אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

עקר הגר ועקרת הבית

יעקב עציון

גיליון מס' 42 - סיון תשע"א * 6/11


וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר (ויקרא כה, מז)

מסגולותיה הידועות של העברית, שיש בה שורשים היכולים לבטא דבר והיפוכו. דוגמה שרגילים להביאה בהקשר זה היא השורש שר"ש עצמו:
במזמור פ' בתהילים נמשלים ישראל לגפן הניטעת בארץ: "גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ, פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְרֵש שָרָשֶיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ". השרשת השורשים שכאן היא התעמקותם והתרחבותם בקרקע.
לעומת זאת, במזמור נ"ב מובאים 'איחוליו' של דוד המלך לדואג האדומי, שהוציא דיבתו רעה: "גַּם אֵל יִתָּצְךָ לָנֶצַח, יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל וְשֵרֶשְךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה". השירוש שכאן פירושו עקירה מוחלטת, מן השורש – בניגוד לסיום המזמור שבו נאמר על דוד עצמו: "וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית אֱ-לֹהִים, בָּטַחְתִּי בְחֶסֶד אֱ-לֹהִים עוֹלָם וָעֶד".
חילוף המשמעויות בין ההשרשה והשירוש מותנה בחילוף בנייני הפועל – בעוד ההשרשה החיובית באה בבניין הִפְעִיל (להשריש), עקירת השורש מיוצגת על ידי בניין פִּעֵל (לשָׁרֵש).
במקרים אחרים, אותו שורש באותו בניין יכול לשמש במשמעויות מנוגדות. כך לדוגמה הפועל "דִּשֵּׁן" – שיכול להתפרש כנתינת דשן ("דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי"; תהילים כ"ג), אך גם כהסרתו ("וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ... וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו לְדַשְּׁנוֹ"; שמות כ"ז).

הכול הולך אחר העיקר
רש"י בפירושו – כמו גם פרשנים רבים אחרים – מזכיר עניין זה תדיר בהסבריו למקראות. כך למשל לשונו בעניין המילה "לדשנו" הנזכרת: "...כי יש מלות בלשון עברית מלה אחת מתחלפת בפתרון לשמש בניין וסתירה". במקומות אחרים בתנ"ך מדגים זאת רש"י באמצעות רשימת שורשים שבהם ניכרת התופעה. ביחזקאל כ"ג, בהסברו לצירוף "נקעה נפשי", מביא רש"י שנקיעה פירושה פירוד וריחוק, והיא הפך התקיעה והחיבור; ומוסיף: "כאשר תאמר 'ותשרש שרשיה' לשון קליטה, 'ובכל תבואתי תשרש', לשון עיקור".
כשרצה רש"י להביע את משמעות השירוש השלילי – נקט הוא בלשון "עיקור", מן השורש עק"ר. ואכן, המילה עיקור עצמה מקבילה לשירוש – שהרי המילה עיקר אין פירושה אלא שורש. בעברית המקרא איננו מוצאים את המילה "עיקר" כשם עצם, אך בארמית שבדניאל היא מופיעה מספר פעמים.
בחלומו של המלך נבוכדנצר חוזה הוא בעץ גבוה ונישא, שבצִלו שוכנות חיות ארץ ובענפיו מקננות ציפורים – אך לפתע "עיר וקדיש מן שמיא נחית", מלאך יורד משמים, מורה לקצוץ את ענפי האילן ולפזרם, ומוסיף: "בְּרַם עִקַּר שָרְשוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ". ובעברית: "אך את עיקר שורשיו השאירו בארץ" (פרק ד' בדניאל).
במשנה כבר רגילה המילה "עיקר" - הן כשורש העץ הממשי, והן בהשאלה, כדבר מרכזי וחשוב.
נדגים קצרות - במסכת מעשרות במשנה (פרק ג) נאמר: "תאנה שהיא עומדת בחצר ונוטה לגִנָּה... עומדת בארץ ונוטה לחוצה לארץ - הכל הולך אחר העיקר... ובירושלים הכל הולך אחר הנוף". כשעיקרו של העץ, היינו שורשיו ובסיס גזעו, נמצא במקום שלו גֶּדֶר הלכתי שונה מאשר מקום נוף האילן – רום ענפיו – הולכים אחר העיקר. אמנם, בירושלים הכל הולך אחר הנוף (ואם מחפשים פרנסיה של ירושלים סיסמא תיירותית – הנה להם אפשרות. אגב, סביר להניח שהמילה "נוף" שאנו משתמשים בה במובן "מראה הנשקף ממקום גבוה" יסודה אכן בנוף זה, שעניינו גובה האילן. יש גם המפרשים שתיאורה של ירושלים בתהילים מ"ח בשם "יפה נוף" – פירושו עיר שיפים העצים בה).
כאמור אף עיקר שאיננו קשור לעץ מופיע לרוב במשנה, כגון בפרקי אבות: "ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה".

