שמירת סוד

נחום רקובר

שנה בשנה, תשס"ג

תוכן:
'בל יאמר'
דברי תורה
רשות מכללא לגילוי סוד
גילוי סוד לעצמו
האזנת סתר
חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981

מילות מפתח: בין אדם לחברו

שמירת סודותיו של אדם היא ללא ספק אחד ממאפייני ההגנה על הפרטיות. שאלה הראויה לעיון היא: האם ראוי שהחוק יגן על שמירת הסוד בקביעת סנקציה משפטית כנגד מי שמגלה סוד, או שמא די בנקיטת אמצעי זהירות ובסנקציה חברתית לשם שמירה על הסוד? נקיטת אמצעי זהירות תיתכן בבחינה קפדנית של בעל הסוד למי לגלות את סודו, והסנקציה החברתית תהיה בגינוי מי שאינו שומר על סוד.

ענייננו כאן בשמירת סוד שהוא בעל אופי אישי. איננו עוסקים כאן בחובת שמירת סוד בעל משמעות מדינית, בטחונית או צבאית. אלה בוודאי חמורים יותר, ואלה גם היו מוגנים על פי החוק עוד לפני חקיקת חוק ההגנה על הפרטיות.

על החובה שלא לגלות סוד צבאי, עומד ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק1, כשהוא מבאר על פיה את ציווי התורה (דברים כג, י): 'כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע'. ואלה דבריו2:
לא רחוק לומר, שכוונת הפסוק שלא לגלות מסתורין של מלחמה, ושלא לספר ארחם ורבעם לשום איש. ומזה יאות שלא להניח לשום אדם לצאת מן המחנה שמא ישיגוהו שונאיהם וימלטו [=ויוציאו] מפיו תחנותם [=מקום חנייתם]. וכמו שהגיד המצרי לדוד, בסוף שמואל א' ל, יג-טו. וזה בכלל 'דבר רע' שאמרו בספרי: אפילו דיבור רע, וזה לשון הרע, וכיוונו למה שכתבתי3.
החשש מפני גילוי סודותיו של אדם, כמו סוגיית ההגנה על הפרטיות בכללה, קבל מימד חמור במיוחד, לאור ההתפתחות הטכנולוגית, כשסודותיו של אדם נאגרים במאגרי מידע, בהם ישנם פרטים בדבר כל ענייניו הפרטיים: חינוכו, מצבו הבריאותי, מצבו הכלכלי, התנהגותו החברתית (כולל הרשעות בפלילים). מידע זה לא תמיד נמסר למישהו תוך בחירה חפשית, אלא זהו מידע שנאגר מטעם רשויות שונות, ויש שאדם מחוייב למסור פרטים על עצמו, בלא שתהיה בידו הברירה שלא למסור אותם. בנסיבות אלו, אין מקום לטענה בדבר אפשרות הבחירה של האדם למסור את פרטיו האישיים רק לבני אמונו, כדי להגן על סודיותם.

מי שמבטיח לשמור על סוד ואינו מקיים הבטחתו, הרי הוא בוגד באמון שנתנו בו, ובוודאי עושה מעשה שאינו הגון, והשאלה היא, האם התגובה חייבת להיות גם במישור המשפטי?

הזהירות שראוי לו לאדם לנהוג בסודותיו, שלא יגלה אותם לאחרים, קיבלה ביטוי כבר בספרות העתיקה, בספרי החכמה ובמשלים. כך הוא בסודותיו שלו, וכך הוא בסודותיהם של אחרים, שראוי לו לאדם שלא לגלותם, אף לא לבני אמונו.

בספר משלי יא, יג, נאמר: 'הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מגלה דבר'. ושם, כה, ט, מזהיר החכם: 'וסוד אחר אל תגל'. ובספר מיכה, ז, ה: 'ומשוכבת חיקך שמור פתחי פיך'. יתרה מזו, השמר לך, אף כאשר נדמה לך שאין מי ששומע את סודך. ומשום כך, 'גם במדעך מלך אל תקלל, ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר, כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר' (קהלת י, כ).

וכבר אמר ר' עקיבא4:
בשלושה דברים אוהב אני את המדיים: כשחותכין את הבשר, אין חותכין אלא על גבי השולחן; כשנושקין - אין נושקין אלא על גב היד; וכשיועצין - אין יועצין אלא בשדה.
וסימוכין לאמירת דברים בשדה דווקא, מוצא רב אדא בר אהבה, באופן שיעקב אבינו גילה את דבריו לנשיו (בראשית לא, ד): 'וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו'. ומפרש רש"י5, שדיבר עם נשיו בשדה, 'דאמרי אינשי: אזנים לכותל'6.

גילוי סוד הוא מן העיוותים שאינם ניתנים לתיקון7: 'כל מעֻות לתקון זולת גלות סוד ומרמה'.

על חומרתו של גילוי סוד שהוא כשפיכות דמים, אנו שומעים ממדרש קדום8:
גדול כסוי הסוד, שכל המגלה סוד חברו, כאילו שופך דמים, שנאמר (ויקרא יט, טז): 'לא תלך רכיל וגו' [לא תעמוד על דם רעך]'. גדול המכסה סוד חברו, שהוא מקיים מחשבות חברו. ואם אינו מכסהו, הוא מפר מחשבתו, ולא יתקיים הדבר מפני שהוא מגלהו.
ובמנורת המאור9, לר' יצחק אבוהב10, מפרש את הסמיכות בפסוקים, לעניין הולך רכיל:
כל המגלה לאדם דברים שדבר עליו אחר בסתר נקרא רכיל... ולא עוד אלא שיוכל להיות סבה לשפוך דם, לכך כתב סמוך לו 'לא תעמוד על דם רעך'. וכתיב (יחזקאל כב, ט): '(אנשי)[הולכי] רכיל היו בך למען שפך דם', אולי יהרוג זה לזה בסבת הרכילות.
וכך גם בספרי המוסר, כמו בספר ארחות חיים, להרא"ש11, בו מייעץ המחבר12:
סוד אחר אל תגל, גם אל הדברים אשר ידברו לפניך שלא על דרך סוד טמנהו בקירות לבך, גם אם תשמענו מאחר אל תאמר דבר זה שמעתי, ושמור מאתה מושל בו פן ימשל בך, ומשוכבת חיקך שמור פתחי פיך.
וכבר הזהירו קדמונינו:
'אם13 תדע בסוד רע וחבר, יהיה לך בטנך מטמון וקבר';
'סודך14 אסירך, ואם תגלהו תהיה אסירו'15.
עדות על סנקציה בדבר גילוי סוד, אנו למדים מפסיפס שנתגלה בכתובת בעין גדי, שם נתקלל מי שיגלה סודם לאחרים16: 'הי מן דגלי רזה דקרתה לעממיה, דין בעיניה משוטטן בכל ארעה וחמי סתירתה הוא יתן אפוה בגברה ההו ובזרעיה...'. מה טיבו של הסוד? פרופ' ש' ליברמן סבור17, כי סוד הכפר הוא סוד תעשיית הכפר של עין גדי, והוא גידול עץ האפרסמון, טיפולו והתקנת שמנו.

במקור מספר משלי יא, יג, שהובא למעלה, נתחבר מגלה סוד להולך רכיל: 'הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר'.

מהי משמעותו של מקרא זה? האם המקרא בא לחדש איסור בדבר גילוי סוד, או שהוא בא להכלילו באיסור הליכת רכיל18? אפשר שלא כך ולא כך! ייתכן שהפסוק אינו מחדש איסורים ולא הגדרות, אלא מציג תמונת מצב: מי שהוא הולך רכיל, אף יגלה סודות19. היינו, הפסוק אינו מכווין דבריו אל מי שהולך רכיל ומגלה סוד, אלא הוא מכווין דבריו לבעל הסוד, ומייעץ לו שלא לגלות סודותיו להולך רכיל, משום שהוא עלול לגלות את סודותיו. אף אם גילוי סוד אינו בכלל הליכת רכיל ואין בו משום איסור כלל, אלא משום מידה מגונה בלבד, מייעץ הפסוק לבעל הסוד שלא לגלות סודו להולך רכיל.

ומהו גדרו של 'סוד'? אף זאת לא נדע מפסוק זה. ואפשר שיש 'סוד' ויש 'דבר' ('ונאמן רוח מכסה דבר')20, וגילוי "סוד" וגילוי "דבר" הם שתי רמות של מעשים שאינם ראויים.

