למחשבת החינוך הנובוהרודוקאית

פנינה פייג

מכלול ב'

תוכן המאמר:
מבוא: הרקע להתפתחותה של תנועת המוסר
ר' יוסף יוזל הורוביץ הסבא מנובוהורודוק - תולדות חייו
השקפתו ודרכי חינוכו
    1. הביטחון הקיצוני
   2. ברור המידות והמעשים
   3. שבירת המידות
אישי המקרא ומאורעות מקראיים בהסתכלות נובוהרודוק
   1. אדם הראשון
   2. קין
   3. יעקב
   4. מסירת הבכורה של עשיו ליעקב
   5. מעמד הר סיני
   6. חטא המרגלים
   7. קורח
   8. מי מריבה
   9. שמשון
   10. דוד
   11. ירבעם
זיכוי הרבים

תקציר: עיקרי שיטת המוסר הנובוהרודוקאית והתפתחותה.

מילות מפתח:
מוסר, נובוהרודוק, ישראל מסלנט, יוסף זיסל הורוביץ, זיסל הורוביץ


ההתעוררות המופלאה של יהודי רוסיה והשתלבותם בתהליך השיבה לארץ וליהדות מפנה את תשומת הלב לפרק הזמן שבו חל הניתוק, לפני למעלה משבעים שנה.
מסירות הנפש לערכי התורה לוותה את ראשית המהפכה (ראה על כך ב"גווילי אש", עמ' י"ח, ירושלים, תשל"ג, "אור המוסר", כרך א', תשכ"ה, בהקדמה: הרדיפות ברוסיה ובאוקריאנה). מי יודע את דרך הרוח! אפשר ואפשר כי זרעים שנבטו לעינינו יסודם באותו הפרק המופלא.
הזרם הנובוהרודוקאי בתנועת המוסר תפס מקום נכבד בגילויים של מסירות נפש נגד הכפיה הבולשיביסטית והקומוניסטית. הכח והתעצומות להתמודדות זו באו מתורתו של הזקן, ר' יוסף הורביץ. ליסודות משנתו מוקדשים הדברים שלהלן:

מבוא: הרקע להתפתחותה של תנועת המוסר
תנועת המוסר, תנועה רוחנית שהתעוררה בחוגי "המתנגדים" בליטא לפני כ-150 שנה בערך (בשנות הארבעים של המאה הי"ט), ענינה המוצהר והמפורש היה במאמץ לחולל התחדשות מוסרית דתית, השואבת את ערכיה ואת תכניה מתוך מקורותיה של המסורת, אך יחד עם זאת איננה נרתעת מלהסתייע בכלים ובאמצעים אשר חותם המודרניזציה טבוע בהם. מייסדה של תנועת המוסר הוא רבי ישראל לפקין מסלנט. יש הרואים את מוצאה בבית הגר"א, שכן מפגשו של ר' ישראל עם ר' זונדל היא שהביאה למהפך בנפשו ובחייו של ר' ישראל. ר' זונדל מסלנט, מי שנמנה על תלמידיו המובהקים של ר' חיים מוולוז'ין (תלמיד הגר"א), גילם בדמותו ובאורח חייו מיזוג מופלא של התמסרות מרבית ללימוד התורה עם מאמץ לתיקון המידות והתעלות מוסרית דתית.
בהשפעת ר' זונדל נתגלה לר' ישראל "תחום המוסר" באור חדש, שכן המבקש להתעלות בתחום היראה אינו יכול להסתפק בלימוד התורה ובקיום המצוות. ההשתלמות המוסרית-הדתית היא תחום בפני עצמו, המחייב נקיטת אמצעים ומאמצים מיוחדים.
ר' ישראל השתקע בווילנא בשנת ת"ר (1840). לאחר תקופה של לימוד תורה בישיבה על שם ר' מיילא הוא ייסד ישיבה משלו, ושמעו יצא כתלמיד חכם מופלג שהצטיין בחריפות שכלו. בין השנים ת"ר-תר"י החל ר' ישראל לשאת דרשות בציבור בענייני מוסר, מעשה שחרג מדפוסי הפעולה המקובלים.
באותה התקופה ייסד ר' ישראל את בית המוסר, בית מדרש מיוחד שנועד להשתלמות מוסרית. בשנת תר"ח (1848) הוא נאלץ לעזוב את וילנא בעל כורחו, בעקבות דחייתו את בקשתם של המשכילים לתת חותם של כשרות ל"בית המדרש לרבנים". במהלך השנים תר"ט-תרי"ז (1849-1857) הייתה העיר קובנא למוקד פעולתו של ר' ישראל. בשנת תרי"ז (1857) עקר ר' ישראל מליטא לפרוסיה, ובה חי ופעל עד לפטירתו בשנת תרמ"ג (1883).

