הקדמת הראי"ה לשיר השירים

הרב עוזי קלכהיים

שיר השירים

ניב המדרשיה, אביב תש"ל
(הודפס ללא הערות)

תוכן המאמר:
סיפור ההקדמה
"אין כל העולם כדאי"
מגמת הספרות ובקורתה
נושאי הספרות
בינת גמדים ערלי לב
דמותו של בעל השמועה
    א. אהבה טבעית טהורה
    ב. אהבה לאומית נאורה
    ג. אהבה א-להית קדושה
"משמת ר' עקיבא - בטלו זרועי תורה"
איש חזון

תקציר:
הראי"ה כותב בהקדמתו לשיר השירים על מעלת יצירת קודש זו, וסותר את דברי האומרים, שאין זו יצירת קודש, אלא יצירה חילונית.

מילות מפתח:
שיר השירים; ראי"ה.

סיפור ההקדמה
להקדמת הראי"ה זצ"ל לשיר השירים סיפור משלה, היא נכתבה לא על גבי שלחן יוצרים, ולא בחדר עבודה אפלולי הרכוס מאור קרני השמש, ואויר העולם. היא נרקמה בעת טיול, ונתגבשה תוך שיחה שהתנהלה בחיק הטבע, אודות הגישה הנכונה להבנת שיר השירים כיצירת קודש קדשים.

וכך מספר תלמידו ידיד נפשו, ר' בנימין מנשה לוין ז"ל:
"באחד הטיולים שהייתי מטייל עם כ"ק מרן אדמו"ר זצ"ל יום יום מחוץ לעיר בויסק (קורלנד) בשנת תרס"א נבעו מפי קדשו הרעיונות האלה. מיד העברתי עפרוני לידו ובשבתו על אחת האבנים על יד חרבות החומה שם, רשם בעפרוני את הדברים האלה. אח"כ שלחתים ל"המזרח" ונדפסו ראשונה שם בשם "עין אי"ה".

יש לשמוח על פנינה זו שנקלטה כאילו באקראי, בטיול, בדרך מקרה, ולהצטער על מרגליות רבות שיצאו מפיו ולא זכו להיחקק לדורות. בכל אופן ראוי הוא שיר השירים "המשובח שבשירים, המעולה שבשירים, המסולסל שבשירים", שהגישה אליו לא תהיה בדרך שגרתית, כשקירות אבן סוגרים על פני האופק המלא המתגלה במרחבים, וקורות הגג חוצצים בעד מלא כיפת הרקיע, וחללו של עולם.


"אין כל העולם כדאי"
שתי דרכים ראשיות נפתחות לאדם בדרכו העולה בית א-ל, לדבקה בו, לאהבה וליראה מפניו.
האחת - ע"י התבוננות במעשי ה' בבריאה, כדברי הרמב"ם:
"בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע את השם הגדול".

השניה - מתוך טבעה של הנפש להשתוקק להידבק במקור מחצבתה, כדברי ר' בחיי:
"עניין האהבה באלוהים הוא כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא, כדי שתדבק באורו העליון, והוא, שהנפש עצם פשוט רוחני נוטה אל הדומה לה מהאישים הרוחניים, ומתרחקת בטבעה מאשר הוא כנגדה מן הגופות העבות".

איזו דרך יש להעדיף?
בא ריה"ל והכריע: "אור הלבבות דק ומעולה מאור הראות". בכוון זה הסביר הראי"ה את מאמר חכמינו: "אין כל העולם כדאי כיום שנתן בו שיר השירים לישראל". הדרך הראשונה היא רק הכשר לדרך השניה, היא פותחת שערים - והנפש נמצאת בהיכל פנימה, עם המלך במסיבו. הנפש משתמשת בכלים אלו לגלות את עצמותה, ועל כן, כל העולם עם כל ציוריו הם כלי ביטוי לנפש הכוספת לבוראה, אבל הכיסופים עצמם הם מעבר לביטוי וגלוי. העולם מגלה את כבוד ה' - זוהי בחינת קודש, הנפש בגלויה העצמי, קודש קודשים.
"יש אהבה לשם השי"ת שהיא מצד הבריאה והודה חסד ה' המלא עולם וטובו על בריותיו. ויש אהבה כזאת שהיא מורגשת בנפש מצד עצם הנפש לאהוב את הטוב הגמור. ואהבה זאת היא עיקר האהבה ויקרה מכל האהבה הנקלטת מבחינת המציאות וכדי לצייר אותה באמת, צריכים כל הציורים הרבים והגדולים שבשיר שירים, על כן אין העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל".

