ועקרונות, אמונות ודעות, מסורות ואגדות,שמקור מחצבתם והורתם בדת ישראל.

מילות מפתח:
אלקודס, אלבוראק, אלחארם, אבן השתייה, מכה, מדינה, המלאך גבריאל, משה, אברהם, גיהינום, מסע הליל.


אחת התופעות המעניינות ביותר בחקר המקומות הקדושים בארץ-ישראל היא העובדה שלעתים קרובות הרבה מקומות שנתקדשו קדושה יתירה בתולדות עמנו ובהשקפת עולמה של היהדות זכו גם במשך הדורות ליחס של חיבה והערצה אצל עמים אחרים ואצל בני דתות אחרות. בעיקר בולטת תופעה זו בדת האיסלאם שסיגלה לעצמה הרבה יסודות ועקרונות, אמונות ודעות, מסורות ואגדות שמקור מחצבתם, הורתם ולידתם בישראל.

ירושלים, עיר הקודש, נקראת בפי הערבים עד היום הזה בשם "אלקודס". לדעתי עצם השם הזה מעיד כמאה עדים על עמדת האיסלאם כלפי ירושלים, הידועה בלשון הערבית גם בשם "בית אלמקדס", על שם בית המקדש שהיה קיים בתוכה.

מוחמד עצמו מזכיר בכמה מקומות בקוראן את ארץ-ישראל (כגון סורה ז', 137:
"וננחל את העם, אשר נחשב לחלש, את מזרח הארץ אשר ציווינו לה את הברכה ואת מערבה",
ותמיד הוא מוסיף את המלים
"אלתי בארכנא פיהא", ז.א. הארץ "שהקב"ה (==אללה) ציווה לה את הברכה" (השווה, למשל, סורה כ"א, 71; כ"א, 181 ל"ד, 18 וכו').

החוקרים הסבורים שיחס זה של הערצה ויקר לארץ ישראל בא לידי ביטוי רק כעבור דורות אחדים אחרי מות מוחמד, בעיקר בתקופת שלטונם של בני אומיה 750--660 לספירת הנוצרים, בעטין של מסיבות מדיניות וגורמים חיצוניים, אינם אלא טועים. מוחמד בעצמו שמע הרבה מסורות ואגדות על ארץ ישראל, ארץ שהשכינה שורה בה, או כפי שהיא מתבטא לעתים קרובות, ארץ "שאללה ציווה לה את הברכה", וכפי שמסבירים המפרשים המוסלמיים הקדמונים, אללה ברך את ארץ ישראל בשפע של מים, עצים ואילנות ופירות נחמדים (עי' למשל בספרו של תעלבי שחובר בראשית המאה הי"א לספה"נ, אלעראיס, או,קצץ - אל אנביא, "סיפורי הנביאים", מהדורת קהיר 1324 להג'רה, עמ' 172, ושם היא מצטט גם מסורת קדומה שכל המים המתוקים נובעים מתחת למקורה של ה"צכ'רה", ז.א. הסלע, "אבן השתיה" אשר ב"בית אלמקדס". המים יורדים מהשמים ישר ל"צכ'רה", ומשם הם מתפשטים על פני הארץ כולה).
ועי' ז. וילנאי, אגדות ארץ-ישראל, ירושלים תשי"ט, כרך א', עמ' 4, "אבן השתיה מקור המעינות".
בדחילו ורחימו, ברגש עז וברטט מוסר מוחמד את דברי משה רבנו לעם ישראל:
"ובאמור משה לעמו: "עמי! זכרו את הטוב אשר עשה אתכם אללה בהקימו בקרבכם נביאים, וישם אתכם מלכים ויתן לכם את אשר לא נתן לאף אחד מהעמים. עמי! בואו אל הארץ הקדושה אשר ציווה אללה לכם ולא תסוגו אחור פן תאבדו לעד".
(במקור סורה ה', פסוקים כ"ג-כ"ד:
"יא קום אדכ'לו אל ארץ' אל - מוקדדסה" וכו').