בתולדותיה של תנועת המוסר ניתן להבחין בין שני שלבים עיקריים:

שלב ראשון שהחל בשנת תר"ה לערך, ובו ניצב ר' ישראל עצמו בראש התנועה, ובמוקד פעולתו עמד הניסיון להשפיע בתוך הקהילה, בעיקר בשכבת בעלי הבתים. הצלחתו של ר' ישראל הייתה מוגבלת למדיי. בשלב השני עברה היוזמה לידי תלמידיו ותלמידי תלמידיו של ר' ישראל, ומוקד הפעולה הועתק מן הקהילה לתחום הישיבות.
בשנים תר"ן-תרנ"ט פרץ פולמוס חריף שפילג את עולם הישיבות והרבנות ברוסיה בין מצדדי תנועת המוסר לבין מתנגדיה1. בסופו של דבר הצליחה התנועה להפוך לגורם מרכזי בישיבות ליטא, וכך גם הייתה למוקד השפעה חשוב לגבי כלל היהדות החרדית במזרח אירופה.
כדי להבין את תורתם של בנים יש להקדים כמה מלים על תורתם של אבות, על הנקודות היסודיות בהשקפתו של ר' ישראל:2

א.
את עיקר תמציתה של עבודת ה' רואה ר' ישראל סלנטר בקיום מצוות התורה, ולפיכך ברור מדוע תפיסתו את המוסר היא מעשית-פרגמטית.
כל עניינו של המוסר הוא למתוח גשר בין התכנים הנורמטיבים של ההלכה לבין היכולת הנפשית של האדם ליישמם בחיי המעשה.
עניינו של המוסר הוא לחשוף את מרכיביו ואת דרכי פסלתו של מנגנון הנפש, ועל סמך ידע זה לפתח ולהציע דרכים ואמצעים אשר בכוחם יגיע האדם לשליטה מבוקרת בפעולות נפשו, וממילא אף בכלל פעולותיו.
ר' ישראל סלנטר מתעלם ממכלול השאלות והתשובות שהעלו זרמים רבים המאוחרים לחז"ל, כפילוסופיה הרציונליסטית, הקבלה והחסידות. חזרה זו לדרכי מחשבת חז"ל (לפי הגדרתם של בעלי המוסר עצמם) משקפת את דרך מחשבתו של ר' ישראל, שכן לימוד תיאורטי וחקירה לשמה אינם מעניינו.

ב.
התאווה והיצר הרע עומדים בנקודת המוצא להבנת שיטת המוסר. הם הכוחות המניעים את האדם לפעולה שלילית מן הבחינה המוסרית. ר' ישראל שחרר את הביטויים הללו מהמטען המטפיסי שהוטען בהם על ידי ספרות המוסר הקבלית, והסתכל עליהם כעל מושגים מנקודת הסתכלות פסיכולוגית. היות שהתאווה טבועה בנפש האדם מעצם טבעה, הרי שיש בכוחה להשתלט אף על כוחותיו השכליים של האדם.
לפיכך, טוען ר' ישראל, היכולת הנפשית של האדם לפעול פעולה מוסרית היא דלה מאוד. מהערכה פסימית זו מתחייבת המסקנה כי דפוסי ההנהגה השגרתיים של האדם מודרכים בעיקרו של דבר על ידי כוח התאווה.
יחד עם זאת גורס ר' ישראל, שאין לשלול את הנאות החושים כשלעצמן, כפי שהתבטאו בעלי התפיסה הניאו-אפלטונית, שהדגישו את הקיטוב בין הרוח לחומר. השאלה הבסיסית היא, אם התאווה מתנגשת עם ההלכה, ואז כמובן ההלכה עומדת בראש הסולם.

