שתי אסכולות בשאלת הגבולות

פרופ' הראל פיש

ניב המדרשיה י"ב (תשל"ו-ז)

תוכן המאמר:
האסכולה ה"ניצית"
הצד ה"יוני"
מי יכריע?
לאור התמורות

תקציר: ניתוח של העמדות ה"ניצית" וה"יונית" בציבור הדתי-לאומי לגבי גבולות ישראל.

מילות מפתח: ארץ ישראל השלימה, נסיגה


השאלה אם לקיים או לא לקיים גבולות "ארץ ישראל השלמה" הועמדה עבור הציבור הדתי - או חלק ממנו - מאז מלחמת ששת הימים כשאלה הילכתית.

וכאן ישנן למעשה שתי אסכולות. האחת, האסכולה ה"ניצית", קושרת את השאלה עם מצוות העשה (לפי המנין שהרמב"ן מונה את המצוות) לרשת וליישב את הארץ, ועם האיסור הידוע להעביר את הבעלות על בתים ושדות בארץ ישראל לזרים (משום "לא תחנם", דברים ז', ב'), והמסקנה היא שאין מקום לוותר על שטתי ארץ ישראל כאשר הם חוזרים אלינו בדרך זו או אחרת, ומכוח המצוות הללו חייבת מדינת ישראל לקיים את שלטונה על כל שטחי הארץ החדשים.

האסכולה האחרת, ה,,יונית", אינה מכחישה את תוקפן של שתי המצוות שנזכרו לעיל, אבל הרבנים האלה אינם רואים את עצמם מוסמכים להסיק מזה מסקנה צבאית או פוליטית ברורה, וזאת בגלל החישוב של "פיקוח נפש" הדוחה, כידוע, את כל מצוות התורה פרט לשלושה איסורים כבדים ביותר (שפיכות דמים, גילוי עריות, ועבודה זרה).

האדם בישראל נזהר באיסורים אלה בכל מצב שהוא, ועליהם נאמר "ייהרג ולא יעבור". לא כן הדבר לגבי העברת הבעלות על שטחי ארץ ישראל. על זה חל הכלל של פיקוח נפש. יתירה מזו, אם ידובר על "פיקוח נפש האומה" - דהיינו, סכנה לעם כולו עקב שמירת המצוות, אז, כמובן, שאין התורה דורשת מאתנו במחיר כזה להחזיק בארץ ישראל בולה ולמנוע העברת שטח זה או אחר לבעלים זרים.

לפי האסכולה הזאת, נשארת אם כן, רק שאלה אחת: מי יקבע אם במצב שלנו היום קיים החשש של "פיקוח נפש הכלל", שהיה צריך להביא אותנו לנסיגה? והתשובה היא שכאן יקבעו ויכריעו המומחים למיניהם, מומחים לפוליטיקה ומומחים לענייני צבא, ועל פי התורה שיגידו לנו נעשה. והיה אם יחליטו לוותר נוותר, ואם יחליטו לעמוד נעמוד. למה הדבר דומה: לחולה שיש לחלל עליו את השבת. כאן קובע הרופא אם חל על המחלה שלו דין "פיקוח נפש" אם לא. אנשי צבא ופוליטיקה הם כביכול הרופאים של מצבנו היום.

אני מציג את הדעות האלה בקווים כלליים כפי שהן הובנו על-ידי הציבור הרחב ומבלי להיכנס לכל הפירוט ההילכתי (וגם מבלי להיכנס להבדל בין "פסקי דין" ל"דעת תורה" שהוא כמובן חשוב), והשאלה שלי היא: מה טיב המחלוקת הזאת? מבחינה תורתית-דתית כלום הועמדה השאלה במקומה הנכון? האם כללי הריון המשפטי הזה אכן רלוונטיים לבעיה הנידונה?


