מדוע חזר הגר"א מרצונו לעלות לארץ?

כל ימי תמהתי על כך שהגאון רבינו אליהו מווילנא ז"ל - הרועה הנאמר של יהדות ליטא ופולין ורבן של בני הגולה, חזר מרעיונו לעלות לארץ ישראל. אף בכל המקורות ובכל המחקרים המוקדשים לחיי הגר"א, לא נמצא הסבר מספיק לכך.

כמעט בכל דור ודור השתוקקו גדולי ישראל ומנהיגיו הרוחניים לעלות לארץ ישראל, לפחות לעת זקנתם כדי לבלות בה שארית ימיהם ולזכות להיטמן בעפרה. ואף בדורו של הגר"א ניסו גם מנהיגי החסידים וגם ראשי המתנגדים לעלות לארץ. נימוקים עמוקים היו להם: נפשיים, חברתיים, דתיים ומשיחיים-מיסטיים, וכולם קשורים בתקוות הגאולה המשיחית, גאולת הכלל.

החוקרים דנו בעיקר על עליות התלמידים שבאו כתוצאה מהתעוררותם של רבותיהם, אבל על השאלה מדוע לא נתקיימה נסיעתם של המורים עצמם, ובייחוד מדוע בטלה עלייתו של הגר"א - אין למצוא על זה תשובה מניחה את הדעת.

הצד השווה שבין הבעש"ט והגר"א הוא, ששניהם לא הוציאו את מחשבתם מן הכוח אל הפועל, אף שאין ספק ששניהם השפיעו על תלמידיהם, כל אחד בשעתו ובתנאים מיוחדים לו, שהתלמידים יבצעו את רעיון העלייה, שעליו חלמו שני המורים.

תפיסתו של הגר"א בעניין הגאולה ומצוות יישוב ארץ-ישראל זכו להארה חדשה. לדעתו, העלייה לארץ ישראל היא מצווה שכל יהודי חייב לקיימה בגופו. את הפסוק: ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון, דרש: מתי הוא שלם כשהוא בסוכה וכן בציון. הגר"א מצא את שמו מרומז בתורה בקשר לגאולה וראה את עצמו ניצוץ מנשמתו של משיח בן יוסף. לפי חשבונו הייתה הגאולה צריכה לבוא בראשית המאה השביעית לאלף השישי, אבל יש להכין אותה בסוף המאה השישית וההכנה היא על ידי עליה לציון וקיום המצוות בארץ הקודש.

טבעי הדבר, אפוא, שהגר"א ניסה לעלות בעצמו לארץ ישראל. יודעים אנו על שני ניסיונות שלו, אולם באיזו שנה היו ניסיונות אלו לא ברור הדבר. ייתכן שאם נצליח למצוא את הזמן תוסבר לנו גם הסיבה שלא עלה בידו לעלות לארץ ישראל.

עוד בצעירותו ערך הגר"א "גלות". הוא היה אז נשוי ושב לביתו בשנת תק"ח (8471), בהיותו בן עשרים ושמונה שנים. האם ניסיונו לעלות לארץ ישראל שייך לאותה הליכה "לשם גלות"? לדעתי אין ספק שיש כאן שני מקרים שאין לערבבם זה בזה.

האיגרת לאמו ולאשתו

על צאתו מווילנא לשם עליה לארץ ישראל אנו מוצאים במפורש רק באגרתו הידועה לאמו ולאשתו שנשלחה מקניגסברג. באותה איגרת הוא כותב: "הנה אנשים נוסעים על כמה שנים בשביל ממון, מניחים נשותיהם, וגם הם נע ונד בחוסר כל, ואני ת"ל ]תהלות [לאל נוסע לארץ הקדושה, שהכל מצפים לראותה, חמדת כל ישראל, ואני נוסע בשלום ב"ה". ובסוף האיגרת הוא מוסיף: "ואם ירצה ה', אם אזכה להיות בירושלים עה"ק, אצל שערי השמים, אבקש בעדך ]בעד [ומא כאשר הבטחתי, ואם נזכה נראה יחדיו כולנו, אם ירצה בעל הרחמים".

מכאן ברורה עצם העובדה שהגר"א נסע מביתו, עזב את משפחתו ואת ספריו היקרים בכוונה ברורה לעלות לארץ להשתקע בה. אין ספק בזה, שהאיגרת היא מקורית ואין לחשוב שחלו בה תוספות או עיבודים משל אחרים.