עקרת או עיקרת?
כתבנו לעיל שהשורש עק"ר במובן "שורש" אינו מופיע בעברית שבמקרא, אך אין הדבר מוסכם על הכול. בפרשתנו למדנו שאם אדם מישראל נמכר לגר תושב או ל"עֵקֶר משפחת גר" – על אחיו לדאוג לגאלו ולהשיבו לקהל ישראל. מהו "עקר משפחת גר"? הפרשנים נחלקים בכך. יש המושכים את העקר למובן "עקירה", ומבארים שמדובר בגר שעקר עצמו ממשפחתו (כך למשל ראב"ע) – אך יש המבינים ש"עקר" זה מקביל ל"עיקר", שהוא שורש. כך למשל מסביר רמב"ן: "עקר משפחת הגר, שהוא הגוי עצמו, והוא מלשון עקר שרשוהי (דניאל ד יב)". לדברי רמב"ן עקר משפחת גר פירושו השורש שממנו מגיע הגר, והיינו בני משפחתו הגויים.
ומיהי בת זוגו של העקר? על פי דבריו של ר' יונה אבן ג'נאח בספר שורשיו – הלא היא העקרת. במזמור קי"ג בתהילים מהללים אנו: "מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ יָהּ". ההבנה הפשוטה והרגילה היא שעקרת הבית היא העֲקָרָה שבבית – והמשורר מהלל על שנתקיימה בה ברכת התורה "לא יהיה בך עקר ועקרה", והפכה היא לאם הבנים. ברם, המדקדק ר' יונה מציע שהעקרת כאן מובנה עיקר: "עקרת הבית – כלומר שורש האומה, כמו שאמר אם הבנים שמחה" (ואגב, פרופ' יהושע בלאו הציע ש"עקרת הבית" כלל אינו כינוי לאישה, אלא למקום חשוב שבבית, ושיעור הכתוב אפוא: המושיב בעקרת הבית את אם הבנים בשמחתה".
כיום שגור על לשוננו המונח "עקרת בית" לאישה שעיקר עיסוקה ומלאכתה הוא בבית. מקור כינוי זה הוא במדרשי חז"ל שעקרו את המילה עֲקָרָה מפשוטה, ודרשוה לשבח. כך מובא בבראשית רבה על הפסוק "ורחל עקרה" (בראשית כ"ט) – "אמר ר' יצחק: רחל היתה עיקרו של בית".
בפרט, ניתן אולי לייחס את הולדת הביטוי "עקרת בית" במובנו הנוכחי לדברי רש"י בפירושו למסכת גיטין בתלמוד, דף נב ע"א. על דבריו של ר' יוסי המובאים בגמרא – "מימַי לא קריתי לאשתי 'אשתי' ולשורי 'שורי', אלא לאשתי 'ביתי', ולשורי 'שדי'" – מבאר רש"י: "אשתי ביתי: שכל צרכי הבית על ידה נעשים, והיא עיקר הבית".
מכל מקום, בספרי השו"תים במאות האחרונות, כמו גם בכתבי הסופרים בני דור ההשכלה, ניתן למצוא לרוב את המונח "עקרת הבית" כתיאור לאישה העומלת במלאכות הבית.
בין כותבים אלו נמצא גם המשורר בן המאה הי"ט יהודה לייב גורדון, שכתב באחד משיריו: "ובִתּוֹ היחידה בביתו הָעֲקֶרֶת". מדקדק בשם משה רייכרסון העיר לגורדון שהיה צריך לנקד את המונח כך: "הָעִקֶּרֶת", שהרי זהו שינוי מדרשי של העקרה שבפסוק ללשון "עִקָּר".
בדברי תגובתו הדף יל"ג את הצעת התיקון, תוך שהוא מסתמך על לשון רש"י בבראשית ועל לשון ספר הזוהר, שבו נכתב "עקרא דביתא" פעמים מספר. כך כתב: "אין דעתי כדעתך. חכמינו ז"ל הוציאו לפעמים מילים מקראיות מידי פשוטן והטו אותן לכוונתם, ואנכי המשתמש בלשונם עשיתי כמוהם גם בזה. אחריות הדבר עליהם ולא עלי, ואם בא בכוח הדקדוק אתה – תבע לדין לא אותי כי אם שני רשב"י שלנו..." (היינו, רשב"י מחבר הזֹהר והפרשן ר' שלמה בן יצחק).
גם בדורות מאוחרים יותר ביקשו מדקדקים לשנות את הצורה הרגילה ל"עִקֶּרֶת הבית" – כך למשל בלשוננו כרך א', שיצא בירושלים בשנת תרפ"ט - אך הדוברים והדוברות המשיכו להשתמש בלשון הכתוב כצורתה, ועשאוה עיקר.