"הנה יוסף ע"ה לפני מותו השבע השביע את אחיו שלא יעזבו את מצרים לפני שיעלו את עצמותיו אתם על מנת לקברן בארץ הקדושה. על כן באה אלינו הצרה הזאת, כי לא קיימנו את צוואתו של יוסף".
וישאלם משה: "איה מקום קברו של יוסף? "
ולא ידעו הזקנים להצביע על קברו של יוסף.

אז קם משה ויקרא: "בשם ה'!
כל מי שידוע לו מקום קבורתו של יוסף יבוא ויגיד לי זאת, ומי שאינו יודע תחרשנה אוזניו ולא ישמע קול קריאתי! "
ככה עבר משה במחנה ישראל ולא שמעו את קולו (כי לא ידעו קברו של יוסף היכן הוא). סוף סוף הגיעה קריאתו של משה לאוזני אשה אחת זקנה (עג'וז),

ותאמר למשה לאמור:
"האם אתה מוכן למלא כל משאלות לבי אם אראה לך את קברו של יוסף?

וימאן משה להסכים לדברי האשה, לבסוף אמר כי ישאל את פי ה'.
הקב"ה ציוה לו למשה למלאות את כל מבוקשה של הישישה ומשה נאלץ לעשות כן.

וכה אמרה האשה למשה:
"ברצוני לשכון אתך יחד בגן-עדן! "
ויאות משה לדבר הזה (ז. א. הבטיח לה מקום בג"ע אם תראה לו מקום קברו של יוסף).

ותאמר האשה: עיניך הרואות כי זקנתי מאד ובאתי בימים. אין לאל ידי להתהלך ברגלי. שאני נא על שכמך ואראך מקום קברו של יוסף".

וישאנה משה על שכמו. ויהי בהתקרבם לנהר נילוס, אמרה הישישה למשה: הנה קברו של יוסף בתוך ארון הנמצא ביאור זה של הנילוס.

העתר נא לאללה שיגלה לעיניך את המקום המדויק של המים", (בהם טמון ארונו של יוסף).
ויתפלל משה לה' ויגל לפניו את מקום המים.

ותאמר הישישה (עג'וז) אליו: "כאן עליך לחטט ולחפור! "
ויעש משה כן, וימצא את ארונו של יוסף ויוציאהו מהנהר.
וארונו של יוסף הצדיק עשוי כולו שיש טהור. ויקחהו משה אתו וישאהו אתו בדרך ויקברהו בארץ הקדושה.

"החפץ אתה שאגלה לך מקום קבורתו של יוסף? "
ויען משה ויאמר: "כן, רוצה אני מאד מאד,.
ותוסף האשה ותאמר: לא אגלה לך מקום קברו של יוסף אלא אם תמלא ארבע משאלות לבי לטובה, ואלו הן:
א) אנא, רפא נא את רגלי! ;
ב) החזר לי מאור עיני! ;
ג) חדש ימי נעורי! ;
ד) הושיבני נא אתך בגן-העדן!

משאלות אלו נראו לו למשה כקשות ביותר ומכבידות עליו, אולם אללה גילה את אזנו לאמור: "מלא נא בקשותיה של הישישה".
ויעש משה כדבר ה', והישישה הלכה אתו למקום בו נמצא מעין מים. ויוציא משה את ארון השיש של יוסף מתוך נילוס היאור. ויהי בנשאם את הארון ויעל הירח במלוא זהרו ויאיר לבני ישראל את הדרך כמו באמצע היום, ובני ישראל הלכו במדבר לאורו.
וסיבת הדבר שיוסף הצדיק נקבר בנילוס היאור בתוך תיבת שיש היא: כאשר מת יוסף התחילו המצרים לריב ביניהם, כי כל אחד רצה שיוסף יקבר באחוזתו וכל אחד רצה שברכת צדיק זה תשרה במעונו. הדברים הגיעו לידי מהומות וקרבות, עד שסוף סוף הוחלט למען השלום הכללי, לקבור את יוסף הצדיק בנילוס היאור. גלי הנילוס המפכים בעוז יעבירו את ברכת הצדיק לכל חלקי מצרים וכל תושבי מצרים יהנו מברכה זו. ארונו של יוסף נשאר בנילוס עד אשר הוצא ע"י משה והועבר לארץ ישראל והובא לקבורה בארץ כנען. מאז נוהגים היהודים להעביר מתיהם מחו"ל לארץ הקדושה. - עד כאן לשון האגדה המוסלמית.

