מדינת ישראל לאור ההלכה

הרב נתן צבי פרידמן

סיני מג תשי"ח



תמצית: המאמר שלפנינו דן בנושא קדושת הארץ ובעניין שטחי הארץ שנכבשו על ידי צבא ישראל עפ"י מקורותינו.

מילות מפתח: ישראל; מדינת ישראל; הלכה - קדושת הארץ; קדושת הארץ; מצוות התלויות בארץ; כיבוש ארץ ישראל.

הקמת מדינת ישראל בארץ האבות, שזכינו לה בדורנו בחסדי ה' ונפלאותיו, ועליית נידחי ישראל ופזוריו מתפוצות הגולה, כהבטחת ה' בפי נביאו: "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים", תופעה מופלאה זאת, שכינוה חכמי התורה "אתחלתא דגאולה", עוררה את השאלה בבית המדרש: איזו השפעה יש להקמת המדינה בשטח ההלכה המקובלת מדור דור, ואשר היא הקובעת את התנהגותו היום יומית של יהודי שומר תורה ומצווה, את הדרך ילך בה והמעשה אשר יעשה?

אחרי התעמקות במקורות ההלכה אנו באים לידי מסקנה כי השפעת התופעה המופלאה של קוממיות ישראל בארץ קדשו רבה מאוד בשטחי ההלכה השונים, של מצוות ודינים, חוק ומשפט וכו'. קצר המצע של מסגרת המאמר הזה להשתרע על כל הדינים הקשורים בזה. ברצוני להצטמצם בנושא אחד והוא: קדושת הארץ.

א


קדושת ארץ ישראל ומהותה נקבעה במשנה (כלים פ"א, מ"ו):
"עשר קדושות הן. ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות".
בהגהות הגר"א (בגיליון הש"ס וילנא) מציין: 'והבכורים' נמחק. וביאר דעתו בביאורו "אליהו רבא":
"בכורים לאו משום קדושת ארץ ישראל, אלא שהיא חובת הארץ ואינה נוהגת אלא בארץ ישראל, אלא עומר ושתי הלחם מה שאין מביאין אותם אלא מארץ ישראל, היא משום קדושת ארץ ישראל".
הרמב"ם (בפירושו למשניות) גורס בהדיא "והבכורים", ומפרש: "ואמר בבכורים (דברים כו) ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך". וכך היא גרסת הר"ש והרא"ש וכל מפרשי המשנה שם, וכן גם בכתב יד מינכן. וראיתי בפירוש "משנה אחרונה" (שם) שכתב:
"והא דנוהג בה מצוות התלויות בארץ לא חשיב קדושה לארץ, אף על גב דחשיב קדושה לאדם המקיימן, כדאמר בסוף הוריות, שהאיש מקודש במצוות, אבל קדושת הארץ אינה אלא מה שמקריבין מתבואתה למקדש".
נראה, שהוא נמשך אחרי הגר"א, שמצוות התלויות בארץ אינן משום קדושת הארץ, ולפיכך הוא בא לידי תיקון הגירסא.

אבל אחרי העיון בסוגיות התלמוד נראה דחיוב מצוות התלויות בארץ קשור עם קדושת הארץ. שני מושגים אלה קשורים ותלויים זה בזה כאש בשלהבת.

מתוך חבילות של ראיות הנני להביא שתים מהן:
א. בחולין (ו, ב-ז, א): "העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן (ולא עישר. רש"י), והתיר רבי (על פי עדות זו. רש"י) את בית שאן כולה על ידו... מתקיף לה ר' יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: ומי איכא למ"ד דבית שאן לאו מארץ ישראל היא, והכתיב 'ולא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה' וגו'? אשתמיטתיה הא דאמר רבי שמעון בן אליקים משום ר' אלעזר בן פדת, שאמר משום רבי אלעזר בן שמוע: הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, וקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית" (עיין רש"י שם). הרי שמצוות התלויות בארץ, מעשר ושביעית, קשורות עם קדושת הארץ.