וכדי למשוך את היהודים לדתו ציווה בראשונה לחסידיו לפנות בתפילותיהם לעבר ירושלים, וזהו "הכיוון" (=="הקבלה") הראשון בדברי ימי האיסלאם, ורק אחרי שמוחמד התאכזב מעמדתם השלילית של יהודי מדינה לשליחותו ולדתו ציוה ל"מאמינים" לשנות את ה"קיבלה" הראשונה ולכוון את פניהם בשעת התפילה, "לעבר המסגד אלחראם" שבעיר מכה (מקדש הכעבה), והוא מתרץ את הדבר:
ש"לאללה שייך גם המזרח וגם המערב, והיא ינחה את אשר ירצה באורח מישרים" (השווה סורה ב', פסוק קל"ו ואילך).

קדושה יתירה חופפת גם על הכותל המערבי באספקלריית האגדה והמסורת האסלאמית. בפי הערבים עד ימינו נקרא הכותל .המערבי בשם "אלבוראק".
מהו בעצם מקורו: של כינוי זה?
אכן מסתבר כי הרבה אגדות קשורות בשם זה, אגדות המתייחסות למסע הפלאים של מוחמד, "מסע-הליל", מעיר מכה לירושלים. הבה נברר אחדות מהן, השופכות אור על פרשת "הכותל המערבי", אגדות שגרמו לישוב העברי בארץ צרות רבות, החל ממאורעות תרפ"ט (ועוד לפני כן) ועד לגמר המנדט הבריטי בא"י.


* * *

כידוע נמצאים בקוראן הרבה פסוקים "מעורפלים", דו-משמעותיים וסתומים ביותר. מוחמד לא הצטיין בסגנון בהיר וברור, והקוראן שופע רמיזות ו"חצאי דברים" שפתחו פתח רחב למפרשים המוסלמיים להפוך ולהפוך בהם, מתוך מגמה למצוא פתרון לדברים הסתומים והבלתי מחוורים, שגרמו אגב גם "כאב-ראש" לחוקרים המודרניים, המזרחנים המרובים שטיפלו בספר הקדוש של האיסלאם, הגם שמאידך גיסא יש להודות שקיימת התקדמות רבה בשטח הפרשנות המדעית של הקוראן, וגם בשטח התרגום המדעי לשפות אירופיות (ותרגומו הגרמני החדיש של פרופ' רודי פארט איש טיבינגן, שהופיע זה עתה, מוכיח מה רבה ההתקדמות וההתפתחות בשדה זה של המחקר המדעי, והתרגום הזה משוכלל ונאמן למקור והוא חודר לתוך תוכם של הדברים! ).

נוסף על הקשיים הלשוניים והפילולוגיים יש לקחת גם בחשבון קשיים שאפשר להגדירם כקשיים הנובעים מעצם מהותו של "פולקלור שבע"פ". כי הלא יש לזכור שמוחמד היה "נביא אוממי", (ע" סורה ז', 156, 158), ז. א. נביא שאינו בקי בספרים, ולא ידע קרוא יכתוב (ובזה "מתפארים" כל הביוגראפים שלו בכל הדורות, והפרשנים המוסלמיים לא נלאו מלהדגיש שעיקר גדולתו של מוחמד היא באי ידיעתו קרוא וכתוב, ושכל תורתו באה לו ישר מפי הגבורה, בתיווכו של המלאך גבריאל). מוחמד, אפוא, שמע הרבה דברים מפי יהודים ונוצרים גם יחד, אלא שהדברים שהוא קיבל "מפי השמועה" לא היו מדייקים כל צרכם, ולא עוד אלא שהוא עוד הוסיף "נופך" משלה והצליח לסרס ולעקם את "הפולקלור שבע"פ" כיד דמיונו הפורה ומליצתו בעלת מעוף והעזה, וגם מעורפלת וסתומה ביותר.