במשנה הסתמכו התנאים על המקרא במשלי, להלכה הנוגעת לסדרי הדיון בבית הדין. המשנה קובעת, כי אסור לדיין לגלות, לאחר הדיון המשפטי, מי מבין הדיינים היה המזכה ומי מביניהם היה מחייב. וזה לשון המשנה21:
גמרו את הדבר, היו מכניסין אותן. הגדול שבדיינים אומר: איש פלוני, אתה זכאי; איש פלוני, אתה חיב. ומנין, לכשיצא אחד מן הדיינים, לא יאמר: אני מזכה וחברי מחייבין, אבל מה אעשה שחברי רבו עלי? על זה נאמר: 'לא תלך רכיל בעמיך', ואומר: 'הולך רכיל 'מגלה סוד'.
לפי הנוסח של המשנה, כפי שמובא לפנינו בתלמוד, ישנן שתי אסמכתאות לאיסור: המקור האחד הוא הפסוק במקרא 'לא תלך רכיל בעמיך', ואילו המקור השני הוא הפסוק מספר משלי: 'הולך רכיל מגלה סוד'.

לשם מה יש צורך בשני המקורות? אכן, יש נוסחאות שלפיהן אין גורסים את הפסוק הראשון, אלא רק את הפסוק מספר משלי: 'הולך רכיל מגלה סוד'22.

מצד שני, הגר"א, בהגהותיו למשנה שבתלמוד23, מוחק דווקא את הפסוק ממשלי, ולפי גירסתו, ישנה רק אסמכתא אחת, והיא הפסוק מספר ויקרא: 'לא תלך רכיל בעמיך'.

האם אפשר ללמוד מכאן על מקורו של האיסור לגלות סוד? דומה שאין ללמוד כן. ייתכן שההבדל בין אם מסתמכים, או אין מסתמכים, על האיסור 'לא תלך רכיל בעמיך', הוא בשאלה, האם יש בגילוי שמות הדיינים המזכים והמחייבים, משום איסור הליכת רכיל? בעוד שלפי גירסת הגר"א, אכן יש בגילוי שמות הדיינים משום איסור הליכת רכיל, הרי שלגירסא הנסמכת על הפסוק ממשלי, אין בזה שום איסור הליכת רכיל24.

ראינו כי את הפסוק 'הולך רכיל מגלה סוד', הסמיכו לגילוי סוד מבית הדין, מיהו המזכה ומיהו המחייב. על גילוי סוד, שמקורו אינו בבית הדין, מסופר במעשה המובא בתלמוד, באותו תלמיד שגילה דבר שנאמר בבית המדרש, לאחר עשרים ושתיים שנה, ועל כך הוציאוהו מבית המדרש והכריזו עליו: זה מגלה סוד. וזה לשון התלמוד25:
ההוא תלמידא דנפיק עליה קלא דגלי מילתא דאיתמר בי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין. אפקיה רב אמי מבי מדרשא. אמר: דין גלי רזיא.
מה היה טיבו של הדבר שגילה התלמיד? זאת אין אנו יודעים. ונחלקו הראשונים בזה. לפי רש"י26, 'דבר לשון הרע היה'. ברם, ר' מאיר הלוי אבולעפיה27, הרמ"ה, מפרש28: 'ההוא תלמידא דאפיק מילתא דאתמר בבי מדרשא דרבי אמי בתורת סוד' וכו'. כלומר, מעשה התלמיד והעונש שהוטל עליו, היה בדבר גילוי סוד. לכאורה ניתן להסיק מכך, כי אף דבר שאין בו משום לשון הרע אסור לפרסמו, משום שגילוי הסוד עצמו, יש בו משום לשון הרע.

ואמנם יש מן הראשונים שמביאים את המעשה באותו תלמיד לעניין איסור לשון הרע. כך, למשל, ר' משה מקוצי29, בעל 'ספר מצוות גדול', הביא מעשה זה בהלכות לשון הרע30:
איזהו רכיל? המגלה לחבירו דברים שדיבר ממנו אדם בסתר. ותניא במסכת סנהדרין, מניין לדיין... ואם האומר הדבר הזהיר שלא לאומרו, אפילו אמרו בפני רבים יש בו לשון הרע, כדאמר בפרק "זה בורר" בסנהדרין, דההוא תלמידא דגלי מילתא וכו'.
על המעשה בתלמיד, הסתמכו חכמים אחדים כשפסקו כי יש לפסול מי שהדליף את סודות הקהל. בשמו של ר' יצחק אופנהיים31 מובא הפסק הבא32:
ועל ראובן דנן, ששגג בזה שגילה סוד הקהל לאחד מקרוביו הבא לחלוק על הקהל, לא טוב עשה בעמיו. ואם יוסיף לעשות כן, יש לסלקו מן הפרנסוּת, כדאמ' בפרק זה בורר, ההוא תלמידא דנפקא ליה מפומיה מילתא דאיתמר בי מדרשא בתר עשרים ותרתין שנין, אפקיה ר' מאיר מבי מדרשא, אמר, דין גלי רזיא. ועל מה שעשה לא רציתי לקנסו, כי לא ענש אלא אם כן הזהיר, ומכאן והלאה כו'.
ומאשכנז - לקושטא: רבי אליהו בן חיים, הראנ"ח, מחכמי קושטא33, דן34 בדבר חובתם של טובי הקהל שלא לגלות פרטים בדבר הדיונים שהתנהלו בפניהם, והוא קובע כי יש לפסול את מי שמגלה פרטים, מלהימנות עם טובי הקהל, כשיושבים לפקח בענייני הקהל. והאסמכתא לדעתו זו, היא המעשה בתלמיד, שהובא על ידי רבי יצחק אלפסי, הרי"ף, בהלכותיו, ועל ידי הרמב"ם בספרו משנה תורה35. ומאחר שכידוע אין הרי"ף והרמב"ם מביאים בחיבוריהם אלא דברים בעלי משמעות הלכתית, הובן הדבר כך, שהמעשה המובא בתלמוד אף משמש תקדים מנחה לעניין הסנקציה שיש לנקוט כנגד מגלה סוד.

אף תקנות מיוחדות ניתקו בדבר סודיות הדיונים במוסדות הקהילתיים, ובדבר ענישתם של מדליפי הסוד. בין התקנות אנו מוצאים תקנה משנת שפ"ח (1628)36:
'ג' קהלות [בקהלות] יעשו כל קהלה בפני עצמו תיקון נכון לפניהם, שלא לגלות מועצות וסודי הקהל, ושלא להרגיל עסקי הקהל בין יושבי הקהלה, ולעשות עונשים גדולים על זאת'.
ועל הרחקתו של המדליף מישיבות הקהל, אנו מוצאים בתקנה אחרת שנתקנה בקראקא בשנת 1595, תוך הסתמכות על המעשה המובא בתלמוד37:
כשראשים וטובים מתכנסים לישיבה או שהקהל יצ"ו מתכנס ודן בעניינים, מן המוסכמות הוא שאין מגלים את תוכנם לאלה שלא נמנים עם הנהגת הקהילה. ואם אחד עובר על כך ומגלה למישהו אחר את העניין הנדון, מרחיקים את המדליף במשך שנה תמימה מישיבות הקהל ועל כך מכריזים בבתי כנסיות: דֵין גַלֵי רַזיָא. אף על פי כן, יש לחקור ולהגיע לראיות ברורות ובאמצעות עדים כשרים. וכל שכן היושב במשפט, הן רו"ט [=ראשים וטובים] הן דיינים או בוררים ואומר: 'מה אעשה - רבו רבו עלי?' כבר מושבע ועומד: הולך רכיל מגלה סוד, ועונשו כמבואר לעיל ויותר כפי ראות רו"ט.

'בל יאמר'
דין המשנה, האוסר לגלות מי הוא המזכה, וכן הסיפור המובא בתלמוד, בדבר מי שגילה מה שנאמר בבית המדרש, הם בסודות בדבר דיונים משפטיים או מעין משפטיים, אבל מקור לאיסור גילוי סודות של כל אדם, הוא מה שמובא בתלמוד במסכת יומא.

