"אדני העבר - יסודות עתידנו"
יחיאל שרמן
"בשדה חמד", תשנ"ט, גיליון 1
מאז חזרתי ממסע הזיכרון בפולין ובליטא שיזמה ישיבת "בר-אילן" בתל-אביב בסיסמת "אדני העבר - יסודות עתידנו" - חוזרים ומציפים אותי זיכרונות, מראות, חוויות, קולות, מחשבות, הרהורים ומסקנות. ללא סדר וללא כיוון. והם באים והולכים, בלילה וגם ביום. פה תמונה ושם הרהור, פה מחזה בלהות ושם דמות רבנית הרואית נשגבה, אחד מיני רבים מגדולי יהדות פולין, בת אלף השנים.
שוב ושוב מגיע אני למסקנה, שחשיבות הנסיעה אינה ב"איך היה", אלא בראש ובראשונה, ב"איך יהיה". איך ישפיע "המסע" עלי ועל התלמידים בעתיד. משמע, יותר משנסגרו מעגלים - נפתחו מעגלים. יותר מפירעון חוב למתים ישנה פה התחייבות לחיים ואלו שזורים באלו.
מסמך זה הוא ניסיון להעלות שברי מראות וגלים של סערות נפש, פיסות של חוויות וקטעי מחשבות, כדי לשתף עמיתים במה שמתחולל במוחו, בנפשו, בלבו וגם בגופו של איש חינוך, צבר יליד הארץ, הנחשף לחוויית גיא ההריגה זו הפעם השנייה - חוויה שעומקה מי ישורנו.
עשרה ימים בעלי עוצמה וחוויה מעולם אחר. עשרה ימים בהם ניתנה לנו האפשרות לחוש קמעה ולנסות להבין את אשר אירע "שם" כדי לקיים "לזכור ודבר לא לשכוח".
פעם נוספת דורך אני על אדמת פולין, זירת הרצח ההמוני המזוויע ביותר בתולדות האנושות. כמו במגנט אני נמשך ללמוד, לראות ולגעת בשרידי עברה של קהילה מפוארת שנבנתה במשך 1000 שנים ובאחת - הוכחדה ביד זדונית וכעשן פורח - נעלמה כלא הייתה.
על אנטישמיות של אז ושל היום
לודז', ביאלסטוק, ורשה, וילנה, קובנה, סלובודקה, קוצק, לובלין, ליז'נסק, לנצוט, קרקוב - כולן ערים ועיירות המוכרות לך מן הספרות העברית של י.ל. פרץ, שלום עליכם, עגנון ודומיהם. ערים בהן חיו ונשמו רבבות יהודים, בהן גדלו למדו והתחנכו ילדי ישראל בת"ת, ב"חדרים" בישיבות, בהן הקימו בתים, בהן קיימו חיי קהילה לתפארת ובחטף - נעלמו.
ומתחילות המחשבות: תחושת השפלה ועלבון מציפים אותך, לדעת כי סתם כך קם עם - רשע, ממציא את "הפתרון הסופי" ומחליט "להשמיד, להרוג ולאבד" עם אחר, רק משום שיהודי הוא, שאיננו 'ארי'.
סתם?! לא! שוב תופעה של אנטישמיות! אך אנטישמיות מעולם אחר! עולם אכזר כל כך, שלא ידענו עליו עד כה!
אז מהי אנטישמיות? האם מסוגל אתה לקלוט מהי? האם סתם כך בשל שנאה מחליטים ליצור גטאות, לקיים אקציות באומשלגפלאץ, להסיע רכבות משא מלאות אדם, להקים מחנות השמדה ולארגן מכונת חיסול משומנת ומתוכננת בדייקנות אכזרית כל כך והכל כדי להשמיד עם שלם רק כי יהודי הוא?!
הכל עובר אל מול עיניך ועדיין איך יכול להאמין...
פעם שנייה אני בפולין ובלא להבין מדוע וכיצד, אני נמשך למקומות בהם כבר בקרתי כדי לומר שוב ושוב בקול, בגאווה ובזקיפות קומה - קודם כל לעצמנו ואחר כך גם לאומות כולן - "לא הצלחתם"! "אנחנו כאן"!
