יחסו של הרב אל יהודי אתיופיה

כיצד ראה הרב קוק את הפלאשים היושבים בחבש? מכל המובא לעיל בולט יחסו העמוק והאוהב לפעילות למענם. הוא ראה בסיוע להם חובה קדושה של הצלת נפשות ולא חסך מלים כדי להשפיע ולסייע. ברור שהרב קוק ידע היטב אודות מצבם הרוחני והגשמי. תיאור מצבם עולה בביטויים נוקבים שאינם מותירים ספק לגבי המידע אותו שאב מכלי ראשון - מד"ר פייטלוביץ:

"רבתה בהם מחלת השמד וגם היהודים הנשארים במחנה ישראל נמצאים במצב רוחני וחומרי שפל שכזה, עד שהשקפתם על היהדות והדת נעשית פגומה ולקויה מאוד והרבה גופי תורה נשתכחו מהם לגמרי והפרוץ מרובה על העומד...".

בפעולות ד"ר פייטלוביץ והוועדים למען הפלאשים, (שד"ר פייטלוביץ היה מנהלם ושלוחם), ראה אמצעי להצלתו של אבר מדולדל של העם משמד וכליון ולהשבתו אל חיק היהדות ועם ישראל.

שאלת זהותם וייחוסם מבחינה הלכתית איננה עולה בדבריו - דבר אופייני גם להתבטאויות פומביות אחרות משל רבנים ואנשי תורה באותם שנים. הרב קוק התייחס רק לפעילות החינוכית ולא לבירור ייחוסם היהודי ולשאלת גיורם שלא עמדה לפניו, ובוודאי שלא היה עניין להעלותה במכתביו הפומביים. אף שפסיקות הלכתיות, הלכה למעשה, באשר לצורך בגיור בני העדה כבר נפסקו ונעשו גיורים כבר לתלמידים הראשונים שהגיעו ללימודים באיטליה, הרי לא הועלו הדברים אל המישור הציבורי הפומבי אלא לאחר קום המדינה כשעמדה לפני המוסדות שאלת עלייתם וקליטתם של בני העדה בישראל.

נקודה חשובה ומעניינת היא מידת יחסו של הרב קוק אל יהודי אתיופיה, כאל פלג קדמון של גלויות ישראל.

בימי הביניים, נקשרה לשמועות שהגיעו אודות יהודי אתיופיה הילה אגדית-משיחית. נחשבו הם, בדרך כלל, צאצאי עשרת השבטים, מבני שבט דן או שבטים אחרים שהדרימו לכוש, ושוכנים בסביבות "בני משה" ונהר הסמבטיון. מלחמותיהם עם הנוצרים אף יצרו גלים משיחיים שהתבטאו בתקוות לביאת השבטים מכוש ועמם מלכים וצדיקים, צבא גיבורים ועושר קודם ביאת המשיח. האם גם הרב קוק ראה בפלאשים, נידחי כוש, את בני עשרת השבטים?

שאלה זו מקבלת משנה תוקף בעקבות התייחסות ברורה של הרב קוק לאפשרות קיומם והתגלותם של שבטים יהודיים אבודים בזמנו.

בי"ח בשבט תרפ"ג (4.2.1923), כתב הרב קוק מכתב הסכמה לספרו של הרב שמעון צבי הורוויץ - "קול מבש"ר". הרב הורוויץ רב מקובל ירושלמי, חקר וחיפש את עשרת השבטים. בספרו ליקט מקורות רבים אודות מקומות הימצאותם ובעצמו נסע אל ארצות המזרח הרחוק לחפשם. בספר אף הועתקו מכתבים ופרוטוקולים עליהם חתמו רבני ירושלים בשנים תרנ"ט-תר"ס, תרע"א - תרע"ג, ובהם הסכמות לשליחותו אל עשרת השבטים ובני משה; איגרות אל השבטים ובני משה ועדויות להגעתם לירושלים של נציגי השבטים. הרבנים החותמים היו מגדולי חכמי ירושלים וביניהם הרב צבי פסח פרנק, הרב יעקב משה חרל"פ, הרב חיים יהודה ליב אויערבאך ועוד.

הרב קוק, במכתב הסכמתו, כתב על מקומם של שלושה סוגי "אחים נעלמים" - בני משה, עשרת השבטים והרכבים - במהלך תחיית עם ישראל. בכל אחד מהם האבוד כיום ממנו, ראה חסרון מיוחד בחיי האומה שעתיד להתמלאות עם שיבתם.

מעיון בדברי הרב קוק ומתוך ידיעת גישתו וכתביו של הרב הורוויץ, אין מקום להסתפק באשר למקומם הריאלי של נידחים אלה בתודעת הרב קוק. אמנם דבריו נסבו בעיקר אודות מקומם האידיאי בתהליך הגאולה, אולם ברור שציפייתו לבואם הייתה מעשית ביותר. על עשרת השבטים כתב: "הננו מצפים את הופעתם בתור קיבוץ שלם חסון ועומד בצביון גאוותו התמימה ועזן של ישראל לא נכחד אצלם". הוא קיווה ל"התגלותם והתוועדותם של שלושת הסוגים אשר לאחינו הנעלמים שאנו צמאים ומשתוקקים להתחברותם המאוחדת באחדות אחים גדולה..." ממילא חתם הרב קוק את דבריו בדברי עידוד וברכה לרב הורוויץ, חקירותיו ונסיעותיו "בעניין הקדוש הזה של בקשת אחינו הנעלמים".