האסכולה ה"ניצית"
נשאל קודם כל את האסכולה ה,,ביצית". האם באמת קיים דמיון בין עניין מכירת קרקעות, שהיא שאלה משפטית רגילה ובין שאלת ההגנה או הויתור על שטחי מולדת שהיא שאלה קיומית-לאומית? בזמן מלכות ישראל, כמדומני, נמסרו שאלות גורליות כאלו להכרעת המלך שעליו היה להיועץ עם הכוהן הגדול והסנהדרין לפי "משפט האורים" (ראה במדבר כז; כא; וראה מסכת יומא דף ע"ג). עניינים מסוג זה אם כן אינם שייכים למישור הילכתי רגיל אלא הם הרבה יותר חמורים. אם יחליט הסנהדרין על מלחמה הוא יחליט על שאלת חיים ומוות, על שאלת קיום, והחלטתו יכולה לגרום בהחלט מחיר כבד של חיי אדם. ואם מצד שני הסנהדרין היה ממליץ במשפט האורים על "נסיגה" ברגע מסוים של סכנה, לא נראה שהחלטה כזאת הייתה פוגעת באיסור הרגיל על מכירת קרקעות והעברת הבעלות עליהם לזרים.


קיצורו של דבר, יש כאן שני מישורים, האחד ממלכתי-קיומי, והשני משפטי-הילכתי ושימת הדגש על הבחינה המשפטית-הילכתית מחלישה את הטיעונים של האסכולה ה,,ניצית" בעיני רבים, דתיים ולא-דתיים כאחד, שאינם רואים את השאלה המדינית הגדולה שלנו היום כעניין השייך לתחום של היתר ואיסור רגיל אשר לגביו אפשר לשאול שאלת חכם ולפעול על פי ההלכה הפסוקה של השולחן ערוך.


כאן כאמור, הצד החלש של האסכולה ה,,ניצית", אבל יתרונם הגדול הוא בזה שבעלי אסכולה זו רואים את שאלת ארץ ישראל והשמירה עליה כשאלה דתית בעיקרה שאין להוציאה מהתחום האמונתי ולהפקירה בידי סתם פוליטיקאים, וסתם אנשי צבא. אפילו אם אמרנו ששאלות מסוג זה שייכות למישור ששמו "משפט האורים" הרי גם זה מוסד ממוסדות התורה והאמונה, ששם החישובים אינם פוליטיים גרידא, אלא חישובים בתחום הדת והאמונה, ואם המוסד הזה בטל בימינו אין זאת אומרת שהגישה בטלה שהעיקרון של "משפט השרים" בטל עבור היהודי המאמין בתורה ובנביאים. יהודי כזה חש מטבע הדברים שאמונתו מחייבת אותו דוקא בשאלות הגורליות של ימינו. ושהביטחון בה' שהוא מושיע ישראל וגואלו הינו יסוד שחייב לתת את אותותיו בהכרעות מעשיות ובהילכי רוח מדיניים וצבאיים. בבטאם את הבחינה הזאת של "דעת תורה" מבטאים הרב צ"י קוק, הרב הראשי גורן, ואלה העומדים לצידם לא רק חישוב דתי לגיטימי אלא אף עיקרי אמונתנו.


הצד ה"יוני"
הצד השני במחלוקת, כלומר הצד ה"יוני" - יוצא כאילו מההנחה שאין כאן בעיה הילכתית רגילה, ובהיותה קשורה עם חישובים מדיניים צבאיים הוא מעביר את האחריות האופרטיבית ל,,מומחים" בשטח הזה, אבל למעשה החשבון ההילכתי-טכני הוא הרבה יותר צר אצלם מאשר אצל ה,,ניצים". כל העניין מצטמצם אצלם בשאלת "פיקוח נפש" - דהיינו, ההיתר הניתן בדין לעבור על איסורים לשם הצלת נפשות. וניתן לשאול: כלום המיכאניזם ההילכתי של "פיקוח נפש" תופס בשאלה הנידונה? האם באמת השאלה של לסגת מירושלים ומערי יהודה קיימת באותו מישור כמו השאלה של לחלל או לא לחלל את השבת עבור החולה הזקוק לטיפול?! כלום שאלת "פיקות נפש" הייתה צריכה לעמוד לנגד עיניהם, למשל, של מורדי גיטו וארשה בזמן שהחליטו מה שהחליטו. או לנגד עיני מגיני כפר עציון בזמן מלחמת השחרור? אם ננסח כך את הבעיות נגיע לאבסורדים. היה יוצא שאולי מתתיהו ובניו המכבים לא היו צריכים להתקומם נגד היוונים, ושבזמן המצור על ירושלים בימי חזקיהו המלך היו צריכים להיכנע לסנחריב ולא לסכן את חיי האומה על-ידי עמידה עיקשת על עצמאותם! כמובן שכאן הגענו שוב לתחום ששמו "משפט האורים" או יותר נכון מצוות קידוש השם, אשר שם אין המיכאניזם של "פיקוח נפש" תופס בצורתו הרגילה.

