|
ההתמרדויות בימי יוסטיניאנוס ויוסטינוס (556 ו-578 לספה"נ) |
"זה הים הגדול - זו מלכות אדום;
ורחב ידים - שמתרחבת ושולטת בכל העולם כולו; שם רמש - שהם פרים ורבים כרמשים; ואין מספר - אין מספר לגזרות שהן גוזרין ומכתיבין בכל יום ויום; חיות קטנות עם גדולות - דוכסין ואיפרכיים (נציבים) ואיסמרטיקוסין (איסטרטגים?); שם אניות יהלכון - אלו האוניות (החרמות!) שעושין לישראל, שהן מכתיבין וגוזרים עליהם שמדות; לויתן זה יצרת לשחק בו - שמכל מי שמתלווה (מלשון לויתן. י. ב.) עימהם עתיד להיות שחוק (ללעג) עימהם (בעיניהם)"... |
|
רדיפותיו של יוסטיניאנוס הסעירו בעיקר את השומרונים בא"י, אשר התנסו בכמה ניסיונות של מרד גם בימי הקיסרים הקודמים. ש. קרויס משער כי למרד של שנת 556, בו השתתפו גם יהודים, היה רקע פוליטי: מאלאלס ותיאופנס השואב ממנו, מספרים, כי לאחר המרד הראשון, שחל בשנת 528 או 530, שלחו השומרונים משלחת למלך פרס וביקשו להשפיע עליו שלא יכרות את ברית השלום אשר אמר לכרות עם יוסטיניאנוס, אלא יחדש את מלחמותיו אתו. היהודים והשומרונים הבטיחו להעמיד לעזרתו 50,000 לוחמים ולהסגיר את א"י בידיו. ואפשר שגם במרד של 556 קיוו לעזרת פרס. על המרד בשנת 556 מספר מלאלם: |
השומרונים והיהודים קשרו קשר ויעשו יד אחת, ויעלו על הנוצרים בעיר קיסריה ויהרגו רבים מהם, ויתנפלו ויהרסו את הכנסיות וכר... ויצו הקיסר... וישם חלק מהם במאסר, אחדים ערף ולאחרים גדע את יד ימינם... ויהי פחד גדול בעיר קיסרי ובארצות המזרח".
|
|
בימי שלטונו של יוסטיניאנוס בטלה גם אותה "מושבה" יהודית באי יוטבה, שהוא האי טיראן במבוא מפרץ אילת, מושבה שגבתה מס-מעבר בכניסה לים-סוף כדי להגיע לאילת (פרטים ראה "הידעת את הארץ", כרך ד'). ניסיון שלישי של התמרדות משותפת של שומרונים ויהודים מפני שלטונות ביזנץ ידוע לנו מימי יוסטינוס השני, בשנת 578 לספה"נ. ההתמרדות בימי פוקאס (610-602 לספה"נ) |
"ובא על הר צבי קודש ושורפו. ארורה בנשים יולדתו!...
ובאותו היום צער ומלחמה כנגד ישראל". |
|
בנוסח שני נקרא המלך "מלך פחות שבמלכים, בן שפחה". תיאורים אלה הולמים את יחסו השפל של פוקאס, הפיסקאות: "ועתיד לשלוח ידו בו ביום בעם נאמן "ובא על הר צבי קודש ושורפו" וכו', מרמזים אולי על ביצוע גזרתו של פוקאס ביהודים שהובאו בכוח לירושלים, ועל דיכוי אותו מרד של יהודי א"י.
המרד נגד פוקאס פרץ גם בקרב יהודי אנטיוכיה, בירת סוריה: |
יהודי אנטיוכיה - אומר תיאופנס - החזיקו מעמד נגד צבאות רומא המזרחית (ביזנץ. י. צ.) ויהיו אמיצי-לב במלחמה וצבאות רומא לא עמדו בפניהם, ורק כאשר נאסף צבא רב מכל המדינות מסביב לא עצרו היהודים כוח כנגדם ויניחו כלי-נשקם מידיהם ושרי צבא רומא המזרחית הניחו בם חמתם".