מודגש כי המצרים הטילו ארונו של יוסף לנילוס על מנת שיתברכו מימיו.

כי ארונו של יוסף הוטל לנילוס "בגין דלא יעבדון ליה עבודה זרה" (ז. א, אחי יוסף לא רצו שהמצרים יעשו מארונו של יוסף עבודת אלילים, על כן שמוהו בנילוס).

תנו רבנן: בא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבנו, שכל ישראל כולם נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצוות, שנאמר (משלי', 8): "חכם-לב יקח מצוות" וגו'.
ומנין היה יודע משה רבנו היכן יוסף קבור?
אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור.
הלך משה אצלה, אמר לה: כלום את יודעת היכן יוסף קבור?
אמרה לו: ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו.
הלך משה ועמד על שפת הנילוס, אמר לו: יוסף יוסף! הגיעה העת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם, והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל. אם אתה מראה עצמך מוטב, ואם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך. מיד צף ארונו של יוסף.

בקברניט של מלכים, היה קבור. הלך משה ועמד על קברניט של מלכים, אמר: "יוסף! הגיע עת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם והגיעה שבועה שהשבעת את ישראל. אם אתה מראה עצמך מוטב, ואם לאו הרי אני מנוקין משביעתך". באותה שעה נזדעזע ארונו של יוסף, נטלו משה והביאו אצלו, וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו, אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה וכו'. והנוסח בשמות רבה, כ', י"ז, מעניין ביותר: וייקח משה את עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר (משלי י', 8): "חכם לב ייקח מצוות" שכל ישראל היו עסוקים בכסף ובזהב ומשה היה עסוק בעצמות יוסף, שנאמר וייקח משה את עצמות יוסף וגו'.
אמר הקב"ה למשה: עליך נתקיים: חכם לב ייקח מצוות. יוסף היה חייב לאביו לקברו מפני שהוא בנו ואתה לא בנו ולא בן בנו ולא היית חייב לעסוק בו, וקברתי אותו, וכן אני, שאיני חייב לברייה, אני מטפל בך ואקברך, שנאמר (דברים ל"ד) ויקבר אותו בגיא.
ומנין היה משה יודע היכן היה יוסף קבור?
יש אומרים סרח בת אשר הראתה אותו, והיה קבור בנילוס, מה עשה משה וכו',

ויש אומרים בתוך הפלטורין היה קבור כדרך שהמלכים קבורים. ועשו מצרים כלבים של זהב בכשפים שאם יבוא אדם לשם יהיו נובחין וקולן הולך בכל ארץ מצרים מהלך מ' יום, ושתקן משה שנאמר (שמות י"א, 7): "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו".
התחיל משה צווח: יוסף יוסף, הגיעה השעה שאמרת (ברא' ו, 25): "פקוד יפקוד אלהים אתכם".
מיד נתנדנד הארון ונטלו משה שנא' "וייקח משה את עצמות יוסף", והיו עצמותיו של יוסף מחזרין עמהם במדבר מ' שנה וכו'.