כל הציורים העולים מזיו העולם והדרו, מחסד ה' המלא כל. וכן כל הקילוסים והתשבחות העולים מכבוד ה' שבבריאה, כמה שיהיו גדולים ומקיפים אין ביכולתם לבטא את העונג העליון של דבקות הנפש בבוראה.
"זה תפיס ברעותא דליבא, אע"ג דלא תפיס בשום מחשבה. וכל מגמת השכליות התורניות והעבודות כולן הן לפתח שבילים לעונג בהיר עליון זה, שאין קץ להעלויים שבו, ומדרגותיו אין להן תכלית וקץ".

העמל הרוחני בתורה ועבודת ה' בקיום המצוות, הם האמצעים המפתחים את כוח הנפש בעצמה, הם יוצרים כלים לקליטת העונג העליון של "טעמו וראו כי טוב ה'", שמעולם אינו מתמצה בעולם הזה. כי כל עליה מחיל אל חיל, מהוה רק הרחבה בחלונות הנפש לפלישת האור העליון לתוכה. אבל לא יותר מהרחבה, כי קליטה גמורה תופיע רק בעולם הנשמות בעתיד.
"ושיר השירים מיוסד על נקודה זו, המתגלה באהבה בתענוגים שכל עידוני עולמים הם רק נצוצים קלים מאור זוהר עדן נחלי תענוגיה, אשרי המחכה לאור עדן זה, עין לא ראתה אלוהים זולתך, יעשה למחכה לו".


מגמת הספרות ובקורתה
בפתח הדיון על מקומו של שיר השירים בכתבי הקודש, יש להבין את תפקיד הכתיבה, והצורך בביטוי הספרותי. על כן בראשית דבריו הביע את גישתו לספרות.
"הספרות ציורה וחיטובה עומדים להוציא אל הפועל את כל המושגים הרוחניים, המוטבעים בעומק הנפש האנושית, וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו".

עבודת הספרות היא גיבושה של החוויה הפנימית, סופר מעולה מטיב לרדת לעומק הנפש האנושית ומוציא אל הפועל את המתרחש בקרבה. אותם רחשי נפש המפכים בלב רבים בצורה אילמת וסתומה, מוצאים להם ניב ושפה ביצירה הספרותית, ועל כן כל זמן שחסר גם שרטוט אחד בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל, "עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו".

אלא שיש להיזהר מהפרזה, לא כל תנועת חיים וזעזוע נפש, ראויים לביטוי ולפרסום, וכל שכן להיקרא בשם ספרות. ישנם דברים שהשתיקה יפה להם.
"אמנם הדברים הגנוזים שקבורתם היא ביעורם, להם מתוקנת היתד שעל אוזנינו לחפור ולכסות, ואוי לו למי שמשתמש ביתדו, לפעולה הפכית, למען הרבות באשה".

המצווה ליוצאי הצבא לשמור על קדושת המחנה, לחפור ולכסות "את צאתך", קימת גם בתחום הרוח לעוסקים ביצירות ספרותיות. ישנם דברים שהם בבחינת פסולת החיים, ועל כן יש צורך בביעורם. ואוי לו למי שבאותה יתד הוא חופר ומגלה דברים שהקבורה יפה להם, ומכאן הצורך בהגבלת הנושאים הספרותיים בתחומים מסוימים. את תפקיד היתד - תעשה הביקורת.
"זעזועי הנפש מצד רגשי האהבה הטבעית, שנוטלת חלק גדול במציאות, במוסר ובחיים, הם ראויים להתפרש על ידי הספרות בכל הצדדים שבהם היא מוציאה אל הפעל את הגנוזות, אבל רק בשמירה היותר מעולה מנטייה לצד השיכרון שיש באלה הרגשות, שמהפך אותם מטהרה טבעית לטומאה מנוולת".

נושאי הספרות
אומה שכליה התרבותיים מפותחים, תחום היצירה הספרותית משתרע על פני מקצועות רבים שבחיים. סקירות היסטוריות על חיי האומה בעבר ופעולתה על סביבתה, תיאור מצב האומה בהווה וקשריה לכלל האנוכיות. מחקרים וברורים בשדה החינוך, המוסר והנפש. עלילות ומאורעות, תיאורי הווי חיים, העלאת בעיות היחיד והחברה ועוד.

