היחס לגרים מישראל

שמואל חגי

מחניים צ"ב, תשכ"ד


תוכן המאמר:

בימים קדומים
בימי הבית השני
בתקופת הגאונים
מי היה שיריני זה?
היחס למשומדים שחזרו
רב האי גאון קבע היחס
אחרי גירוש ספרד
הרשב"ץ בדרכי אבותיו
האנוסים בארצות המזרח
אנוסי פורטוגל
בתקופת מחלוקת הסמיכה
הבדלים בין חכמי ספרד ובין חכמי אשכנז
פולמוס בעניין הקראים שחזרו

תקציר: כשם שתופעת הגיור הייתה שכיחה בחיי עם ישראל, כך גם היו מקרים של עזיבת הדת אם מצד יחידים או מצד ציבור. מבין העוזבים אנו מוצאים את האנוסים שעזבו את הדת מאונס אבל כשנשתנו הזמנים חזרו רובם ליהדות. אנו מוצאים שאלות רבות שנשאלו חכמי ישראל כיצד יש להתייחס לאנוסים ומהם הם חובותיהם על מנת לקבלם בתוך עם ישראל.

מילות מפתח:
גיור, אנוסים, קראים, משומדים, טבילה.

כשם שהגיור היה תופעה שכיחה ורווחת בחיי ישראל - כך היו תמיד מקרים של עזיבת הדת, אם מצד יחידים ואם מצד ציבור שלם. אבל הבדל גדול היה בין העזיבה היחידית ובין העזיבה הציבורית: בעוד שהראשונה הייתה על פי רוב תוצאה של חולשת יחיד - הייתה העזיבה הקיבוצית תוצאה של לחץ כבד מדי מצד השלטונות והכנסיות השונות, והעזיבה הייתה באונס, בתוקף תנאים זמניים קשים. ומיד כשנשתנו התנאים, או שניתן היה לברוח מן הארץ הרודפת - היו הללו חוזרים לדת ישראל. כך היה עם האנוסים שהיו נאלצים לעזוב את הדת מחמת איומיה של האינקביזיציה הנודעת לשמצה, והיו משתדלים לקיים את מצוות הדת בצינעא, או לברוח לארצות אחרות. אבל גם יחידים שנשתמדו, מאונס או מרצון, היו חוזרים לדת ישראל, אחרי שבטל אונסם, או לאחר שתקפו אותם געגועים לשוב לעמם ולתורתם.

נתעוררה השאלה: כיצד נדון אותם בנים נידחים ששבו לחיק אבותיהם. האם דינם ככל הגרים, והם זקוקים לכל אותם ההלכות הקשורות בכניסה לדת ישראל, או שדינם דין אחר.


השאלה בדבר היחס ההלכתי לגרים הייתה קשורה בסבך התנאים המדיניים השונים בכל דור לדור, אבל ניתן לומר שחכמי ישראל שקדו לדון את החוזרים בתשובה ביחס של רוך ואהבה וסליחה, ולא מיצו את עומק הדין. ובעוד ששמו מכשולים רבים בדרכם של גויים שבאו להסתפח בנחלת ה' - השתדלו לסלק כל מכשול שהוא מדרכם של אחים מישראל שבאו לחזור לדת ישראל.


בימים קדומים
השאלה בדבר היחס לגרים מישראל הייתה תמיד מתעוררת מחדש, וכל שאלה הייתה דורשת פתרון מיוחד. ויש שהיה מתעורר פולמוס הלכתי חריף ונזדעזעו ספי היהדות. שאלות כאלו התעוררו בודאי בימים קדומים ביותר, ובייחוד בתקופת הבית השני, שאז חזרו בני הגולה מבבל ונישואין מעורבים היו תופעה שכיחה. לפי חז"ל הייתה מחלוקת עצומה בין דואג האדומי ואבנר ביחס לכשרותו של דוד המלך שבא מרות המואביה, ועמשא חגר חרבו כישמעאל ואמר:
כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: עמוני - ולא עמונית; מואבי ולא מואבית. כלומר שהאיסור של התורה על בני עמון ומואב לבוא בקהל הוא רק על הזכרים ולא על הנקבות (יבמות עו, ב).

