סעודת ראש חודש

ב. נחמני

מחניים צ', תשכ"ד

תוכן המאמר:
סעודות ראש חודש גם לאחר שחרב הבית
חובת סעודה בזמן הזה
סעודת ראש חודש שחל בשבת
בבית מדרשם של המקובלים
סעודת בשר בראש חודש
באוהלי צדיקים

תקציר: סעודות ראש חודש מאז בית המקדש ועד ימנו. מנהגים שונים בקהילות ישראל לגבי קיום מצוות הסעודה, הברכות והפיוטים שנהגו לומר בשעת הסעודה.

מילות מפתח:
ראש חודש, עיבור החודש, חידוש הלבנה

"וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ותקעתם בחצוצרות על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזיכרון, אני ה' אלקיכם (במדבר י' י').
מעמדו של ראש החודש הושווה אפוא לימי מועד, ולפי מדרש אחד (פסיקתא רבתי) נהגו להתפלל בו בתפילת המועדים,
"והשיאנו ה' אלקינו את ברכת מועדיך". "הרי למדנו שראשי חודשים. שקולין כמועדות".

מבחינה מסוימת שקולין הן ראשי חודשים כנגד שבתות ומועדים גם יחד:
"נמצאת אומר שראשי חדשים. שקולים כנגד המועדות והשבתות, ומניין שהם שקולים אף כנגד השבתות, ממה שהשלים בנביא והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות (פיסקא "והיה מדי חדש בחדשו").

אמנם אין בו חובת ביטול מלאכה, מחוץ למנהגים מסוימים בקהילות מספר, אך למרות זאת שמור לו מעמדו כאחד הימים הזוכים לציון, הן בתפילה באמירת "יעלה ויבוא" והן באיסור תענית, אך במאמרנו זה נתרכז בציון המקורות לעריכת סעודת ראש חודש, שהייתה נהוגה בישראל בדורות קדומים, לציון קידוש החודש, והימנה נסתעפו מנהגים בישראל מאז ועד עתה.

"מנהג גדול בישראל שעושין סעודות בראשי חדשים" - מביאים כמה ראשונים בשם "פרקי דרבי אליעזר", ואם כי בפדר"א שלפנינו ליתא, ישנם סמוכים לכך מספרי הנביאים מהם אנו למדים על עריכת מסיבות משפחתיות בימי ראש חודש. יהונתן הסביר לו לדוד "מחר חדש ונפקדת כי יפקד מושבך" (שמואל-א' כ' י"ח), ובחילופי הדברים בין יהונתן ודוד קבעו ביניהם כי כאשר ישאל שאול על דוד יספר לו כי הלך לבית אביו בבית לחם לסעודת ראש החודש:
"נשאל נשאל ממני דוד לרוץ בית לחם עירו, כי זבח הימים שם לכל המשפחה",

ואמנם משהבחין שאול ביום הראשון והשני כי דוד איננו "ויפקד מקום דוד", פנה אל יהונתן בנו "מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם", והלה סיפר לאביו כי דוד יצא לבית לחם לסעודת החדש במשפחתו. (שם)

אם סעודות אלו נערכו בבית, בחוג המשפחה, הרי סעודות חגיגיות נערכו בירושלם בצבור, לעדים שבאו והעידו על חידוש הלבנה, וכך שנינו במשנת ראש השנה (פרק ב' משנה ה')
"וסעודות גדולות עושין להם".

לגבי סעודה זו שנינו כי בן שאכל בעיבור החודש אינו נעשה בן סורר ומורה (סנהדרין פרק ח' משנה ב') ולאותן סעודות התכוון רבי יוחנן באומרו (שם ירושלמי פרק-ח' הלכה ב')
"לווין בריבית לקידוש החודש"
כלומר לסעודה של קידוש החודש.

במסכת סופרים (פרק י"ט הלכות ט'-י"א) אנו מוצאים תיאור נרחב של סעודה זו בה נהגו להוסיף כוס יין על הכוס של ברכת המזון או הזימון, לכבוד ראש החודש,
"בראש חדש ישבו החבורות של זקנים ושל בולווטין ושל תלמידים, מן המנחה ולמעלה, עד שתשקע החמה",

ולאחר שקידשו את החדש ערכו סעודה לכבוד העם ולכבוד העדים שבאו להעיד על חידוש הלבנה.
"וצריך בברכת היין לומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם בורא פרי הגפן, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר בעגולר גידל דורשים, הורם ולימדם זמני חדשים, טיכס ירח, כילל לבנה, מינה סוררי עתים, פילם צורינו, קרבי רגעים, שבם תיקן אותות חדשים ומועדים, דכתיב עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו, ואומר כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה- עומדים לפני נאום ה', כן יעמוד זרעכם ושמכם, וחותם ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חדשים".
ואומר הודו לה' כי טוב, כהיום הזה בירושלם, ששים ושמחים כולנו במקום, אליהו הנביא במהרה יבא אצלנו, המלך המשיח יצמח בימינו, שימנה את הימים בשנים, בבניין בית המקדש ירבו שמחות ויענו העם ויאמרו אמן".