ב. ביבמות (פב, א-ב) יש פלוגתא של רבי יוחנן וריש לקיש בתרומה בזמן הזה, אם היא דאורייתא או דרבנן. ומקשים שם על רבי יוחנן שסובר תרומה בזמן הזה דאורייתא, מברייתא דשתי קופות דמשם מוכח דהוי רק דרבנן? והשיב רבי יוחנן: "הא מני רבנן היא ואנא דאמרי כרבי יוסי, דתניא בסדר עולם: 'אשר ירשו אבותיך וירשתה' - ירושה ראשונה ושניה יש להן ושלישית אין להן". ופירש רש"י: "ירושה ראשונה. בימי יהושע הויא ירושה, וכן שניה דבימי עזרא, דכשגלו גלות ראשונה בטלה קדושת הארץ. שלישית אין להם. כלומר, לא בעי למיהדר ומירתא, דירושה עומדת היא, ואשמעינן האי קרא דלא בטלה קדושת הארץ בגלות טיטוס". הרי לפנינו שקדושת הארץ וחיוב מצוות התלויות בארץ קשורים זו בזה.


וכן קושר גם הרמב"ם את חיוב מצוות התלויות בארץ בקדושת הארץ. שהרי כך הוא כותב (בהלכות בית הבחירה ו, טז. ועי' גם הל' תרומות א, ה):
"ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה... אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים... וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש, אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדשה בקדושת עזרא השניה הוא מקודש היום".
מכאן ראיה לגירסא שלנו במשנת כלים שהבאנו.

ומה שלא אמרו במשנה: ומה היא קדושתה שנוהג בה דין מצוות התלויות בארץ? יש לומר דעדיפא מיניה נקיט, מצוות שקשורות גם עם מקום המקדש וקדושתו, עומר ובכורים ושתי הלחם, שמביאים אותם למקדש; ובכורים, שהיא מצווה התלויה בארץ, נוסף לקדושה הזאת מביאים אותו למקדש, ולכן קדושתה ומעלתה עדיפה על שאר מצוות התלויות בארץ.

ב


שטחי הארץ שנכבשו על ידי צבא ישראל ושלטון מדינת ישראל עליהם, מה דינם לעניין קדושת הארץ?

הרמב"ם (הל' תרומות א, ב-ג) כותב:
"ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט, שהלכו וכבשו לעצמן מקום ואפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצוות. ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים, אף על פי שלא נכבשה, כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו. הארצות שכיבש דוד חוץ לארץ כנען, כגון ארם נהריים והארץ צובה ואחלב וכיוצא בהן, אף על פי שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול הוא עושה, אינו כארץ ישראל לכל דבר ולא כחוצה לארץ לכל דבר, כגון בבל ומצרים, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ ולהיותן כארץ ישראל לא הגיעו. ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל, מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל, אלא נשאר בה משבעה עממים, ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואחר כך כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כארץ ישראל לכל דבר. והארצות שכבש דוד הן הנקראין סוריא".
כדי לבאר דברי הרמב"ם אלה עלינו להבהיר מקורות דבריו.

בשלושה אופנים אנו מוצאים חלות קדושה על הארץ:
א. בכיבוש, כפי שהיה על ידי עולי מצרים בהנהגת יהושע בן נון.
ב. בחזקה, שהחזיקו בה עולי בבל בהנהגת עזרא ונחמיה.
ג. בקדושת פה, כפי הדינים המבוארים במשנה (שבועות ריש פרק ב).

בדבר הכיבוש נחלקו תנאים (עבודה זרה כא, א), רבי מאיר סובר גם כיבוש יחיד שמיה כיבוש, ורבי יוסי סובר דבעי כיבוש רבים, אבל כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש. ופסק שם רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי. אבל מה היא הגדרת כיבוש רבים?