יש במסורת זו הד של מחלוקת עצומה שנתעוררה בישראל ובודאי הייתה קבלה מסורה מפי שמואל הנביא בעניין זה.


בימי הבית השני
שאלות דומות נתעוררו גם בימי הורדוס וצאצאיו. כי גם כשרותו של הורדוס האדומי הייתה מוטלת בספק, אם ביחס לשלטון, ואם ביחס לחיתון (ראה בבא בתרא ג, ב), ולא לחינם הרג את החכמים, כי ראה בהם מכשול למאוויי השלטון שלו. כי גם ביחס למצרי ואדומי היו חילוקי דעות בין התנאים אם הגזירה חלה גם על הנקבות (יבמות פ"ח, עז, ב). וביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה בנשיאות הופיע יהודה גר עמוני ועמד לפניהם בבית המדרש ושאל:
מה אני לבוא בקהל. כי גם לגבי הזכרים כבר התעוררה מחלוקת עצומה בין התנאים, ובאותו היום התירוהו לבוא בקהל, מפני שאין כיום עמוני ידוע לאחר שסנחריב בלבל את כל הארצות (ידים פ"ד מ"ד ברכות כ"ז, א.).

אנו רואים כי היחס לגבי גרים קרובים - היה נפתר ברוח של היתר, אם כי היו חולקים ומחמירים בדבר.


בתקופת הגאונים
גם בתקופות הסבוראים והגאונים הראשונים התעוררו שאלות בדבר היחס למשומדים ולעוזבי הדת שביקשו לחזור. כי יש לזכור שבאותה תקופה הייתה תסיסה רוחנית כבירה בכל המזרח, וקמו כיתות רבות בישראל, שונות זו מזו. וכיום אין עוד ספק בדבר שהקראות לא צמחה פתאום, אלא הייתה גלגול של זרמים שונים שפכפכו ביהדות מימים קדמונים. אבל גם הקראות לא הייתה אלא אחת מן הכתות, כי אז היו עוד תנועות, מהן חזקות מאד ומהן חלשות. נזכיר רק את תנועת אבו עיסי האיספהני, מייסד כת יהודית בדלנית בסוף המאה השביעית, ואבו עמראן התפליסי, מייסד כת בתחילת המאה התשיעית. ושוריני, מייסד הכת בתחילת המאה השמינית, עורר התלהבות בתפוצות ישראל. אבל לאחר שנאסר התפכחו כנראה רבים מן הנוהרים אחריו וחזרו לדת ישראל, ונתעוררה השאלה כיצד יתייחסו להם. ורב עמרם גאון נשאל על כך והוא השיב:
"וששאלתם בשביל מטעה אחד שעמד במדינתנו ושריני שמו, והיה אומר: "אני משיח", ותעו אחריו בני אדם, ויצאו למינות, ואינן מתפללים תפילה, ואינם רואים את הטריפה, ואינם משמרים את יינם משום יין נסך, ועושים מלאכה ביום טוב שני, האין כותבים כתובות כתיקון חז"ל, כגון אלו שיש בידם מינות הרבה - כשהן חוזרין צריכים טבילה או לא. וכיצד התרתן? ועוד, שאומרים (== החכמים) "לא נקבלם", לפי שאין מאמינין בתורת גיטין וקדשין. ועוד, אותו מטעה התיר להם עריות. ואם אנו מקבלים אותם יביאו להתערב בכשרים, האם יש חשש לדבר זה או לא, האם נדון אותם כדין קדריים ותרמדיים או לא".
"כך ראינו שאלו פושעים אעפ"י שיצאו לתרבות רעה, וכפרו בדברי חכמים, ובזו מועדות ומצוות, וטמאו עצמם בנבלות וטרפות - אע"פ כן טוב לקרבן מלדחותן. ועבירות שעשו, כגון נבלות וטרפות, והפסדת כתובות, הלקו אותם בבית דין וענשו אותם בקנס כל אחד לפי מעשיו הרעים, וייסרו אותם, ויעמדו בבתי כנסת ויקבלו עליהם ששוב אין חוזרים לסורם, וקבלו אותם ולא תדחו אותם".
"ושכתבתם "נדון איתם כקדריים ותרמדיים - מה עניין לאלו עם אלו: הללו משבעת גויים, הללו מישראל. אלו שיצאו לאפיקורסיות אם חוזרים קבלום. אבל ודאי צריכים אנו לגדור אחריהם ולחקור ולדרוש אם פרצו בעריות וכו'" (שאלה זו הובאה על ידי רבי משה מטראני בסימן י"ט. וראה אוצר הגאונים יבמות).