יהודי אתיופיה תוארו במכתביו של הרב קוק כיהודים "מדורות קדומים ששמרו על תורתם ויהדותם בצרות ומצוקות, למרות מה שנקרעו מעל כל שאר תפוצות ישראל" - שארית פליטה של אחים נידחים ומבודדים שנותקו ממרכז החיים היהודיים ומצויים על סף כליה רוחנית. לא עולה בדבריו עליהם אף לא הד מיחסו האידיאי והמשיחי אל עשרת השבטים ודומיהם. ביטוייו כלפי יהודי אתיופיה נטולים כל הילה של זוהר קדומים או של איזו שהיא תקווה לצמח גאולה שינבוט באדמת כוש. הוא לא ציין, אף לא ברמז, שהם קשורים בקשר כל שהוא לאחד מעשרת השבטים - כמו שקבע למשל הרדב"ז בתשובותיו שהם מתייחסים לשבט דן.

מה הסיבה לכך?

כמדומני שניתן להצביע על מספר הסברים אפשריים. האחד, קשור באופיים של המכתבים שכולם עוסקים בצד המעשי של הסיוע ליהודי אתיופיה. בהם התבטא הרב קוק כרב העוסק בשאלות השעה הדחופות וממילא לא ציין אלא את דחקם וצורכיהם העכשוויים, הרלבנטיים לבקשות הסיוע מאת העם היהודי.

ניתן גם לטעון שרעיונותיו של הרב קוק באשר למקומם של השבטים האבודים בתהליך הגאולה מעולם לא ירדו אל עולם המעשה, והוא, מתוך עיקרון, לא עירב את העולמות בבואו לטפל בשאלות מעשיות שעלו לפניו.

נראה לי, שההסבר הוא אחד. דברי הסכמתו לספרו של הרב הורוויץ אינם מותירים מקום לפקפוק באשר לציפיותיו הריאליות מן השבטים. אולם, יהודי אתיופיה, כפי שנתגלו לפניו במציאות, לא תאמו כלל את תכונות השבטים. בעוד שאצל הרב הורוויץ היוותה התגלותם של הפלאשים סתירה מוכחת למצוי במקורות אודות הנידחים בארץ כוש ויצרה התנגדות עזה לעצם זהותם היהודית, הרי אצל הרב קוק לא הובילה התגלותם לגישה כה קיצונית. הרב הורוויץ, שהירבה להביא מקורות על השבטים, בעלי העוצמה האגדית, ובהם מקורות שללא ספק עוסקים ביהודי אתיופיה במאות שעברו, לא יכל להשלים עם מה שראו עיניו בירושלים - קבוצה מתלמידי פייטלוביץ שלמדו במוסדות חינוך בירושלים. בורותם, זרותם וריחוקם ממורשת היהדות ומן הקידמה, הובילה אותו למסקנה שאין להם כל קשר אל שבטי ישראל באתיופיה ואין המקורות הקדומים מתייחסים אליהם, אלא לשבטים אחרים הנעלמים לעת עתה באתיופיה:

"...אין אנו מדברים מאנשים כאלה העושים מעשה קופים, אבל אנו מדברים מיהודים האמיתיים הנסתרים שלא נתערבו חו"ח... גם אחדים מהשחורים עמי הארץ הובאו גם בירושלם ע"י איזה תיירים ונתלמדו דת ישראל ומדברים ל' עברית ואינם יודעים שום דבר, והעולם מפזרין הון רב ע"ז שהיא ללא תועלת להרבות עוד עמי הארץ... הלא לבוז ולקלון הוא וכל עמלם עלה בתוהו להבלים ורעות רוח...".

הרב קוק תמך בכל לבו בפעולות הסיוע לפלאשים וראה בהם יהודים נידחים ומדולדלים שחובת הערבות היהודית ההדדית חלה עליהם ביתר שאת דווקא בשל הידלדלותם התורנית. לא נראה לי שהרב קוק חשב שהם שייכים לעשרת השבטים, בני משה, או לבני הרכבים. את הפלאשים שייך לשרידים יהודיים אחרים, שהגיעו לאתיופיה בעבר הרחוק. דברים דומים שמע בוודאי גם מד"ר פייטלוביץ.

עשרת השבטים, בני משה ובני הרכבים עתידים, לדבריו, להופיע ולהשלים מתכונותיהם את בנין האומה. דרישתם והצפייה אליהם, יש לקוות, שיתנו פרי בעתיד, אולם "הדברים יתבררו ויתלבנו במשך הזמן בחסדי צור ישראל ב"ה".

בגישתו של הרב קוק הייתה שאלת הסיוע ליהודי אתיופיה אכן נטולת כל יחס אל הזיקה והציפיות מעשרת השבטים. כלפי כל שריד של יהדות ובפרט של קיבוץ בן 50,000 נפשות העומד לפני כליה יהודית, יש לנקוט בפעולות סיוע כחובה קדושה של הצלת נפשות. לכך, בכל חום ליבו השתדל הרב קוק.