ולמה זכה משה שהקב"ה נתעסק עמו?
אלא בשעה שירד למצרים והגיעה גאולתן של ישראל, כל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב, ומשה היה מסובב את העיר ויגע ג' ימים וג' לילות למצוא ארונו של יוסף, שלא היו יכולים לצאת ממצרים חוץ מיוסף. למה? שכך נשבע להן בשבועה לפני מותו, שנאמר (בראשית נ, 25) וישבע יוסף את בני ישראל לאמור וגו'.
משנתייגע הרבה פגעה בו סגולה וראתה משה שהיה עייף מן היגיעה.
אמרה לו: אדוני משה! למה אתה עייף?
אמר לה: "נ' ימים וג' לילות סבבתי את העיר למצוא ארונו של יוסף ואין אני מוצא אותו". אמרה לו: בוא עמי ואראך היכן הוא. הוליכה אותו לנחל,
אמרה לו: במקום הזה עשו ארון של ת"ק ככרים והשליכוהו בתוך הנחל החרטומים והאשפים, וכן אמרו לפרעה: רצונך שלא תצא אומה זו מכאן לעולם? העצמות של יוסף, אם לא ימצאו אותן עד עולם אינם יכולים לצאת.
מיד עמד משה על שפת הנחל ואמר: "יוסף יוסף! אתה ידעת היאך נשבעת לישראל, פקוד יפקוד אלוהים אתכם, תן כבוד לאלוהי ישראל ואל תעכב גאולתן של ישראל! מעשים יש לך, בקש רחמים לפני בוראך ועלה מן התהומות".
מיד התחיל ארונו של יוסף לפעפע ועולה מן התהומות כקנה אחד.
לקח אותו (משה) ושם אותו על כתפו והיה סובל אותו וכל ישראל אחריו.
וישראל היו סובלים (=סוחבים) את הכסף ואת הזהב שנטלו ממצרים, ומשה סובל ארונו של יוסף.
א"ל הקב"ה: משה! אתה אומר שדבר קטן עשית? חייך, החסד הזה שעשית גדול הוא, ולא השגחת לכסף ולזהב, אף אני אעשה עמך החסד הזה ואתעסק עמך".

"משה נטל חרס וכתב עליו שם המפורש והשליך ליאור, מיד צף ארונו של יוסף",

כי משה רבנו כתב על ציץ הזהב שם המפורש והיה תחתיו כצורת העגל וזרקו בנהר נילוס ואמר: "עלה שור! " מיד צף ועלה ארונו של יוסף.

"ויש אומרין לקח (=משה) גביע של יוסף וחתך ממנו ארבע חתיכות, כתב על אחת דמות אריה, ועל אחת דמות שור, ועל אחת דמות נשר, ועל אחת דמות אדם. עמד על נילוס,
השליך דמות אריה ואמר: יוסף! הגיעה השעה לגאול את ישראל. שכינה מעוכבת לך, וענני כבוד מעוכבין לך, וישראל מעוכבין לך. אם תראינו עצמך מוטב, ואם לאו נקיים אנחנו משבועתך, ולא עלה. השליך דמות שור ואמר: "יוסף! הגיעה השעה, שכינה מעוכבת לך"! ולא עלה.
השליך דמות נשר ואמר: "יוסף! הגיעה השעה שכינה מעוכבת לך! " ולא עלה.
השליך דמות אדם ואמר: יוסף הגיעה השעה וכף, מיד עלה וצף הארון על המים, ונטה משה, ולקח אותו.