אחד הפסוקים הסתומים ביותר שבקוראן הוא הפסוק הראשון של פרשה (==סורה) י"ז, הנקראת בשם "פרשת מסע- הליל" (בלשון הערבית: "אסרא"). היות ופסוק זה הוא בעל משמעות מיוחדת, והוא הוא שנתן דחיפה עצומה ליצירת המון אגדות מסביב למסע הליל המפורסם של מוחמד, אגדות הקשורות גם בהר-הבית, מקום מקדשנו ובעיקר בכותל המערבי, אתן בזה תרגום עברי של הפסוק, בצירוף המקור:
"השבח למי (==לאללה) שהסיע את עבדו (==מוחמד) בלילה מן המסגד הקדוש ("אלחראם" שבעיר מכה) אל המסגד הקיצוני אוויר ברכנו סביבותיו למען הראות לי (למוחמד) את אותותינו" (ובמקור: "סבחאן אלד' אסרי בעבדה לילא מן אלמסג'ד אלחראם אלי אלמסג'ד אלאקצא אל ד' י בארכנא חולה", וכו').

כידוע אללה היא המדבר בגוף ראשון (ברבים) בקוראן. הדגשתי את המלים "אשר ברכנו סביבותיו", כי הן מזכירות לנו את הביטוי האנלוגי בקוראן הנזכר לעיל, על הארץ "אשר אללה ציווה לה את הברכה". לדעתי במלים אלה נמצאת התשובה לשאלה:
מהו "המסגד הקיצוני" הנזכר בסורה י"ז, א'?
בנדון זה נחלקו הדעות של ראשוני מפרשי הקוראן, הן בקרב חכמי האיסלאם בימי הביניים, ההיסטוריונים הערביים, חכמי הדת והתיאולוגים המוסלמיים, והן אצל אנשי המדע, חכמי אומות העולם, המזרחנים, בדורות החדשים.

במסורת המוסלמית הקדומה נשתמרו לנו שני פירושים לפסוק זה:
א) "המסגד הקיצוני" רומז לעיר ירושלים בה נמצא "אלמסג'ד אלאקצא" עד היום הזה,
ב) "המסגד הקיצוני" אין לו כל שייכות ל"מסג'ד אלאקצא", אלא הוא מתייחס למקדש שבשמים, להיכל שברקיע.

לפני שאביא את האגדות שנרקמו מסביב לפסוק זה שבקוראן ברצוני להדגיש שגם המזרחנים האירופיים, חוקרי הקוראן ותרבות האיסלאם נחלקו בדעותיהם ביחס למשמעותו של פסוק זה. ככה, למשל, החוקר א. גילום מנסה לזהות את "המסגד הקיצוני" עם ג'עראנא מקום הנמצא בקרבת העיר הקדושה מכה.

לעומת זה החוקר היהודי הדגול, פרופ' יוסף הורוביץ ז"ל, סבור שהביטוי "אלמסג'ד אלאקצא" אינו מכוון לירושלים, אלא למקום מסוים בשמים. המסורת הקדומה ביותר, והעיקרית ידעה לספר אך ורק על עלית מוחמד השמיימה, ולא על ביקור בירושלים. ככה למשל מסופר באוסף המפורסם של החדית'ים לאחמד אבן חנבל בשמו של חו'דיפה אבן אלימאן (מת בשנת 36 להג'רה, ז.א. ב656- לספה"נ) כי מוחמד בעצמו סיפר שהוא (ביחד עם המלאך גבריאל) אמנם "הוטס" ממכה למקום שנקרא "בית אלמקדס" (-=ירושלים), אבל היא לא נכנס לעיר זו ולא ירד כלל מעל בהמת-רכיבתו הפלאית (=אלבוראק), אלא המשיך ב"טיסתו" ישר לשמים, ושם ראה את הג"ע, את הגיהנום, ואת הגורל הצפוי לבני תמותה (עי' בספרו של אחמד אבן חנבל, מוסנד קהיר 1313, כרך ה', עמ' 387 וגם עמ' 392).