ג. היראה היא האמצעי העיקרי העשוי, לדעת ר' ישראל, לבלום את כוחה של התאווה. ביסוד תפיסתו של ר' ישראל את מושג היראה עומד עיקרון, והוא שעדיף להעמיד לפני האדם מטרות מינימליסטיות, שהסיכוי להשיגן הוא בבחינת ודאי, מאשר לחתור לקראת מטרות מקסימליסטיות, שספק אם הן בנות השגה.
ר' ישראל מתעלם, כביכול, מהדעות שהושמעו בין בעלי המוסר על שני סוגי היראה, יראת העונש ויראת הרוממות, ואשר טענו שיראת הענש נמוכה בדרגתה מיראת הרוממות. ר' ישראל השתית את חינוכו על יראת העונש דווקא, שכן בסולם התיאורטי ייתכן שדרגת יראת הרוממות גבוהה יותר, אך יש לבחון את סדר הקדימויות על פי אפשרות יישומן ועל פי מידת האפקטיביות שלהן במציאות החיים.

ד. הלימוד המוסרי, היראה, תוכל להתגבר על היצר בבחינת הכרה שכלית, אך הכרה שכלית, לדעת ר' ישראל, אין בכוחה להשפיע במישרין על פעולותיו של האדם, ועל כן יש להתגבר על בעיה זו בשיטה של לימוד ספרי מוסר. הדגש הוא לא על תוכנו המסוים של הספר, כי אם על דרך הלימוד: לימוד בדרך ההתפעלות, ליצור בלב הקורא התפעמות רגשית. זאת על ידי הסתייעות באמצעים שונים: קריאה בקול רם ובקול נכאים, חזרה ושינון פסוקים וקטעים, הבהרה והמחשה של התכנים.
בכוח אמצעים אלו הלומד אמור להגיע להיטהרות בלימוד המוסר. בדרך ההתפעלות בלט גם היסוד של הזדככות והיטהרות, שהרי רתימת כל כוחות הנפש אל הטוב המוסרי כרוכה אף בהתעוררות רגשית של צער על העברות ועל הנטייה אליהן בעבר.

הכיוון החדש המסתמן בשיטת המוסר של ר' ישראל מסלנט מאופיין בשלושה קווים עיקריים:

1. תפיסת הבעיה של התיקון המוסרי כבעיה פסיכולוגית בראש ובראשונה.
2. הניסיון להעמיד תיאוריה שיטתית באשר למניעים הנפשיים של הרע המוסרי.
3. טיפוח שיטות ואמצעים של חינוך מוסרי על יסוד התאוריה הזו.

בשלב מאוחר יותר הושם הדגש בשיטתו של ר' ישראל על שתי תכונות נוספות:
1. המטרות של החינוך המוסרי הופכות למרחיקות לכת הרבה יותר. עתה המטרה היא "תיקון המידות", עיצובן מחדש של התכונות הנפשיות.
2. מבנה הנפש ואופן פעולתה נחקרים בעמקות, ואת שיאה ניתן לראות בהבחנה בין "הכוחות הכהים" שבנפש לבין "הכוחות הבהירים", הבחנה שאפשר לזהותה במושגי מודע ותת-מודע.
תורתו של ר' ישראל מסלנט, מחולל תנועת המוסר, מצאה את המשכה אצל תלמידיו ותלמידי תלמידיו בשלוש אסכולות: קלם, סלבודקא ונובוהרודוק (ראה על שיטות אלו בהרחבה בספרו של הרב דב כץ, "תנועת המוסר", כרכים ב', ג' ו-ד', ירושלים, תשל"ח, ובמסה תמציתית של צבי קפלן, "שיטין", תשי"ג, הוצאת מורשת, ת"א).