"הוי כלים אללה! (ז. א. הנביא המדבר עם ה' פנים אל פנים), איהו המקום בתוך ים-סוף אשר לתוכו נצטווינו מאת הקב"ה להיכנס? הרי עוד מעט והמצרים ישיגונו, ופרעה ידביקונו, הוא וכל חילו והנה הים לפנינו! ויען משה ויאמר: "הרי המקום לפניך! " מיד קפץ יהושע בן נון לתוך הים, חצה אותו ועברו ברגל, כמו בחרבה, והמים אף לא נגעו בפרסת בהמתו (בהמת הרכיבה שלו). ומיד אחרי יהושע בן נון העיז איש שני, הלא הוא חזקיאל האיש שהאמין באללה ובמשה עבדו, האיש ממשפחת פרעה שהסתיר את אמונתו (עי' קוראןן סורה מ', 29).
הוא פנה אל משה לאמור: "הוי כלים אללה! איה המקום בים עליו הודיעך הקב"ה? " ויען משה ויאמר: "הנהו לפניך! " ומיד אחז חזקיאל ברסן סוסו עד שעלה הקצף מפיו, ויקפוץ בשמחה לתוך הים ויחצה אותו, וכל העם רואים אותו ורוצים לעשות כמותו, אבל אינם יכולים ואינם מעיזים לחקות את מעשהו.
ומשה לא ידע מה לעשות וה' גילה את אזנו לאמור: "הך במטך את הים! ", והמים היו בשעה זו מתנשאים ועולים על גדותיהם, ויך משה במטהו את הים, אולם הים לא שמע בקולו ויאטם אזנו.
ויאמר ה' למשה שנית לאמור: "ראשית תפנה לים בכיניי שם, ואחר כך תכהו במטך! " ויקרא משה לים לאמור: "הוי אבו כ'אלד! הבקע נא, בשם אללה הנעלה והנשגב וברשותו! " ויבקע הים ויהי כל חלק ממנו כהר עצום, רם ונישא! ויהי בהבקע הים והנה הפרש שקפץ ראשונה לים (כשהיא רכוב על סוסו הנועז) עומד על סוסו, אוכפו לא נרטב כלל וגם לא שערו. אז גם נבקעו ונתגלו בים סוף שתים-עשרה מסילות לשנים עשר שבטי ישראל, נתיב לשבט, נתיב לשבס. וישלח אללה יתעלה ויתברך את הרוחות ואת השמש אל קרקעיתו של ים סוף עד שנתיבש כולו, כמו שנאמר בקוראן (סורה כ' 77): ויאמר אללה אל משה לאמור: קום צא (ממצרים), בלילה אתה ובני ישראל, ובקע להם דרך יבשה בתוך הים, אל תירא ואל תפחד פן ידביקוך.

"איזה מקום ישנו בעולם בו לא זרחה החמה אלא פעם אחת? ' וישלח אליו אבן עבאס את התשובה כדלקמן: "זהו המקום בו נבקע הים לבני ישראל".

"הוי ריבון העולמים! אתה היית לפני היות כל יצור בעולם, ואתה המכוון הליכות עולם, ואתה הוא החי וקיים לעד אחרי כלות כל דבר בעולם, אנא הבא לנו פדות ומפלס! " ויגל ה' את אזנו של משה לאמור: "הך במטך את הים! " ויעש משה כן הבקע הים, ויהפוך כל חלק מן הים כהר רם ונשא. והחכם אלאעמש מוסר בשם שקיק, בשם עבד אללה, כי הנביא מוחמד אמר פעם למקורביו: "האם הגדתי לכם את הדברים שאמר משה בתפילתו בשעה שחצה את ים סוף, הוא ובני ישראל? ויאמרו מקורביו אליו: "לא הגדת לנו עד כה שמץ דבר".
ויאמר מוחמד: "אלה הם הדברים בהם פנה משה לה': "הוי אלי! לך השבח והגדולה, ותשוקתי אליך עזה, ואתה שומע לקול תחנוני ואין אנו נשענים אלא עליך, ואין חוסן ואין עוז אלא באללה האדיר והנעלה! " ועבד אללה הוסיף לאמור: "מאז ששמענו מלים אלה יוצאות מפורש מפי הנביא מוחמד לא פסחנו עליהן מעולם".

"אז בקענו לכם את הים ונצילכם ונטבע את בית פרעה ועיניכם רואות כל זאת".

"הביטי וראו כיצד נבקע הים מרוב אימה ופחד כלפי, מתוך יראת הכבוד לי, למען אוכל להדביק את אויבי ועבדי שערקו ממני. הבה נקפוץ לים ונהרוג את שונאינו".