גם החוקר ב. שריקה סבור ש"המסורת המוסלמית המדגישה שמוחמד לא ביקר. בירושלים, אלא "ביקר" בשמים (ישר מהעיר מכה) קדמה לזו המזהה את מסג'ד אלאקצא עם ירושלים. שריקה מדגיש שזיהוי זה נוצר בימי הכ'ליף עבד אלמלך לבית אומיה כתוצאה מלחץ מדיני וממסיבות שהזמן גרמן (ואין כאן המקום לעמוד עליהן).

לעומתו טוען יוסף הורוביץ בצדק שהביטוי אלמסג'ד אלאקצא" לשם תיאור העיר ירושלים קיים הרבה זמן לפני תקופת הכ'ליף עבד אלמלך, וכבר השתמשו בו שני משוררים ערביים קדומים.

החוקר א. א. ביואן מדגיש שמלכתחילה רווחו שתי אגדות שונות אצל המוסלמים, אחת סיפרה על עלייתו השמיימה, והשניה תיארה את מסע הפלאים שלו לירושלים. בהמשך הזמן התערבבו ו"התלכדו" שתי המסורות לאגדה אחת המדגישה שלפני עלית מוחמד לשמים התעכב בירושלים ב"מסגד אלאקצא".

על כל פנים יש לציין כי עצם העובדה שהפסוק בסורה י"ז, הנותן שבח לאללה שהסיע את מוחמד בלילה מן המסגד הקדוש שבמכה אל ה"מסגד הקיצוני", מכיל גם את המלים, "אלד'י בארכנא חולה" ("אשר ברכנו סביבותיו") מזכירה לנו את הביטוי הדומה השכיח בקוראן, בו מתוארת ארץ ישראל כארץ אשר אללה ציווה לה את הברכה, כפי שהזכרתי לעיל. על כן אין להניח שמסורת זו המדגישה את ביקורו של מוחמד בירושלים נוצרה בתקופה מאוחרת בגלל תנאי הזמן והמקום ובגלל צרכים מדיניים מובהקים.

מתקבלת על הדעת השקפתו של החוקר המציין ח. ז, הירשברג שמוחמד בעצמו היה מעונין להדגיש שביקר ב"מסגד אלאקצא" ז.א. בירושלים, היות והוא שמע מפי יהודים שלא תתכן נבואה כלל מחוץ לגבולותיה של ארץ-ישראל (השווה, למשל, מכילתא, פרשת בא, א, ב.) אכן צדק אשר בן-ישראל כי
"למען תת גושפנקא של הדת הצעירה (==האיסלאם לנאות ישראל הקדושים, הרכיבה המסורת האסלאמית את נותן הקוראן על סוס-כנף פלאי. שליח-המדבר דאה בנוגה הלילה משממות חג'אז ויחן בעיר האבות ויסגוד שם, ירד על הר הבית, הציב כף רגלו על אבן השתייה ועלה בסולם אור השמיימה, ועוד טרם נמוגו צללי-ליל ונביא הגויים שב לשכון תחת יריעות אהלו".

(ראה מאמר "שבחי ארץ-ישראל מפי ישמעאל", מאזנים, כרך י"ז, תשכ"ג, חוב' א', עמ' 16).

כדאי לציין כי בכמה וכמה מקורות עתיקים, כגון בפירושו (תפסיר) המפורסם של טברי לקוראן (כרך ט"ו מ"מ ט' ואילך) מתוארת בהמת-רכיבה של מוחמד כסוס פשוט, הגם שברוב המסורות מדובר על בעל-חיים פלאי, ספק פרד ספק חמור (או כפי שהמקורות הערביים מגדירים את אלבוראק יצור שהוא קטן מפרד וגדול מחמור...).