|
|
לדברי המחבר הלבנוני המארוני יוסף אליאס אל-דבס עוררה כפיית הדת הנוצרית על-ידי פוקאס את התקוממותם של היהודים בירושלים וכלומר ארץ-ישראל), באנטיוכיה ובאלכסנדריה של מצרים. אחריתם של המתקוממים הייתה מרה מאוד. עזרתם של יהודי א"י בכיבוש הפרסי (615 לספה"נ) יש מקום להנחה כי היהודים פתחו בהתקוממות ובמעשי נקם בשלטונות הביזנטיים ובמרדפיהם הנוצריים עוד לפני כניסת הפרסים לגבולות סוריה וא"י. אליהם נלוו יהודי סוריה וקפריסין (כך, על-כל פנים, לפי אויטיחיוס). עובדה זו יש בה כדי להעיד על כוח-אוכלוסין יהודי רב בארץ-ישראל ועל תקוות משיחיות נלהבות, שנתלקחו בקרב היהודים באותה פרשת מרד. לפי אויטיחיוס היו רוב הלוחמים היהודים, שנלוו על הכובשים הפרסים, מאנשי טבריה, הר הגליל, נצרת וסביבתה. אל יהודי הגליל הצטרפו גם יהודי סביבת ירושלים, ואולי גם יהודי דרום הארץ, עד סביבות מפרץ-אילת, המתגלים לנו לאחר עשרים ושתים שנה, בימי הכיבוש הערבי. ביום 614.4.15 לספה"נ עמדו יהודי א"י, בצדם של הפרסים, לפני שערי ירושלים. נקל לשער מה הייתה סערת הנפש של עשרות אלפי המתקוממים והלוחמים היהודים, בעמדם לפני חומות עיר הקודש, שהייתה אסורה עליהם בישיבה כחמש מאות שנים רצופות, ואת התלהבותם לקראת ההסתערות על מעוז הנצרות, שנואת נפשם. תחילה נכנעה ירושלים הביזנטית הנוצרית בדרכי שלום. אולם לא עברו חודשיים ימים והצעירים הנוצרים בירושלים ואיכרים מזוינים שנתלקטו מסביב, התקוממו, הרגו בפקידים ובשומרים הפרסים. בין הנוצרים והיהודים בירושלים התחולל קרב. לדברי המקורות הנוצריים הייתה יד הנוצרים על העליונה. הם הכו ביהודים והשמידו רבים מהם. שיירי היהודים קפצו מעל החומות ועברו אל צבאות פרס. אז אסף מפקד צבאות פרס חיל רב, צר על ירושלים כ-י"ט יום והפיל את חומותיה. במשך שלושה ימים הכריעו הפרסים את תושבי ירושלים לטבח והעלו את העיר באש. מתיאורים אלה ניכר שהפרסים הושיבו בירושלים יהודים לפקח ואולי גם לשלוט בעיר. עובדה זו די היה בה כדי להסעיר את הנוצרים ולעוררם להתנפלות על היהודים. אין תימה אפוא אם היהודים חזרו ושלמו לנוצרים כגמולם. המקורות הנוצריים מרבים בתיאורי זוועה של מעשי היהודים בנוצרים, מיחסים ליהודים אפילו מעשי כפיה כדי להעביר את הנוצרים על דתם, והופכים את האחרונים למעונים ולנהרגים על "קידוש השם", כאילו הייתה הפרשה כולה העתק מאחת הפרשות הרבות בתולדות הסבל, העינויים ומסירות-חיפש של העם העברי בימי גלותו הארוכים. המקורות הנוצריים וודאי מגזימים מאוד, אך בגרעין העובדתי אין להטיל ספק. החוקר האיטלקי פרניצ'ה אומר, כי היהודים נקמו בשונאיהם הנוצרים ביום אחד נקמת דורות רבים של שעבוד, שנאה ורדיפות. מעשי הנקמה של היהודים התפשטו אז בכל הארץ, הם התבטאו גם בהרס כנסיות, נוצרים רבים נפוצו לכל רוח, מהם שהסתתרו במערות ובמקומות-מפלט אחרים. נקמת הירקליוס אך הנה השתחרר הירקליוס מלך ביזנץ ממלחמותיו באירופה וחזר להיאבק עם הפרסים על השלטון במזרח הקרוב. נפילת ירושלים ובעיקר גזל הצלב הקדוש אשר לוקח לפרס, פגעו פגיעה עצומה ברגשותיהם הדתיים של הנוצרים הביזנטים והסעירו את לבותיהם. הבירה הביזנטית - אומר פרניצ'ה האיטלקי -- נתמלא פחד דתי אשר לא יתואר במילים. כל הכנסיות של רומא החדשה היו גדושים המוני מתפללים שבכו וביקשו רחמים מלפני כריסטוס. דומה, כי כל האסונות האחרים שירדו על ראשה של רומא הביזנטית, כגון אבדן מסופוטמיה, ארמניה, סוריה ועוד, החווירו לעומת העלבון הצורב והמגיעה ברגשות הדתיים, שנגרמו לה על-ידי הפרסים כובשי ירושלים. נפילת ירושלים וגלות הצלב הקדוש - אומר גם רוט - הוא שיעורר את ביזנץ למסע-צלב על פרס ולמלחמת-קודש עמה. בשנת 630 בקירוב הגיע הירקליוס לטבריה. |
"היהודים בטבריה ומהר הגליל ומכל כפר בגליל - אומר אויטיחיוס - קיבלו את פני הירקליוס במתנות וביקשו ממנו שיתן להם ביטחון ויכתוב להם על זאת חוזה".