... נכנסים לשערי בירקנאו , לבוש אני בחליפה ובעניבה וכולנו זקופים, נושאים דגלי ישראל, גבוה מכל גבוה, צועדים בגאווה תוך שירת "אני מאמין"! אנו - בניהם, נכדיהם וניניהם של שני מיליון היהודים שנטבחו באושוויץ-בירקנאו, אנו צאצאיהם של מיליון היהודים שנרצחו ונעלמו באדמות טרבלינקה, של 400,000 היהודים שהועלו על המוקד במיידנק.
... ושוב אתה שואל: "למה"? "על מה"? ושאלה זו טורדת בלא לתת מנוח...
...בית כנסת בלודז' בשעת ערב מאוחרת. בכניסה פגשנו קבוצה בת 10-15 בני נוער מקומיים שהגיבו כלפינו בתנועת "מועל יד". איש מאנשינו לא הגיב להתגרות המכוונת כפי שהורונו לנהוג. אך, סיפר לנו המאבטח שליוונו במשך המסע, כי בשעה שביכינו את קהילתה של לודז', הוא שנותר בחוץ, שוחח עמם ושאלם "מדוע"? השיבה לו בחורה כבת 20: "אנחנו שונאים אתכם"! "מדוע"? "בגין מה"? גם המאבטח ניסה להבין וגם הוא לא הצליח.
מששאל המאבטח את הפולנים: "מדוע אתם משתמשים ב"מועל-יד", הרי גם אתם סבלתם מאותם גרמנים נאצים?!" לא הייתה להם תשובה, אף לא לאחת מן השאלות. סתם כך אנטישמיות לשמה. שנאה סתמית ליהדות וליהודים ברחובה של לודז' תשנ"ח.
... ושוב זיכרונות העולים במוחי באי סדר גמור... שלא על פי לוח זמנים. לפני כ-10 שנים בקרתי, בביקור רשמי מטעם הסתדרות המורים, בגרמניה. בסיור בבית ספר בכיתה י"א בקשנו מתלמידים שיציינו מה ידוע להם על יהודים ויהדות. מה שאנו קוראים "סטיגמות" ו"אפיונים". נדהמנו ממה שגילה לנו הלוח הדומם שהתמלא חיש מהרה, בכל הסממנים האנטישמיים האופיינים. ורק לחשוב שהתלמידים הגרמנים ההם השיבו בשלילה גמורה על שאלתנו אם פגשו יהודי מעודם?.... האין זה מתמיה?!
מה שעובר לך בראש - אז וגם היום - היא שוב השאלה: האם זו אותה אנטישמיות? האם יש בגילויים אלו של שנאה לשמה נוסח תשמ"ח - תשנ"ח - לעורר התייחסות? חששות? דאגות?... אנטישמיות תשנ"ח!
פיסות ושברים מן הזוועות
...לנצוט - כאן חיו אלפי יהודים ומה שנותר הוא בית כנסת אחד לזיכרון, קדיש, פרק תהילים ו"אל מלא רחמים",...
...טיקטין (טיקוצ'ין) - קהילה בת 3000 יהודים נעלמה כולה בלילה אחד. אותו לילה בו הובלו במשאיות ליער לופוחובה, שם נרצחו ונקברו כולם עד אחד. בלילה אחד ירד הכורת על 3000 איש וכל שנותר כאן בטיקטין הוא עוד בית כנסת מפואר, שלוש חלקות מגודרות ביער לופוחובה ומצבה אחת בתווך, לזכרם.
...בליטא לא היו מחנות השמדה, אך גם כך ידעו הנאצים הארורים לחסל מאות אלפי יהודים בדם קר.
... יער פונאר - כאן ביער, בפאתי העיר וילנה, בירת ליטא, נרצחו 70,000 יהודים על לא עוול בכפם. בקור עז ובשלג עמוק, לבן וקר מתייחדים תלמידינו עם הנספים, שללא רחם הושם להם קץ בידי חיות אדם נאצים למיניהם.
...מיידנק, כבר השם מעביר בך צמרמורת... מיידנק - שם נרדף לזוועה, לייסורים, לשכול, לנהרות דם...
והנה אנו בוהים אל מול הר האפר, הר ש"נבנה" מרגבי אדמה שנאספו מן המחנה וסביבתו, אפר הקדושים הפך להר ענק "בית קברות" למיליון וחצי אנשים, נשים וטף.. חלק מן האפר פוזר באדמות לובלין הסמוכה, ויש הטוענים שקרקעות אלו, "המדושנות" בשרידי גופותיהם של קדושי ישראל, מניבות פירות עסיסיים יותר, טובים יותר.