ברצוני להדגיש כי המסורות והאגדות המפורטות על מסע-הליל (=אסרא) של מוחמד ועלייתו השמיימה ("מעראג'") נמצאות כבר בטקסטים ערביים קדומים באופן יחסי, וכנראה שהפסוק הראשון בסורה י"ז הנ"ל השפיע כבר במאה הראשונה להג'רה (בדור שלאחר מות מוחמד) על פרשני הקוראן ועל מחברי קבצי "אדב" ("ספרות יפה" המכילה מוסר השכל, מעין פולקלור דתי עממי), כי הרי כבר בספר תולדות חיי מוחמד (ה"סירה" או הביוגראפיה המפורסמת של מוחמד לאבן אסחאק שחוברה בשנת 150 להג'רה, והיא ידועה לנו במהדורת אבן השאם משנת 213 להג'רה) נמצא נוסח מפורט ביותר של האגדה שלנו, נוסח אשר אבן נאסחאק קיבל אותו מקודמיו, כי כך דרכם של בעלי המסורה באיסלאם המצטטים דברי קודמיהם איש מפי איש ("אסנאד", או שלשלת אנשי המסורת). כאן אנו קוראים את הסיפור כדלקמן שנמסר (על בסיסי"האסנאד") בשמו של מוחמד, בגוף ראשון, ז. א. מוחמד בעצמו הוא הוא המספר את דבר "המסע הלילי" שלו ודבר עלייתו השמיימה, ואלה הם דבריו:
"ישן הייתי בחדר ויבוא אלי גבריאל ויהדפני ברגלו, ואשב, ולא ראיתי דבר, ואשוב אל משכבי, ויבוא אלי שנית ויהדפני ברגלו, ואשב, ולא ראיתי דבר, ואשוב אל משכבי ויבוא אלי בשלישית ויהדפני ברגלו, ואשב, ויחזק בזרועי, ואקום אתו ויוציאני אל שער המסגד (שבעיר מכה) והנה בהמה לבנה לפני, גדולה מחמור וקטנה מפרד, לשתי ירכותיה שתי כנפיים שקועות בין רגליה ושתי ידיה מגיעות לשני צדדיה עד למרחקים, וזוהי בהמת רכיבתו של מוחמד הנקראת בשם אלבוראק. גבריאל הרכיבני עליו, אחר כך יצא אתי, לא נפרד ממני ולא נפרדתי ממנו, ובעת גשתי לרכב עליו התנודד אלבוראק בזעף, וישם גבריאל את ידו על רעמתו ויאמר. אליו: "האם לא תבוש, אלבוראק, מאשר תעשה? חי אללה כי לא רכב עליך לפני מוחמד נכבד בעיני ה' ממנו, ויבוש עד אשר כוסה זעה".
(השווה י. י. ריבלין, חיי מוחמד, ת"א, הרצ"ב, חלק א', עמ' 135). אגב, ריבלין לא שם לב לעובדה כי אבן אסחאק (או אולי קודמיו) היה כנראה מושפע מהמסופר בספר שמואל א', ג', על הנער שמואל ה"שוכב בהיכל ה'" והנקרא ע"י ה' שלש פעמים, מבלי להבחין כי ה' הוא הקורא לו.

גם טברי בפירושו לקוראן (כרך ט"ו עמ' 10). וגם אבן השאם ב"סירה" שלו מדגישים שכבר הנביאים שקדמו למוחמד השתמשו בבהמת רכיבה פלאית זה אלבוראק, והמשורר הערבי. עג'ג'אג' (מת בשנת 715 לספה"נ) מדבר על אברהם אבינו שכאילו חבש את אלבוראק. כל המסורות הערביות מדגישות את מהירותו המפליאה של אלבוראק, בצעד אחד הוא מרקיע שחקים. זו היא הסיבה שכבר במקורות קדומים הוא מתואר. כ"בעל כנפיים" (למשל אצל אבן סעד טבקאת א', א', 143, רטברי, תפסיר ט"ו ד'). במהירות הבזק הגיע אפוא מוחמד באותו לילה לירושלים.