|
|
הירקליוס העריך כנראה את כוחו של העם היהודי הקטן בא"י והוא לא ראה לפניו דרך אחרת להרגעת הרוחות הסוערות בארץ ולייצוב שלטונו אלא על-ידי כריתת שלום עם שארית העם העברי בארצו, ברם, עם בוא הקיסר בשערי ירושלים חל מפנה פתאומי לרעה ביחסו של הקיסר ליהודים. הכמרים של ירושלים השפיעו עליו להפר את הברית, הבטיחו לו כפרה על כל עוונותיו, קיבלו על עצמם "סיגופים", כגון התנזרות מאכילת ביצים וגבינה, נוסף על ההתנזרות מאכילת בשר בשבוע שלפני הצום הגדול, והקיסר פתח ברדיפות איומות ובהרג המוני ביהודי סביבות ירושלים והגליל. רדיפותיו ומעשי הרצח של הירקליוס ערערו את יסודות הקיום של שארית העם העברי בארצו, וקרוב היה לכיליון גמור. עזרתם של יהודי א"י בכיבוש הערבי בשנת 629 לספה"נ נחלו 3000 המוסלמים הראשונים שחדרו לעבר-הירדן תבוסה רבה. אולם כבר בשנת 630 התייצב מוחמד בראש 3000 לוחמים חדשים, כדי לעלות על דרום עבר-הירדן, ואם כי מוחמד לא חדר לתחומי ממלכת ביזנץ ונשאר חונה עם גדודיו הרבים בתבוך שעל גבול הממלכה הזאת, הפילה קרבתם של המחנות המוסלמים את חתיתם על האוכלוסים לאורך מפרץ-אילת ובנגב עבר-הירדן, שהיו קרובים בשפתם וברוחם לערבים הפולשים, ואלה מיהרו לכרות עמו ברית שלום ולקבל על עצמם לשאת במסי הכניעה השנתיים שהוטלו עליהם ללא מלחמה. בין כורתי הברית עם מוחמד היו גם באי-כוח ישובים יהודים מזוינים באדרות ובג'רבה שבמזרח ארץ-אדום ובאי כוחם של יהודים באילת ובמקנא (מקנא יושבת בדרום החוף המזרחי של המפרץ), ששימשה מאז ומתמיד מעין עיר חוף של בירת מדין, שישבה בנאת-המדבר אל-בדה, 30 ק"מ צפונית-מזרחית ממנה. מתוך איגרת הברית של מוחמד אל תושבי אילת, ובעיקר מתוך איגרת הברית שלו אל יהודי מקנא, עולה ומצטיירת לנגד עינינו תמונה של ישובים יהודים מזוינים. הישוב במקנא עוסק בגידול תמרים, בציד דגים, בטוויה ובאריגה, ועבדים לו, כלכל בני המזרח בימים ההם. קיומו של הישוב היהודי במקנא מוכח מתוך תעודות ערביות לפחות עד סוף המאה הי"א. עוד בסוף המאה הי"א, מעיד אל-בכרי: |
כי יהודי מדין מראים מכתב מאת מוחמד, הכתוב על עור שחור מיושן, אלא שעוד אפשר לקרוא בו.