...אושוויץ - ככל שמתקרבים, מסילות הברזל מתרבות והולכות. ככל שמתקרבים עולים המתח וההתרגשות ובשרנו נעשה חידודין, חידודין. פסי רכבת ארוכים-ארוכים, ישרים ישרים לאורך שלושה ק"מ מחברים בין אושוויץ לבירקנאו, בין מחנה העבודה ומחנה העינויים באושוויץ אל תעשיית המוות בבירקנאו...
בכניסה לבירקנאו גדרות, גדרות ושוב גדרות והכל - כל כך מאיים וקודר, ומעבר לגדרות - צריפים ובקתות ומשרפות והרמפה... ופתאום אתה קולט שאתה הוא זה שיכול היה לעמוד על רמפה זו כשמנגלה מכוון אצבעותיו - ימינה... שמאלה... וכולנו - עומדים זקופים על הרמפה, גאים ומניפים אל-על את דגל ישראל ונושאים תפילה חרישית לבורא עולם שלעולם, לעולם לא יקום עוד מנגלה שכזה ושלעולם לא יצור עוד אדם, רמפה שכזו...
... המוזיאון באושוויץ - מאחורי ארון זכוכית שקופה - מסה אדירה של פיח ואפר, של שער אדם, של משקפים... פרוטזות... מזוודות... טליתות... נעלים... נעלים ושוב נעלים... הררי נעלים, נעלי גברים, נשים וילדים מונחים שם באי סדר, ללא קשר וללא שייכות.. ואתה מתחלחל... נחנק.. חש זעם עצום ואט אט מחלחלים המראות והחוויות וכאן - מול הנעלים, מול המשקפים, מול המסה והאין אנו מתחילים לעכל את עוצמת השבר של העם היהודי.
... בלוק 10 באושוויץ - אימת הכל. בלוק בו התקיימו ניסוייו המזוויעים של מנגלה. עומדים אנו על מדרגות הבניין, כי אין הפולנים מתירים כניסה לתוכו. עומדים בדומיה ומאזינים לסיפורו של איש העדות - תאום - על עלילותיו וזוועותיו של מנגלה ואת אשר הוא ואחיו וחבריהם התאומים חוו וסבלו בבלוק זה.
... וזולגות הדמעות מעיני כולם. צעירים ומבוגרים אינם שולטים ברגשותיהם והוא - בשקט וכאילו - בטבעיות מספר וחוזר - למען ידעו כולם לאיזו שאול תחתיות מסוגל אדם להגיע וכיצד התנהלו "החיים" באתר המוות הגדול ביותר בקורות העמים.
יצחק ורחל - אודים מוצלים מאש - שני אנשי העדות, שליוונו במהלך עשרת הימים ותארו בפנינו את כל הנוראות אשר חוו והרגישו על בשרם, עשו מלאכתם באומץ לב, בדבקות ומתוך תחושת שליחות - להיות לפה לאלו שלא זכו לחיות ולספר לדורות הבאים את סיפורי הזוועה מאותם ימים.
... טרבלינקה שבצפון פולין. הדממה זועקת מבין עצי היער. אין פה מחנה, ואין זכר וסימן לאשר היה כאן לפני יובל שנים. הו! כמה דמיון צריך כדי להבין ולהאמין שגם למקום זה הגיעו פסי רכבת ממאות כפרים ועיירות המופיעים ברשימה ארוכה-ארוכה על קיר הזיכרון... לכאן הגיעו קרונות משא מלאי אנשים למען מטרה אחת ומיידית - מוות. כך סתם. לא היה זה מחנה עבודה, לא מחנה מעבר, המקום שימש אך ורק כמחנה השמדה - מחנה מוות.
120 גרמנים, בסיוע האוקראינים, שלטו בטרבלינקה ואלו - "הצליחו" להרוג כמיליון (!) יהודים. וכל זאת בשנה וחודש בלבד - מיולי 42 עד אוגוסט 43...