על המקרא בראש ספר ויקרא (א, א): 'וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור', אומר התלמוד38:
'מנין לאומר דבר לחבירו שהוא 'בבל39 יאמר', עד שיאמר לו: 'לך אמור'? שנאמר: 'וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור'. אף שהפסוק מדבר באמירה של ה' למשה, שנזקק משה להיתר מאת ה', לומר לישראל את הדברים שאמר לו ה', לומד התלמוד, שכך הוא בכל אדם, שאל לו לומר דברים שנאמרו לו, אלא אם כן קיבל היתר לכך. ואם לאו, הריהו ב'בל יאמר'.
לכאורה, המקור לצורך בקבלת ההיתר לאמירה, הוא ייתורה של המלה 'לאמור', משום שבהמשך המקרא נאמר (ויקרא א, ב): 'דבר אל בני ישראל'. ומכאן למדו שבלעדי ההיתר 'לאמור', אסור היה לו למשה לומר את הדברים לישראל40. אבל רש"י פירש41: 'תלמוד לומר "לאמור" - "לא אמור" הדברים, אלא אם כן נותן לו רשות'. כלומר, המלה 'לאמור' היא 'מלה מורכבת: "לא אמור", והא' מושכת למטה ולמעלה'42. ובשאילת שלום43 ובהעמק שאלה44, על השאילתות, פירשו, שאין הכוונה דווקא למלה 'לאמור' שבראש ספר ויקרא, אלא לכל המקומות במקרא שבהם נאמר 'לאמור', שמשמע שבלא 'לאמור' אסור היה לו לומר. וצריך ביאור, מדוע יהיה אסור לומר.

מהי משמעותה של הוראת התלמוד? האם אין כאן אלא הוראת דרך ארץ ומידה ראויה, שכך ראוי הוא לאדם לנהוג, או שמא, כפי שמשתמע מן הלשון 'שהוא ב"בל יאמר"', המורה יותר על איסור ממש?

גם היקף ההוראה אינו חד-משמעי. לכאורה, סתמיות הדברים היא מאד רחבה, באופן שכל אמירה שהיא, אף אם אינה בעלת משמעות דיסקרטית, יש להימנע מלאומרה בלא קבלת היתר. אבל שמא יש לפרש אימרה תלמודית זו באופן יותר מצומצם, כך שהיא מדברת באמירה כזו, שאף אם אינה סודית באופיה, לפחות האומר הקפיד עליה שלא לאמרה לאחר.

הרמב"ם לא הביא להלכה את דברי הגמרא 'שהוא בבל יאמר'. ואפשר שסובר שאין לדרוש כן את המלה 'לאמור'45, או שאין הדברים אלא מצד דרך ארץ, ואינם הלכה מחייבת.

בדברי ר' מנחם המאירי, יש הרחבה מצד אחד וצמצום מצד שני. מצד אחד, מבחין המאירי בין 'דבר' לבין 'סוד'46, ומחיל את האמור בסוגייתנו על כל 'דבר', אף אם אינו 'סוד'. אבל מצד שני, מפרש המאירי את סוגייתנו כהוראת 'דרך ארץ', ולא בדרך של איסור. וזה לשונו של המאירי47:
וממה שנאמר שם 'לאמר', כלומר, שאמר לו דברים אלו על מנת שיאמרם, למדנו דרך ארץ, למי שאומר דבר לחברו, אף על פי שלא מסרה לו בסוד, שהוא ב'בל יאמר', אלא אם כן אמר לו בעל דבר שהוא אומר לו אותן הדברים ב'לך אמור'. והוא ענין אמרו: 'נאמן רוח מכסה דבר', כלומר, 'דבר', אף על פי שאינו סוד, ו'הולך רכיל' - מגלה 'סוד' אף על פי שנאמר לו בסוד.


הקפדה זו, שלא לגלות אף דברים שאינם סוד, עולה גם מדברי הרא"ש, בחיבורו 'ארחות חיים', שהובאו למעלה. וזה לשונו48: 'גם אל הדברים אשר ידברו לפניך שלא על דרך סוד - טמנהו בקירות ליבך'.

רבנו חננאל49 פירש את עונשו של התלמיד שגילה דבר שנאמר בבית המדרש, שעונשו היה בשל גילוי סוד. וזה לשונו50: 'ההוא תלמיד דנפיק ליה מלתא דאתאמרה בי מדרשא בסוד'. וכן פירש, כפי שראינו למעלה, גם רבי מאיר הלוי אבולעפיה51, הרמ"ה52: 'ההוא תלמידא דאפיק מילתא דאתמר בבי מדרשא דרבי אמי בתורת סוד'. ברם, אין להסיק מכאן על גילוי דבר שאמר אדם לחברו. אפשר שדווקא בדבר שנאמר בבית המדרש אין איסור לגלותו, אלא אם כן הוא נאמר בדרך סוד.

אשר להגדרת ה'סוד' יש להדגיש, כי איסור גילוי הסוד אינו משום שיש בו גילוי איזה עניין רע על בעל הסוד. אף אם אין בו עניין רע ואין הדבר בגדר רכילות, אסור לגלות את הסוד בשל הקפדתו של בעל הסוד. וכך מגדיר זאת ר' יונה גירונדי53, בספרו שערי תשובה54:
וחייב אדם להסתיר הסוד אשר יגלה אליו חברו דרך סתר, אף על פי שאין בגלוי הסוד ההוא ענין רכילות, כי יש בגלוי הסוד נזק לבעליו וסבה להפר מחשבתו, כמו שנאמר (משלי טו, כב): 'הפר מחשבות באין סוד'. והשנית - כי מגלה הסוד אך יצא מדרך הצניעות והנה הוא מעביר על דעת בעל הסוד; ואמר שלמה עליו השלום (משלי כ, יט): 'גולה סוד הולך רכיל', רצונו לומר, אם תראה איש שאיננו מושל ברוחו לשמור לשונו מגלוי הסוד, אף על פי שאין במחשוף הסוד ההוא ענין רכילות בין אדם לחברו, תביאהו המדה הזאת להיות הולך רכיל, שהוא מארבע כתות הרעות, אחרי אשר אין שפתיו ברשותו לשמרן'.
והוא ממשיך:
עוד אמר (שם יא, יג): 'הולך רכיל מגלה סוד', רצונו לומר: אל תפקיד סודך למי שהולך רכיל, כי אחרי אשר איננו שומר שפתיו מן הרכילות אל תבטח עליו בהסתר סודך, אף על פי שמסרת דבריך בידו דרך סוד וסתר.
החפץ חיים55 מביא את דברי ר' יונה56, בעניין גילוי סוד. ואילו בגילוי דבר שלא נאמר בסוד, אין ה'חפץ חיים' אוסר באופן מוחלט, אלא רק דברים אשר 'בסתמא' אסור לגלות לאחר, 'פן יוכל להגיע לו על ידי זה הזק או צער'57. את התוספת הזו, שאין איסור באמירת דבר שאין בו סוד, אלא אם כן עלול להגיע לאדם נזק או צער, בוחן ה'חפץ חיים' לאור דברי הגמרא במסכת יומא, האוסרת לומר לאחר אלא אם אמר לו 'לך אמור'; שהרי איסור זה אנו לומדים מגילוי דבריו של הקב"ה, שאמר למשה, ובגילוי דבריו של הקב"ה, בוודאי אין נזק או צער, ואף על פי כן נאסר הדבר?!

וליישוב הסתירה ממקור זה, מציע ה'חפץ חיים' שתי דרכים58. לפי הדרך האחת, אכן הגמרא במסכת יומא אוסרת לומר כל דבר, אף שאין בו נזק או צער, אבל חובה זו אינה אלא מצד דרך ארץ, ואין בזה איסור ממש59. ולפי הדרך השניה, המקור במסכת יומא מדבר דווקא באופן שהכניסו בביתו ביחידות, וביטא בכך, שהוא מקפיד בדבר שלא יתגלה (כשם שהכניסו הקב"ה למשה לאהל מועד, ביחידות, וקולו של הקב"ה לא היה נשמע חוץ לאהל), אבל באופן אחר, אין איסור לגלות, אלא אם כן עלול להיגרם נזק או צער לבעל הדבר60.

כלומר, לפי בעל ה'חפץ חיים', אם הדבר לא נאמר בסוד, ואין בגילוי הדבר משום נזק או צער, אין איסור בגילוי הדבר (כפי ההסבר השני) ולכל היותר, ראוי שלא לגלות, מצד דרך ארץ בלבד (כפי ההסבר הראשון).