קיימות מסורות שונות ביחס לשער דרכו נכנס מוחמד לירושלים ולהר הבית, וביחס למקום המדויק בו קשר את בהמת הרכיבה שלו אלבוראק, וע"י כך כאילו נתקדש המקום...

מסורת אחת מציינת כי מוחמד נכנס משער המתים שבחומה המזרחית, והיא נמצאת דרומה לשער הרחמים, מול המדרגות המובילות למסגד הידוע בשם אל-צכ'רה ("הסלע" או "אבן-השתייה"). עד היום הזה נקראות המדרגות האלה בפי הערבים בשם "מדרגות אלבוראק".

מסורת אחרת מדגישה שלא מוחמד, אלא המלאך גבריאל שליוה את מוחמד במסעו, קשר את אלבוראק לשער הנקרא בשם באב אל נאט'ר. הסופר אלעמרי כותב (בספרו מסאלך אל אבצאר, א' 167) שבאחד העמודים שבאורוות שלמה המלך ישנה טבעת. בטבעת זו קשר מוחמד את אלבוראק בליל המסע שלו. מסורת זו נמצאת גם אצל סופרים ערביים אחרים. המציינים שמוחמד נכנס להר הבית דרך השער הדרומי. הם מדגישים שהטבעת בה קשר מוחמד את אלבוראק היא אותה טבעת בה קשרו כל הנביאים שקדמו למוחמד את בהמות-הרכיבה שלהם. לעומת זה קיימות מסורות ערביות שמוחמד לא קשר את אלבוראק בטבעת, אלא באבן השתייה, ז.א. בצכ'רה.

מסורות אחרות מדברות סתם על "אבן" בה נקשר אלבוראק, ובאגדות אחרות מודגש שמוחמד קשר את אלבוראק מחוץ למסגד אל-אקצא, ואז בא גבריאל ויקשור אותו בזוית הר הבית באבן שנקב אותה בפנים הר הבית (השווה יצחק יחזקאל יהודה בכ"ע ציון, ג' 157).

אנו למדים, אפוא, כי גם אותם בעלי המסורה המוסלמיים שבכל הדורות שמדגישים את דבר ביקורו של מוחמד בירושלים מחולקים בדעותיהם בדבר המקום המדייק (בתוך שטח הר הבית) בו נקשר אלבוראק. ברם כבר אצל אבן אסחאק הנ"ל (מהמאה השניה להג'רה) מסופר שמוחמד נכנס לתוך בית המקדש וימצא בו את אברהם אבינו ואת משה רבנו,
"בתוך חבר הנביאים אשר נאספו בגללו.
וייגש אליהם ויתפלל אתם.
אחר כך הביאו לו שלושה כלים,
כלי בתוכו חלב,
וכלי בתוכו יין,
וכלי בתוכו מים.
וישמע קול אומר אליו בעת הגש אותם אליו לאמור:
אם ייקח את המים וטבע הוא ועמו אתו,
ואם ייקח את היין ונתעה הוא ונתע עמו עמו,
אך אם ייקח את החלב ונחוהו אורח מישרים, ונחו את עמו עמו.
וייקח את כלי החלב וישת ממנו, ויאמר אליו גבריאל:
"הנה ינחוך אורח מישרים ונחו את עמך עמך, מוחמד !"
(ראה נוסח אבן השאם בתרגומו של י. י. ריבלין, חיי מוחמד, א', 135).

יצחק יחזקאל יהודה (ציון, ג' 158) מביא מסורת אחרת בשם מוחמד (המספר בגוף ראשון):
"אח"כ הוליכני (גבריאל) עד שנכנסתי העירה משערה התימני, ויבא (גבריאל) בדרום המסגד ויקשר את אלבראק, ונכנסתי להר הבית מהשער שבו תפנה השמש והירח.

אמרו משמרי הזמנים ("אלמוקתין") שבירושלים כי אין אנו יודעים שער למסגד בתיאור הזה אלא שער המערבים (באב אלמגארבה).