... בטרבלינקה המוות היה פשוט ומהיר: הוא בוצע באמצעות גז חד תחמוצת הפחמן שנפלט לתוך משאיות.. חנק פשוט ואכזרי, עד שמרד יהודים גיבורים הביא לחיסולו של מחנה ההשמדה. המקום נמחה על ידי הגרמנים, נחרש כולו וחוואי נשלח לעבד האדמה הספוגה בדם.
מה שנותר מטרבלינקה הוא שדה אדיר של אלפי אבני זיכרון בכל הגדלים ובכל הצורות. כל אבן לזכר עיר, כפר, קהילה, אדם, אבנים בלי סוף ואנדרטה צנועה - זוהי טרבלינקה דהיום. גם כאן יש צורך בדמיון כדי להפוך את יער אבני הזיכרון לאשר היה כאן לפני שני דורות.
ושוב - הנוער המצוין שלנו, הזקוף, הגאה, מרכין ראש, משפיל עיניים ומזיל דמעות כשהוא פוסע בין אבני הזיכרון. תפילה חרישית אישית, קדיש, "אל מלא רחמים" ושירה אדירה, שירת קודש של תלמידי חכמים: "אני מאמין"... ו"תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך..."
והאדם - היכן היה?
אחת השאלות היותר עמוקות והיותר מזעזעות ששאלנו את עצמנו במסע זה הייתה - היכן היה האדם? הייתכן שבני אדם אינטלקטואליים - תרבותיים, שהמוסיקה והאמנות היו נר לרגליהם ימציאו את המושג המפלצתי ששמו "הפתרון הסופי"?!
רצח עם, חיסול טוטלי של אנשים, נשים וטף שלא חטאו, ונדונו למוות בשל מוצאם, על פי תפיסת עולם מעוותת. הניתן להעלות על הדעת במאה ה-20, המאה המתקדמת, והאצילה שבהיסטוריה?! כיצד יכול אדם להגיע לשפל מוסרי שכזה? עד היכן יכול הוא להידרדר? לאיזו מדרגה של אלימות שלוחת רסן ניתן בעצם להגיע? והאמנם מותר האדם מן הבהמה?! ואם זה קרה פעם, מי לידינו יתקע שזה לא יקרה פעם נוספת?
... ועולים בזיכרוני הפסוקים הנוראים (בדברים כ"ח) שהתממשו לנגד עינינו, בימינו: "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידך... והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה"...
ההרהורים, הלבטים, המחשבות מלווים אותי מאתר לאתר ונעשים קשים ככל שאנו מתוודעים לאמת הנוראה הזו, ובודאי שאין בכוחן של מילים לענות ולהסביר את כל שלל ה"איך"? הייתכן? ה"למה"? ה"היכן היה האדם"?
מחשבות קשות אלו עולות וצפות שוב בעמדנו במוזיאון באושוויץ אל מול מפה ענקית של אירופה כולה המרושתת ברשת מסילות ברזל צפופה המובילה באין מפריע רכבות משא טעונות יהודים מארצות שונות אל מרכז תעשיית המוות - אושוויץ.
... שוב אינך יכול להבין היכן היה האדם - האדם מן הסוג האחר - אומות העולם החופשי, בנות הברית על ראשיהן וקציני הצבא שלהן.
מדוע החרישה פולין? מדוע דממה אירופה? מדוע שתק העולם? מדוע אף לא פעם אחת הוטלה ולו גם פצצה אחת, סמלית, ולו גם "פצצונת", אחת לשבוע או אחת לחודש על פסי הרכבת שהובילו אל התופת? שאלה קשה ותשובה עליה - אין.
מזעזע לחשוב כמה טרגית היא ההיסטוריה ומה רבים מעלליה. רק בשלהי 1944 החלו להגיע לאושוויץ מאות אלפי יהודים מהונגריה. בתקופה זו הופצצה אירופה ללא הרף על ידי בנות הברית ובוצעו מאות אלפי גיחות של מטוסי קרב ומיליוני טונות של חומר נפץ הונחתו על אירופה הכבושה, ואף לא פצצה אחת על אושוויץ - בירקנאו... מדוע? וכי לא ידעו? וכי לא ראו?
ה"טוש" התמים במיידנק ומאות פחיות של גז ציקלון B מעלים שוב ושוב בראשך מחשבות מאותו הסוג. הרי תעשיית ההרג והרצח הייתה תעשייה מפותחת לכל דבר. בבתי-החרושת לתעשיית הרעל פעלו מאות אנשים, ואיש לא שאל ואיש לא תהה לשם מה כמויות רעל אדירות שכאלו? מה ייעודו? למה הוא משמש? אף אחד לא שאל!