פירוש יותר קיצוני לאיסור, אנו שומעים מדברי ר' חיים פאלאג'י61. לדבריו, אף כשאין בדבר משום סוד ודבר מגונה ונזק, אסור לגלות את הדבר, עד שיאמר לו בפירוש שיאמר. וזה לשונו של ר' חיים פאלאג'י62:
ועוד נראה לעניות דעתי לומר, דאפילו בשולח אדם אגרת לחבירו, אסור לחבירו, שבא לו האגרת, לגלות דברי האגרת לאחרים. דאפילו בסתם, דליכא שום סוד ודבר מגונה ונזק להכותב האגרת, איכא איסור לגלות, כמו שאמרו בגמרא, דכל האומר דבר לחבירו הרי הוא ב'בל תאמר' עד שיאמר לו בפירוש שיאמר. וכל שכן, בדאיכא גנאי או סוד ויוצא נזק כשמגלהו. ועיין לרז"ל ז"ל ורש"י במלכים א', סימן ב, על פסוק 'וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה', בשם מדרש תנחומא, שהראה הספר ששלח דוד ביד אוריה, כו'.
אמנם, אף את דבריו ניתן לפרש, באופן שמכל מקום האיסור הוא אם ישנה אפשרות שבעל הדבר מקפיד על אי אמירת הדבר, שאז אף אם אין בגילוי משום דבר מגונה ונזק, אין לגלות. אבל כאשר בוודאי אין כל קפידא, אין צורך בהיתר של בעל הדבר63.

דברי תורה
מהו דינם של דברי תורה שנאמרו לאחד, האם הוא רשאי למסרם לאחר בלא נטילת רשות, או שמא בדברי תורה אין צורך בהיתר מבעל הדברים? מצד אחד, ישנה חובה ללמוד תורה וישנה חובה ללמֵד תורה לאחרים, ולכן אין צורך ברשות מיוחדת מבעל הדברים למסור אותם לאחרים. אבל מצד שני, שמא בעל דברי התורה חושש שדבריו אינם נכונים, ולכן אפשר שהוא מקפיד על כך שלא יימסרו לאחרים בלא רשותו.

ואמנם, משנשאל ר' שרגא פייביש שנבלג מלונדון64 'באחד שקיבל מאיזה רבנים גאונים תשובות על שאלותיו', אם צריך לקבל רשות להדפיס את התשובות, השיב, כי אכן הוא זקוק לקבלת רשות, כיוון שכמה פעמים המשיב אינו רוצה להדפיס את התשובות מכמה טעמים, אם משום שהתשובה אינה אלא לאותו שואל, אבל אינה הוראה לרבים, או משום שסבר המשיב שהדבר אינו למעשה אלא רק להלכה, או שאילו היה המשיב יודע שיודפסו דבריו, היה מדקדק יותר בלשונו65.

דיון באיסור לומר לאחרים דברים ששמע בלא נטילת רשות, על פי הגמרא במסכת יומא, אם איסור זה חל גם על דברי תורה, אנו מוצאים בדבריהם של הרב שלמה גורן66 והרב שאול ישראלי67. וכך היה המעשה68: בשלהי תשמ"ב פרסם הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן, מאמר בעניין כיתור העיר בירות מנקודת מבטה של ההלכה. הערותיו של הרב שאול ישראלי למאמר זה נשלחו אל הרב גורן, והרב גורן מסרם לפרסום בעיתון. הרב ישראלי הקפיד על הפרסום. על כך כתב הרב גורן מכתב69 ובו הוא מבסס את גישתו, שלפיה מותר לפרסם דברי תורה אף בלא נטילת רשות מאומריהם. לדבריו, האיסור האמור במסכת יומא - שהאומר דבר בלא נטילת רשות הרי הוא ב'בל יאמר' - אינו מוסב על דברי תורה; ואף שעניין הפסוק הוא בדברו של ה' אל משה, הרי אם אינו עניין לדברי תורה שמצוה ללמדם, תנהו עניין לדברים אחרים.

על גישה זו חולק הרב שאול ישראלי70. לדעתו, האיסור חל גם על דברי תורה71. וטעמו הוא, שפרסומם של דברי תורה ברבים מצריך הכנה והתבוננות עמוקה בדברים ארבע פעמים, וכל עוד לא הכין האומר את הדברים לפרסום ברבים - אין לפרסמם.

רשות מכללא לגילוי סוד
כשם שטיבו של דבר כ'סוד', עשוי להתברר מכללא, מהתנהגותו של בעל הדבר, כגון שאומר לו את הדבר בהיחבא, או שמכניסו לתוך ביתו, כך גם הרשות לגלות לאחרים את הסוד יכולה להתברר מהתנהגותו של בעל הסוד.

וזה לשון הגמרא72: 'אמר רבה בר רב הונא: כל מילתא דמיתאמרה באפי תלתא - לית בה משום לישנא בישא. מאי טעמא? חברך - חברא אית ליה, וחברא דחברך - חברא אית ליה'. כלומר, כיון שהאומר לא חשש לומר את הדברים בפני שלושה, גילה דעתו שאינו מקפיד על גילוי הדברים, שהרי ידע שאלה השומעים יפרסמו את דבריו.

יש המפרשים את הדברים הללו באופן רחב, כמוסבים על לשון הרע73, ויש המפרשים באופן שמדברים בסוד.

בספר שאילתות דרב אחאי74, לאחר שהביא את ההלכה בדבר 'בל יאמר', הוא מברר את השאלה, מה בדבר העברת דבר שנאמר בפני שלושה75:
ברם צריך, אילו היכא דאמרה למילתא קמי בי תלתא, מהו למיזל למימרא ליה למריה או לאחריני, כיון דאמר מר 'עד שיאמר לו לך ואמור', בי תלתא נמי, כיון דלא אמר להו 'לך ואמור' לא. או דילמא, הני מילי, כי צריך למימר ליה 'לך ואמור', היכא דלא אמר קמי בי תלתא ואמרה בצינעא, אבל היכא דקא אמר קמי בי תלתא, הויא כי פרהסיא וכמאן דאמר ליה 'לך ואמור' דמי.
והוא פושט את שאלתו, מדברי הגמרא בעניין דבר הנאמר בפני שלושה: 'תא שמע, דאמר רבה בר רב הונא: כל מילתא דמתאמרה באפי בי תלתא, אין בו משום לישנא בישא, כי אזיל ואמר ליה למריה, דהוה ליה כי פרהסיא'. כלומר, לא נאסר להעביר דבר לאחר, אלא אם נאמר הדבר בצינעה, אבל דבר שנאמר בפרהסיא, אין איסור להעבירו לאחר.

הריטב"א מפרש את דברי הגמרא במסכת בבא בתרא, 'כל מילתא דמיתאמרה באפי תלתא', באופן שמדובר בסוד76: '"לית בה משום לישנא בישא", פירוש משום גילוי סוד, כדמוכח עניינא הכא'. אמנם מהמשך דבריו משתמע, שאת דברי הגמרא במסכת ערכין פירש לעניין לשון הרע, שכך הוא המשך דבריו: '(ובערבים) [ובערכין] אמר לה [דלית ביה] משום לישנא בישא (דמאן) [למאן] דאמר ליה. וזה מן הלשונות המתחלפין בתלמוד'. אם כוונת הריטב"א, שבמקומות אחרים בתלמוד 'לישנא בישא' הוא לשון הרע, ולכך כיוון בדבריו 'וזה מן הלשונות המתחלפין בתלמוד', לשם מה הביא את סוגיית ערכין?! ואם אמנם כן, נלמד מדבריו, כי אפשר שאותם דברים בשמו של רבה בר רב הונא מתפרשים במקומות שונים במובנים שונים77!

ובספר חפץ חיים78 מבקש להוכיח מדברי רש"י לערכין79, שדברי הגמרא אמורים בגילוי סוד ולא בלשון הרע. שכך פירש רש"י דברים אלה80:
דמיתאמרה באפי תלתא. שהבעלים אמרוה בפני ג', המגלה אותה אינו לשון הרע, שזה גילה תחלה דעתו, שאם מגלה אותו אינו חושש, דמידע ידע דסופה להגלות, דחברך חברא אית ליה, וזה מגלה לחבירו וזה לחבירו עד שיודע.
וכך ניסח בעל החפץ חיים את דבריו81:
אם אחד גלה לחברו באפי תלתא ענין עסקו ומסחרו, וכיוצא בזה דברים אשר בסתמא אסור אחר כך לגלות לאחר פן יוכל להגיע לו על ידי זה הזק או צער, אך עתה שגלה לו דבר זה באפי תלתא, אם כן ראינו שאינו חושש לזה אף אם יתגלה לבסוף, ולכן מותר לזה, השומע ממנו, לכתחילה לגלות לאחרים כל כמה שלא גילה דעתו שהוא מקפיד על זה, אך שלא יחסרו לזה הפרטים המבוארים לעיל בענינא דאפי תלתא, ועין בבאר מים חיים82.