אין ספק שהבחינה הזאת של הבעיה לא נעלמה מעיני הרבנים הגדולים שעסקו בה וקבעו כאן את היסוד של "פיקוח נפש האומה". הם יודעים היטב שבשאלות גורליות עם ישראל תמיד נטל חייו בכפיו והאמין שדרך הגאולה היא גם דרך הסכנות. אבל למה אם כן, הם אינם מוכנים להתיחס לשאלת ארץ ישראל וגבולותיה היום כשאלה כזאת - שאלה של אמונה, דהיינו אתגר דתי-אמונתי ממדרגה ראשונה? למה אינם יוצאים בקריאה המסורתית: "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו" תשובתם תהיה בודאי שכל עניין "משפט האורים" פשוט אינו תופס בזמן הזה, בהיותו תלוי במוסדות כמו בית המקדש, הסנהדרין, והכהונה הגדולה אשר אינם קיימים עוד. ומשום כך אין למנהיגות הדתית בתורת שכזה מעמד בקבלת הכרעות בתחום המדיני.


מי יכריע?
תשובה כזאת כפי שניסחתי אותה נראית הגיונית. נכון הוא שאין לנו סנהדרין וגם אין סיכוי שהמוסד הזה יקום מחדש בקרוב. אבל התשובה היא בכל זאת תשובה מתחמקת, שאינה יכולה להניח את דעתו של הציבור המאמין, החי את המאורעות של ימינו. קודם כל עלינו לשאול: מי הם ה"מומחים המדיניים והצבאיים" שעליהם יש לסמוך במשבר הנוכחי? חטיבה אחת של מדינאים ואנשי צבא יאמרו לנו שהסכנה הגדולה לקיומנו תבוא אם לא ניסוג מירושלים, ומיהודה ושומרון. חטיבה אחרת של אנשי צבא ומדינה, לא פחות מכובדת ומרשימה, תאמר לנו שסכנת כלייה אורבת לנו דוקא אם ניכנע ללחצים וניסוג מהשטחים. מי הם, אם כן, המומחים הנכונים אשר את דעתם עלינו לקבל? אם נבדוק כישורי ה"מומחים" למיניהם, נראה שאין כאן, וגם לא תיתכן, גישה מדעית ואוביקטיבית כמו בעניין הרופא והחולה. כל אחד מביא לשאלה הנידונה את המטען האידיאולוגי שלו. אנשי השמאל קובעים את עמדתם על פי השקפתם שהיא - אם ננסח אותה בקצרה - שלום ואחוה עם הערבים כמטרה עליונה. אנשי ה,,ימין" קובעים את עמדתם על פי עמדתם האידיאולוגית הנותנת עדיפות לעצמאותו ולכבוד הלאומי. בשני צדדי השביל הצר שאנו דורכים עליו פעורות תהומות. אחד אומר לנו לדרוך בכיוון זה, ואחר אומר לנו לדרוך בכיוון השני - איש איש לפי השיקולים האידיאולוגיים שלו. המצב הוא בדיוק מצב אכסטנציאלי, דהיינו מצב של אי-ודאות לגבי התוצאות של צעד זה או אחר, אבל בכל זאת אין אנו פטורים מחובת ההכרעה.

האם במצב שכזה דוקא קול האמונה היהודית הבסיסית יהיה משותק? כלום במצב שכזה חייבים גדולי התורה לעצום את עיניהם ולהעביר את ההכרעה ל"מומחים" המדומים, דהיינו לאנשי המפלגות החילוניות - שיקבעו בסופו של דבר על פי השיקולים האידיאולוגיים שלהם? האם ייפקד רק מקומה של היהדות הנאמנה כאשר תוכרענה השאלות הגדולות האלה? אתמהה!