מיידנק ואושוויץ קרובות כל כך למקומות יישוב. ריח המשרפות הגיע למרחוק. וגם כאן איש לא שאל לפשר הריח ואיש לא חקר בדבר. ועתה אומרים הנשאלים משהו מעין: "לא ידענו"... "לא ראינו"... "לא שמענו"... "גם לא הרחנו"...
אז באמת היכן היה האדם?
גטו ורשה
רק שרידים נותרו מהגטאות ורטט חולף בך כשאתה מסייר ברחובות העיר וורשה בעלת העבר המפואר ומהרהר בחרון אף באשר נותר. אין עוד זכר לשטיבלך, לישיבות, ל"חדרים". כל הישות היהודית שתססה כאן מאות בשנים נעלמה כלא הייתה. נותרו רק יד זיכרון ואומשלגפלץ - ככר ההטענה - מקום של סיוט, משם נשלחו אחינו לדרכם האחרונה.
בוהים אנו אל מול אנדרטת רפפורט בה שובצו מספר אבני דרך, מדרך הגבורה, מתבוננים מבלי לתפוס את ממדי האסון "בקיר" הקטן - אנדרטה צנועה לאומשלגפלץ, קיר צנוע ובלתי מרשים אך מעורר מחשבות מצמררות על דרכים של חצי מיליון אחים... הזהו המקום אליו התכוון דוד המלך באומרו: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע"?!
... גבעה קטנה ברחוב מילא 18 משמשת יד זיכרון למחילות הביוב שנמתחו מתחת לפני הקרקע, בוורשה של מטה, ואשר בטאו גבורה עילאית של אחינו המורדים בחיה הנאצית.. מה שקרוי "מרד גטו ורשה". אכן.. "לא אירא רע".
... בית קברות בן 200 שנה בוורשה העיר. קוצים עלו בו, טחב, הזנחה ועזובה, נשורת של עלים, לחות גבוהה ומעל לכל - הוד של קדושה. חרדת קודש אופפת כל הנכנס למקום בו קבורים כחצי מיליון מבני עמנו שחיו כאן במאתיים השנים האחרונות שקדמו לשואה.
פסיפס עצום של סיפור יהודי ללא התחלה וללא סוף, חצי מיליון עדויות. כל המי ומי בעולם היהודי סופרים, עסקנים רבנים ואדמו"רים. הנה קברם של י.ל. פרץ וזמנהוף, ואנדרטה לזכרו של יאנוש קורצ'ק... ומתרגשים אנו במיוחד לבקר ב"אהל" המשותף של שני גדולי ישראל, אדירי דעה - ר' חיים מבריסק והנצי"ב מוולוז'ין . אנו, שרגילים ללמוד את ספריהם ולצטט מחכמתם, ניצבים בחיל ובהתרגשות ליד מקום מנוחתם שומעים על גדולתם, מאזינים לדברי תורתם ועולה בזיכרוני קטע מהקדמתו של הנצי"ב לספר בראשית ב"העמק דבר" ששמעתי אי פעם ונטמע היטב היטב בתודעתי. מששבנו ארצה, עיינתי בדברים שנית והריהם לפניכם, כלשונם, עם הרבה חומר למחשבה.
... בחורבן בית שני... היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, על כן מפני שנאת חינם שבליבם זה על זה, חשדו את מי שנהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה לשפיכות דמים, בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית..אתה "תופס מרחק". מתבונן סביבך ורואה מאות תלמידים מישראל מסתובבים בין הקברים. "פוגשים" בין שבילי בית הקברות ענקי רוח וגדולי תורה, מנהיגים ואנשי מעשה, והם נסערים ונרגשים, מביטים ושותקים ופולני אחד, עם מברשת וצבע, מוחק" גרפיטי" של כתובות אנטישמיות שנרשמו זה לא מכבר על "אהלים" ועל קברות צדיקים...
ושוב אני יודע שבוודאי יעברו עוד ימים רבים עד שנצליח לעכל את המראות שתחילתן בפאר של העם היהודי בבתי המדרש הפזורים בכל אירופה וסופן באפר שבאושוויץ ומיידנק.