ר' יוסף יוזל הורוביץ הסבא מנובוהרודוק - תולדות חייו
ר' יוסף יוזל מנובוהרודוק נולד בשנת תר"ח בעיירה פלוניגאן. בעיר ממל הסמוכה נפגש עם ר' ישראל לפקין סלנטר. לאחר פגישות מספר החל להרגיש שמהפכה מתחוללת בנפשו, והחליט להשתחרר מעסקיו ולהתמסר לתורה. בימי שבת ר' יוזל בסלבודקא מתה עליו אשתו ומקרה זה השפיע קשות על רוחו של ר' יוזל. הוא החליט לפרוש לחלוטין מהוויי העולם הזה, ובין השאר פיזר את ילדיו בין משפחות שונות.
בזמן התבודדתו התמסר בעיקר לענייני תורה ומוסר. ר' שמחה מקלם התנגד לדרך הפרישות שלו, ובמשך שנתיים התנהלו ביניהם ויכוחים סוערים. לבסוף שוכנע ר' יוזל על ידי ר' שמחה, שכל מי שיש בידו להשפיע על הציבור חייב לעשות זאת, כדי לזכות את הרבים. ר' יוזל שינה את דרכו, והתמסר בכל עוז רוחו לפעול למען הפצת התורה והיראה בעולם.
ר' יוזל היה איש הקיצוניות והעקביות, וכשם שבתחילה חשב שדרך הפרישות היא דרך החיים, ונהג בה בקצוניות, כך, בזמן שהכיר שהמעורבות היא הדרך הנכונה, התמסר לה בכל נפשו. את ישיבתו המרכזית הקים בעיר נובוהרודוק, והנהיג בה כיסוד עיקרי את לימוד המוסר שראה בו את מגמת חייו.

לפי שיטתו, כפי שתתבאר להלן, עיקר היעילות שבלימוד המוסר היא בהתלהבות ובהתרתחות הרגשות, ובצורה זו קבע את הלימוד בישיבתו.


בשנים הראשונות לא ניכרו ההבדלים הגדולים בין ישיבתו לבין ישיבות מוסר אחרות, אך במשך הזמן נתגבשה שיטתו והפכה קיצונית וקנאית. מלבד שעות המוסר שהונהגו בישיבות החל ר' יוזל לשאת שיחות מוסר. הוא התגלה ככוח רטורי ממדרגה ראשונה: הוא ניחן בקול אדיר, ברגש חזק, ובביטוי עז. הוא חידש רעיונות במערכת מחשבת המוסר. לעתים היה משמיע דברי התעוררות שהצטיין בהם ומביא את תלמידיו לאקסטזה רוחנית. הוא ניהל עם תלמידיו שיחות פרטיות, וראה בדרך הוויכוחים שיטה חינוכית, ובמשך השנים קבע בתכנית ההדרכה של ישיבתו שהתלמידים יתווכחו שעה מסוימת ביום איש עם רעהו בענייני מוסר ויראה3. עקב כל הפעולות הללו והודות לכוחות ההשפעה העזים של ר' יוזל נוצרה בישיבה אווירה מוסרית חזקה, ויצא לה שם בקיצוניותה ליראה ולמוסר. התפתחות זו לא באה בבת אחת בישיבה, כי אם במשך השנים, מתוך התמחות וניסיון בעבודת המוסר. בעיקר חיזק ר' יוזל את הרוח בישיבה לאחר ההתקוממות שהתחוללה ברוסיה בשנת תרס"ה (1905), שהיו מבני הישיבה שנסחפו במעגליה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בסוף שנת תרע"ד (1914), נאלץ ר' יוזל לעזוב את נובוהרודוק, והרחיק עד אוקריאנה.
בסוף קיץ תרע"ה התכנסו בהומל כשמונים מתלמידיו, והקימו שנית את הישיבה.
פתיחת הישיבה הייתה כעין פתיחת פתח לתקופה חדשה בחיי התלמידים: הם הפקירו את עצמם לגמרי, פרצו מדרכי החיים והתמסרו לעלייה רוחנית, השתכנו בבתי הכנסת ובבתי המדרשות, אכלו לחם צר ומים לחץ, ולא שמו כלל לבם לתנאי החיים הגשמיים.
הישיבות הגדולות שנוסדו ברחבי רוסיה שימשו מעין מרכזים ומשם יצאו תלמידים רבים להקים ישיבות קטנות. משימה זו הייתה לשם דבר בנובוהרודוק וקיבלה את השם "זיכוי הרבים".
מזמן לזמן היה ר' יוזל מכנס כינוסים מנציגי הישיבות שבערים השונות לשם בירור המצב ולהתייעצות בכל השאלות שעמדו על הפרק.
מתוך הכינוסים התגבשה מועצה מרכזית, שהייתה מורכבת מבאי כוח - של הנהלות הישיבות ושימשה מועצה עליונה להדרכת כל הישיבות.
בשנת תרע"ט, לאחר המהפכות ברוסיה, עבר ר' יוזל מהומל לקיוב, וקבע בה מרכז לישיבות נובוהרודוק.
בשנת תר"ף, ה"ז בכסלו, חלה ר' יוזל במגפה קשה שהתפשטה בעיר, ונפטר.
לאחר התבססות השלטון הקומוניסטי הגבירו שלטונות רוסיה את מלחמתם בישיבות, עצרו את תלמידיהן ורדפו אותם במקומות מושבותיהם. לאחר שנתיים של מאבק מר תלמידי ר' יוזל נוכחו לדעת שלא יוכלו להחזיק מעמד, ופנו בשאלה ל"חפץ חיים", אם להעמיד את עצמם בסכנה או לעזוב את המערכה. לאור תשובתו של ה"חפץ חיים", שניתנה בשנת תרפ"ב, החליטו לעבור לפולין. תלמידי ר' יוזל לא הצטמצמו בפולין בלבד, וייסדו ישיבות בארצות נוספות כלטביה ואנגליה. בשנת תרפ"ט עברו כחמישים בחורים לארץ ישראל, וייסדו ישיבה בתל אביב, וממנה התפצלו כמה סניפים למקומות אחרים בארץ.