העברת ההכרעה למומחים פירושה גם שהאסכולה הרבנית הזאת מתעלמת מדרך קבלת החלטות בחברה דימוקראטית. פה אין מלך או שליט שהוא הכל יכול. האזרח חייב להשתתף בהכרעה. הוא נושא באחריות עבור עתיד האומה - אחריות שהוא אינו יכול להעביר למומחים. או אם תרצה, כולנו "מומחים". המדובר במצב בין-לאומי וצבאי אשר מרכיביו העיקריים ידועים לכולנו. כולנו חשים את הסכנות וכולנו נשלם את המחיר עבור שיקולים מוטעים. ואם לדבר במונחים יותר קונקרטיים, הרי יש לנו קואליציה היום של מפלגות היושבות בממשלה. כולן משתתפות בהכרעות הצבאיות והמדיניות, וביניהן המפלגה הדתית-הלאומית. לא זו בלבד שמותר לה להביא בחשבון את יסודות התורה והאמונה, אלא חובה עליה לעשות זאת. לשם כך היא נבחרה, ולשם כך היא יושבת בשלטון. נציגיה לא נבחרו על מנת להכריע לפי השקפת עולמו של קרל מרכס, ואף לא על פי עמדתו של ז. ז'בוטינסקי, אלא חובה עליהם ליישם את האמונה היהודית-דתית שלהם בחיי יום-יום של המדינה, לרבות השאלות הגדולות של ענייני חוץ וביטחון, ואולי בראש וראשונה לגבי שאלות אלו, כי אצלם ה,,ביטחון" לא יכול להיות לעולם ביטחון סתם אלא ביטחון תרתי-משמע.


לאור התמורות
האמת היא שהרבנים הדגולים האלה מאסכולת "פיקוח נפש", רוצים להתחמק מאחריותם ולהעבירה לאחרים - ה"מומחים לביטחון". הם מודיעים לנו אפוא שאינם מוכנים ליחס משמעות דתית למאורעות הגדולים של ימינו, כולל מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. הם אינם מוכנים לראות בהתרחשויות אלו "דרך לעבור גאולים" - דבר שהיה מחייב אותם לנקוט עמדה לגופן של השאלות המדיניות. גישה זו דומה לגישתם של חלק מגדולי התורה בימי ראשיתה של הציונות, שלא הכירו בתנועה הציונית ובמפעל התחיה בארץ ישראל "דרך לעבור גאולים" ולמעשה הפקירו את עניין שיבת ציון בידי המחנה החילוני. ההשוואה הזאת מצערת ומדכאה אבל אין מנוס ממנה.

מתוך ראיה רטרוספקטיבית ניתן לקבוע היום שהתנגדותם של ראשי "אגודת ישראל" משנת תרע"ב ואילך לא הביאה ברכה לעם ישראל, במשך שלושים שנה עמדו בצד, והרי היו אלה שנים גורליות - וחזרו בהם ושינו את עמדתם מן הקצה בשנות מלחמת העולם השנייה. אז הכירו במשמעותן הברורה של התרחשויות אותם הימים. השואה באירופה לא השאירה להם ברירה אלא להצטרף למפעל הציוני ולתת ידם להקמת מדינת היהודים. מאז, השוללים את הציונות במחנה הדתי הם מיעוט - השוליים בלבד. שכן ההיסטוריה אמרה דברה.

אפשר היה לצפות שגדולי התורה בדורנו לא יחזרו על אותה טעות טראגית של ראשית ימי הציונות. אם למדנו לשמוע את קול אלוקי ישראל מדבר אלינו מתוך אש ההיסטוריה, אל לנו היום לאטום את אוזנינו ולהתנהג כאילו אין משמעות דתית למאורעות הגדולים והנפלאים של ימינו: למלחמת ששת הימים, לישועה הגדולה של מלחמת יום הכיפורים ולאיחודה של ירושלים. לא חלום תעתועים הוא שהתרחש לעינינו, כי אם מהפכה בחיי עמנו. עינינו רואות את הקולות, ועינינו רואות את עמוד האש המאיר לנו את הלילה. אם הציבור הדתי לא יגיב בקול ענות גבורה, והיה כאילו הסכים עם שונאי ישראל הטוענים שהתורה ולומדיה שייכים אך ורק לעבר, וכי אין ליהודי הדתי חלק בעתיד האומה. ולגירסה כזאת רוב מנינו ובנינו של הציבור הדתי לא יתן את ידו.