מי היה שיריני זה?
סבר בירר גרץ בספרו (גרץ -,שפ"ר 430) שבין השנים 723--720 התעוררה בסוריה תנועה משיחית עצומה שבראשה עמד סרנוס (Serenus), ועורר התלהבות גדולה בעם, ושמעו הגיע גם לתפוצות הרחוקות. לפי חשבון זה קדמה תנועה זו לתנועת ענן הקראי, והייתה אחת התנועות הרבות שקמו בישראל באותם הימים.

אם חשבון זה נכון יש להקדים את זמן השאלה, ויש לשנות את שמות המשיבים (הערת שפ"ר שם), אבל באמת לפי נוסח התשובות ציטטו המשיבים רב עמרם ורב משה תשובות ידועות קודמות (,,כך ראינו"), ונראה כי תנועה זו לא פסקה לגמרי אפילו לאחר שנתפס סרנוס על ידי השלטון ונמשכה עד ימי רב עמרם גאון.

שאלה אחרת בנידון כזה נשאלה לפי מסורת ר' דוד ן' זימרא, לפני רבי משה גאון. וזו לשונה:
וששאלתם: יש בינינו מקום אחד של מינים שצוחקים מישראל, ופירשו מדרכי ישראל, ואין משמרים לא מצוות עשה ולא מצוות שבת, ואין שוחטים כשחיטתנו, ואוכלים חלב ודם וי"ח טרפיות, ופרוצים בעריות, ואין כותבים כתובות ולא גיטין, ולא חולצים ולא מייבמים. ויש מביניהם שמבקשים לחזור לישראלים ולהיות נוהגים בדיני ישראל, יש תקנה לחזרתם? וכשהם חוזרים - צריכים טבילה או לא? ועוד, לאחר שחוזרים ראויים הם לבוא בקהל או לא? וצריכים להטיף מהם דם ברית - או לא?

התשובה הייתה כך:
כך ראינו שאותם מינים-משונים הם מכל מינים שבעולם. שכל מינים פוקרים בדברי חכמים, כגון טרפיות וכגון יום טוב שני דרבנן, וכגון שניות מדברי סופרים (= סייג קרובים שאסור להתחתן עימהם מכוח איסור החכמים, ולא מן התורה), אבל בדברי תורה ומקרא מחזיקים ומשמרים, - והללו שפירשתם פקרו בעיקר תורה, ונשאו עריות וחללו שבתות, ואלו לא היה עיקרם מישראל, היינו חושבים אותם גויים כשאר גויים שמתגיירים וטובלים ונעשים כשאר ישראל, כמו שכתוב: כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם (ויקרא יט, לד), אבל הללו כולם, כיון שעיקרם מישראל ועדיין שם ישראל עליהם, ומצות נוהגות בהם, והיו מחויבים בתרי"ג מצות, וכיון שהיו פרוצים בעריות ולא כתבו גטי נשים - בניהם ממזרים ואי אפשר לקבלם.

והגאון מוסיף ומזכיר את השאלה הקודמת, וחוזר ומדגיש ההבדל שבין האבות והבנים (שם רדב"ז ח"ב י"ט, מהר"מ מטראני שם).


היחס למשומדים שחזרו
שאלה אחרת דנה לא באותן כתות שקמו - אלא במשומד, שעבר לדת אחרת וחזר. אם נחשב לישראל.

רב משה גאון ענה:
כך ראינו שאם הולך למקום שאין מכירים אותו, ומשמר שבתו בשוק, ומשמר כל מצות - מקבלים אותו להיות כישראל כשרים, ואין מחייבים אותו לחזור למקום שמכירים אותו, שהכל יודעים שאם חוזר לשם הורגים אותו, לפיכך מותר לשתות עמו בכוס של יין, ואין חוששים לו משום מגע גוי (שערי צדק כ"ג. שם 111).