לדעת רש"י כיבוש סוריא נקרא כיבוש יחיד. שהרי הוא מפרש (שם כ, ב):
"סוריא ארם צובה וסמוכה לישראל וכיבשה דוד וחיברה לקדושת ארץ ישראל שלא על פי הדבור ובלא ששים רבוא וקרי לה כיבוש יחיד".
ואם התנאים לכיבוש רבים הם: על פי הדבור וששים ריבוא, הרי הכיבוש שלנו היום היה על פי הדבור, שכן מצווים אנו על פי ה' לרשת את הארץ, וכבר היה הדבור על זה למשה רבינו, וכמו שביאר הרמב"ן בספר המצוות מצווה ד (שהוסיף למניין המצוות של הרמב"ם) שזאת היא מצווה לדורות, במה שאמרה התורה (במדבר לג) 'והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה' נצטווינו בזה לכבוש את הארץ "ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". ובזמן הכיבוש היינו ששים ריבוא. ולכן נשלמו התנאים הנדרשים כיבוש רבים ולקדושת הארץ.

ואם כי התוספות (ע"ז שם כא, א) העתיקו בשם רש"י "שלא היה שם אורים ותומים וששים ריבוא או יותר", הרי שצריך אורים ותומים לכיבוש רבים, והיום הרי אין אורים ותומים? יש לומר, שאורים ותומים היו צריכים לדעת אם הדבור מסכים לצרף סוריה לארץ ישראל ולקדשה בקדושת הארץ, אבל כיבוש ארץ ישראל בגבולותיה ההיסטוריים, במצריה הקבועים בתורה, נצטווינו על כיבושה במצוות התורה למשה רבינו ע"ה, למצווה לדורות, כמו שכתוב (דברים א, ז) 'ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים'. שלא להניח מקום מבלי כיבוש ישראל, ופשיטא שלא צריכים לכך אורים ותומים להיחשב לכיבוש רבים.

והתנאי השני שכתב רש"י (שם) "ששים ריבוא", אינו מובן. מה טעם למספר הזה, ומה מקורו?

בתחילה חשבתי שהכוונה למה שכתב הרמב"ם (שם) "שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל", וכיון שבזמן כיבוש הארץ על ידי עולי מצרים בימי יהושע בן נון היו שישים ריבוא, זה הפירוש של רוב ישראל.

אבל אין זה מובן, שהרי אנו דנין בזה על כיבוש סוריא בימי דוד המלך, ואז וודאי כבר נתרבו למעלה מן המספר הזה, שהרי שלמה המלך אמר (מלכים-א ג, ח) 'עם רב אשר לא ימנה ולא יספר מרוב', ואין זה מתקבל על הדעת, שבמשך מאות שנים מיהושע עד דוד לא נתרבו על יותר מששים ריבוא, שהיו בזמן כניסתם לארץ, ובמשך דור אחד בימי שלמה נעשו ל'עם רב אשר לא ימנה ולא יספר'. אם כן הדרא קושיין לדוכתה, מה המקור של ששים ריבוא?

ויש לומר, שרש"י לשיטתו (עירובין ו, ב; נט, א), שגדר דין רשות הרבים הוא אם יש שם ששים ריבוא בני אדם, ובפחות מזה לא נחשב רשות הרבים, ולכן סובר רש"י שהוא הדין לגבי גדרי כיבוש רבים, שלא נחשב לרבים אלא אם משתתפים בו ששים ריבוא.

ולפי זה מובן מה שהרמב"ם אינו מביא תנאי זה לגבי כיבוש רבים, כיוון שהוא סובר (בהל' שבת יד, א) שדין רשות הרבים אינו קשור כלל עם ששים ריבוא, וכל שיש לו ששה עשר אמה ואין לו תקרה, נחשב לרשות הרבים, ממילא אין הדין של כבוש רבים מותנה עם ששים ריבוא.