"הדביקו נא חיש את אחיכם הנועזים! " ופרעה אמר גם ללכת בדרכי משה ולקפוץ הימה, ברם ראש הויזירים שלו, הלא הוא המן בכבודו ובעצמון מנעהו מלעשות כן, באומרו: "הרבה פעמים שהיתי במקום הזה' ואין לי כל אמין בים הזה, כי ירא אנכי פן יהיה לנו האיש הזה, משה, למוקש". ושרעה לא הטה אוזן לדבריו של המן אלא רץ מהר על מנת לקפוץ לים, ברם סוסו התעקש ולא נע ולא זע... שוב הופיע גבריאל המלאך רכוב על סוסה לבנה ("רמכה ביצ'אא"), שהשמיעה צהלה מתוך תאווה יוקדת ובהתרגשות עצומה רץ אחריה סרס פרעה, וגבריאל קפץ הימה, הוא וסוסתו, ופרעה וסוסו אחריו. ויהי בהיות המצרים בתוך הים ויאמר אללה לים לאחוז בהם בציצית ראשם ולהסתער עליהם ולהורידם תהומה, והדבר הזה קרה לעיני בני ישראל, כפי שנאמר בקוראן (סורה ב' 50), "ונטבע את עם פרעה ועיניכם רואות את תבוסתם ואובדנם". וגבריאל המלאך פגע בו בפרעה כפי שזה מוצא לו ביטוי בקוראן (סורה י' 90) "ויהי כאשר עמד פרעה לטבוע בים-סוף ויקרא: הריני מאמין שאין אלוה זולת ה', בו מאמינים בני ישראל! ויאמר אליו גבריאל: עכשיו רק אתה מודה על האמת, ואולם עד כה היית מורד בה' ופושע גמור".

אללה שלח מכה חדשה על מצרים. לפתע היה חושך-אפילה בכל ארץ מצרים שלושה ימים, אי אפשר היה להבחין בין יום לבין לילה. אחר כך באה מכה חדשה והיא: לפתע פתאום יבש היאור נילוס והמצרים התחילו לגווע ברעב ובצמא. סוף סוף אסף פרעה את חילו ויצא אתו לחוף הנילוס. היא התבודד במקום אחד שלא יראוהו בני אדם, ואז הרים את ידיו כלפי מעלה, לשמים, ואמר:

הוי אלי וריבוני! ידוע ידעתי כי אתה אלוהי השמים והארץ, אין אלוה זולתך! אנא ה'! הבריאה כולה יצירתך והיצורים כולם עבדיך ואתה הוא המפרנס ומכלכלם. אנא, ה' מלא נא מימי הנילוס וישובו לפכות בעוז כמימים ימימה".

אחר כך רכב פרעה על סוסו המובחר (סוס מלחמה) והתחיל במרוצו ונילוס היאור התחיל אף הוא לרוץ ולזרום בעוז, וכשפרעה הפסיק את מרוצו גם הנילוס הפסיק את זרמו. ויהי בראות המצרים את הדבר הזה סגדו והשתחוו לפרעה בהערצה ויקר ואמרו:

מי ידמה ומי ישווה לו לפרעה והרי אף נילוס היאור מציית לפקודתו ונשמע לו.