מדוע חזר בו מדעתו? -חמשה טעמים

השאלה מה היא הסיבה שהניאה אותו מתכניתו זאת, נתעוררה גם אצל כותב תולדותיו ר' יהושע העשיל בר' אליהו זאב הלוי מווילנא בספרו "עליות אליהו". הוא מספר שהגר"א "עלה לרצון לפניו לנסוע לערה"ק, ושם פעמיו דרך פרייסין ואונגארין, ובבואו לק"ב [גרבסגינק] שלח מכתבו לביתו עלים לתרופה, מלא מוסר ויראה והנהגה ישרה ביראת ה'... לעת זקנתו שאלו פעמים רבות, מדוע לא נסע לעה"ק ולא ענה, פ"א ]פעם [תחא אחר רוב הפצרת דברים השיב: 'אין לי רשות מן השמים' ואמר כמה שנים לפני פטירתו, שאין לי רשות מן השמים. אמרו: ראוי היה, ובנסיעתו לארץ הקדושה נתנו לו כמה גבירים על הוצאותיו, וכשחזר מדרכו, ונימוקו עמו, החזיר אח"כ לכל אחד ואחד מעותיו".

הרי בזה טעם אחד שהסבירו אנשי בית מדרשו של הגר"א את עיכוב עלייתו של רבם.

המהדיר של הספר "עליות אליהו" מוסיף מסורת אחרת - שניה - מפי הרב בנימין קאזארנאווער מדובראוונא שנפטר בירושלים. מסורת זו נמסרה למספר בהיותו בסביבת בראדי "מפי מגידי אמת": בעת שיצא הגר"א מביתו והיה בסביבות בראדי שלח מכתב אל ר' ליב המכונה "ווינער". ר' ליב קרא את המכתב, והשיב לשליח: "שאין צריך" והשמיד את המכתב, וכאשר לחצו על ר' ליב לספר מה היה תוכנו, גילה כי הגר"א ביקש ממנו שיסע יחד עמו לירושלים והוא השיבו שאינו צריך, כלומר שגם הגר"א ישוב מדרכו חזרה.

טעם שלישי מביא המהדיר עצמו: "שמעתי שהיה מפני שדעת רבינו ז"ל היה להחמיר בעניין חיוב מעשרות בפירות וכו' מדרבנן, כדעת התוספות, וכפי שרצה המבי"ט - בתשובתו הידועה - להנהיג, וכאשר נודע לו בדרך כי הרב בית יוסף החרים שלא ינהגו בחומרא זו, רק יתנהגו כדעת הרמב"ם לפטור, עד שיבוא גואל צדק וכמבואר בריש תשובות ר' בצלאל אשכנזי, הוכרח לחזור מדרכו זה".

המהדיר מביא גם טעם רביעי, בשם ר' יצחק ב"ר אורי הנקרא ר' אורעס מוילנא, והוא שמע זאת "מאביו הצדיק שטעם אשר שב הגאון מנסיעתו לעה"ק היה בגלל הנמלים על הספינה, ושלא יוכל לאכול פת על ש"ק כדין. ושמעתי מפי מו"ר הגאון מ' אלי זצ"ל אב"ד דקאליש, כי ברור לו ממעשים, וכן מכי"ק כי הגאון נ"ע היה ניצוץ משה רבינו ע"ה, כי ע"כ לא נתנו לו רשות מן השמים לכנוס לארץ".

לחמש ההסברות הללו נוספו על ידי תלמידי הגר"א בארץ ישראל מסורות נוספות. י' י' ריבלין מביא בשם ר' עקיבא יעקב שלזינגר ששמע מר' שמואל סלאנט שנתברר להגר"א כי יום א' של ראש השנה הראשונה שבה יעשה הגר"א בירושלים יחול ביום השבת, ולפי הדין חייבים לתקוע בירושלים בשופר, ואולם רק בפני בית דין, וחשש הגר"א שבית הדין בירושלים לא יסכימו לתקוע. ריבלין מוסיף בשם הפרושים להסביר את עניין היות הגר"א "ניצוץ משה" ולפי דבריהם עלה הגר"א במשך השנים לנצוץ מצד "הרחמים והחסד".

הרב מימון מביא אף הוא את הנימוקים השונים ומעיר שעדיין הסיבה האמיתית אינה ברורה.