ג


אכן לעצם דינו של הרמב"ם, שהוא מתנה את דין כבוש רבים "מדעת רוב ישראל", נטפל ה"חזון איש" (הלכות שביעית סימן ג, אות טז), וכתב:
"ומש"כ שם דבעינן מדעת רוב ישראל צ"ע מקורו, ובסיפא כ' רבינו אבל יחיד וכו' ולא הזכיר רבותא דאפילו מלך בלא דעת רוב ישראל או רוב ישראל בלא מלך, וכן בה"ג כ' אע"פ שמלך ישראל הוא וע"פ ב"ד הגדול הוא עושה ולא הזכיר מדעת רוב ישראל וצ"ע".
הנה, מה שהעיר שצריך עיון מקורו של הרמב"ם על "מדעת רוב ישראל", יש לומר שמקור הרמב"ם הוא במשנה (שבועות יד, א): "שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהם וכל ישראל אחריהם", וברור, שמה שכתוב במשנה "וכל ישראל אחריהם" אין הכוונה רק לשם יופי המליצה ותיאור המהלך החגיגי של הטכס, וכל מילה הכתובה במשנה הוא דין מתנאי ההלכה של קידוש המקום. וכמו ששאב הרמב"ם מכאן את דינו לגבי תנאי כיבוש רבים, שצריך להיות מלך, או נביא, כך הוא למד מ"וכל ישראל אחריהם", שצריך להיות "מדעת רוב ישראל".

ומה שנוגע לכיבוש של זמננו, בודאי שנתקיים היום התנאי של הרמב"ם "מדעת רוב ישראל", שהרי מרבית עם ישראל הנמצא בכל תפוצות הגולה עקב בדריכות ובנשימה עצורה אחרי המאבק הגורלי של עם ישראל עם אויביו, וכל ישראל באו לעזרת ישראל במלחמתו לכבוש את הארץ, בבחינת 'בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'. היו כאלה שעזרו בכסף ובחומרי מלחמה בכל מאודם; היו כאלה שחרפו נפשם והתייצבו במחנות צבא ישראל לבוא לעזרת ה' בגיבורים, בכל נפשם. מלבד אלה, אותם שלא נכללו 'בכל נפשך ובכל מאודך', היו אתנו "בכל לבבך". ולא זו בלבד שהדברים נעשו מדעתם ועל דעתם, אלא גם עזרו לצבא ישראל ולמנהיגיו במאבקם למען רכישת דעת הקהל העולמי, ובהסברה על צדקת מעשה כיבוש הארץ של עם ישראל בארץ האבות. ואין לך "מדעת רוב ישראל" גדול מזה.

ד


הגדרה אחרת בדין כיבוש רבים אנו מוצאים בדברי רש"י (גיטין ח, ב):
"כיבוש יחיד. דדוד, שלא היו כל ישראל ביחד כדרך שהיו בכיבוש יהושע, שהיו כולם וכבשוה לצורך כל ישראל קודם חלוקה, אבל דוד לא כבש אלא לצרכו".
וברמב"ם (הל' תרומות, שהבאנו למעלה) נאמר:
"ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים אף על פי שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו".
ומתפלא על כך ה"חזון איש" (הלכות שביעית שם, אות א):
"וצ"ע דלמה ענין חלוקה לכאן, דכש"כ שאם לא הייתה נחלקת קודם כיבוש והיה הכיבוש לצורך כל ישראל דחשיב כיבוש רבים, והעיקר תלוי רק בהסכמת יהושע ובית דינו על הכיבוש".
הוא משיג על הרמב"ם מכוח סברא, והיה יכול להביא דברי רש"י בגיטין, שכיבוש דוד נקרא כיבוש יחיד מאחר שלא היה "כדרך שהיו בכיבוש יהושע שהיו כולם וכבשוה לצורך כל ישראל קודם חלוקה". הרי שלדעת רש"י נחשב כיבוש קודם חלוקה לכיבוש רבים, נגד דעת הרמב"ם, שיש לחלק לפני הכיבוש בכדי שזה יקרא כיבוש רבים?

אומנם, הסברא שחידש רש"י, שלכן נקרא כיבוש סוריא כיבוש יחיד לפי שכבשן דוד לצרכו ולא לצורך כל ישראל, גם הרמב"ם קובע אותה להלכה, שהרי הוא כותב "אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום...". מכאן, ששניהם שווים בזה, שההבדל העיקרי בין כיבוש יחיד וכיבוש רבים הוא, אם כיבוש זה נעשה לצורך כל ישראל או לצורך חלק מהם.