וכאן באים מספר קריאות ברכה ליחיד ולרבים:
"ירבו בשורות טובות בישראל - מקדש החודש ירבו ימים טובים בישראל - מקדש בראש חודש, ירבו תלמידי תורה בישראל - מקדש בעמנו, מקדש בעבורו, מקודש כתורה, מקודש כהלכה, מקודש בתחתונים, מקודש בעליונים, מקודש בארץ ישראל, מקודש בציון, מקודש בירושלים, מקודש בכל-מקומות ישראל, מקודש בפי רבותינו, מקודש בבית הוועד, הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו, וכולכם ברוכים", ועל כל ברכה ותהילה היו אומרים "הודו לה' כי טוב חוץ מברכת הלווים".

"וכשהוא מקלסו - מקלסו בשנים עשר טובי העיר ושנים עשר חברים, כנגד שנים עשר שבטים ושנים עשר חדשים, ושנים עשר מזלות, ואף על פי שאמר "יעלה ויבא" בבונה ירושלים, וגמר על הכום ברכת הזימון, אותו הכום נותנו לאשתו, לקיים מה שנאמר להניח ברכה אל ביתך ומביאין לו כוס אחר ומברך בורא פרי הגפן, ואחריו (- אותה ברכה שהוזכרה תחילה), אשר בעגולה גידל דורשים".

סעודה זו שהייתה נקראת "סעודת עיבור החדש" או בקיצור "עבריות", נזכרת במדרשי הלכה של חז"ל:
"סעודת ראש חודש וסעודת פורים מאחרים ולא מקדימים" (מגילה פרק א' הלכה ד'),

וכן בתוספתא
"אימתי מסיבין על החודש לאור עיבורו הא כיצד חל להיות ערב שבת ושבת, מסיבין עליו למוצאי שבת" (מגילה פרק ד') וכו'.

הרמב"ם מביא (בפרק ג' מהלכות קידוש החדש הלכה ז') את פרטי הסעודה
"כשמעברין בית דין את החודש, מפני שלא באו עדים כל יום שלושים, היו עולים למקום מוכן לבית הועד, ועושין בו סעודה ביום אחד ושלושים, שהוא ראש חודש ניסן, אין עולין לסעודה זו פחות מעשרה, ואין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית, ואוכלין בעת הסעודה וזו היא סעודת מצווה של עיבור החודש האמורה בכל מקום".

כנראה שסעודות אלו נערכו בבתי המדרש וכך מצינו בירושלמי סנהדרין (פ"ח ח"ב):
ר' יוחנן הוה עליל (=נכנס) לכנישתא (=בית-הכנסת) בצפרא, ומלקט פירורין ואכיל (- לקט את הפירורין ואכל), ואמר יהא חלקי עם מאן דקדש ירחא הכא".




סעודות ראש חודש גם לאחר שחרב הבית
לאחר שחרב בית המקדש ובטלה סנהדרין מלשכת הגזית, חדלו אורחות, ועדים שראו את חידוש הלבנה חדלו לבוא ולהעיד על חידושה, אולם כנראה שהוסיפו לערוך סעודות ראש חדש בחוג משפחתי, וכר, ובמדרשי חז"ל מודגשת החובה לכבד למים אלה, כמו ששנינו (בפסיקתא, וכן בויקרא רבה פרשה ל):
"כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה חוץ ממה שמוציא בשבתות וימים טובים וראש חודש וחולו של מועד".

מאמר זה נמצא גם בתלמוד בבלי (מסכת ביצה ט"ז ע"א), אולם כאן הושמט ראש חדש וע"כ יש הטוענים כי סעודת ראש חדש הייתה נהוגה בא"י לבדה, ואילו בבבל לא נהגו לקיים אותה. ראה מאמרו של ד"ר מרדכי מרגליות "מועדים וצומות בארץ ישראל ובבבל בתקופת הגאונים" (ארשת א' ע' רי"ג).