שאלה אחרת נשאלה מרב עמרם בנידון משומד שחזר - אי צריך טבילה.

התשובה הייתה:
משומד שאמר: "רוצה אני לחזור שלא באותה המדינה שפשע" מלקין אותו - אבל טבילה אינו צריך, שאינו גר הוא, שהרי הורתו ולדתו הייתה קדושה. והרי גם גר אם חזר לסורו ושוב נתגייר אינו צריך טבילה (שם, וראה שם גם תשובת רב פלטוי גאון, וראה להלן המקור לטבילת משומד).


רב האי גאון קבע היחס
היחס כלפי ישראל שנשתמד נקבע על ידי רב האי גאון בתשובה אודות תינוק של משומד אם מלין אותו בשבת, וכך השיב:
כך הראונו מן השמים שמותר למולו בשבת, מאי טעמא, זרעו של אברהם ותולעת יעקב היא, ולא נתיישנו דורות משומדים, אלא אחד הוא שנשתמד, ואפשר שתוהא ועוזב את בנו בדת יהודית. ולא עוד אלא שהרי אמו ישראלה ואפשר שילך אחריה וכו'. והיה בזה משא ומתן הלכותי גדול בין הגאונים והסכימו הגאונים שאין בזה פקפוק למולו בשבת (ראה מאירי שבת קלה, ב ובאוצר הגאונים שם).

ובתשובות הרמב"ם הובאה תשובת רבנו האיי
"מעולם לא נמנעו רבותינו עליהם השלום מלמול את בניהם של קראים בשבת וכו' (שם). ומסורת זו הייתה גם מימי רב יהודאי גאון.

מעניין הדבר שהגבעונים היו ידועים בימי הגאונים הראשונים, שכן פסק בספר קדמון (הלכות ראו 37) גבעונים כיון שמקומם ידוע, אין להם תקנה, ואין מקבלים גרים מהם.

מסתבר שאין זו ציטטה של פסק קדום יותר, אלא דבר שהיה נוגע הלכה למעשה. ואם הדברים בך, יהיה מכאן סמך שהגבעונים היו מוכרים בישראל במאה הז' בערך, דבר שלא עמדו עליו החוקרים.




אחרי גירוש ספרד
אחרי גירוש ספרד, כשחלק מן הגולים מצא מקלט בארצות צפון אפריקה ובתורכיה - נתעוררה ביתר שאת השאלה לגבי היחס ההלכתי לאנוסים הרמב"ם הוא שקבע קודם לכן יחס חמור לאנוסים שלא ברחו מארצותיהם, כפי שכתוב באגרת "קידוש ה'". אבל במשך הזמן הפיגו החכמים הגדולים את החומרא ביחס זה, ומצאו דרכים לנהוג ביתר רוך, בוודאי מפני שהתנאים היו אחרים.

יש חומר רב בספרי השאלות ותשובות אודות היחס לאנוסים (ראה מאמרו החשוב של הרב שמחה אסף זול ב"ציון" (מאסף) חלק ה', ובספרו באוהלי יעקב. ובאנציקלופדיה תלמודית ערך אנוסים). נעמוד כאן רק לגבי היחס לאנוסים שבאו לשוב לחיק אבותיהם. אם מחייבים אותם בטבילה כשאר גרים.

מצינו שאבי אבותיו של התשב"ץ, רבי דוראן היה הראשון שהורה להקל על אותם האנוסים.

הרב מהר"י בי רב כותב בתשובה אחת:
אלו האנוסים שבאים להתגייר - אינם צריכים טבילה ולא עוד, אלא אותם שהם מוחזקים אבותיהם או אבות אבותיהם בכהונה או בלוויה - הם בחזקת כוהנים או לוויים, כמו שהישראלים הם בחזקת ישראלים. וכן כתב, רבי צמח בשם אביו ואבי אביו ה"ה דורן (מבי"ט לר"מ מטראני ח"ג סימן פ"ג). תשובה זו לא הובאה במאמרו של הרב אסף.

התשובה של רבי צמח הובאה בשו"ת רבי אליהו מזרחי (ח"ב סימן ל"א).