אז ירד גבריאל המלאך אל פרעה ויתחפש באצטלא של בן תמותה ויאמר אליו:
"הנני אחד הנתינים שלך, אדוני, המלך, באתי אליך לבקש עזרתך והגנתך נגד עבדי שהטיתי אליו חסד והטבתי עמו ובכל זאת התנשא והשתלט עלי ועל כל אנשי ביתי וכפר בזכותי להיות אדון הבית, אלא גזל את כל רכושי ואף את שמי לקח לעצמו ומופיע כאדון הבית, אנא, אדוני המלך, הגד נא לי, מה דינו של עבד נבזה זה?"
ויען בנהר זה! "
ויאמר אליו גבריאל: "אנא, כתוב נא לי דברך זה במו ידך! "
ויעש פרעה כן ויכתוב בעצם ידו את הגזר דין שחרץ על העבד המורד באדוניו. גבריאל לקח את התעודה הזאת (אלצחיפה) והלך אל משה רבנו ואמר לו:
"הוי משה! הנה אללה מצווך לצאת את מצרים מיד, אתה ובני ישראל".
מיד קרא משה לכל בני-ישראל ויצוום להתכונן לדרך ובני ישראל עשו כדבר משה ויצאו כולם מארץ מצרים, והם שש מאות אלף איש, כולם צאצאי יעקב אבינו.
ופרעה אסף את כל צבאותיו וירדוף אחרי בני ישראל. ויהי בראות בני ישראל כי חיל פרעה מתקרב אליהם ויצעקו אל משה לאמר: "הוי משה! הנה ידביקונו פרעה וצבאותיו".
ויאמר להם משה: "אל תיראו, כי ה' עמנו, והוא ילחם לנו! ".
ויוסיפו בני ישראל ויאמרו אל משה: "הנה המצרים מתקרבים אלינו, ולפנינו הים ומאחורינו אויבינו ועוד מעט ואבדנו".
ויגל ה' את אזנו של משה לאמור: "הך במטך את הים!",
ויעש משה כן ויבקע הים ויהי כל חלק מן הים כהר רם ונישא, ומיד נגלו לעיני בני ישראל שתים עשרה נתיבות בים, שבט שבט ונתיבו. שנים עשר שבטי ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, ותוך כדי הליכתם שוחחו ביניהם וראו איש את אחיו, כי המים היו להם כחומה מימינם ומשמאלם, חומה בה הותקנו חלונות. ומשה רבנו עבר לפניהם ואהרן מאחוריהם, עד שעברו את ים-סוף, ואז הגיעו לשפת הים גם פרעה וחילותיו.
פרעה השקיף על הים שנבקע ועל שתים עשרה הנתיבות שבתוכו וימהר פרעה ויאמר לקפוץ הימה, ברם סוסו התעקש ולא נע ולא זע ממקומו.

אז ירד המלאך גבריאל כשהוא רכוב על סוסה מפוארת (רמכה) שאצה לקראת הים ותקפוץ לתוכו, ומיד רץ אחריה סוסו של פרעה, ואחריו כל פרשי פרעה, כי המלאך מיכאל שהתחפש אף הוא כפרש זירזם לקפוץ הימה, עד שלא נשאר אף אחד על שפת הים.

המלאך גבריאל רדף אחרי פרעה והגיש לו את התעודה ("אלצחיפה") החתומה בעצם ידו של פרעה. ויהי כאשר פתח פרעה את התעודה ויקרא בה ויבן מיד כי העבד הנבזה אינו אלא הוא בכבודו ובעצמו, כי היא הוא העבד שמרד באדוניו. אז ידע פרעה כי גזר דינו נחתם לפני הקב"ה, ובכל זאת לא התייאש ויקרא בקול רם (עי' קוראן, סורה י', 9):

ויהי בשמוע בני ישראל המיית הגלים והסתערות הים, ויאמרו אל משה:
"מה פשר כל ההמולה והשאון הזה? "
ויאמר להם משה: "הנה הקב"ה הוליך את פרעה וכל צבאותיו למצולות ים וכולם כאחד טובעו בים-סוף".
ויאמרו בני ישראל אל משה: "לא ייתכן כי גם פרעה נמצא בין המתים!
הרי במו עינינו ראינו כי רגיל היה לשהות הרבה ימים מבלי שיזדקק לכל אותם הדברים שבני תמותה רגילים להזדקק להם. על כן אין אני מאמינים כי אף הוא מת כאחד האדם".

אז ציוה הקב"ה לים להשליך את גוו של פרעה בכיוון גבעה סמוכה ויעש הים כן, ויראו בני ישראל כי פרעה מוטל מת לפניהם, וכלי נשקו ושריון הקשקשים עליו.