בין היתר הוא מציין כי במסכת סופרים הובא נוסח של קידוש. שהיה נאמר בראש חודש על הכוס, ואמנם גם ממקורות אחרים אנו למדים שבני א"י נהגו לקדש על הכוס בלילי ראש חודש. בין קטעי הגניזה נמצאים כמה וכמה פיוטים של קידושי ירחים, שאינם אלא נוסחאות פיוטיות מקושטות. של הקידוש לראש חודש, כגון פייטי "קידושי ירחים" או "קידושא דלילי ירחא" של הפייטן הארצישראלי רבי פינחס. אחר ברכת בורא פרי הגפן בא בקידוש זה פיוט אלפביתי המסודר לכל חודש וחודש, ובו מפורט שם החודש, מזלו, השבט המקביל לו לפי הסדר, האבן שלו בחושן ואפוד, הצומות השייכים לאותו חודש, וכן נזכרים בו ברמז כמה ממאורעות החודש והחתימה היא "ברוך אתה ה' מקדש ישראל. וראשי חדשים".

מנהג זה לא נתקיים, וכשם שיום החודש אינו אסור במלאכה שכן לא נאמר בו "כל מלאכת עבודה לא תעשו, כך פוסק רבנו סעדיה גאון
"וליס לוה ללראס. שהר קדוס עלי שראב" (- אין לו לראש חודש קידוש על משקה, סידור רס4ג עמ' קכ"ח),
אולם חובת הסעודה קיימת ועומדת עד היום הזה.


חובת סעודה בזמן הזה
הראשונים מציינים כי גם לאחר שחרב הבית, וקיימת החובה לערוך סעודת ראש חודש, כדברי ה"רוקח":
"ומצווה לאכול בר"ח כמו מועד, דאיתקש בתורה וביום. שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ובנביאים 'והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, וכתיב מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת, וכתיב והשבתי כל משושה חגה חודשה ושבתה וכל מועדיה, וכתיב בשאול גם תמול גם היום, אל הלחם והשיבו יהונתן כי זבח משפחה לנו", והדברים הובאו כלשונם ע"י בעל "כל בו".

הדעות חלוקות בדבר איסור תענית בראש חודש אם איסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן. בעל "הגהות מימוניות", שנמנה על תלמידי מהר"ם מרוטנברג, מסיק (תענית פ"א ה"ב) כי ראש חודש אסור בתענית מן התורה, מכיוון שאיתקיש ר"ח למועד דכתיב ובמועדיכם ובראשי חודשיכם". מרן רבי יוסף קארו, בעל ה"בית יוסף" (או"ח תי"ט), סבור שהאיסור הוא רק מדרבנן וההיקש הוא אסמכתא לבד, אולם רבי דוד בעל "טורי זהב" מוכיח לעומתו כי תענית בראש החודש יש בו איסור, כמו בשבת, שהוא מן התורה, אולם כאמור נתרכז כאן בחובת סעודה בראש חודש.

רבי יעקב בעל הטורים מביא להלכה (בטור אורח חיים סימן תי"ט):
"ומצווה להרבות בסעודת ר"ח, דגרסינן במגילה באלו אמרו מקדימין וכו'

אבל בסעודת פורים וסעודת ר"ח אלמא דמצוה הוא דחשיב ליה בהדי סעודת פורים, ומוסיף כי הוצאות ראש חודש אינם בכלל ההקצבה השנתית שאושרה לו לאדם בראש השנה, כלומר. שהוא פוסק הלכה על-יסוד מדרשי אר"י, אם כי אינם בבבלי שלפנינו.

למדנו חובת סעודה, ועדיין איננו יודעים חובה זו עד היכן, ועל כך נציין דברי רבינו נסים, המביא (בחידושי הרען. שבת כ"ד) בשם רבינו יהונתן,
"וחייב לקבוע סעודתי בר"ח על הפת ולברך ברכת המזון".

ויש שמצאו סמך בפסיקתא. שם מובאים דברי ר' שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן
"וצריך כחולו של מועד לומר בראש חודש והשיאנו",

הרי למדנו ששקול ר"ח במועדות על כן צריכין בסעודה לאכול פת".