יהודה (שם) רומז לדברי חז"ל בירושלמי, עירובין, פרק ה', הלכה א':
"כמה יגעו נביאים ראשונים לעשות שער המזרחי שתהא החמה מצטמצמת בו באחד בתקופת טבת ובאחד בתקופת תמוז", לאמור שתהא מכוונת בשעת זריחתה בטבת בקרן מזרחית דרומית השער, ובתמוז בקרן צפונית מזרחית.

יהודה גם סבור כי המסורת שמוחמד נכנס דרך השער הדרומי שבחומה המזרחית (הוא השער הנקרא "שער המתים") וגם המסורת על השער "אשר בו תפנה השמש והירח" מקורן במאמר חז"ל הנ"ל.

בספרו של בורהאן אד-דין אבן אלפרכאה אלפזארי (מת בשנת 1329 לספה"נ), באעת' אנ-נפוס אלי זיארת אלקודס אלמחרוס ("הממריץ את הנפש לביקור ביררשלים") נמצא נוסח מעניין הלקוח מתוך ספרו של האמאם אלביחאקי, דלאיל אננבווה, בצירוף שלשלת בעלי המסורה, איש מפי איש (==אסנאד) בשם שדדאד אבן אוס, המספר:
"שאלנו את שליח אללה (מוחמד):
"כיצד הסיעוך בליל המסע? "
ויען הנביא ויאמר: התפללתי תפילת בין הערביים עם רדת הליל ביחד עם עמיתי במכה.
ויבא גבריאל אלי ואתו בהמת-רכיבה לבנה, גדולה מחמור וקטנה מפרד.
ויאמר גבריאל אלי: "רכב נא על בהמה זו!"
ניסיתי אבל לא יכלתי להשתלט עליה, ואז לקח גבריאל חבל וקשר את פי הבהמה ותפס אותה באוזניה והרכיבני עליה.
והבהמה התחילה לרוץ במהירות הברק עד שהגענו לארץ בה נמצאים הרבה עצי דקל.
אז ציווני גבריאל לרדת ולהתפלל, ועשיתי כן, ומיד עלינו שוב על גבי הבהמה,
ואז שאלני גבריאל:
"הידעת את המקום בו התפללת כרגע? "
ואנכי עניתיו, לא! אללה הוא היודע הכל! "
ויאמר אלי גבריאל: התפללת בעיר ית'ריב היא העיר "מדינה".
אלבוראק המשיך במסעו עד שהגענו למקום אחר.
ויאמר גבריאל אלי: "רד נא והתפלל! " ועשיתי כמצוותו, ומיד עלינו שוב.
וישאלני גבריאל: הידעת היכן התפללת זה עתה? ואומר: "אללה הוא היודע!
"ויאמר אלי: "התפללת בארץ מדין, על יד אלוני משה".

אחר כך מסופר עוד על תחנה אחרת, בית לחם, ולבסוף נאמר:
"אלבוראק המשיך במסעו עד שהגענו לעיר ירושלים דרך השער הדרומי, ויהי בבואנו לצד הדרומי של המסגד ויקשור גבריאל את בהמת-הרכיבה שם. אחר כך נכנסנו למסגד דרך אותו פתח שהשמש והירח זורחים בו בשעת שקיעתם, ואנכי התפללתי בתוך המסגד שעה ארוכה, ואז תקף אותי צימאון נורא, ויביאו לי שני כלים, כלי אחד ובו לבן, וכלי שני ובו דבש. היססתי מאוד ולא ידעתי איזה כלי לקחת, ואללה הנחני בדרך הישרה ובחרתי בכלי של לבן, ושתיתי ממנו לרוויה, ואז הופיע לפני איש זקן ונשוא פנים, והיא נשען על מקלו, ואמר לגבריאל: "בן-לווייתך בחר בטוב, והיא הולך באור מישרים! "
אחר כך המשכנו ללכת עד שהגענו לגיא (לגיהינום), וראה זה פלא:
הגיהינום שטוח לפני ממש כמרבד או כשטיח.
וישאל שדדאד אבן אוס את מוחמד, לאמור:
"כיצד נראה בעיניך הגיהינום?
"ויען מוחמד ויאמר: "כאש מתלקחת וקודחת! "