השקפתו ודרכי חינוכו4
כשם שר' יוזל מצא לעצמו את הדרך בעצמו, כן יצר לו בדרכי המוסר והיראה שיטה עצמאית. בהיותו מהפכן מטבעו לא הלך בדרך הסלולה שחידשו אחרים, כי אם הגה נתיבות חדשים בדרכי המוסר5.

אחת הנקודות המרכזיות בשיטתו היא הקיצוניות, רדיקליות יסודית ללא פשרות. הקו האופייני הזה, כשנפגש בערכים מקובלים בתנועת המוסר, הוסיף להם גוון קיצוני. הקו הקיצוני התבטא בכמת נקודות:

1. הביטחון הקיצוני
מתוך התפרקות קיצונית מהמאוויים הגופניים והאנוכיים בא ר' יוזל גם לידי שיטה קיצונית במידת הביטחון. הטפתו להתפשט מענייני החומר להתמסרות קיצונית לחיי רוח חייבה בהכרח את הקיצוניות בדרכי ביטחון, כי לא ייתכן האחד ללא משנהו. אם שומה על האדם להזניח את הדאגות לעניינים הגופניים, הרי בהכרח עליו להשליך את יהבו על ה' ולשים בו את כל מבטחו. ואמנם חייב ר' יוזל את מידת הביטחון עד הקצה האחרון, וכמעט לא גרס את ההשתדלות ותלה את שיעורה בדעתו של האדם. כמידת הביטחון כן מידת ההשתדלות: כמידה שהוא בוטח פחות, עליו להשתדל יותר. ואם האדם ישליך את כל יהבו על ה', ולא ישתדל כלל, ישיג הכול בלי כל טורח ויגיעה.6
ברפיון הביטחון ראה ר' יוזל את המכשול הרציני ביותר בעבודת ה', מפני שרפיון זה שולל את שלוות הנפש ומבלבל את האדם. כוח ביטחונם של תלמידי ישיבת נובוהרודוק התגלה בעיקר בימי סערת המלחמות והמהפכות ברוסיה, שקדמו לניצחון הקומוניסטי. יש שיצאו לדרכים ארוכות ללא פרוטה בכיס, ואף בתקופה שיצאה פקודה שאין לעבור ממקום למקום בלי דרכון ובלי רשיון מעבר שוטטו חניכי נובוהרודוק במרחבי רוסיה. בשעה שהצעירים ברוסיה התגייסו למלחמה, לא נענו צעירי הישיבה לפקודות הגיוס, ותלו את ביטחונם בה'.