ואם כי מקור דברי הרמב"ם שאומר "מפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אע"פ שלא נכבשה", הוא ביהושע (יג, א-ז), מכל מקום נכונים גם דברי רש"י, שעיקר כיבוש הארץ בימי יהושע היה קודם חלוקה, ורק כאשר זקן יהושע אמר לו ה': "אתה זקנת באת בימים הארץ נשארה הרבה מאד לרשתה... אנכי אורישם מפני בני ישראל, רק הפיליה לישראל בנחלה כאשר ציויתיך"; ואילו היה הולך כל שבט וכובש לעצמו את שטחו קודם החלוקה, היה זה בגדר כיבוש יחיד, שלא כבשה לצורך כל ישראל, אבל שניתנה זאת לו לנחלה מיהושע ובית דינו עוד קודם הכיבוש, אם כן זכותו לחבל זה מובטחת, ועצם הכיבוש בא לקניין של כלל ישראל. ויוצא לפי זה שדברי חכמים - הרש"י והרמב"ם - קיימים ואין ניגוד ביניהם.

גם לפי הגדרה זו הכיבוש שלנו הוא כיבוש רבים, כי כיבוש זה נעשה לצורך כלל ישראל, ואם כי רק עשרה אחוזים של עם ישראל נמצא בארץ ישראל, ותשעים אחוז בתפוצות הגולה, אבל עצם הכיבוש נעשה לצורך כולם, ונחקק חוק השבות, שלפיו זכותו של כל אחד מישראל בכל מקום שהוא לעלות לארץ ולהיאחז בה, ומכיוון שהכיבוש הזה הוא לצורך כולם ולא לצורך חלק מן העם, יחיד או משפחה או שבט, כפי הגדרת הרמב"ם, וכל ישראל זכאים בה, לכן נכלל זה בגדר כיבוש רבים.

ה


הרמב"ם (שם) מוסיף עוד תנאים לדין כיבוש רבים. באמרו (שם):
"ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים".
וכיון שאין לנו היום מלך או נביא, סגר עלינו הדרך של כיבוש רבים.

וראיתי בספר ארץ ישראל (ח"ב ס"ח) לרבי יחיאל מיכל טוקצינסקי ז"ל, שרוצה לחדש שכל התנאים שהרמב"ם מציג כאן לגבי כיבוש רבים הוא רק במקום שאנו זקוקים לקידוש חדש, כגון כיבוש יהושע או כיבוש סוריא, שהוא חוץ לארץ, לא כן להחזיר הקדושה מכיבוש עולי מצרים שבטלה בזמנה אפשר שיש גם בכוח כיבוש כזה, בלי מלך ונביא, להחזיר הקדושה.

ויש לי להביא ראיה אלימתא לסברא זו, שהרי שנינו (שבועות, שם):
"שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של שבעים אחד ובשתי תודות ובשיר ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן וכל ישראל אחריהם... וכל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אין חייב עליה".
ונחלקו בגמרא (שם טז, א):
"רב הונא אמר, בכל אלו תנן, קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא (שלא תקשה מקידוש עזרא דהוה בבית שני ולא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים דכיון דקדושה ראשונה לא בטלה לא היו צריכים לקדש מחדש. עי' רש"י שם). ורב נחמן סבר, באחת מכל אלו תנן, קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, ועזרא קדושי קדיש אע"ג דלא הוה אורים ותומים".
וברמב"ם (הל' בית הבחירה ו, יד):
"כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור...".
הרי שפסק כרב הונא, ש'בכל אלו' תנן, ולהלן (שם, טו):
"לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלים קודשי קודשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה... שהקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. ולמה אני אומר..." (כפי שהבאתי למעלה).
והרי זה קשה, לפי שיטת הרמב"ם, שקדושה הראשונה של יהושע בטלה, וחזרה הקדושה על ידי עזרא בחזקה שהחזיק בה, אם כן לפי דבריו שהוא פוסק כרב הונא ש'בכל אלו' תנן, ובימי עזרא לא היה מלך ואורים ותומים, איך חזרה הקדושה לארץ? (וראיתי לה"חזון איש" (בשביעית), שרמז לקושיא זו, ורוצה לחלק בין קדושת הארץ לקדושת המקדש, לגבי הדין ש'בכל אלו' תנן, אבל צריך עיון, ששם בגמרא לא מוכח שיש הבדל ביניהם. עיין ברש"י שם).