אילו התפרשה הספרות על כל הנושאים - ופסחה על תחום אחד, והוא, מכלול היחסים הנפשיים והרגשיים שבינו לבינה, היו בעלי הביקורת טוענים על חלל ריק בתחום יצירה זה, אשר תופס מקום מרכזי בחיי הפרט. אם טענה זו ראויה הייתה להישמע, בודאי שיש מקום לדרישה יותר רצינית - על נושא רחב יותר ומקיף יותר והוא: אהבת כנסת ישראל - לקב"ה, שהוא הכוח המרכזי המנחה את ישראל בכל הדורות, וסביב נקודה זו נעה כל ההיסטוריה הישראלית.
"מי שלא השהו אלוה חכמה, יכיר ויחוש שאי אפשר כלל לאוצר כתבי הקודש של האומה הקדושה, שכל תולדתה מלאה רישומי אהבת נפש לצור מעוזה, - בימי גדולתה על ידי חסד עליון מלא הוד, ובימי עניה ומרודיה על ידי נהרי נחלי דם ושטף צרות רבות ורעות, אשר כל אלה עוררו את האהבה חזקוה והוציאוה אל הפועל המורגש - אי אפשר בשום אופן שאלה הגעגועים לא יירשמו בספר, באוצר הכללי ששם כל הגיוני קודשנו נחיתים".

כלפי בעלי הטענה על חלל ריק בתחום היצירה שבינו לבינה, כתב:
"אמנם אם נחשב לחסרון כללי באיזו ספרות כשלא ימצאו בה אלה הרגשות הפנימיים, שהאהבה מרשמת אותם, באותה האהבה הנהוגה, - על אחת כמה וכמה ראוי לחשוב לחסרון אם אותם הזעזועים הרמים והנשאים, שכ"כ הם פועלים ופעלו, ועתידים לפעול על כל טובי בני אדם ועל כנסת ישראל בייחוד, הנובעים מאהבת אדון כל המעשים, מקור הטוב והחסד, - אם אלה הרגשות הנאהבים לא יחקקו בספר ויפקד מקומם. היש ערך לעומק רגש האהבה הזאת? היכילוהו ימים רבים, היכלכלוהו גובהי שחקים? והחסרון הזה אמנם נמלא לנו בשיר האהבה, אותו השיר שהוא קדש-קדשים, הוא שיר השירים אשר לשלמה".

התרומה הגדולה שנתן עם ישראל לתרבות העולם - הוא התנ"ך. עובדי האלילים שוכחי אלוה, לא קדמו מאומה את האנושות בהכרת הא-ל והנהגתו בעולם. כל כתבי הנבואה מעידים על בורא עולם, יודע, משגיח, ופועל. עצם קיומו של עם ישראל מהוה עדות נאמנה לכך "אתם עדי נאם ה' ואני א-ל" "כשאתם עדי אני א-ל, וכשאין אתם עדי כביכול איני א-ל". תוכחתם ונחמתם של הנביאים בנויים על קשר נצחי זה, שבין ה' וישראל. הגורל המיוחד של העם בשליחותו ההיסטורית, הגיע לשיאים דרמטיים, בנושאו את מורשתו התרבותית תוך מסירות נפש, למען אמונתו הטהורה. רגעי קידוש ה', הם ביטוי נשגב - לאהבת האומה את בוראה. זהו הנושא המיוחד המאפיין את ישראל ברוח תרבותו המקורית, ובודאי שיש תפקיד לספרות להוציא לפועל נושא זה, ולחקקו על ספר לדורות עולם. אם נושא זה לא ימצא בתנ"ך, מהו התנ"ך ללא המשמעות העמוקה של ברית האהבה בין ה' וישראל? "שיר השירים" נותן לתנ"ך את מימד העומק, את החיים המפכים בלב פנימה.