2. ברור המידות והמעשים
מקום יסודי תופסת במשנת ר' יוזל הבעיה של בירור המידות והמעשים. על מדוכה זו ישבו כל שיטות המוסר, אבל ר' יוזל העמיד אותה במרכז הפעולות.
ר' יוזל דן באריכות בשורשים העמוקים של המידות הרעות המכוונות את מעשיו של האדם ומוליכים אותו שולל כל ימיו. שכלו של האדם מצומצם, והנגיעות הגופניות, אם נגיעות של כבוד ואם של ממון או של מידות אחרות, משבשות ומטעות על ידי פיתויים שונים, וכל חייו של האדם עוברים עליו בסילוף. וייתכן שכל אמונתו ויראתו של האדם, עיסוקו בלימוד תורה ואף בלימוד המוסר, אינם נובעים מהכרת האמת, ומקורם בגורמים צדדיים ובנגיעות אנוכיות, ולפעמים חבויות מתחת לסף הכרתו כוונות נסתרות של חשבונות פרטיים לתועלת עצמית.
ר' יוזל בא לידי מסקנה קיצונית, שאין אפשרות לאדם להגיע לידי בירור יסודי במידותיו ובמעשיו כי אם על ידי הכרת הסיבה של הנגיעה. כל אימת שסיבת הנגיעה עומדת במקומה, היא תמצא תמיד פתח להטעותו, ולעולם לא יצליח לכוון לנקודת האמת, ואין עצה אחרת כי אס לשרש אותה מיסודה.
דרך זו, אם כי היא קיצונית מאוד, נתונה, לדעתו של ר' יוזל, ברשותו של כל אדם. מי שרוצה לברר את מעשיו באמת, יש בידו לרדת אל תוך עמקי מצפוני לבבו ולתפוס מהי נקודת הנגיעה העיקרית השלטת בו והמסובבת את מחשבותיו ואת מעשיו, ולאחר שנגיעה זו תתגלה לפניו, עליו לעבור בנקודת זו לצד הקיצוני השני, בלי להשאיר לה כל שורש, ואו תתבטל ממילא הנגיעה.
בדרך זו יש לנהוג בכל מקרה אינדיבידואלי שמזדמן לפניו: לבחון מיד איזו נגיעה עלולה להיות בדבר זה ולהסתלק באופן דרסטי מהסיבה המניעה את הנגיעה הזו ולהשתחרר ממנה עד הקצה האחרון.

1. כיוון שדרישותיו של ר' יוזל כלפי ההשתלמות המוסרית של האדם הן קיצוניות, הוא ראה גם את האמצעים להגיע אליהן רק בדרכים רדיקליות, ומצא אותן בסערת הנפש. לדעתו יכול לבוא לידי תיקונו ההתפרקות מן היצרים, שבירת המידות, עקירת הנגיעות וכדומה - רק באמצעות רגשי התפעלות עזים ופעולות דינמיות סוערות. את עצם הרעיון להשתמש בסערת הנפש כגורם להשפעה מוסרית חידש ר' ישראל מסלנט באיגרתו הידועה, ששימשה הצהרה ראשונה על שיטתו המוסרית. הוא מכריז:
הדמיון נחל שוטף, והשכל יטבע אם לא נוליכנו באנייה, היא רגשת הנפש וסערת הרוח.7
על יסוד זה הנהינו אנשי המוסר לימוד בקול נרגש ובהתפעלות, אולם ר' יוזל בנה על רקע זה שיטה שלמה.

ראשית כול ניתנו ללימוד המוסר בהתפעלות ממדים אחרים הן בשיעורו והן בקצבו. בזמן שבכל ישיבות המוסר היו מקציבים ללימוד המוסר בהתפעלות כחצי שעה עד שעה ליום, לא הסתפקו בזה בישיבת נובוהרודוק. יש שהיו מבלים בלימוד זה זמן רב בכל יום ויום, והיו כאלה שהיו נסגרים בבתי המוסר ועוסקים שעות רבות בלימוד המוסר בהתבודדות. גם קצב ההתפעלות היה ללא כל השוואה. הם היו לומדים את המוסר ברעש ובסערה. גם התפילה הפכה בישיבת נובוהרודוק לסערת נפש: שם לא גרסו תפילה חרישית ולא דקדקו בסדר ובקצב, וקשה היה להבדיל בין התפילה ובין לימוד המוסר.
לדעת ר' יוזל יש בכוחו של האדם להשתלט על עצמו לבצע פעולות נועזות, לשבור את יצריו ואת מידותיו הרעות, רק בעזרת ההתפעלות והסתערות הנפש.
כשאדם מגיע להתלהבות עזה עד כדי אקסטזה, רק אז יש בידו להתרומם מעל לכול ולהגיע לידי מצב של הפקרות עצמית, התפרקות מכל שאיפותיו הגופניים, ולפרוץ את כל כבליו ומעצוריו, ואז הוא חופשי ויכול להכריע כפי הכרתו השכלית ולפעול לפיה.