אלא ודאי שיש צורך בתנאים אלה רק כדי שתחול קדושה חדשה, כמו כיבוש יהושע וכיבוש סוריא וקדושת המקדש על ידי שלמה, אבל להחזיר הקדושה שבטלה למקומה הקודם, כמו בימי עזרא, אין צורך בכל אלה. זה מובן מסברא ומוכח גם מדברי הרמב"ם והפוסקים.

לפי זה, בכיבוש שלנו היום, גם בלא התנאים של מלך ונביא, חזרה קדושת הארץ למקומה, על ידי כיבוש צבא ישראל את ארץ ישראל.

ו


דעת התוספות (גיטין ח, א; עבודה זרה כא, א) שהחיסרון בכיבוש סוריא על ידי דוד, שהוגדר על ידי חכמי התלמוד ככיבוש יחיד דלא שמיה כיבוש, היה במה שכבש את סוריא, שטח חוץ לארץ, בו בזמן שלא הייתה עדיין כל ארץ ישראל כבושה בידי ישראל, ומסתמכים על הספרי (דברים יא) על הפסוק: 'כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה':
"אם למד על תחומי ארץ ישראל, הרי כבר נאמר: 'מן המדבר ועד הלבנון מן הנהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם', ומה תלמוד לומר 'אשר תדרוך כף רגלכם', אמר להם: כל מקום שתכבשו חוץ מן המקומות האלו הרי הוא שלכם. או אינו אלא רשות בידם לכבוש חוץ לארץ עד שלא יכבשו את הארץ, תלמוד לומר 'וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם', ואחר כך 'כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה', שלא תהיה ארץ ישראל מטמאה בגלוליהם ואתם חוזרים ומכבשים חוץ לארץ, אלא משתכבשו ארץ ישראל תהיו רשאים לכבוש חו"ל... אמרו: דוד עשה שלא כתורה, התורה אמרה משתכבשו לארץ תהיו רשאים לכבוש חו"ל, הוא לא עשה כן, אלא חזר וכבש ארם נהרים וארם צובה, ואת היבוסי שהיה סמוך לירושלים לא הוריש, אמר לו הקב"ה: סמוך לפלטירים שלך לא הורשת, היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה?".
לדעת התוספות, כל שטח שנכבש בארץ ישראל נקרא כיבוש רבים; וכיבוש יחיד - אם הוא כובש שטחי חוץ לארץ כל זמן ששטחי ארץ ישראל נמצאים בידי זרים. לפי דעתם, כיבוש סיני על ידי צבא ישראל בו בזמן שירושלים העתיקה נמצאת בשבי זר, הוא בגדר כיבוש יחיד, שאין לו תוקף של קדושה.

סברא זו של התוספות, שמקורה בספרי, נכללה גם בדברי הרמב"ם (תרומות, שם):
"ומפני מה ירדו (ארם נהרים וארם צובה) ממעלת ארץ ישראל? מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל, אלא נשאר בה משבעה עממים, ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואחר כך כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כארץ ישראל לכל דבר".
בסיכומו של דבר ייאמר: כי לכל הדעות של הראשונים, רש"י, תוספות והרמב"ם, כיבוש ארץ ישראל על ידי צבא ישראל והשלטת שלטון ישראלי בשטחי ארץ ישראל ההיסטוריים, מחזירים את קדושת הארץ למקומות אלה.