נטה אוזן לדבריו של רש"י אמן הפשטות:
"ואומר אני, שראה שלמה ברוח הקודש, שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה, חורבן אחר חורבן, ולהתאונן בגלות זה על כבודם הראשון, ולזכור חיבה ראשונה אשר היו סגולה לו מכל העמים, לאמר אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה, ומכרו את חסדיו ואת מעלם אשר מעלו, ואת הטובות אשר אמר לתת להם באחרית הימים. ויסד ספר הזה ברוח הקודש, בלשון אישה צרורה אלמנות חיות, משתוקקת על בעלה, מתרפקת על דודה, מזכרת אהבת נעוריה אליו ומודה על פשעה, אף דודה צר לו כצרתה ומזכיר חסדי נעוריה ונוי יופייה וכשרון פעליה, אשר בהם נקשר עמה באהבה עזה, להודיעה כי לא ענה מלבו ולא שילוחיה שילוחין, כי עוד היא אשתו והוא אישה והוא עתיד לשוב אליה".

ענוותנותו של רש"י אינה עומדת לו כאן, והוא מדגיש בתקיפות לפני הקורא בפתח דבריו: "ואומר אני"!, כי אין מנוס מן הפירוש האליגורי של שיר השירים, למרות שהוא בא תמיד "ליישב פשוטו של מקרא". לפי דבריו מקופלת כאן כל ההיסטוריה של העם, מעת בחירתו לעם ה' בראשית ימיו, דרך תקופת ירידתו וגלותו, עד לחזון המשיחי באחרית הימים. יחוד הגורל ושאלת גלות וגאולה, הוא הנושא המרכזי של עם ישראל, על כן הוא קודש קודשים. סביב אהבת ה' או הריחוק ממנה, נרקמה כל העלילה התנ"כית וכל מה שבה בעקבותיה, עד סוף הדורות.


בינת גמדים ערלי לב
בדורות האחרונים קמו עוררין על קדושתו של שיר השירים. מאחר ולא מצאו במגילה זו כל רמז על קדשי האומה הידועים מדורות, ולא מוזכר בה במפורש אלוהי ישראל, תורתו, אמונתו, הגיעו למסקנה שזוהי יצירה חילונית.

מה טיבו של שיר השירים, לשיטתם?
אחד סבור שהשירים מהווים אוסף משירי חתונה. שני אומר, שירי המחוללות בשילה ובירושלים בימי מועד. שלישי מוצא בה עלילה הרומזת על עיסקא כושלת בכרם. ועוד הרבו לדרוש כהנה וכהנה.

הקושי הגדול כיצד זכו שירים אלו להיכלל בתנ"ך?
כאן ההסברים מסובכים יותר מהבנת השיר עצמו. אנשי בית שני קדשוהו מחמת עתיקותו, ראו בשירים אלו את הוד הקדומים שהיה חופף עליהם מימי הבית הראשון, ובמיוחד כשחותמו של שלמה המלך עליהם, אח"כ באו המפרשים ופירשוהו בדרך אליגורית, ונתקדש השיר על האומה.

כל מי שמכיר ולו במעט, את עולמם הרוחני של חכמינו, את עינם החדה, תבונתם ועומק לבם - יודע את הגיחוך שבדברים אלו. כאילו דברים שבקדושה תלויים במידת עתיקותם, ולא בתוכן עצמו ובדרך הופעתו. כל עיקרה של הפלוגתא אודות קהלת ושיר השירים "אם מטמאין את הידיים אם לאו", תלויה בשאלה אם חכמתו של שלמה הן, כלומר יצירה אנושית, או ברוח הקודש נאמרו, ודינם כמו שאר כתבי הקודש שגזרו עליהם שיטמאו את הידיים.

אלא שכאן יש להשיב עליהם - לא כתשובה לשאלות, ולא בהפרכת הראיות, אלא בגישה העקרונית לנושא זה.

"וכמו שמי שהוא חמור לאהבה, לא יחוש מה יחפצו משוררי האהבה בשיריהם הפרטיים, ואם הייתה בידו יכולת להשפיל את געגועיהם עד כדי טעימת חושו הגס היה עושה כן בשמחת לב ונפש חפצה - כן מי שלבו ערל ומוכרח להיות כן, מפני שלא טעם להתנשא אל מרומי הגיוני קודש, ולא חש מעולם נעם אור אהבת צור כל העולמים - איש נבל ולא חכם כזה, לא יוכל להכיל את הרעיון, כי אלה הגעגועים הרבים הפרטיים שב"שיר השירים" המה רשמים של האוצר הגנוז בנפש כלל האומה, אשר בחר לו ה' לשמו ולזכרו, מפני שאיננו מרגיש כלל שום חסרון בהיפקד מקום אלה הרגשות אשר לא ידעם".