2. כאמצעים נוספים שיעמדו לעזרתו של האדם במלחמתו עם יצריו מצא ר' יוזל את שיתוף החברים בדיונים הדדיים ביניהם. לשיתוף החברים קראו "חבורה", ולדיונים ההדדיים קראו בשם "בורסה", משום שהייתה דומה בצורתה לבורסת הסוחרים.
ה"חבורה" איננה תופעה חדשה בישיבות המוסר, והכול השתמשו בה לשם שיתוף פעולה וחיזוק חברים. ר' יוזל למד דרך זו בבית מדרשו של ר' שמחה זיסל מקלם. הוא ניצל אמצעי זה במסגרת שיטתו להגברת ההתפעלות ולביצוע פעולות נועזות.
ר' יוזל הסביר באריכות על ערכה של ה"חבורה": ראשית כל הוא ראה בה יעילות רבה לטובת "עבודת הרגש", כלומר ההתלהבות וההתפעלות. הודות ל"חבורה" יש השפעת גומלין מאיש לרעהו; כל אחד מתלהב מהשני, וההתרגשות הכללית גדולה יותר, וכל הפעולות מבוצעות בעוז, בסערה ובזריזות מקסימלית.
קל יותר להתגבר על המעצורים וללכת נגד הזרם הודות ל"חבורה". ב"חבורה" האדם בטוח יותר מסיבוכים סובייקטיבים, כי בעוד שבעבודה האינדיבידואלית כל אחד משוחד ומלא נגיעות פרטיות, הרי ב"חבורה" לא ייתכן שהכול יהיו משוחדים.
ר' יוזל הנהיג את שיטת ה"חבורה" בכל ישיבותיו, וכל תלמידיו התאגדו לקבוצות כדי לפעול בשיתוף ולבצע את משימותיהם בכוחות מאוחדים. ראשית כול עסקו החבורות הללו בהשתלמות עמהן. אנשי החברות היו קובעים להם תכנית אחידה בעבודת היראה ובשבירת המידות, ומבצעים אותה בכוחות משותפים, קבוצות-קבוצות. הם היו מתכנסים לעתים קרובות, וכל אחד היה מוסר דין וחשבון על פעולותיו במסגרת אותה התכנית. הבחורים היו בוחנים אותם ומעבירים עליהם ביקורת ומייחדים להם דיון. בזמנים קבועים היו מתאספים כל הקבוצות יחד, לרוב בהשתתפות ראש הישיבה, ודנים בקווים הכלליים (מה שמכונה כיום "דינמיקה קבוצתית").
הקבוצות עבדו בעיקר בדרך התרגילים. לכל אחד היו שני פנקסים: פנקס אחד לקבלות ופנקס אחד לפעולות. בזמן קבוע הדפיסו פנקסים מיוחדים לכך, עם סיסמאות ועם פסוקים שונים. בפנקס הקבלות היה כל אחד רושם את המידות ואת המעשים שקיבל עליו לטפל בהם בתקופה מסוימת, ובפנקס הפעולות היה רושם מדי יום ביומו כל פרט ופרט מהפעולות ומהתרגילים שהצליח לבצע לשם תיקון אותם המידות והמעשים שקיבל עליו או שנכשל בהן. לפעולות אלו קראו "עבודה על הפרטים".
החבורות היו עוסקות גם בבירור המעשים. אנשי החבורות היו מתמסרים לפעולות של "טיפול עצמי", עוברים באיזמל הניתוח על מצבו ועל מעשיו של כל יחיד, ומחטטים בכל מידה ופעולה, ויורדים למעמקי המצפון ולתחום הנפש, ומשתמשים בכל אמצעי הבדיקה וההבחנה כדי לגלות את טיבם ואת שורשם המדויק. יחד עם זה, היו מחפשים דרכים לתיקון ונותנים לכל יחיד עצות והוראות לפי מצבו ותכונת נפשו, וכן היו מטילים עליו ביצוע פעולות ותרגילים מסוימים. חבורות אלו נקראו "מבקשים", כלומר מבקשי האמת.8
מקרב החבורות הללו יצאו כל התרגילים המפורסמים של תלמידי ישיבות נובוהרודוק אשר גרמו להתפרקותם מכל השעבודים הגשמיים ולעיבוד מידותיהם.
ונביא דוגמא אחת מיני רבות: הם היו נכנסים לבתי מרקחת לבקש להם מיני מגדים ומגדנות או מסמרים, וזאת כדי לשבור את מידת האכפתיות ואת מידת השפעת החברה על האדם, שכן הם היו ערים לכך שילעגו להם.
מתחילה התקין ר' יוזל פעולות אלו בתוך החבורות. בזמן שהיו מתאספות לדון על דרכי העבודה, נקבעה להן שעה מיוחדת לישא וליתן ביניהן ברעיונות מוסר. לאחר זמן קבע ר' יוזל את הפעולה הזו בתכנית סדרי הישיבה וקרא לה "בורסה". פעולת ה"בורסה" הייתה מתבצעת לאחר שעת לימוד המוסר. התלמידים היו קמים ממקומותיהם, מסתדרים זוגות-זוגות, ומתחילים להתווכח. לרוב היו מסתדרים תלמיד ותיק עם צעיר ממנו, והוותיק היה מברר לצעיר את השאלות המעיקות על לבו ומבהיר לו את דרכי המוסר, ומתוך כך הושפע גם הוא.