גילוי סוד לעצמו
האם האיסור בגילוי סוד, הוא דווקא בסוד שבעל הסוד גילה לאדם תוך אמון שלא יגלה לאחרים, והלה מעל באמון וגילה את הסוד לאחרים, או שמא אסור לאדם אף לגלות לעצמו סודות של אחרים (כשאין מעילה באמון)?

מדברי ר' יעקב חגיז83, אנו שומעים, כי לדעתו, אכן 'יש84 איסור לבקש ולחפש מסתוריו של חבירו; ומה לי "לא תלך רכיל" לאחרים או לעצמו'. ומכאן שאיסור גילוי סוד, כולל גם את האיסור לגלות לעצמו מה נאמר במכתב שמשגר אדם לחברו. ואף על פי כן, איסור פתיחת איגרת של הזולת ללא נטילת רשות, נתחזק בחרם מיוחד שהוטל על קורא האיגרת ללא נטילת רשות85.

וזאת ועוד, ראוי לאדם להימנע מלהיות במקום שהוא עלול לגלות סודות של אחרים. בספר חסידים86 ישנה הוראה, שעל האדם להתרחק ממקום שבו הוא עלול לגלות סודות: 'אחד התפלל בחצר בית הכנסת, והיו ראשי הקהל יושבין בישיבה. אמר לו החכם: מוטב לך להתפלל בבית, שמא ראשי הקהל מדברים דבר שאינם רוצים שידע אדם...'.

וכך גם ראוי לאדם שלא להיות במקום שעלול להפריע לאיש ואשתו מלדבר דברים שבצינעה. וזה לשון הגמרא87: 'אמר רב ברונא אמר רב: כל הישן בקילעא [=בחדר] שאיש ואשתו שרויין בה, עליו הכתוב אומר (מיכה ב, ט): "נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה". ואמר רב יוסף: אפילו באשתו נדה'. ומסביר מהרש"א88 את הטעם לכך, שאפילו באשתו נדה אמרו, ש'מכל מקום, בושין ממנו לדבר דברים שבצנעה בינו לבינה', וכי כן פירש ר' יהונתן89.

האזנת סתר
מה דינה של האזנת סתר? עצם היותה של האזנה בסתר, מראה כי ההאזנה היא באופן שאין בעל הדבר מעוניין בגילויו.

בהבדל מגילוי דבר שנאמר לאדם בסוד, והלה מגלה את הסוד תוך מעילה באמון שבעל הסוד נתן בו, הרי כאן אין כל מעילה באמון, אבל יש כאן גילוי דבר שאין בעל הדבר חפץ בגילויו.

כיון שראינו90, שכל גילוי של סוד הוא אסור, אף אם אין בגילוי משום מעילה באמון, הרי שהאזנת סתר בוודאי אסורה. וכמובן שאין כל הבדל, בין אם האזנה נעשית בעזרת מכשירי האזנה או בלא מכשירים כאלה.

מן המשנה בדבר הכמנת עדים למי שמבקש להסית את חברו לעבוד עבודה זרה91, ניתן לכאורה לשמוע על איסור הכמנת העדים, כשהאדם אינו מבקש להסית לעבודה זרה, אלא לעברה אחרת. אבל אין להביא ראיה ממשנה זו על איסור האזנה בעברה אחרת92.


וראוי לעיין בדברי ר' מנחם המאירי בעניין היזק שמיעה. כשהמאירי דן בגדרי 'היזק ראיה'93, הוא קובע:
כל שנסתלק היזק ראיה, הולכין אחר המנהג, ואף במחיצה קלה שבקלות, ואין חוששין להיזק שמיעה כלל, רוצה לומר, שהקול נכנס משם לכאן להדיא מתוך דקות המחיצה94, שסתם בני אדם נזהרים בדיבורם הם.

מה כוונתו בדבריו 'שסתם בני אדם נזהרים בדיבורם הם'? האם ניתן ללמוד מתוכם, שמקום שלא מועילה זהירות, כגון, שמותקנת האזנת סתר שלא בידיעתם, יש לדון בזה בהיזק שמיעה כבהיזק ראיה?

הרב ש' דייכובסקי, מסתמך על דברי המאירי ואומר,95 כי 'למרות שמבחינת הלכות נזיקין, גרימת "לישנא בישא" או פגיעה ב"צניעותא" [שהם טעמים שנתן הרמב"ן לאיסור הזק ראיה], אינם נחשבים אפילו לגרמא', התקינו חכמים תקנות בהלכות שכנים על מנת לאפשר לבני אדם להתגורר בצוותא. והוא ממשיך: 'תקנות אלו נתקנו במקורן לגבי היזק ראיה, ולפי דברי המאירי גם "היזק האזנה" בכלל'.

ברם, דומה שאין הכרח לומר כן. הרב דייכובסקי תלה הלכה זו בתקנה, ואם אמנם זוהי תקנה, ייתכן שכיון ש'סתם בני אדם נזהרים בדיבורים', לא תקנו כלל כללי הגנה מפני היזק שמיעה, כשם שתיקנו מפני היזק ראיה.

כמובן אין הדברים אמורים, אלא שאין הדבר אסור בגדר 'היזק', כמו 'היזק ראיה', אבל אין דברים אלה משמיטים את היסודות האחרים, שעל פיהם אסור להאזין לדברי הזולת, ואת האמצעים למניעת המעשה האסור.


ר' שמאי קהת הכהן גרוס96 נשאל97, 'האם מותר להחזיק ברשותו מכשיר האזנה הנקרא "סקניר", שבאמצעותו ניתן להאזין לשיחות טלפון של אחרים?'. והוא השיב, כי המחזיק את המכשיר 'עלול להאזין לשיחות שבין איש לאשתו, ואסור לאף אחד לשמעם. יתר על כן, המאזין עלול לשמוע דברים אסורים וניבול פה.

ובהמשך דבריו הוא קובע, כי אפילו אם ברור לאדם שלא ישמע במכשיר האזנה שום דברים האסורים וניבול פה, 'גם כן אסור להשתמש בו, שאסור לשמוע ולחפש מסתוריו של חברו'. הוא מסתמך בזה על דברי שו"ת הלכות קטנות98, ומסיק כי 'מהטעם שהזכיר בדבריו, אסור להאזין לשיחות טלפון של חברו'. ועוד הוא מביא את דברי שולחן ערוך הרב99, שאסור להסתכל בעסקיו ומעשיו של חבירו 'אף שאין בהם חשש היזק עין. שאם עושה אדם עסקיו בביתו וברשותו, אסור לראותו שלא מדעתו, שמא אינו חפץ שידעו ממעשיו ועסקיו. ועוד כתב100, דאין זו מדת הצניעות שיראה אחד בעניניו של חבירו. היוצא מדבריו, שאסור להאזין לשיחות טלפון של אחרים, דאנן סהדי, שאף אחד אינו חפץ שידעו מדברים שדיבר בצִנעה'.


לא דננו כאן באותם אופנים שמותר או אף מצווה לגלות סוד, כגון כשגילוי הסוד חיוני לניהול משפט תקין, או לצורך הגנה על אינטרס לגיטימי של אחר. על כך נדון אי"ה במקום אחר.

חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981
הזכות לפרטיות הפכה להיות זכות מוגנת בחוק שחוקקה הכנסת לפני כעשרים שנה. חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981101, מבוסס בעיקרו על המלצותיה של ועדת השופט י' כַהן. כחבר בוועדה זו, הבאתי בפניה, בין היתר, את המקורות היהודיים שעניינם שמירת סוד102, והוועדה המליצה לכלול בחוק גם את ההגנה על סודותיו של אדם. המלצה זו נתקבלה לאחר מכן בחוק, ובין הפגיעות בפרטיות, שהחוק מגן מפניהן, נמנית גם ההגנה מפני 'הפרה103 של חובת הסודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע'.