טעותם של העוררין על קדושת שיר השירים נובעת מן העובדה שמעולם לא חשו אהבת ה' באמת, על כן, הם אינם מרגישים בחסרון נושא זה בתוך כתבי הקודש. זרה לרוחם העובדה שהאומה מתרפקת על א-להיה מאז גלתה מביתה, והיא שבה ומבקשת את אישה הראשון כי טוב לה אז מעתה. כל הציורים השונים שבשיר השירים - הם נטויים לערגה זו. וכשם שהאיש ההמוני, השקוע בתאוותיו, ובלשון הראי"ה "חמור לאהבה" - לא יבין לעולם מה יחפצו משוררי האהבה בשיריהם, מאחר ולא טעם - אהבה אצילית, על כן הוא מפרש את מושגי האהבה הטהורה בשפתו הגסה, כשם שהוא חש אותה. כן מפרשים ערלי הלב - את שיר השירים בשפתם הם, כי הם אינם מסוגלים להרגיש את הגעגועים הרבים של האומה לא-לוהיה. המשל השני שצייר הראי"ה, יבהיר את הבדלי הגישה העקרוניים שבנושא זה.
"אבל מה נמוכים הם הגמדים בעלי עיניים טרוטות, הזוחלים סביב לשדרת האבנים התחתונה של מגדל עופל ורושמים את קומתו, אשר לעב תגיע, רק כדי פשיטת ידם הקטנה, ומעוף עינם שדוק ותבלול שמו עליה מצור. ואם מראש מגדל עופל יוגד להם שרואים את הכוכב מלא הוד ויפעה, מיד יחליטו כמה נמוך הוא הכוכב הנהדר".
מבחינת העניין דומה משל זה לקודמו. האדם דן מהרהורי לבו, ומסקנותיו בהתאם לתפיסתו ומושגיו. ה"גמדים בעלי העיניים הטרוטות" דומים לערלי הלב, שהגדירם כ"חמורים לאהבה", הדנים על שירת המשוררים בהתאם לחושיהם הגסים ותאוותיהם החומריות, שלעולם לא יגיעו לטעם ספרותי מעודן, כל זמן שהם עסוקים בחוש המשוש, שהוא חרפה לנו. וכן ה"גמדים" יעריכו את יופיו של הכוכב משדרת האבנים התחתונה של המגדל, ולא כעומדים בראשו, שהם השיגו את האהבה בצורתה העליונה, באהבת הבורא, שהיא לאין ערוך גדולה מהאהבה הפשוטה המגולמת במציאות. הוא הדין גם ביחס ל"שיר השירים" - הוא מקובל בעיני חכמינו העומדים בראש המגדל כ"קודש קודשים", ואילו בעיני דרי מטה, המערערים על קדושתו, הוא נחשב כשיר חילוני מובהק, מאחר שמעולם לא התנסו באהבת ה'. כל אהבה עליונה - תצויר בעיניהם בהתאם לניסיונם הם, ולא מעבר לזה.

המשל השני מוסיף על הראשון, בזה שהוא מבליט את יתרונם של העומדים בראש המגדל ורואים מקרוב את יופיו של הכוכב, ולכן סמכותם קובעת. תפקידם של ה"גמדים" להרכין ראשם ולהכיר את מדרגתם הנמוכה - ולציית לגדולים מהם.

מאידך, בדורות האחרונים התקוממו ה"גמדים" וטענו כנגד יושבי המגדל: ראשכם הגיע השמיימה - ואתם אינכם מוצבים בארץ, רחוקים אתם מן המציאות הפשוטה, עליתם להיכלי שן ולארץ לא הבטתם, מה אתם מבינים ב"פשט" של שיר השירים. ובלשונם נצטט:
"דורות עגומים, נטולי טבע ונטולי חזון, שלא יכלו שאת חריפות בשמה של דמות חמד זאת, עמדו ופרשו עליה סדין של אלגוריה".
כדי להשיב עליהם, לבל יהיו חכמים בעיניהם, נעמיק בדמות דיוקנו של ר' עקיבא ונשפוט על כוח הכרעתו:
"חס ושלום, לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא יטמא את הידיים, שאין כל העולם כולו כדאי כיום שנתן בו שיר השירים, שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים".