דחיית הטעמים

והנה כל אותם הטעמים הרבים והשונים שמסרו תלמידי הגר"א והבאים אחריהם, אינם מעידים אלא על כך שגם לכותביהם לא הייתה הסיבה האמיתית ברורה כל צרכה וכל אחד מצא לכך הסבר לפי השקפתו ועל פי רוב בדרך הדרוש. ברור שמבחינה היסטורית אין לסמוך על נימוקים מעין אלה ועלינו להסתמך בניתוח העובדות ולהסתייע במסורות הנ"ל:

הטעמים א, ב, ה של "מן השמים עכבוהו" הנם טעמים מיסטיים שאפשר גם לפרשם מבחינה היסטורית ועל כך - בהמשך דברינו. אולם טעמים ג, ד, ו שהרצון בהם הוא למצוא אחיזה בהלכה לעיכוב נסיעתו של הגר"א אפשר לפרוך בקלות.

אשר לטעם ג' בעניין חיוב תרומות ומעשרות מן הלקוח מהגוי, מסורת זאת היא משובשת וכבר דבר זה מעיד עליה שאיננה אלא מופרכת. לפיה רצה הגר"א להחמיר ולעשר מן הלקוח מהגוי כדעת המבי"ט ונגד דעת מרן ר' יוסף קארו. אבל מחלוקת זאת היא ידועה למדי וחכמי ארץ-ישראל כולם סמכו להלכה על הרמב"ם (הלכות תרומות, פרק א', הל' י"א) שאין לעשר. ועל זה כתב ר' יוסף קארו (כסף משנה, שם): "והמנהג הפשוט בכל ארץ ישראל כדברי רבינו הרמב"ם ומימינו לא שמענו פוצה פה לחלוק על זה. ועתה קם חכם אחד ונראה לו שהוא מתחסד בעשייתו הפך המנהג הפשוט ומעשר פירות שגדלו בקרקע הגוי ונגמרה מלאכתן ביד הגוי וגם מירחן גוי... עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן ונתקבצו כולם וגזרו גזירת נח"ש שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לקוח מן הגוי". חכם זה שרצה להחמיר אינו המבי"ט אלא ר' יהוסף אשכנזי הנקרא "התנא". תשובה בעניין זה נמצאת גם בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי (סי' א'-ב') ואף הוא פסק כדעת חכמי צפת ומוסיף שבין המחרימים על המחמיר להפריש היו גם הרדב"ז ור' ישראל די קוריאל. יתר על כן: גם המבי"ט עצמו מביא את החרם הנ"ל ופוסק כן והיעלה על הדעת שהגר"א היה סובר אחרת, וכן שבגלל דבר זה יבטל עצמו מכל המצוות התלויות בארץ? וכן, האם דעה זו של המחמיר לא הייתה ידועה לו לפני כן?

על הטעם הרביעי אין כדאי להרחיב את הדיבור, שהרי גדולי ישראל רבים עלו לארץ ישראל באנייה ולא חששו לטעם כזה, אם בכלל היה קיים, והוא הדין לטעם השישי (תקיעת שופר בר"ה שחל בשבת).

רצון לחדש את המנהג האשכנזי

אולם אם ניתן אל לבנו מצד אחד שהגר"א שאף להקים גרעין לחבורתו בירושלים, שאליה דווקא שאף, כעדותו באיגרתו לאמו, ומצד שני אם נזכור שבאותם הימים (מאז שנת תפ"א שבו נחרב ביהכ"נ על שם ר' יהודה חסיד על ידי המוסלמים בירושלים) לא היו אשכנזים בירושלים אלא פחות ממניין שהיו נספחים אל הקהילה הספרדית וכלפי חוץ מופיעים כספרדים מפחד השלטונות, הרי נמצא בזה יסוד יותר חזק לשאלה.

הגר"א רצה בודאי לקיים בירושלים את המנהגים שקבע ושלפיהם נהגו כבר בליטא. אולם מכיוון שבירושלים לא היה בית דין של אשכנזים לא יכול היה לשנות ממנהג הספרדים משום "לא תתגודדו". הלא בעיה זו עמדה בפני הפוסק הספרדי הגדול ר' אברהם הלוי ממצרים בעת שחכמי האשכנזים בירושלים פנו אליו - בשנת תנ"ב - לבוא לעזרתם ולקבוע שכל כספי התורמות מאשכנז יהיו נועדים אך ורק לאשכנזים בירושלים. וכך פסק ר' אברהם הלוי:

"שבהפרדם ובהתרחק' מירושלים ח"ו הנה יתבטל בית הועד שלהם, ועד עכשו נידונין כשני בתי דינים שבעיר אחת, שכל אחת עושה כמנהגה ואין בזה משום לא תתגודדו, ויש להם מן הדין להחזיק בכל מנהגי חומרות האשכנזים כאלו היו בתוך איפרכייא שבאשכנז כקוליהן וכחומריהון. לא כן כשיתבטל ח"ו בית הועד שלהם שאז חובה עליהם מן הדין להתערב עם הספרדי' ולנהוג כמנהגיהם כקוליהון וכחומריהון, ואפי' שירצו לתפוס חומרות האשכנזים וחומרות הספרדים לאו כל כמינייהו ובעל כורחן יהיו בטלין לגבי הספרדים... ועד עתה האשכנזי היוצא מעירו להתגורר בירושלים כל דיני מקומו שיצא משם נוהג בו כמנהג מקומו אפילו קודם שיגיע לירושלם תוב"ב, אשר על כן אם ח"ו תכבד רעתם של אשכנזים ויתגרשו מירושלם רעה על רעה תבוא אליהם מהסתפח בנחלת ה' ומביטול מנהגותיהם".

והנה החשש של ר' אברהם הלוי בשנת תנ"ב נתקיים לאחר שלושים שנה, על כן רצה הגר"א שיוקם גרעין חדש לישוב האשכנזי בירושלים ושלח אליה את תלמידו ר' עזריאל משקלוב, זקנו של ר' ישראל משקלוב בעל "פאת השולחן". ואומנם מספר נכדו זה שזקנו פעל למען חידוש הישוב האשכנזי בירושלים והיה בה משנת תקל"ב. הוא נסע אחר-כך לקושטא וקיבל את תמיכתם של "פקידי ארץ ישראל" בקושטא. משם חזר לפולניה, לפרוסיה ולהונגריה, כדי לארגן את העלייה. קרוב לוודאי שר' עזריאל משקלוב פגש את הגר"א בקניגסברג או במקום אחר, ולאחר שנודע להגר"א מפיו על הקשיים ומצב האשכנזים בירושלים, אז חזר בו הגר"א מדעתו לזמן מה עד שהפרושים יצליחו להיקלט בירושלים. וזהו כנראה ה"עיכוב מן השמים". אחר כך נפטר פתאום ר' עזריאל משקלוב באיזמיר, והעניין נדחה.

אם כי אין ראיה מפורשת לכך יש למצוא לזה סימוכין בזמנה של האיגרת ששלח הגר"א לאמו מקניגסברג. היא נכתבה אחר פטירת אביו (תקי"ט, אמו נפטרה בשנת תקל"ג, הווי אומר שהאיגרת נכתבה לפני שנה זו האחרונה, ומסתבר בסמוך אליה, שאז חזר ר' עזריאל השקלובי לפרוסיה בדרכו חזרה לארץ ישראל וכו'. ייתכן גם שהידיעה על פטירת אמו גרמה אף היא לחזרתו של הגר"א לוילנא.

לזה אנו מוצאים סיוע גם במסורת שהגר"א לקח עמו בפעם השניה כספים מידידיו, ולא רחוקה היא ההשערה שכספים אלה נועדו לשם ביצורה של קהילת הפרושים בירושלים, ומששב הגר"א החזיר את הכספים לידידיו.

מסורת הייתה בידי תלמידי הגר"א בירושלים שבשנת תקמ"ב ניסה הגר"א לעלות בפעם האחרונה לארץ ישראל ומשחזר מדרכו היה שרוי בצער גדול. בא אליו תלמידו ר' בנימין [ןילביר] לנחמו וחזר לפניו על הבטחתו והבטחת בנו ר' הלל לקיים את מצוות העלייה לארץ ישראל, ואף בהספדו על הגר"א עורר ר' בנימין את הצורך בעליה לארץ ישראל. מסורת זאת הנני מביאה מכיוון שאי אפשר להכחישה אבל גם לא לאשרה.

ואולם גם אם הגר"א לא זכה לבצע את רעיונו ולהידבק בירושלים בחייו, הרי תלמידיו ביצעו את תוכניתו, מהם עלו בחייו ומהם לאחר פטירתו והקימו ישוב גדול ופורח של "פרושים" בגליל ואחר-כך בירושלים והרחיבו את בניינה של ארץ ישראל.