הערות:



1. תרי"ג (1843) - תרפ"ו (1926). שימש כרב בדווינסק שבלטביה. נודע בחיבוריו 'אור שמח', על הרמב"ם, ו'משך חכמה', על התורה.
2. משך חכמה, דברים כג, י.
3. וראה גם המשך דבריו, שם.
4. ברכות ח ע"ב.
5. רש"י, ברכות ח ע"ב, ד"ה אלא בשדה.
6. וראה ויקרא רבה, פרשה לב, סימן ב: '"ובעל כנפים יגיד דבר" (קהלת י, כ) - רבי לוי אמר: אזנים לדרך ואזנים לכתל'.
כן ראה מדרש רבה, סוף פרשת אמור. וראה: מילי דחסידותא (לר"א בוטשאטש), על ספר חסידים, מהדו' מרגליות, סימן פ; קונטרס מעט צרי (לר' יוסף צבי היילפרין האלפרט), ירושלים תשל"ט (נדפס יחד עם צרי לנפש יפה), על מאמרים המובאים בשם חז"ל, שלא נמצא להם מקור.
7. בן סירא כו,כה. וראה גם שם כז, טז: 'גולה סוד אבדה אמונתו, יבקש אוהב ולא ימצאנו'.
8. בית המדרש, שהוציא לאור א' ילינק, חלק ג, עמ' 126, מתוך 'מדרש גדול וגדולה'.
9. מנורת המאור (אבוהב), מהדורת פריס חורב - קצנלבוגן, הנר השני, כלל ד, חלק א, פרק ב (עמ' 121).
10. מחכמי ספרד בסוף המאה הב' או בתחילת המאה הג' לאלף השישי (בראשית המאה הט"ו למניינם). השתמש הרבה בספרו של ר' ישראל אלנקאוה, שנקרא אף הוא בשם זה. (ראה להלן, הערה 15).
11. על יחוסו להרא"ש, ראה י' קטן (הערה 12), בפתח דבריו, עמ' יד.
12. הרב י' קטן, ספר 'הנהגת הרא"ש', המכונה 'ארחות חיים', סימן מא, צפונות י (טבת תשנ"א), עמ' יח. מקורות לדברים אלה, ראה הערותיו של המהדיר, שם, וכן בתגובותיהם של י' שכטר, צפונות יב (תמוז תשנ"א), עמ' קז, ושל א"מ גלאנצר, צפונות טז (תמוז תשנ"ב), עמ' קח.
13. רב האי גאון, מוסר השכל.
14. מבחר הפנינים, שער כט.
15. וראה מנורת המאור, לר' ישראל אלנקאוה (חכם ספרדי במחצית הראשונה של המאה הב' לאלף השישי - במאה הי"ד למניינם; נהרג בטוליטולה ברדיפות שנת קנ"א-1391), מהדורת ענעלאו, חלק ד, עמ' 373 ואילך: בעניין כסוי סוד חבירו, וכן שם, עמ' 517; מנורת המאור (אבוהב), שם; ספר חסידים, מהדורת מרגליות, סימנים פה, שנ, תריט, תתקעג, תתשז. וכן ראה י' דוידסון, אוצר המשלים והפתגמים, מפתח, ערך סוד.
16. יוסף נוה, על פסיפס ואבן, תשל"ח, עמ' 107.
17. ש' ליברמן, 'הערה מוקדמת לכתובת בעין-גדי', תרביץ מ (תשל"א), עמ' 24. וראה גם א"א אורבך, 'הסוד שבכתובת עין-גדי ונוסחה', שם, עמ' 27; מ' וינפלד, 'הסוד של קהילת "עין גדי"', תרביץ נא (תשמ"ב), עמ' 125-129.
18. ראה פירוש הגר"א למשלי יא, יג, שהמגלה סוד דומה להולך רכיל ועוונם שוה.
19. ראה פירוש רבנו יונה, להלן, ליד ציון הערה 54.
20. ראה להלן, ליד ציון הערה 47, ובהערה 59.
21. משנה, סנהדרין, פרק ג, ז. וראה: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כב, הלכה ז; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן יט, סעיף א.
22. ראה מה שנרשם בצד המשנה שבתלמוד, שבנוסחאות אחרות אין גורסים את הפסוק מספר ויקרא.
23. ראה הגהות הגר"א לסנהדרין, שם.
24. ראה תוספות יום טוב, למשנה, סנהדרין, שם, בהסברו לכך שאין לגרוס את הפסוק 'לא תלך רכיל בעמיך'. וראה א' ארזי, 'שחזור הגירסא המקורית במשנה לאור הגמרא והראשונים', סיני, עז (תשל"ה), עמ' כג-כה, בה סוקר המחבר את הגירסאות השונות ומבקש להוכיח מתוך שהברייתא מביאה את שני הפסוקים, כי המשנה במקורה, לא הביאה אלא פסוק אחד, ולכן יש למחוק את הפסוק האחר. וראה: שכטר, המשנה בבבלי וירושלמי, במבוא, עמ' 25. וראה: תפארת ישראל על המשנה, סנהדרין, שם.
מה דינו של דיין שאינו מגלה שהוא זיכה אלא שהוא חִייב, אלא שחבריו המזכים רבו עליו? האם גם אמירה זו אסורה? בעוד שדעתו של ר' מנחם המאירי היא שהדבר מותר (שיטה מקובצת לבבא קמא צט ע"א), הרי שדעתו של הרמב"ם היא, שהדבר אסור (ראה רמב"ם, הלכות סנהדרין פרק כב, הלכה ז). אפשר שמחלוקתם היא בשאלה, אם יסוד האיסור הוא ב'לא תלך רכיל' או ב'הולך רכיל מגלה סוד'? ואמנם המאירי נסמך על הפסוק 'לא תלך רכיל', בעוד שהרמב"ם נסמך על הפסוק 'הולך רכיל' וכו'. אבל ראה שו"ת שבט הקהתי, לר' שמאי קהת הכהן גרוס (ראה עליו להלן, הערה 96), סימן שכז, הסבור כי אין מחלוקת עקרונית בין המאירי לרמב"ם.
וראה שו"ת שבט הקהתי, שם, ששואל על מה שהסביר מהרי"ל (ליקוטים, דף קסב), שלכן אמרו שנים שדנו - דיניהם דין אלא שנקרא בית דין חצוף, משום שבשני דיינים אין הדיין יכול להתנצל ולומר שהרוב הכריע כנגד דעתו. והוא כותב, שאפשר שמדברי מהרי"ל יש להביא ראיה למה שכתב קצות החושן, סימן יט, ס"ק א, בשם כנסת הגדולה, שאם הנידון שואל את הדיין (ולא שהדיין פונה אל הנידון), מותר לדיין לומר כן.
האם כופין את מי שהיה בדעת המיעוט לחתום על פסק דינם של הרוב? ראה ירושלמי, סנהדרין, פרק ג, הלכה י, ובמראה הפנים, שם, שמן הירושלמי יש סיוע לדעת הבית יוסף שנחלק בזה על המהרימ"ט. וראה עוד בשאלה זו, בשו"ת הלכות קטנות, חלק א, סימן רכז: 'דיין שהחתימוהו חבריו וחתם: "פ' הדיין אר"ל", דפירושו: "אחרי רבים להטות", מהו? תשובה: הולך רכיל מגלה סוד. ואף אם יתרץ דבריו וגילה דעתו ברבים דשלא מדעתו חתם - לא ניצול, ויחזור ויחתום סתם'.
וכן ראה שו"ת חות יאיר, סימן קמז.
25. סנהדרין לא ע"א.
26. רש"י, סנהדרין, שם, ד"ה בתר.
27. ד"א תתק"ל (1170) בערך - ה"א ד (1244). נתמנה לדיין בטולידו, בבית דינו של אביו, יחד עם חברו ר' אברהם בן נתן הירחי, בעל ספר 'המנהיג'. אחרי פטירת אביו נתמנה לרב בטולידו. עמד בקשר של מכתבי שאלות ותשובות עם גדולי דורו, ואף הרמב"ן פנה אליו בשאלות. בצעירותו כתב לחכמי לוניל נגד דעתו של הרמב"ם, ור' אהרן ב"ר משולם השיב לו בתוכחה קשה. חלק מתשובותיו נדפסו בספר בקובץ 'אור צדיקים'.
28. יד רמה, סנהדרין, שם.
29. מגדולי חכמי צרפת בעלי התוספות, בסוף האלף החמישי ותחילת האלף השישי (מסביב לשנת 1240).