מדברי התוספות (ברכות מעט ד"ה איבעי) נראה שיוצאים ידי חובה גם בפירות, ורבי חיים בנבנשתי בעל "שיירי כנסת הגדולה" מציין:
"ראיתי מדקדקים כשחל ראש חודש בחול, עושים מאכל אחד יותר ממה שנוהגים",

וכן פוסקים האחרונים:
"דכשחל בחול עושים מאכל אחד יותר מבכל הימים, לכבוד ראש חודש, וכשחל בשבת עושים מאכל אחד יותר ממה. שנוהגים בכל השבתות, כדי שיהיה כבוד של ראש חודש". מרן בעל בית יוסף מסביר את דעת הטור:
"דתנן בפ"ק דמגילה באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין, וקאמר עלה בירושלמי באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין, קריאת מגילה, ותרומת שקלים, אבל סעודת ר"ח וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין, ומדקתני סעודת ר"ח בהדי סעודת פורים, משמע לרבנו שמצווה היא אולם כנראה שאין דעתו מזדהה במלואה עם דברי הטור "ומיהו לפי מה שפירש הר"ן אין ראיה לכאן, שהוא כתב סעודת ר"ח פירוש שהיו עושין, כשהיו נכנסין לעבר את החודש, והראיה. שהביא מדאיתקש למועד סמך בעלמא היא, וגם מה שהביא מדכתיב כי זבח משפחה לנו, יש לדחות דאיכא למימר דלאו משום ר"ח היה, אלא שהיה דרכם להאסף המשפחה לשמחת מריעות, וקרה מקרה שנאספו ביום ההוא, ועוד דאפשר שלא עשו המשפחה זבח כלל, אלא דוד היה אומר ליהונתן שיאמר כן לשאול, ומיהו אפשר דאפילו הכי מצי לאתויי. קצת ראיה מדאמר דוד ליהונתן שיאמר, כן לשאול ביום החודש, אלמא מנהגם היה לעשות זבח משפחה ביום ר"ח".


סעודת ראש חודש שחל בשבת
הרא"ש מביא בשם הירושלמי שאם חל ר"ח בשבת יש לעשות סעודת החודש למחרתו ביום הראשון, והדברים הובאו גם ע"י רבי יואל סירקיס בעל "בית חדש".
והכי נקטינן להרבות בסעידת ר"ח, וכשחל נמי רעה בשבת חייב להרבות בסעודה באחד בשבת, בשביל סעודת ר"ח, שהיה חייב בשבת".

הוא מוסיף אמנם, ש"לא נהגו כן", אך רושמי המנהגים מציינים כי מנהג זה היה קיים עד השואה בכמה מקהילות גרמניה,. שהיו עורכים סעודת ראש חודש שחל בשבת למחרתו, כדי למלא את שפגמו אתמול. בפרנקפורט על נהר מיין, למשל, קראו לסעודה זו,
"נאך ראש חודש מאהל".

מבין האחרונים נזכיר את דברי בעל "ערוך השולחן" המדגיש בדבריו:
"תמיהה גדולה, למה לא נהגו אצלינו כלל בסעודת ר"ח, וכל שכן כשחל ר"ח בשבת שאין עושין סעודה ביום ראשון",

והוא מביע דעה
"ושמא תפסו העולם כיון דבש"ס שלנו אין זכרון לזה, דהנה הפסיקתא, שמנתה ר"ח בהדי הוצאות דשבתות ויו"ט, ליתא בגמ' שלנו",

אולם למרות זאת הוא מוסיף:
"ומכל מקום נכון לחוש לזה, אבל מה נעשה שיד הזמן קשתה עלינו, ומ"מ המהדרים מוסיפין איזה מאכל בראש חודש, וכן בשבת ראש חודש מוסיפין תבשיל לכבוד ראש חודש".


בבית מדרשם של המקובלים
משמעות מיוחדת לסעודה זו אצל יודעי ח"ן בהסתמך על דברי הזוהר (פ' חקת דפוס וילנא קפ"ב) על הכתוב
"לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" יש עדן עילא ועדן תתאי עדן תתאי נקרא גן לעדן דלעילא, אילו דמשתכחין בגן תתאי אתהנין מהאי עדן דעלייהו בכל שבת ובכל ראש חודש, הדא דכתיב וה"ה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו".

רבי ישעיה הלוי הורביץ, שהעלה בספרו "שני לוחות הברית", את מנהגי המקובלים מציין:
"מצווה להרבות סעודות ר"ח כמו במועד, דאתקוש בתורה וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ובנביאים כתיב והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו"

ואף הוא מביא סמוכין מחילופי הדברים בין יהונתן ודוד, ורבי מאיר פאפיריש מוסיף
"כמו שאדם חייב לכבד המועדים כך חייב לכבד ראש חודש, שגם בו יש הארת נפש יתירה" (,,אור צדיקים". סימן ל"א אות א') ודבריו הובאו ע"י החיד"א בספרו "מחזיק ברכה".