3. שבירת המידות
ר' יוזל פיתח שיטה שלמה בעבודת המידות, וגם בזה אחז בדרך קיצונית. אין להסתפק, לדעתו, בריסון המידות לבד או בזה שיערימו עליהן על ידי תכסיסים שונים. שיטתו היא שיטת שבירת המידות; יש למגר את שלטון המידות הרעות מיסודן, בלי להשאיר להן כל שורש. כל זמן שנשארו באדם שורשים של מידות רעות, הם לא ייתנו לו מנוח, וימצאו דרכי עקיפין שונות להטעותו ולהוליכו שולל. ואין לכך תרופה כי אם על ידי ביעור רדיקלי של הרע על כל שורשיו ורישומיו.
ר' יוזל ראה צורך לטפל בעיבוד המידות על ידי תרגילים. לתרגילים אלו קראו "עבודת הפרטים". היו בוחרים מידות ידועות, וקובעים זמן מסוים לטפל בתקנתן. ר' יוזל ביצע את דרך חינוכו בישיבתו, והנהיג בה שיטות קיצוניות בעיבוד המידות, עד שהיו לפעמים מעוררות תימהון בין הבריות. כדי לשבור את מידת התאווה, היו מתרגלים להסתייג ממאוויי הגוף ומסתפקים במזון צר, ישנים על ספסלים קשים, ונוטלים מן החיים את ההכרח המינימלי. ולשם שבירת החמדה לממון ולרכוש פרטי היו מפקירים כל אשר להם, בבחינת שלי שלך-ושלך-שלך, כשהזדמנה לנובוהרודוקאי חבילה מהבית, הוא חילקה בין חבריו ולא היה משאיר לעצמו יותר מלאחרים.
מקום מרכזי וכמעט כללי תפסו התרגילים במידת האמיצות. היות שר' יוזל ראה את עיקר התורפה באדם בהתחשבותו עם דעת הבריות, הוא חשב שהכרחי לעקור מהלב חולשה זו. למטרה זו היו תלמידיו עורכים תרגילים מיוחדים שיש בהם משום רכישת מידה זו. היו שעשו מעשים מוזרים כדי להציג את עצמם ללעג בפני הבריות ולחשל בהם את כוחותיהם. הם היו מופיעים בקהל, ומכריזים הכרזה לא לעניין. לרוב היו קובעים לכל חודש תרגילים ופעולות שהתרכזו בפרט אחר: בחודש ניסן עסקו בהתבודדות, באב בבירור המידות וכו'.
לדעת ר' יוזל רק שיטה זו של שבירת המידות בכוחה לשחרר את המתחנכים בה מכל פגעיהן של המידות הרעות ולהפוך אותם לאנשים בעלי חופש בחירה ושלטון על גופם.

המשך המאמר