דמותו של בעל השמועה
"כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה עומד כנגדו" (ירושלמי שבת א,ב).
ראינו שתי הערכות שונות זו מזו, מן הקצה אל הקצה, ביחס לשיר השירים. דורשי הפשט - אינם משלימים עם מציאותו של הסוד הנעלה מהם. דורשי הסוד - הנמשל, מבטלים את מציאותו של הפשט. אין אפשרות לגשר בין שתי הגישות - אלא להכריע ביניהן.

בין הארבעה שנכנסו לפרדס - היה ר' עקיבא היחיד שנכנס בשלום ויצא בשלום הוא יובילנו בדרך אמת - ללא פגע, גם בנושא זה.
"אמנם כנטף מני ים, כזיק אחד מלהב אש שעד לב השמים, כאות אחת מספר גדול ורחב ידיים, ידע איש אשר כה רמה נפשו להעריך גם כן את האהבה הפרטית הטבעית בערכה הטהור, והיו לו האהבה הטהורה הטבעית, האהבה הלאומית הנאורה, והאהבה הא-להית הקדושה ומלאה הוד, ערוכות במערכה "כמגדל דוד בנוי לתלפיות".
ר' עקיבא היה מאותם העומדים בראש המגדל - שידעו והכירו את כל נדבכיו.
"האדם אינו חי בבשר ועצמות בלבד, גם השמים אינם מאירים בכוכב אחד, כן האדם לא יתנהג כל ימיו במידה אחת".
שלמות האדם נוצרת ע"י הרמוניה בין כל כוחות הנפש, ותיאום מדויק ואחראי ביניהם. אצלו היו ערוכות כל האהבות כמגדל דוד בנוי לתלפיות - אחוזות זו בזו - תוך שמירה מהפרזת יתר בכוח אחד, על חשבון משנהו. אחרת - יאבד המגדל את שווי משקלו - ויהרס.

סיסמתו הגדולה: "ואהבת לרעך כמוך" - "זהו כלל גדול בתורה" - היא מפתח להבנת תורת חייו ויש ללמד מהם גופי הלכות. על ג' אהבות יסודיות מעמיד הראי"ה את דמותו של ר' עקיבא, שהיה מ"אבות העולם":

א) אהבה טבעית טהורה
ב) אהבה לאומית נאורה
ג) אהבה א-להית קדושה

נפענח אהבות אלו - בהתאם לנאמר בחז"ל - ונקבל את דמות דיוקנו.

א. אהבה טבעית טהורה
ארבעים שנה היה ר' עקיבא רועה, לא נעלמה ממנו הרגשת עולם הטבע כפשוטו. אהבתו לרחל בת כלבא שבוע, הייתה אהבה טהורה, לא הייתה תלויה בדבר, בודאי לא בעשרו של כלבא שבוע, שהדיר את בתו הנאה מהם מפני שנשאה אליו. בימות החורף היו ישנים במתבן - והיה מלקט תבן מתוך שערותיה. ללא ספק שאותה תקופה העמיקה את קשר הנפשות. ר' עקיבא הבטיח לה תכשיט יקר "ירושלים של זהב" - זוהי העטרה הנפלאה - שנתקנאה בה אשתו של רבן גמליאל, ולא זכתה בה, מפני שלא עשתה - כמעשה רחל, שהייתה מוכרת מחלפות ראשה - כדי שר' עקיבא יעסוק בתורה. נכונות בלתי מסויגת - ללמוד התורה, גלתה רחל - בהשארה י"ב שנה בודדת, ואח"כ י"ב נוספות, מחמת זה הקנו לה את תורת ר' עקיבא ותלמידיו "שלי ושלכם - שלה הוא".

כל המתבונן בפרשה זו - יתרשם מעומק הרגשות - וכנות היחסים ההדדיים ששררו בביתו של ר' עקיבא, שנבנה על אידיאל רוחני, טהור.

ב. אהבה לאומית נאורה
לא רק נאה דורש היה ר' עקיבא, אלא מקיים כפשוטו את הכלל הגדול שבתורה - על אהבת הרע. מספר עליו ר' יוחנן בן נורי - שהרבה פעמים קבל עליו לפני רבן גמליאל ביבנה, וכל פעם הוסיף ר' עקיבא באהבה אליו. כשם שאהב כל אדם מישראל - כן אהב את העם בכללו. הוא התייצב לימינו של בר-כוכבא במרד נגד רומי. ובלשונו של הרמב"ם:
"ר' עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה. והוא היה נושא כליו של בן-כוזיבא המלך. והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח".
השאיפה לגאולת העם מלאה את לבבו הגדול, והוא נרתם במלוא כוחותיו - למען הגשמת החזון המשיחי של ישראל.