כדאי לציין כי גם בספרות הדנה באסכטולוגיה או ב"אחרית הימים" באספקלריית האסבשבעת הרקיעים, את כל אשר ראה בכל רקיע לאם נמצאים תיאורים מפורטים של ה"בוראק" (ראה, למשל, דקאיק אלאכ'באר פי ד'כר אלג'ננה ואנ-נאר, מהד' קהיר 1352 עמ' 25). כאן בא לידי ביטוי מובהק הדמיון הערבי שתיאר את "אלבוראק" בצבעים מגוונים ועל-טבעיים. הרבה אגדות מתארות גם בפרוטרוט את עלייתו של מוחמד לשמים.

אחדות מדגישות שמירושלים אמשיך במסעו על גבי אלבוראק ועלה אתו השמיימה.

ישנם גם נוסחאות שהעלייה לשמים התקיימה באמצעות סולם מופלא שהורד לו מן השמים. הסולם הוצב על גבי הצכ'רה (אבן השתיה), והוא הוא האבן של יעקב אבינו (השווה ז. וילנאי, אגדות ארץ-ישראל, מהדורה ה', ירושלים תשי"ט כרך א', עמ' 5: "אבן השתיה - אבנו של יעקב אבינו"). האגדות המוסלמיות המרובות מתארות בפרוטרוט את כל פרטי הביקור של מוחמד ורקיע (השווה למשל את התיאור הארוך, הלקוח ממקורות ערביים, בספרו של הסופר האמריקאי הידוע ואשינגטון אירוינג בספרו חיי מוחמד שהופיע בשנת 1849, גם אגדה זו על כל נוסחאותיה יש בה הרבה יסודות יהודיים ואף מקראיים, כגון המוטיב של חמישים התפילות שהוטלו מלכתחילה על המוסלמים ע"י אללה, ומוחמד מבקש בהדרגה הקלה מסוימת והקב"ה מחסיר לו כל פעם עשר תפילות, עד שמספר התפילות המוטלות כחובה על המוסלמים מגיע לחמש ביום. מעניין שבכל הנוסחאות מופיע משה רבנו כמייעץ למוחמד לבקש הקלה מאת הקב"ה ביחס למספר התפילות שהוטלו על המוסלמים. לדעתי המוטיב כולו שאוב מספר בראשית (י"ח כ"ג נכו): וייגש אברהם ויאמר:
האף תיספה צדיק עם רשע. אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר האף תיספה ולא תשא למקום למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה".
כך דרכם של בעלי האגדה והמסורה באיסלאם להעביר מוטיב מסוים מתחום התנ"כי או המדרשי שלנו לתחום מוסלמי שלהם.

היות והנושא הזה של עלית מוחמד לשמים תופס מקום רב באגדות המוסלמים שבכל הדורות (השווה למשל אלע'זאלי, מכאשפת אלקלוב, עמ' 236 ואילך) נדון בו אי"ה בהזדמנות אחרת. כאן ברצוני רק להזכיר כי קיימות גם מסורות מוסלמיות רבות, מהן קדומות ועתיקות ביותר, שכל מה שמסופר על "מסע הליל" של מוחמד אינו אלא חזון לילה שחזה הנביא, ובמציאות לא התקיים המסע כלל וכלל... ברם דווקא אותן המסורות המצביעות על מקום פלוני אלמוני, "טבעת" פלונית אלמונית בה קשר מוחמד את אלבוראק, נחרתו עמוק במוחותיהם של המוסלמים בכל הדורות. עד לדורות החדשים, והן הן שגרמו לפורענויות ול"מאורעות" בתקופת המנדט הבריטי.