הרשב"ץ בדרכי אבותיו
רבי שמעון ב"ר צמח - הרשב"ץ (ח"א סי' ס"ג). אף הוא כאבותיו אינו דן לחומרא אותם האנוסים שלא ברחו מארץ השמד. והוא מלמד עליהם סניגוריה בכמה דרכים, או מפני שלא היה בידם די כסף כדי לשלם לבעלי הסירות, או מפני שהיו חוששים מעצם הבריחה, שמא יתגלו, או שנטרפה השעה ולא עלתה בידם. ואפילו אם יש צו שלטון מפורש המתיר לאנוסים לצאת - שמא הם חוששים שכל אותה רשות שניתנה אינה אלא מלכודת כדי לנסותם אם הם משומדים באונס או ברצון. והרב מתיר יינם של אותם האנוסים, ואינו רואה בדברי הרמב"ם במאמרו קידוש ה' אלא אמצעי,
"לחזק ידי הנאחזים במצודה רעה להינצל מפח מוקשם אל תעצרם אהבת בנים ובנות".


האנוסים בארצות המזרח
השאלה בדבר האנוסים בין הערביים, שחוזרים לדת ישראל אם צריכים טבילה - אף היא העסיקה את חכמי הדור. ורובם הוכיחו בתשובותיהם אהבה וחנינה ורחמים.

רבי דוד בן זימרא משיב:
מי שנולד בהיות אנוסלא מעכבת בהם הטבילה, כמו שאין צריכים להודיעם קצת מצוות קלות וחמורות שכבר קיבלום אבותיהם מהר סיני עליהם ועל זרעם, כך גם כן טבלו אבותיהם ונכנסו לברית במילה וטבילה, ואותה טבילה עלתה לכל הבאים אחריהם. והוא מביא ראיה מכל הילדים שנולדו לבני ישראל במדבר, שחזר ומל אותם יהושע, ולא מצינו שהצריכום טבילה. ואחרי בירור כותב הידב"ז שאפילו אם לא מל הרי הוא מותר בבת ישראל כיון שאינו אלא חוזר ליהדות והרי הוא כישראל לכל דבר (ח"ג תתנ"ח).

כנגד זה התייחסו בחומרא לאותם האנוסים שמחמת תועלת כספית אינם חוזרים ליהדות - ולדעת הרדב"ז הם נחשבים כגויים גמורים (שם ח"ג סי' י"ט).

וכן הובא בספר בדק הבית בשם הרשב"ץ ומוסיף:
ואין לנו להבהילם ולהחרידם כשבאים לחזור בתשובה, ואין צריכים להודיעם מצוות קלות וחמורות, לפי שהם מחויבים במצוות כמונו והם מושבעים ועומדים מהר סיני.

קולא אחרת נהגו באנוסים, שאפילו חזרו מאהבת אשה מישראל - מקבלים אותם, אע"פ שבמקרה זה אין מקבלים גר (רשב"ש שס"ח).


אנוסי פורטוגל
רבי יוסף שלום השיב גם הוא על שאלה של אנוסי פורטוגל ומביא עובדא של זקנה ושתי בנותיה ששבו לדת יהודית ומדמה אותם ל,,אנוסים
כיון שהם ממקרה ישראל אע"פ שנטמעו בעכו"ם כיון שתקוותם וצדקתם עומדת לעד לבא לעיר מפלט להם בארצות התוגר במלכי צדק יר"ה, וגם כשבאים לכלל יהדות מלין אותם בלבד. ואין מטבילים אותם כמו הגרים אשר לא מבני ישראל המה, אין להם דין גרים (תומת ישרים סימן צ"א).

כנגד זה - אנוס שאינו חוזר ליהדות מפני שהוא רוצה לחזור ולהציל את ממונו - בעניין זה נחלקו חכמי ליבורנו (ש"מ מים רבים סי' נ"א ונ"ב).


בתקופת מחלוקת הסמיכה
כל שאלת הסמיכה הידועה שנתעוררה בין חכמי צפת הייתה בעניין אנוסים שחזרו, אם יש להלקותם על העבירות או לא. ונתעוררה השאלה אם יש סמכות לבתי הדין של היום לתת עונש מלקות (ראה בקונטרס הסמיכה למהרלב"ח, בסופו).