ג. אהבה א-להית קדושה
כיצד אדם מקיים "ואהבת את ה' א-להיך" - תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך... שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו. שקידתו העצומה בתורה - נבעה מאהבתו לבורא עולם. מעולם לא אמר: "הגיע עת לעמוד"! בבית המדרש, חוץ מערבי פסחים וערב יום הכיפורים. בשעה שגזרה מלכות איסור על לימוד תורה - הקהיל קהילות ברבים, למרות הסכנה הרבה הכרוכה בדבר. תפלתו - הייתה גלום של דבקות עצומה בבורא "אדם מניחו בזוית זו, ומוצאו בזוית אחרת", כמובן שבציבור היה מקצר מפני טורח הצבור. דבר מותו הפך לסמל של מקדשי ה', ולאחד הגלויים הגדולים שהיו לישראל בדורות.


"משמת ר' עקיבא - בטלו זרועי תורה"
(סוף סוטה)
לאחר שמזדקרת לפנינו דמותו הענקית של ר' עקיבא, מתערערת טענת ה"גמדים" - כנגד יושבי המגדל שהיו "נטולי טבע". קשה לומר על דמות כמו ר' עקיבא שלא הכיר את המציאות הטבעית הפשוטה - וכן את המציאות החברתית של האומה - וכן את המציאות העליונה, העל-טבעית. ר' עקיבא הקיף את תרבות עמו לכל גווניה וגילוייה השונים "כולהו אליבא דר"ע". במותו כאב את כאב כל הדורות העולים על מוקדי אש. הוא ירד לעומק החזיון שנקרא ישראל, והיטיב לדעת מהי רוח ישראל וספרותו. מפיו יצאה המחאה התקיפה - ביחס להערכת שיר השירים "חס ושלום, לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים".

הוא העריך את האהבה הטבעית, אשר רבים רואים בה חזות הכל, רק "נטף מני ים, כזיק אחד מלהב אש שעד לב השמים, כאות אחת מספר גדול ורחב ידיים". כלומר, היא מהוה רק ביטוי זעיר למה שמתרחש באמת בעומק הנפש. היא שביב קטן מהבערה הפנימית לצור עולמים. אין לבטל את האהבה לאישה, אלא יש לדעת את הפרופורציה בין האהבות. להכיר את הרבדים הנמוכים - והגבוהים של המגדל המתנשא למרומים. הוא שהכיר את כל נדבכיו של מגדל דוד הבנוי לתלפיות" - קובע מה עקר ומה טפל, ולא "ערלי הלב" - ה"גמדים" שהכירו רק את חלקו התחתון.
"אמנם, מי שבעת שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל יוכל להשיב: "כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה 'ובכל נפשך'... מתי יבוא לידי ואקימנו" ולהאריך באותה שעה ב"אחד" עד שיצאת נשמתו, רק הוא יכול לומר שאין כל העולם כולו כדאי כיום שנתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים!".

איש חזון
כן נופלת הטענה השניה "נטולי חזון". ר' עקיבא היה אחד מהלוחמים הגדולים להרמת קרן ישראל וכן היה מן הצופים למרחוק את חזון שיבת ציון.
"אבל טהורי לב, המה יראו את רבי עקיבא בגדלו, את ר' עקיבא המשחק בראותו ששועל יוצא מבית קדש-הקדשים, מפני שלנפשו הענקית קרוב היה העתיד הרחוק, את ר' עקיבא המלא צהלה לקול המונה של רומי, מפני שהאהבה האלקית הנובעת מעומק לבו הרחב כים, הורתהו עד כדי מלא ציור חי, כי רומי ואליליה כליל יחלופו ואור ציון לעד יזרח. האהבה בתענוגים למחזה העתיד הודאי מלאה את לבו הטהור עד כי לא הניחה לו מקום גם לאנחת לב על ההווה המרעיד, שהכירו רק כעב קל על פני החמה הברה בשחקים. ורק ממקור אותה נפש, שנשמתו יצאה ב"אחד" יצאה ההחלטה "שכל הכתובים קדש ושיר-השירים קדש-קדשים!".
ואנו נענה אחריו:
ר' עקיבא ! כל הפורש ממך ומתורתך כפורש מן החיים.