|
|
ברית מעין זו שכרת מוחמד עם יהודי מקנא כרת כנראה, גם עם יהודי אילת. אל-בלחי ואצטח'רי, בני המאה הי' לספה"נ, מעידים, כי בימיהם נמצא בידי יהודי אילת כתב-אמנה מאת מוחמד. תוכן כתב-האמנה ליהודי מקנא נעתק אל תוך ספרי ההיסטוריה המוסלמים הקלאסיים. חוזה השלום של מוחמד עם יהודי אדרוח וג'רבה במזרח ארץ אדום חייב את היהודים |
"להיות נאמנים עם המוסלמים, לנהוג עימהם בטוב, בייחוד כשיבקשו מפלט, או שעה שהיהודים עצמם ירגישו בסכנה הנשקפת למוסלמים".
|
|
גם תעודה זו, כתעודות האחרות, הייתה כתובה על עור, גם זו כחוזים האחרים הועתקה אל ספרי ההיסטוריה הערביים, וגם היא נשתמרה לפחות עד סוף המאה העשירית לספה"נ.
ארבעת הישובים: מקנא, אילת, אדרוח וג'רבה, מצטיירים אפוא כישובים חזקים, שהסתגלו במשך מאות שנים לתנאים הגיאוגרפיים, הכלכליים והמלחמתיים, של יישובי-ספר על גבול המדבר. מוחמד דורש מהם את סוסיהם ואת כלי-זינם, וודאי כדי לשלול מהם ניסיון של פריקת עול והצטרפות אל אויבי הכובשים. אין זאת כי היטיב להעריך את כוחם. לאחר מותו של מוחמד, לאחר שנכון כסא הח'ליפות של אבו-בכר, חותנו של מוחמד, ניתן האות להסתערות הגדולה והמכריעה של איסלאם על ארץ-ישראל וסוריה, ועל יהודי שתי הארצות האלה הוטל למלא עוד פעם, ואולי בפעם האחרונה, תפקיד אסטרטגי מסוים בכיבוש מולדתם ההיסטורית על-ידי כוחות זרים. אמנם, היהודים הושברו במשך עשרים השנים האחרונות לפני הכיבוש העברי שבר על שבר: שתי פעמים הפרו שליטי הארץ, הפרסים והביזנטים, את בריתם עם היהודים, שתי פעמים ניצלו ממלכות אדירות את כוחם ואת השפעתם ושילמו להם רעה תחת טובה. רבים מיהודי א"י נפוצו לכל רוח, רבים ברחו אל המדבריות, אל ההרים ואל הגיאות; ואף-על-פי-כן, ראה פלא: בקרב הישוב היהודי שהתבוסס בדמיו לא פסקה בכל-זאת הנכונות להתייצב במערכות הכובשים החדשים, אשר אמרו לטאטא את אדום הרשעה מן הארץ, ולא נדם הקול הקורא לנקמה. לדעתם של ביורי ובאטלר, שגה הירקליוס משגה גדול ברדפו את היהודים, כי הללו היו עד מהרה לרועץ לשלטון הביזנטי. המוני היהודים, שהצליחו להימלט אל המדבר בעבר-הירדן, ציפו שם בחרדה לשינויים ולתמורות בגורלה המדיני של א"י. תאוות הנקם בערה בלבם, ובראותם את הערבים קרבים ובאים, קידמו את פניהם בשמחה וברצון. |
אנו נוטים להאמין - אומר ביורי - כי משגה פטאלי זה של הירקליוס השפיע השפעה רבה על השתלשלות המאורעות ההיסטוריים, כי לא נגזים אם נעריך את חשיבותם המרובה של היהודים בארצות האלה",.
|
|
דעה מעין זו מביע גם החוקר הנודע לאמנס.
לפי סיבאוס הארמני, בן זמנו של הכיבוש הערבי, הצטרפו יהודי האיפריום הביזנטי אל המחנות המוסלמים עוד לפני חדרם אל הארצות הללו. היהודים יצאו לקראתם אל המדבר והדריכו אותם אל תוך החבלים המיושבים. |
"באורח בלתי-צפוי תקפו (הערבים והיהודים) את הצבא הביזנטי, הגירו אותו לפי חרב, הבריחו את תיאודורוס אחי הקיסר הירקליוס... כל אלה שנשארו מהמוני בני ישראל מיהרו להתחבר אליהם ויהיו עימהם למחנה גדול".