גבורת הרוח
נאבקו שם על כל פיסת לחם, על כל בדל נר להדליק נרות שבת. נמקו שם במחלות וברעב, בייסורי גוף ונפש אך גם כשמסרו נפשם - מסרו אותה בגאווה ובאמונה ב"ה' אחד"!
מסע במנהרת הזמן
לא ניתן להבין את השואה, בלי ידיעת העוצמה היהודית שהייתה כאן עד לכליה ולאובדן. סיורנו כלל, לפיכך, גם "מפגש" עם ההיסטוריה, "מסעות" בבתי קברות "ומפגשים" עם ענקי תורה ודמויות מופת אותם הכרנו מתוך דפי הספר, מאגדות העם, עם עיירות ששמותיהן שזורים בשמות אותם ענקים ויצירותיהם. נפגשנו עם ספר עב-כרס, עם עולם בן אלף שנים שנעלם.
גור - או בשמה הפולני 'גורא קלווריה' - עיירה שקטה בת 7000 תושבים - מחציתם חסידים בלבושם המיוחד, חיו כאן בשלווה ובצמוד לאדמו"ריהם עד לפני כ-50 שנה ובאחת - הכל נמוג. גור - מעוזם של חסידי הרי"מ, "השפת אמת", ה"אמרי אמת" וכל שאר בני השושלת המפוארת של אדמו"רי חסידות גור. בית המדרש של הרבי... המרפסת משם נשא את דבריו בפני אלפי חסידים שהגיעו מרחבי פולין לשהות במחיצתו ולקבל ברכתו.. בקומה השנייה של בית המדרש - תקרה עשויה בחלקה מעץ, שנפתחה כדי לקלוט בימים הנוראים חסידים רבים נוספים שהגיעו לתפילות... בפינת קומה זו - שלם כשהיה בתוך כוך - התנור בו אפה הרבי מצות לפסח...
... בית הקברות בגור - מקום מנוחתם של אבות שושלת גור. כובד ראש והתרגשות בעת אמירת ה"יזכור" ו"אל מלא רחמים" באוהל הציון לזכרם של בעל "חידושי הרי"ם" ונכדו - בעל "שפת אמת" ואתה לא מאמין שאתה פשוט נוגע בהיסטוריה כאילו שומע את הרבי הקדוש מסיים את אחת ההתוועדויות ואומר:... "נר אפשר לכבות - אך את עצם האור לא ניתן לכבות" ...ואכן - האור עוד מוסיף ומאיר, מאיר וזורח... לא ניתן לכבותו.
קוצק - בשעת לילה מאוחרת פוקדים אנו את קברו של ענק החסידות, ר' מנחם מנדל מורגנשטרן - הרבי מקוצק שכולנו יודעים על תורתו המיוחדת ועל למדנותו וחריפותו. דווקא על ציון אוהלו בדומיית ליל מתאים להיזכר בדבריו "אין שלם מלב שבור" או "השתיקה - היפה שבקולות"...
הרבי מקוצק, הרבי שלא העלה מעולם דברים על הכתב ובכל זאת יודעים כולנו לצטט מאמרותיו והגיגיו המשקפים ראייה פנימית וחשיבה פדגוגית יוצאת דופן כמו ההיגדים הבאים: "אין לך דבר בלתי שווה יותר מאשר טיפול שווה בבלתי שווים"... כמה שזה קרוב להוראה המותאמת, לשיטה היחידאית, כמה הוא מחשיב את ההתייחסות לפרט, "עד אחרון התלמידים"... או: "לפני שאתה מלמד את הילד לדבר - למד אותו לשתוק ולהקשיב" - הקשבה, כמה חשוב להקשיב. על התלמיד להקשיב, על המורה להקשיב, על המנהיג להקשיב... ולדעת גם לשתוק. כן, ר' מנחם מנדל מקוצק עד כמה, אתה צודק!
... סוחצ'וב... ביאליסטוק... לנצוט... טיקוצ'ין... בתי קברות מרשימים ובתי כנסת מפוארים, ציוני אהל לזכר אדמו"רים ובתי מדרש ושרידי עיירות שקפאו ונותרו כפי שהיו בלא חידוש ובלא שינוי... נופים ובתים - ויהודים אין ובתי הקברות אוצרים בתוכם, בכל מקום, את אבני היסוד ועמודי התווך של העולם היהודי שנעלם אל מחנות המוות וההשמדה.