30. סמ"ג, לאוין ט. והעתיקו הגהות מיימוניות, הלכות דעות, פרק ז, הלכה ה. וכן מגן אברהם, לשולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנו, הביא הלכה זו בין הלכות לשון הרע. ועיין: שדי חמד, מערכת ל, כלל סג (כרך ב, עמ' 69 בהוצאת קה"ת); רביד הזהב, שמות ו, י.
31. מחכמי אשכנז במחצית הראשונה של המאה השניה לאלף החמישי; המחצית השניה של המאה הי"ד.
32. ישראל מרדכי פלס, תשובות ופסקים מרבינו יצחק אופנהיים, צפונות טז (תמוז תשנ"ב), עמ' י.
33. ר"צ (1530) בערך - ש"ע (1610) בערך.
34. עיין שו"ת הראנ"ח, סימן קיא.
35. עיין רי"ף, סנהדרין, פרק שלישי (ט ע"א בדפי הרי"ף); רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כב, הלכה ז.
36. ש"א ציגלמן, יהודי פולין וליטא עד שנת ת"ח (1648), ירושלים תשנ"א, פרק יז, תקנה יז/ו/35.
37. הנוסח המקורי של התקנה, בלשון יידיש, מובא אצל M. Balaban, Die Krakauer Judengemeinde-Ordnung von 1595 und ihre Nachtr?ge, JJLG 10 (1913) ,p. 296 ,. סעיף 18, בעמ' 320. הנוסח המובא למעלה, הוא מספרו של ציגלמן, שם, תקנה יז/א/10, מחוץ למילים: 'וכל שכן היושב במשפט', שתיקנתי על פי לשון המקור (ביידיש): 'אונ' כ"ש דער זיצט איבר אין משפט', ולא כפיענונו ותרגומו של המהדיר: 'וכמו שכתוב זה נוכח במשפט אחד'.
38. יומא ד ע"ב.
39. בשדי חמד (מערכת כללים, מערכת בית, סימן ח), נשאל על הלשון 'בל' ('בל יראה ובל ימצא'; 'בל תשקצו'; 'בל תאחר', 'בל תלין', ועוד), מדוע נקטו לשון זו, ולא בלשון המקרא: 'לא', והביא מספר ילקוט הגרשוני (חלק א, דף יג, סוף עמ' א), בשם ר"י פיק, בהקדמת ספר התשבי, שנתלבט בזה ולא הציע הסבר. וראה שו"ת משברי ים, סימן ס, בהערה 1.
40. ראה חידושי אגדות למהרש"א, יומא, שם, ד"ה שהוא בבל. וראה שו"ת חתם סופר, אורח חיים, סימן קכד, ד"ה והנה היה.
41. רש"י, יומא, שם, ד"ה שהוא בבל יאמר.
42. חידושי אגדות למהרש"א, שם. וראה שו"ת מהרי"א, יהודה יעלה, חלק ב, סימן שיט, שדן בדבריו.
43. שאילת שלום, על שאילתות דרב אחאי, שאילתא כח, אות מב. כך הוכיח מלשון בעל השאילתות, שהביא את הפסוק שבראש פרשת בא.
44. העמק שאלה, על שאילתות דרב אחאי, שם, אות ד.
45. ראה שו"ת מהרי"א, שם, שאפשר שהרמב"ם פסק כחכמים, בפסחים מב ע"א, שלעניין מתפיס תמימים לבדק הבית, אינם דורשים 'לאמור' - 'לאו אמור'. וראה להלן, הערה 59.
46. ראה למעלה, ליד ציון הערה 20, ולהלן, הערה 59.
47. בית הבחירה, יומא, שם. וכן ראה חידושי מהרש"א, ליומא, שם. והשווה ביאור הגר"א למשלי, שם, על 'ונאמן רוח מכסה דבר', שהוא מידת חסידות שלא לגלות, אף שאינו סוד.
48. ארחות חיים, סימן מא; ראה למעלה, ליד ציון הערה 12.
49. מגדולי חכמי ישראל בסוף תקופת הגאונים. נפטר אחרי שנת ד"א תתי"ג (1053).
50. פירוש רבנו חננאל, סנהדרין, שם.
51. ראה עליו למעלה, הערה 44.
52. יד רמה, סנהדרין, שם.
53. מגדולי חכמי התורה והמוסר בסוף האלף החמישי ותחילת האלף השישי (במאה הי"ג למניינם). בן העיר גירונה בספרד וקרובו של הרמב"ן. נפטר בשנת ה"א כ"ד (1263).
54. שערי תשובה, שער ג, אות רכה.
55. תקצ"ח (1838) ? - תרצ"ג (1933). גאון וצדיק. חיבר ספרים רבים בהלכה ובמוסר. מחיבוריו: 'משנה ברורה' על שולחן ערוך אורח חיים, וספרו 'חפץ חיים' על איסור לשון הרע.
56. חפץ חיים, הלכות רכילות, כלל ח, סעיף ה.
57. חפץ חיים, הלכות איסורי לשון הרע, כלל ב, סעיף יג. וראה גם שם, כלל ט, סעיף ו.
58. באר מים חיים, על הלכות לשון הרע, כלל ב, סעיף יג.
59. ובכך הוא מיישב את העובדה שהרמב"ם לא הביא בספרו את האיסור של 'בל יאמר'. (ראה למעלה, ליד ציון הערה 45). וראה גם ביאור הגר"א למשלי יא, יג, על 'ונאמן רוח מכסה דבר', כי נאמן רוח, 'אפילו "דבר" שאינו סוד - אינו מגלה'. וראה למעלה, ליד ציון הערה 20.
60. שאז תלוי הדבר, אם סיפר את הדבר בפני שלושה, או לא. וגם אם סיפר בפני שלושה - ההיתר לגלות הוא בתנאי שלא יתכוון לגלות (ראה באר מים חיים, הלכות לשון הרע, כלל ב, סעיף יג, ס"ק כח).
וראה רש"י ליומא שם, ד"ה שהוא, וחידושי מהרש"א, שם. וראה שאילתות דרב אחאי גאון, שאילתא כח, וספר מצוות גדול, שם, שהביאו דברים אלה בעניין איסור לשון הרע והליכת רכיל.
בשערי תשובה, כותב רבינו יונה (סימן רכה): 'וחייב האדם להסתיר הסוד אשר יגלה אליו חברו דרך סתר, אף על פי שאין בגילוי הסוד ההוא עניין רכילות...'. והביא דבריו בספר חפץ חיים, הלכות איסורי רכילות, כלל ח, סעיף ה. ובהערה ז, שם: 'ודבר זה הוא חמור הרבה יותר מסתם אבק לשון הרע ורכילות...'.
ועיין שדי חמד, כללים, מערכת ל, כלל קיט (כרך ב, עמ' 732, בהוצ' קה"ת), לעניין אם 'לאו אמור' הוא איסור לאו.
61. תקמ"ח (1788) - תרנ"ח (1868). נולד באיזמיר. נכדו של ר' ישראל יוסף בעל 'חקרי לב'. משנת תקפ"ח דיין באיזמיר ולאחר מכן חכם באשי. חיבר ספרים רבים. ראה יש"י חסידה, ר' חיים פאלאג'י וספריו, ירושלים תשכ"ח.
62. שו"ת חקקי לב, חלק א, יורה דעה, סימן מט.
63. חידוש מעניין מחדש ר"י אסאד [מגדולי התורה המפורסמים בהונגריה; תלמידו המובהק של ר' מרדכי בנט, אב"ד ניקלשבורג; נפטר בשנת תרכ"ו (1866)]. לדבריו, יש לדמות את האיסור שמקורו ב'בל יאמר' לנדר ושבועה, וכשם שמי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חברו, מותר לו לומר לחברו את הדברים בכתב [ראה על כך רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ו, הלכה יח; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רכא, סעיף י; וראה שו"ת מהרי"א, שם, שכך יהא הדין גם לשיטה המובאת בבאר הגולה, לשולחן ערוך, שם, אות סה, בשם מהר"ש], כך גם לגבי האיסור הנובע מ'בל יאמר'.
אמנם בסוף תשובתו הוא כותב, שמצא בשאילתות דרב אחאי [שאילתא כח; ראה למעלה, ליד ציון הערה 43], שמביא את האיסור של 'בל יאמר' בזיקה לאיסור לשון הרע, ואם כן, העברת הדברים בכתיבה, אף היא אסורה (שו"ת מהרי"א, חלק ב, יהודה יעלה, סימן שיט).