|
|
לדעתנו אין להטיל ספק בגרעין ההיסטורי העובדתי שבדבריו, כי הוא ניתן לאישור ולחיזוק על-ידי תעודות ומקורות אחרים. לפי מקורות ערביים עזרו יהודי סוריה וא"י לפתוח לפני הערבים הכובשים כמה מן הערים הנצורות. טריפולי שניטשה מתושביה הנוצרים, נמסרה לקבוצה גדולה של יהודים, להחזיק ולשמור עליה. יהודי א"י השתתפו גם במצור של המוסלמים על עיר הקודש ירושלים עצמה. על כך מרמז גם מכתבם של ראשי עדת ישראל בירושלים בימי הנשיא וגאון ישיבת א"י ר' דניאל בן עזריה, באמצע המאה הי"א, שנתגלה בגניזה, לאמור: |
"ומאת אלוהינו הייתה זאת, כי הטה עלינו חסד לפני מלכות ישמעאל, בעת אשר פשטה ידם ולכדו את ארץ הצבי מידי אדום ובאו לירושלים והיו עימהם אנשים מבני ישראל" וכו'.
|
|
על הגמול שגמלו להם הכובשים המוסלמים, על זכות להתגורר בירושלים לאחר איסור של ישיבה בה במשך חמש מאות שנים, על התפקידים הציבוריים שהוטלו על היהודים ועל מסירת הר הבית לרשות היהודים בתחילת הכיבוש, ועוד, עמדנו במאמר "עליה לרגל אחר החורבן" ומחניים מ', ערב ראש השנה התש"ך).
תקופת השלטון הערבי, עד מסעי הצלב בכללה הייתה תקופה של חורבן והרס לסוריה ולא"י, בתקופה ממושכת זו חלה גם התפוררותו של הישוב היהודי הקדום בארץ וגוויעתו האיטית. בהגיע נוסעי הצלב לא"י הייתה הארץ מוטלת מרוסקת, מדולדלת וחרבה למחצה. הד אותה תקופה עולה אלינו גם סכמה וכמה תעודות-גניזה מאלפות, כתובות בלשון עברית צחה וציורית. כיבוש הארץ על-ידי הסלג'וקים בשנת 1071 שם קץ למרכז היהודי בירושלים. עם מרבית יהודי ירושלים, שנפוצו לכל עבר, ברחה גם הישיבה הראשית, זה מרכז הגאונות הארצישראלית, והשתקעה בעיר החוף צור, שנשארה בידי השליטים הפאטימיים במצרים. אמנם, בישובים הקטנים, ובייחוד בכפרי הגליל, עוד נשארו יהודים, כנראה לא מעטים במקומותיהם. והנה כהתלקחות אחרונה של להבה לפני כבותה, כן מתגלית לנגד עינינו גבורתם האחרונה של שרידי הישוב היהודי בארץ, בהגנתם על ירושלים ועל חיפה מפני נוסעי-הצלב. התגוננות יהודי ירושלים מפני נוסעי-הצלב שלוש פעמים נזכרים יהודי ירושלים והגנתם על עיר הקודש בפואמה ההיסטורית של הנזיר גילו מקוצי, שנים מעטות לאחר כיבוש ירושלים על-ידי הצלבנים. פעמיים הם נזכרים אפילו בראש האזרחים, או המגינים על העיר. עוד בהתקפתם הראשונה של הצלבנים - אומר המחבר: |
- "מיהר להופיע בן-הארץ, יהודי, תורכי וערב;
כשהוא עומד בעזרת אבני קלע ובליסטראות על נפשו ויוצק "אש ורעל" על ראשי הצרים על העיר. |
| בהמשך תיאורו הוא אומר: |
"כי הלילה שעבר השאיר ליהודים מנוחה",
|
| ובסופו, בתיאור כיבושה של ירושלים, הוא כותב: |
"יומם האחרון של בני הארץ הגיע...
פרץ ומפולת בכל מקום... התורכי, הערבי והיהודים, גס המה בנופלים". |
|
התגוננות עיר-המבצר היהודית חיפה מפני נוסעי-הצלב חיפה בסוף המאה הי"א וודאי שעיר קטנה הייתה, ועל-כל-פנים נפלה בערכה מעכו שכנתה. עם עכו כרתו הצלבנים |
"ברית על תנאי", ש"אם יכבשו את ירושלים יהיו אנשי עכו נכונים להיכנע גם הם",
|
|
ואילו חיפה הקטנה ממנה לא נרתעה מלעמוד על נפשה, גם לאחר נפילתה של ירושלים.