קרקוב - עיר גדולה. פעם גם הייתה בירת פולין ולפנים - עיר ואם בישראל ממעוזיה של יהדות פולין. שוב בית קברות ושם - בבית הקברות הזה פרוסה לפנינו מעין מפת אוצר חכמי ישראל, אדירי תורה ועוקרי הרים. כאילו, חלק נכבד מארון הספרים היהודי טמון מתחת לאבני השיש.
... הרמ"א - ר' משה איסרלייש בעל "המפה", משלימו של בעל "השולחן ערוך", שעל קברו מצוין "ממשה עד משה לא קם כמשה"
... ר' נתן נטע שפירא בעל ה"מגלה עמוקות" - אליו הגיעו יהודים רבים מרי נפש וגוף שביקשו מזור למחלותיהם...
... בעל "הגהות הב"ח" - ר' יואל בן ר' שמואל יפה - שהגהותיו מעטרות את שולי דפי התלמוד ושהיה מכונה "אכסניה של תורה"...
בעל "תוספות יום טוב" מפרש המשנה עליו אמר הרבי מגור: ש"נהירים היו לו שבילי דרקיע...". מצבות של שיש, והן עולם ומלואו, אבנים דוממות והן מספרות על מרכז רוחני שהיה ואיננו...
...ליזנסק - עוד בדרכנו לשם האווירה מתחשמלת ומתח באוויר. משיכה בלתי מובנת חשים אנו בכל נימי נפשנו והנה אנו אל מול האהל הענק של ר' אלימלך מענקי החסידות, ובתוך האהל, אל תוכו מצטופפים 95 תלמידים, מורים והורים - קורה הלא יאומן... התייחדות "קדיש", "יזכור" פרקי תהילים, דבר תורה וכפורקן למתח של הימים האחרונים - במשך למעלה משעתיים, נסחפים כולם בדבקות לריקוד חסידי מתמשך מלווה בשירה אדירה על השפתיים ובהרבה אמונה בלב....
כאן אתה מבין יותר ויותר את הצורך בצירוף של רגש ושכל שהוא מעיקרי תורת החסידות: "במקום שנמצאת נשמתו של האדם - שם נמצא האדם כולו" (הבעש"ט). והשכיל להגדיר זאת גם הרב קוק זצ"ל בספרו "אורות הקודש": "אי אפשר לו לאדם לחיות לא בשכל לבדו ולא ברגש לבדו תמיד צריך שיהא ממזג את השכל עם הרגש בחוברת".
...לובלין - עיר ואם בישראל, בה חיו לפני השואה 100,000 יהודים שכולם מסרו נפשם על קידוש ה' במיידנק הסמוכה. לובלין - עירם של רבים ממעצבי היהדות בדורות קודמים. עירם של "החוזה", המהרש"א המהר"ם, המהרש"ל וכמובן, עירו של ר' מאיר שפירא, מייסד ומקים ישיבת "חכמי לובלין" ומחדש לימוד הדף היומי...
... מבנה הישיבה, על שש קומותיו, מרשים ומרתק, בולט בסגנונו הייחודי ומשאיר לדמיון לנחש כמה שקק חיים בשעתו עת באו בשעריו תלמידי חכמים מכל אירופה לקנות דעת מפי הגאון ר' מאיר שפירא ויצאו משם להנהיג את קהילות ישראל בכל אתר, טרם עלה הכורת...
משנשאל הרב הצעיר, הנמרץ ובעל החזון מדוע בחר לעטר את אחד הקירות בישיבה בפסוק: "לכו בנים שמעו לי - יראת ה' אלמדכם", השיב, כי פסוק זה מבטא את שאיפתו כי גם כאשר "ילכו" הבנים - לאחר תום לימודיהם בישיבה - תתקיים בהם "יראת ה'" אשר ספגו בה. דברים כדרבנות וגם חומר למחשבה ולמסקנה...
וילנא - "ירושלים דליטא", עירו של "הגאון". ציון דרך משמעותי בחיי האומה. שוב מפגיש אותנו בית העלמין עם דמויות מופת מכותל המזרח של עמנו. שם גם "פגשנו" את הרב חיים עוזר גרוזנסקי - רבה הראשי של ליטא...