אף בכתבים שנשתמרו בידינו על מנהגי חסידות של אנשי צפת בראש חודש נאמר:
"בכל שלוש סעודות משוררים ומחללים ומזמרים",
וכן בראש חודש, וסימנך שיר שבת יום טוב ראש חודש",
וכן נמסר על כמה מבני צפת,
"עושים ראש חודש קרוב לשבת באכילה ושתייה ומלבוש" (רבי אברהם הלוי תושב צפת).

החיד"א מביא ב"ברכי יוסף" (בשם מהר"י ליגנו בשם רבו ר' אליעזר נחמן פואה בספרו גורן ארנן כת"י)
"כי יש קדושה בר"ח, ועם היות דקדושת יו"ט יותר מר"ח, מצינו מעלה לר"ח יותר מיו"ט, והוא שאין אור גהינום שולט בר"ח כשבת, כי שבת ור"ח הונחלו מיום שנברא העולם, אבל יו"ט באים מצד הנסים שנעשו אחר כך".

בסידור רבי שבתי מראשקוב, על פי דרך הקבלה, נמסר דמי שיש סיפק בידו ירבה בסעודת ר"ח ביתר שאת כמו בשבת. וכן מציין רבי מאיר פאפירוש כי
"בארצות המערב נהגו להדליק נרות לכבוד ר"ח כמו בשבת, ומנהג נכון הוא", כי יש שמחה גדולה בראש חודש כנזכר בזוה"ק" (פרשת נח).

יש להוסיף כי ב"סידור נהורא השלם" הוא מציין דאחד אנשים ואחד נשים מחיייבים בסעידת ר"ח והוא. מוסיף:
"ואיש התמים יהיה ביתו מלא צדק, להיות אוכלי שלחנו אורחים הגונים כמו ביו"ט".


סעודת בשר בראש חודש
בספר "דרך חיים" לרבי מנחם די לונזאנו נמסר
"שהיה מהדר לאכול שלש סעודות בראש חודש, כדי שיוכל לברך ברכת המזון עם יעלה ויבוא",
ויש מן הפוסקים האחרונים המוסיפים הידור לאכול בשר לכבוד היום, ולא זו בלבד אלא שיש ביניהם המגלים מקום להיתר גם בראש חודש אב, אם כי נוהגין שלא לאכול בשר, מראש חודש עד אחר תשעה באב.

רבי צבי אלימלך מדינוב, בעל "בני יששכר" הדן בנושא זה מביא מספר "עיקרי דינים בשם ס' קול אליהו":
"בעה"ק ירושלים תוב"ב נהגו שלא לאכול בשר מראש חודש אב עד התענית, ואם נשאר לו בשר ממה שקנה לצורך אוכל נפש לר"ח או לשבת, שמע שאומרים בשם הרב המהר"א יצחקי שהיה אוכל משיורי ראש חודש ושבת ושכן נהגו אחריו, והביא הרב המהבר ראיה לזה. (מפ"ק דחולין ד' ט"ו) דאיבעיא להו בשר נחירה שהיה להם לישראל בכניסתם לארץ וכו', ונשאר בתיקו. והרא"ש מוסיף לדברי הגמרא דנפקא מינה למי שאסר על עצמו מין אחד מהמינים בהגיע זמן פלוני, וקודם אותו הזמן היה לו מאותו המין, אם מותר לו לאכול כיון שהיה בידו בזמן ההיתר, והוא הדין לגבי סעודת ראש חודש אב, כיון שאינו אלא מנהג ומכיוון, שנשאר הדבר בתיקו אזלינן לקולא. כן הוא מביא יסוד להיתר בשם "גדול אחד" ואילו בשם בעל ספר "נחפה בכסף" - הוא מחלק בין ראש חודש לשבת דשיורי שבת אסורים, ושיורי ראש חודש מותרים והרב בעל "קול יהודא" תמה על כך "דמחזי כחוכא ואיטלילא", והיא ממשיך לדין להיתר אך למרות זאת היא מסכם: "כל זאת הנני כותב לא להלכה ולא למעשה, כי כדאי הוא בית אלקינו וכו' (בני יששכר מאמר חדשי תמוז-אב). יש להוסיף כי רבי אליהו פוסק דוחה את יסודי ההיתר לגבי ר"ח אב (שות' מור ואהלות אוהל ברכות והודאות סימן ל"י).