בקיץ שנת 1100, כשנה לאחר נפילת ירושלים, החליטה המועצה המלחמתית של נוסעי הצלב על כיבוש חיפה. על האסכדרון הוונציאני, שמנה כמאתיים אוניות, הוטל לסגור על חיפה מצד הים. |
"הצלבנים שמו מצור על העיר גם מעבר הים וגם מעבר היבשה - כותב אלברט מאאכן - ואתם מכונה מפליאה בגדלה ושבע מקלעות אתם, אשר בהן נלחמו בחיל המצב של העיר ובתושביה. אולם, כאשר הקריבו אבירי צרפת את המכונה העצומה לחומה, ומכל צד החלו לתקוף את החומה ולהרעישה, קמו התושבים, יהודים על פי מוצאם - אשר על יסוד מתנתו של מלך בבל (כך כינו הצלבנים את מצרים) והסכמתו הם יושבים בעיר הזאת ומשלמים לו מס - עלו על החומה ובחמה עזה נלחמו בנשקם עם הנוצרים; והנוצרים אחרי 14 יום של מלחמה עזה ולאחר שרבים מהם נפצעו, נפל לבם בקרבם ומלאי ייאוש חדלו מהרעיש את החומה... וכשנודע לאפטריארך... ניגש אל טנקרד בכל אמצעי הדיבור והפיתוי שהיו ברשותו... למען לא תישאר שלמה העיר, אשר היהודים מגינים עליה באומץ-לב, ומחזיקים בה למבוכת רוחם של הנוצרים ולחרפתם, אחרי אשר חלק רב מהם נפל במלחמה.
|
|
האפטריארך אמר לו כדברים האלה: |
הנך רואה, סנקרד, אחי החביב, כי הדוכס של וונציה, המנוצח והעייף, הסתלק עם כל גדודו מן המלחמה, ואינו מאמץ יותר את כוחותיו; ואנשיו, נתמהים ונפחדים, הוליכו את הצי שלהם הרחק מן העיר ללב ים, וכששמע טנקרד את דברי תוכחתו של האפטריארך... ציווה לתת תכף אות לאביריו ועורר אותם לחדש את הרעשת העיר, אשר הפסיקו, ולהלחם ביהודים, המגינים באומץ לב כזה על העיר.
וכאשר שמעו האבירים את קול טנקרד מיהרו כולם... אל נשקם ומזוינים נתאספו חיש ואצו אל מכונת ההרעשה... האזרחים היהודים ביחד עם גדודי הסרקנים התנגדו להם בכל תוקף, ומעל החומה יצקו עליהם למטה שמן וזפת רותחת ואש ושיחים השליכו עליהם ועל המכונה - למען הציל את העיר ואת מגדלה אשר-לא-ינוצח ואת תושביה". לאחרונה נוכחו היהודים והמרקנים כי אין לנצח את הנוצרים ואין לעצור אותם, לא בנשק ולא באש, מהרעיש את המגדל, הם עזבו את המגדל ולא העיזו יותר להגן עליו ונמלטו על נפשם. ואחריהם נסו כל יושבי העיר. והאבירים רדפו אחרי האויבים בתוך העיר, הרגו אותם באכזריות ונצחו אותם, פתחו את שערי העיר והכניסו את כל חיל הנוצרים העירה". |
|
הלוחמים העיקריים בחיפה הם יהודים. הללו מגינים על עירם בגבורה מפליאה ומעוררת תימהון. יהודי חיפה אלה אינם, כנראה, אזרחים במובן המקובל של המלה, אלא גם אנשי צבא בחלקם. לו היו יהודי חיפה אזרחים רגילים בלבד, הרי לא יובן מדוע היה "מבטחם של הגויים (כלומר של השלטונות הפאטימיים) וגאוותם תלויים בעיר הזאת במקצת גם הודות לחשיבותם היתירה של האזרחים" ומדוע ראו הצלבנים "בכיבוש העיר הזאת לפני הערים האחרות" ערובה "שאחרי אשר תנוצח יקל להם לכבוש את הנשארות הרצוצות". קטע קטן של מכתב, שנתגלה בגניזה של קהיר, מסתיים במלים: |
"ואנשי מבצר חיפה החתומים עדותם למטה".
|
|
לו היו יהודי חיפה אזרחי העיר בלבד, כי אז היו החתומים כותבים "האנשים הדרים במבצר חיפה", כשם שנאמר בקטע גניזה אחר על קהילות בניאס, שעל מקור הירדן בניאס, הקהילות הדרות במבצר דן. לדעתי עלינו לומר, כי מבצר חיפה היה מלכתחילה בידי יהודים, ואילו חיל המצב הסרקני נוסף עליהם בימי המצור.