והנה ראינו שבשאלה זו כבר עסקו הגאונים. והנה דעת הרלב"ח היה
שהתשובה עצמה היא העיקר. ולא צריכים עונש.
גם זה אחד הקווים העיקריים ביחס החכמים לאנוסים.

ורבנו שלמה בן שמעון דוראן (הרשב"ש) תיקן תפילה מיוחדת לאנוסים ששגו (בסימן פ"ט). היו עוד חכמים שהקילו בטבילת האנוסים (ראה מאמרו של הרב אסף ז"ל הנ"ל).


הבדלים בין חכמי ספרד ובין חכמי אשכנז
היו הבדלי גישה בין חכמי אשכנז ובין חכמי ספרד ביחס לעונשים הסמליים שיש להטיל על החוזרים לדת ישראל. כבר עמדנו במקום אחר על ההבדלים בין חכמים אלו ביחס לסגפנות בכלל (ראה מאמרנו עריכת גלות "מחניים" ימים נוראים תשכ"ב), הבדל זה משתקף גם כאן. רבי ישראל אימרלין, מגדולי הפוסקים באשכנז במאה החמש עשרה כותב פסק בזה הלשון:
מי שהמיר דתו ובא ליטהר במועד, מותר לגלחו במועד כדי להיטהר ולהכניסו לדת האמת מכיוון שנוהגים לגלח בעלי תשובה כאלו על פי רבי משה הדרשן (על פי רש"י בהעלותך שנתן טעם לתגלחת הלוויים לכפר על בכורי ישראל שחטאו בעבודה זרה). ואע"ג דודאי אינו מעכב, מ"מ מנהג ישראל תורה.

וכתב על זה רבי יוסף קארו שזה דווקא למנהג האשכנזים,
אבל אנו שאין אנו נוהגים להצריך לבעלי תשובה גילוח - בודאי אין מגלחים במועד (טור או"ח תקל"א).
מקור הדבר שמשומד שחוזר צריך לטבול הוא באבות דרבי נתן (פרק שמיני) שם מסופר על ריבה אחת שטבלה מכיוון שכל הימים הייתה שרויה בין העכו"ם והייתה אוכלת משלהם ושותה משלהם, עכשיו אמר החסיד הטבילוה.

גם ביחס לטבילה זו היה הבדל בין חכמי אשכנז לספרד.

ואע"פ שהרמ"א פסק בשלחן ערוך (יו"ד רס"ח)
שלכתחילה חוזרים ומטבילים משומד שחזר מפני מעלה
ורבנן, לא קיבלו החכמים שבאו אחריו (מחכמי שלוניקי) את הפסק.
ונתעוררה שאלה על בנותיו של משומד, ששמרו מצוות ופסק רבי שלמה אמריליו שמכיוון שיש בזה משום בזיון, וגם פגם שיצא קול שלא שמרו מצוות - ולכן אינן צריכות טבילה. מנהג זה של טבילה היה רווח באשכנז מימים קדומים, כמו שמביא הר"מ מריקאנאטי בפסקיו בשם רבנו שמחה.
היה זה חלק ממנהג הגיור לגזוז השער וליטול הציפורניים. שבודאי הושפע מדין יפת תואר (דברים כא). (ראה הרא"ש בסוף פרק י"ט ממסכת שבת, שמקורו כנראה ההלכות גדולות. וראה יבמות מז, א).


פולמוס בעניין הקראים שחזרו
הקראים שביקשו לחזור ולקבל עליהם את עול התורה שבעל פה, כיצד נוהגים בהם?

בזה היו דיונים ארוכים בין חכמי קושטא. היה תיקון של רבי ברוך ברזילי, והיו מתנגדים לזה (הרב פני משה ח"ג סימן א') וחכמי קושטא הסכימו להתיר, בניגוד להוראת הרב בעל פני משה (כעדות ר"א יצחקי). והיה פולמוס הלכותי גדול בעניין זה.

יש לציין כי גם מהר"י קשטרו עשה תיקון לקבלת הקראים.

השאלה בדבר היחס לגרים מבני ישראל, אינה אלא גילוי יחיד במסכת ההלכה העשירה הנוגעת לדיני הגרים והגיור. אם אנו באים לכתוב את כל פולמוסי ההלכה בענייני גיור, שהם חשובים מאד גם מבחינה היסטורית, - אין אנו מספיקים.