בעל "אבן ישראל" מציע
"שיזמין אורח ת"ח לביתו, ואז יומא טבא הוא לו ואין לך סעודת מצווה גדולה מזו שגם בני ביתו מותרים לאכול בשר ולשתות יין, וקרוב בעיני להתיר לזמן כל הלומדים וחכמים שבעיר לכבודו, והרי זה סעידת מצווה, ובכל אלו מותר לאכול בשר".


באוהלי צדיקים
מתוך הפניה אל האשה האלמנה
"מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת" (מלכים-ב' ד' כ"ג), אנו למדים "מכלל דבחודש ושבת מחויב אינש לקבל פני רבו (סוכה כ"ז) וכן מצינו במדרש רבה "רבי שמעון בן חלפתא הוה סליק בשלמיה דרבי בכל ראש חודש" (ויקרא רבה פ' י"ח).

אחד הפוסקים האחרונים והוא בעל "מגן אברהם", אף מסיק להלכה:
"בראש חודש כמו בחג יש לקבל את פני רבו" (או"ח סימן ש"א).

באהלי צדיקים נמנה ראש חודש בין יומי דפגרא שהחסידים היו נוהרים להיכלי רבותיהם, ואבות החסידות היו נוהגים לערוך שולחנות בו ביום ומשמיעים דברי תורה ברבים.

במנהגי קרלין (דברי אהרן ע' ר"כ) נמסר כי אם עורכים את הסעודה בליל רגש החודש ועוד לא התפללו מוסף, שרים "יהא החודש "הזה" ואם לאחר מוסף שרים נחדש עלינו" ב' פעמים. על רבי חיים מצאנו נמסר כי בסעודת ראש חודש היה מנגן בעצמו "ברכי נפשי" ("דרכי חיים"). כאשר הסב אתו רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים בעל "ייטב לב" על שלחנו בסעודת ר"ח, וזמרו הזמר ברכי נפשי, פירש רבי חיים מצאנו את הכתוב "תסתיר פניך יבהלון" זה אלול, "תוסף רוחם יגועון" זה ראש השנה, "ואל עפרם ישובון", זה יום הקדוש, "תשלח רוחך יבראון" זה סכות, נתחדש פני אדמת" זה שמיני עצרת, ובעל "ייטב לב" פירש את כוונתו העמוקה.

רבי צבי הערש מזידיטשוב הסיב בסעודת ר"ח, פירש את הפסוק
"ושם בת אשר סרח" כי "סר"ח ר"ת סעידת ר"ח והוסיף "כי יש תתק"ג מיני מיתות בעולם ר"ל כמספר תוצאו"ת, כמ"ש למות תוצאות, אולם המלים והנה בת אשר בגמטריא תתק"ג ומכאן יכולין לבטל זאת ע"י סעודת ר"ח.

רבי אליעזר מדזיקוב מסביר אף הוא בספרו,
"אמרי נועם" (ח"ב בסוף הספר בתשובות) עניין אמירת ברכי נפשי בסעודת ר"ח ושאין בזה חשש ד"בשיר לא ישתו יין"
וה"חוזה" מלובלין היה אומר ומהמחבר קבע סימן תי"ט סימן בפני עצמו, לעניין חיוב לאכול סעודת ר"ח "שיהיה העניין חשוב בעיני העולם" (טעמי המנהגים ע' קצ"ח).

נסכם את דברינו בהלכה "פסוקה בשלחן ערוך (או"ח תי"ט סעיף א')
"מצווה להרבות בסעודת ראש חודש",

וכדברי בעל "משנה ברורה":
"ואף על גב דמעיקר חיובא, אינו מחויב לאכול דברים הטעונים ברכת המזון, ויכול לצאת בשארי דברים - מכל מקום המוציא על סעידת ראש חודש, ואוכל ושותה בו בטוב, הרי זה משובח",

וכן מסכם רבי יוסף חיים מבגדד בספרו "בן איש חי" (פרשת ויקרא):
"ואם הוא עני ואין ידו משגת יוסיף לפחות בפירות שיקנה מין פרי לאכלו בראש חדש". האחרונים (כף החיים ועוד) "יש לאכול סעודת ר"ח על השלחן ודרך כבוד כמו בשבת ויו"ט, וכן יש לבצוע על שתי ככרות, כדי לכבדו יותר מן החול, והמכבד את המצות שכרו כפול ומכופל".