64. שרגא המאיר, בני-ברק תשמ"ג, חלק ד, סימן ז.
65. והוא מסתמך על דברי 'אבני נזר' (שו"ת, אורח חיים, סימן תקיז), המתלונן על מי שהדפיס את דבריו בלי רשותו, טרם ישית עינו עליהם אם ראוי להפיצו על פני תבל, וכבר כתב הרמב"ם בתשובה, 'שהאומר דבר בציבור צריך לעיין בה בינו לבין עצמו ד' פעמים, אך כאשר יפיץ על פני תבל - אף אלף פעמים מעט'.
66. זמברוב, פולין, תרע"ח (1918) - ירושלים, תשנ"ה (1995). הרב הצבאי הראשי, ולאחר מכן רבה הראשי של תל-אביב והרב הראשי לישראל. מחיבוריו: שו"ת משיב מלחמה, 'תורת המועדים', 'תורת המקרא', ו'תורת המדינה'.
67. סלוצק, תר"ע (1910) - ירושלים, תשנ"ה (1995). רבו של כפר הרא"ה, ולאחר מכן חבר בית הדין הגדול, ראש ישיבת 'מרכז הרב', ונשיא מכון 'ארץ חמדה'. מחיבוריו: 'ארץ חמדה', 'עמוד הימיני', ו'פרקים במחשבת ישראל'.
68. ראה: תחומין ד (תשמ"ג), עמ' 354: 'פרסום דברי תורה ללא קבלת רשות ממי שאמרם - מכתבו של הרב שלמה גורן ותגובה על דבריו'.
69. ראה: תחומין, שם.
70. ראה: תחומין, שם, עמ' 356.
71. וראה עוד בשאלה, אם האיסור של 'בל יאמר' הוא גם בדברי תורה, ב'משנת אברהם', על ספר חסידים, חלק ב, במילואים והשמטות, עמ' רפט; שו"ת משברי ים, סימן ס (ושם ביקש לדייק, 'מהלשון "דגלי מילתא דאיתמר בי מדרשא, היינו דברי התורה שלומדים בבית המדרש'. אבל הלשון 'דאתמר', אינו אלא 'דאתאמר', היינו 'שנאמר', ולאו דווקא 'נלמד'. וראה עוד: נ' רקובר, זכות היוצרים במקורות היהודיים, ירושלים תשנ"א, עמ' 92: פרסום ברבים של התכתבות בדברי תורה.
72. ערכין טז ע"א. וראה בבא בתרא לט ע"א - ע"ב.
73. ראה רמב"ם, הלכות דעות, פרק ז, הלכה ה: 'ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה, כבר נשמע הדבר ונודע, ואם סיפר הדבר אחד מן השלושה פעם אחרת - אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר'.
74. לרב אחאי משבחא, מחכמי ישיבת פומבדיתא בבבל. נפטר בשנת ד"א תקי"ב (752) או ד"א תקכ"ב (762).
75. שאילתות דרב אחאי, שאילתא כח.
76. חידושי הריטב"א לבבא בתרא, שם.
77. וכן השוה עליות דרבנו יונה, בבא בתרא, שם: 'ויש לפרש עוד... על ענין רכילות... או על ענין גילוי הסוד היא אמורה'.
78. חפץ חיים, חלק א, הלכות לשון הרע, כלל ב, סעיף ג.
79. רש"י, ערכין, שם.
80. רש"י, ערכין, שם, ד"ה דמיתאמרה.
81. חפץ חיים, הלכות איסורי לשון הרע, כלל ב, סעיף יג.
82. וראה באר מים חיים, שם, וכן באות ג.
83. ש"פ (1620) - תל"ד (1674); מחכמי ירושלים במאה הי"ז.
84. שו"ת הלכות קטנות, חלק א, סימן רעו. וראה פלא יועץ, ערך סוד, שמסתמך על דברים אלה: 'כמה מהגנוּת והדפי ואִסוּרא מגיע על אותם המחטטים ומחפשים לידע סוד אחר על ידי שמיעה אחרי הכתל או גנבות דעת או פתיחת אגרות, וידוע חרם דרבנו גרשום מאור הגולה זלה"ה. וכבר כתב בתשובות הלק"ט, שהמחטט לידע סוד אחר עובר על "לא תלך רכיל בעמך", דמה לו אם מגלה סוד חברו לאחֵר או מגלה לעצמו; וגם מזה נפיק חֻרבָּא ושנאה וקטטה, ואש להבת המחלקת עולה לאין מרפא. לכן, שומר נפשו ירחק מכל אלה, כי תועבת ה' כל עושה אלה, ואשרי תמימי דרך'.
85. על חרם דרבנו גרשום בדבר פתיחת מכתבים, נדון אי"ה במקום אחר.
86. ספר חסידים, סימן תסא, בהוצ' מק"נ; ועיין בפירוש משנת אברהם, לספר חסידים, שם.
87. עירובין סג ע"ב.
88. חידושי אגדות, עירובין, שם.
89. וכך פסק להלכה, ערוך השלחן, אבן העזר, סימן כה, סעיף ה, ומעיר ש'הפוסקים השמיטו זה, ולא ידעתי למה'. וכן הביא המשנה ברורה (סימן רמ, ס"ק נב) את דברי הגמרא בערובין, ובשער הציון, שם, ס"ק לד, הביא את הסברו של המהרש"א, והוסיף: 'ולפי זה נראה, דאם שניהם בעצמן מבקשים אותו שיישן שם - ליכא איסורא'.
90. ראה למעלה, ליד ציון הערה 84.
91. ראה משנה סנהדרין, פרק ז, משנה י.
92. ראה מנחת חינוך, על ספר החינוך, מצוה תסב. ואף אם יש לדון באיסור הכרוך בהכמנת עדים, מצד איסור 'לפני עיוור' ומסייע לעברה (ראה הערת העורך למאמרו של הרב ש' דייכובסקי, תחומין יא [תשנ"א], עמ' 299, ותגובת המחבר להערה זו), אין זאת אלא כאשר יש בהכמנת העדים משום סיוע לעברה, אבל כשאין בכך משום סיוע, אין כל יסוד לפרש את המשנה כאוסרת את ההכמנה.
וראה מאמרו הנ"ל של הרב ש' דייכובסקי, בדבר האפשרות ללמוד איסור האזנת סתר, מחרם דרבנו גרשום. ברם, אף אם דומים הדברים, אין לומר שאיסור האזנת סתר כלול באלה.
93. בית הבחירה, בבא בתרא, ראש פרק ראשון, בביאור המשנה הראשונה, ד"ה אמר המאירי, השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר.
94. וכן השוה שו"ת ר' אליהו מזרחי, סימן ח: 'מכל מקום לגבי כותל של קרשים, פשיטא שהוא חזקה, ולא מצינן לאכפוייה לבנותו בשל אבנים, אפילו במקום שהמנהג לבנותו מאבנים... ואין טענה מהשמיעה, ששומעין זה לזה, דהא לא אשכחן בכולא תלמודא הזק כי האי גוונא, וכן משמע מדברי הרמב"ן ז"ל, דקאמר אבל בשל סיד - הכל תלוי ביד הדיין, דמשמע דלא חיישינן אלא בחוזק ובחולשא, אבל לענין שמיעה - לית לן בה. דאי סלקא דעתך דחיישינן לשמיעה, בסיד - אמאי לא יצטרך בי' טפחים דמתניתין, הא בציר מהכי שמע כל חד לחבריה, ואם כן מה לי בטיט מה לי בסיד? אלא לאו שמע מינה דלא חיישינן לשמיעה. שמע מינה. ואין סברא לחלק בין חצרות לבתים' וכו'.
95. ראה מאמרו של הרב ש' דייכובסקי (למעלה, הערה 92), בעמ' 301.
96. 'מורה צדק' בקהילת בעלז שבירושלים.
97. שו"ת שבט הקהתי, חלק ד, סימן שכז.
98. ראה למעלה, ליד ציון הערה 84.
99. שולחן ערוך הרב, הלכות נזקי ממון, סעיף יא.
100. שם, סעיף יב.
101. ספר החוקים התשמ"א, עמ' 128.
102. ראה 'דין וחשבון הועדה להגנה בפני פגיעה בצינעת הפרט', ירושלים תשל"ז-1976, פרק שלישי: ההגנה על צינעת הפרט במשפט העברי, עמ' 5-8 = ספר יצחק כַּהַן, ת"א תשמ"ט, עמ' 91-94.
103. סעיף 2 (7) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.