ועיקר העיקרים - הגר"א - הגאון ר' אליהו מוילנא. הגר"א, המתנגד הגדול לחסידות, שלמדנותו חובקת עולם, שאין תחום דעת שלא תרם בו את תרומתו הייחודית ולא השאיר בו עקבותיו ורשמיו. הגר"א הוא זה שגילה פתיחות וסקרנות רבה כלפי המדעים כשהאמין שישרתו את הבנת ההלכה והפסיקה. "כל החכמות נצרכים לתורתנו הקדושה וכלולים בה" אמר הגר"א. גם בתחום הלאומיות היהודית היה הגר"א בין הראשונים. עליו ניתן לומר כי היה מראשוני הציונות הדתית בגישתו הנועזת ובתביעתו לפעילות אקטיבית בעידוד העלייה לארץ ובתמיכתו ביישוב בארץ ישראל.
... מה מרשימות דעותיו של "הגר"א על רקע החורבן והכליה, מחד גיסא ועל רקע הקמת מדינת ישאל מיד בעקבות השואה ולאחריה, מאידך גיסא.
...סלובודקה - עיירה שקפאה. אותם צריפים, אותו אורח חיים. טרם הגיעו אליה הקידמה והחידושים. הנה ביתו של המשגיח מסלובודקה והנה אף ביתם של הורי הרב אהרן גרז, ראש ישיבת "בר-אילן".
כמה מדהים לחשוב שוב, על מעגלים שנסגרים ומעגלים שנפתחים...
אפילוג - במקום סיכום
מעברים אלו לא מרפים מאתנו. להפך, התחושות והמשקעים נארגים זה בזה ונשזרים האחד בזולתו כקורי עכביש, למעיין פאזל ענק...
הכל בפנים עדיין גועש ורוגש ומאיים לפרוץ בכל רגע. וכשאתה שב הביתה מעמק הבכא - ושמח שיש לאן לחזור - ומנסה לעשות סדר בתמונות, במראות, במחשבות בשאלות ובספקות - אינך יכול והם שוב ממשיכים להעיק ולהציק.
הייתכן שכל זה אמת? שכל זה קרה? ואתה, שזה עתה נגעת במוות, האמנם מבין אתה טוב יותר כעת את ערכה של קדושת החיים? ומה נעשה כדי להנחיל את המסר? ואיך דור ההמשך מעכל את הדברים? ובינתיים, מה שאני כן יודע הוא שלגבי ולגבי כל משתתפי המסע - פולין של היום היא רק ארץ של סמלים שהרי כל מה שנותר שם מבחינתנו הם מצבות וקברים ודממה.
אני יודע שהם ניצחו בקרב ואנחנו ניצחנו את המערכה - עם ישראל חי! ומדינת ישראל עולה כפורחת ומהווה תשובה מוחצת לשואה. ואני משוכנע, שאין להבין את הנס שבתקומתה מבלי להבין ולהכיר מקרוב את השואה ומוראותיה.
ועוד אני יודע, שאיננו יכולים למחוק את השואה מתודעתנו הלאומית אף שיש המנסים לעשות זאת בכוח. משוכנע אני גם, שיחד עם החשיבות בלימוד פרקי השואה אסור לנו לשכוח את עברנו הרחוק יותר. תודעתנו הלאומית חייבת להתמלא גאווה על אילן היוחסין העתיק שלנו ועל שורשינו העמוקים. מי שלא מגלה בכך עניין חייב לדעת, כי מי שכותב דף חדש וממיר אותו בישן - סופו שיהיו דפיו תלושים ופורחים באוויר, ללא שרשים, ללא עבר, ללא מסורת ובכך הוא מנתק עצמו במו ידיו מעצמו, מפתיל חייו - מעתידו.
למזלנו - ובסייעתא דשמייא - אחרי שנדמה היה שעלה הכורת על תרבות ישראל ועל היצירה התורנית לדורותיה, חי אותו אילן ונושם וגדל ואוצרות הרוח של יהדות פולין שבו לחיות וב"ה ישיבותינו עולות וצומחות, ויש אומרים שלא הייתה שעה יפה כל כך לעולמה של תורה כשעה זו במדינת ישראל המתחדשת.
אולי הנקמה המתוקה... בוודאי - יד ההשגחה...