יהודי חיפה ידעו את אשר צפוי היה להם מן הצלבנים, על-כן נלחמו על חייהם ועל עירם, "בחמה עזה" ו"באומץ-לב". אף הם, כנצורי ירושלים, יצקו על הצלבנים הצרים עליהם "אש ורעל", "שמן וזפת רותחת" והחזיקו בעיר "למבוכת רוחם של הנוצרים ולחרפתם". גבורתם של יהודי חיפה מעלה את חמתו של מחבר אחר, המכונה בשם "הנזיר האלמוני". - הנזיר האלמוני מתמרמר על "גאוות לבם של המתנגדים ועל קשיות ערפם", קורא לחיפה "עיר השטן- או "עיר האנטי-נוצרית", ולתושביה "שונאי אלוהים" ו"שונאי הצלב", כשכיח וכמקובל בספרות הנוצרית כלפי היהודים. מלחמת יהודי חיפה לא נצטמצמה בהגנה. היא פרצה כנראה גם אל מחוץ לחומות. כעיר-חוף עסקה חיפה היהודית גם בספנות ובבניית אניות. הנוסע הפרסי-המוסלמי נאצר ח'וזראו, מספר לנו, בשנת 1047, על בניית ספינות גדולות בחיפה, וכן היה הדבר וודאי גם בסוף המאה הי"א. "הנזיר האלמוני" מספר כי הוונציאנים הרגו אחדים מן האזרחים הפושעים ושרפו באש אחדות מאוניותיהם, אך גם "עובדי האלילים" תפשו (!) אוניה וונציאנית. מכאן שהמלחמה (בראשיתה) הייתה נטושה גם על הים. כאן, לדעתי, גם הטעם מדוע "הוליכו אנשי הדוכס של וונציה את הצי שלהם הרחק מן העיר ללב ים", כי הרי מן הנצורים בעיר עצמה לא נשקפה כל סכנה לצי הוונציאני. רבי עניין ביותר הם דברי "הנזיר האלמוני" על ההצעה שהוצעה מצד הצלבנים ליהודי חיפה להתנצר ועל תגובתם של יהודי העיר. לדברי "הנזיר האלמוני" הקדים "הכוהן הגדול" של הפרנקים, בתחילת המצור, בהצעות לבני חיפה לקבל עליהם את הדת הנוצרית, והבטיח כי לא יגעו בהם לרעה. הם לא יהיו משעובדים לשום מלך נוצרי, ורק חייבים יהיו לשלם לשלטונות הנוצריים את המס, שהיו משלמים למלכים עובדי האלילים, אולם יהודי חיפה סרבו בכל תוקף: |
"בקולות מרעישים היו מחרפים את הנצרות יומם ולילה; הצלוב שלכם, אשר אתם מאמינים בו, לא נכנס מעולם לעיר הזאת, לא הוא ולא תלמידיו, וגם אתם באומץ לבכם לא תלכדו את העיר הזאת, אתם אנשים שוטים ובלתי-הוגנים, מעולם לא תוכלו להסיר את לבנו מאחרי נימוסי דתנו, לא אלוהיכם ולא אלוהים אחרים יוכלו להכניע אותנו לעבודתם. אין אנחנו עובדים לאלוהים אשר האחרים עובדים לו, ואין אנחנו נשמעים לקול מלך בשר ודם".
|
|
יהודי חיפה טוענים, כי "הצלוב לא נכנם מעולם לעיר הזאת, לא הוא ולא תלמידיו", כלומר לחיפה אין כל חלק ונחלה בתולדות הנצרות בא"י. ישו לא פעל בה וכן לא פעלו בה תלמידיו; מעולם לא שכנו נוצרים בעיר הזאת. טענה זו היא רבת-משמעות. היא מוכיחה, לדעתי, כי העיר הייתה במשך כל אלף השנים שלאחר החורבן עיר יהודית בעיקרה. כפי שעמדנו על כך לעיל, מונה אמוראי, בן המאה הד' לספה"נ, את חיפה עם הערים העבריות למופת שסבלו מן הערים השכנות הלא-יהודיות: |
"כי ציווה ה' ליעקב סביביו צריו" (איכה א', י"ז),
כגון חלמיש לנוה, קסטרה לחיפה, סוסיתא לטבריה וכו'". |
|
חיפה היהודית סבלה אפוא במאה הד' משכנתה שאסא [ Castra Samarita Nerum], שהייתה
קבועה בח'רבת-כפר-מאמיר, שמדרום לראש הכרמל בימינו. הקהילה היהודית בחיפה בתקופת התלמוד הייתה כנראה חשובה למדי. היא העמידה מתוכה כמה חכמים. מבטאם של יהודי חיפה היה גלילי טיפוסי. הם התקשו בביטוי האותיות הגרוניות, על-כן היו פסולים לנשיאת כפים (מגילה כד, ע"ב), וכן לא היו |
"מעבירין לפני התיבה לא חייפנין,
לא ביישנין (מבית-שאן) ולא טבעונין (מטבעון), מפני שהיו עושיו היהין חיתין ועיינין אאין" (כלומר אלפין). (ירושלמי ברכות פ"ב, ה"ד). |
|
לפי הקינה הקדומה, שעמדנו עליה לעיל, הייתה חיפה בזמן מן הזמנים "עיר הוללה", ומשנחרבה "גלה כבוד מישראל ושבתו זקני עגולה", כלומר זקני בית-הועד, שהיו יושבים בחצי גורן עגולה. עוד כ-י"ז שנים לפני המצור של הצלבנים זכתה העיר חיפה לביקורו של גאון ישיבת-יעקב, ר' אליהו הישיש, שירד מצור לקדש בה את השנה, כלומר לקבוע בה את לוח השנה ואת מועדיה, לחדש את גאונות ארץ-ישראל ואת הסמיכה בישיבת א"י, שנמלטה בימי הכיבוש הסלג'וקי, בשנת 1071, מירושלים לצור. כפי שעמדתי על כך בספרי "הידעת את הארץ" כרך א', בפרק "חיפה היהודית", נחשבו ערי החוף של ארץ-ישראל עוד מתקופת התלמוד כ"מדינות הים", היינו, כחוץ לארץ. הן לא נכללו ב"תחומים שהחזיקו בהן עולי בבל" ולא נתחייבו ב"מצוות התלויות בארץ". חיפה אינה נמנית עם הערים האלה, ועל-כן קרוב לוודאי, כי אופייה היהודי המובהק הוציא אותה מכלל ערי החוף הנכריות וכלל אותה ב"תחומי עולי בבל". אופייה היהודי ומעלתה כעיר הכלולה ב"תחומי עולי בבל", עד סוף התקופה הערבית, עשאוה כארץ-ישראל לגבי קביעת הלוח, הכרזה על מועדים וסמיכת חברים וגאונים בישיבת-א"י בצור, שמבחינת ההלכה אינה ארץ-ישראל. ראייה מובהקת לדעתנו מצויה ב"מגילת אביתר" האומרת בפירוש, שר' אליהו ירד לחיפה, "שהכל מודים כי מארץ ישראל היא". אופיה היהודי המובהק של חיפה מתאשר אפוא גם מתוך התיאורים על המצור של נוסעי הצלב על עיר ועל כיבושה. קרוב לחודש ימים ארכו המצור וההתקפות של הצלבנים על חיפה היהודית. חיפה הבודדה לא יכלה לעמוד בפני צבאות הים והיבשה שלהם. תושביה הוכרעו לטבח, והעיר פסקה מהיות יהודית. תחת מרכז חיים יהודיים הפכה חיפה בתקופת נוסעי-הצלב בית-קברות ליהודי עכו... בעיר-חוף מסחרית ופורחת זו נתרכזו בתקופת נוסעי-הצלב רבים מן היהודים והחכמים עולי ארצות אירופה, ואף ישיבה הייתה בה, אולם יהודי עכו לא נקברו בה, משום שעכו הוא מבחינת ההלכה "חוץ לארץ", ועל-כן הוליכום לקבורה לחיפה, שהיא ארץ-ישראל. בין הקבורים בחיפה בימי-הביניים היו גם חכמים מפורסמים. |
הערות: 1. הגיעה העת כי תשובב את הנמהרים (מלשון "סופר מהיר", עזרה ז, ו') ואת הסופרים. 2. על-יד לוד. 3. המדכאים, המטילים אימה. 4. פרטים ראה י, ברסלבסקי, 'עליה לרגל' אחרי החורבן, "מחניים" ערה"ש תש"ך, עמ' 186. 5. פרטים ראה בחיבורי "מלחמה והתגוננות". |
|
חזרה לתחילת המאמר
|
|---|
