על רבנים, אדונים ואלופים

יעקב עציון

גיליון מס' 43 - אב תשע"א * 8/11

"כִּי תִשְתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְתָּרֵר" (במדבר טז יג)

"על מה אתה מתרברב עלינו?". משפט זה מושם על ידי חז"ל בפיהם של דתן ואבירם, שסירבו להיענות למשה ששלח לקרוא להם: "על מה אתה מתרברב עלינו, מה טובה עשית לנו - הוצאתנו מארץ מצרים שהיא כגן ה', ולארץ כנען לא הכנסתנו, אלא הרי אנו מתים במדבר והנגף משתלח בנו בכל יום" (במדבר רבה י"ח).
כך לשון חז"ל במדרשם, אך דתן ואבירם עצמם כנראה לא השתמשו בפועל 'להתרברב', שיסודו ארמית. לשון המדרש למעשה יוצקת במילים שונות את לשון המקרא עצמו: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, כִּי תִשְתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְתָּרֵר". ההבנה הראשונית שלנו היא שההתרברבות האמורה במדרש עניינה התפארות וגאווה, אך במקורה התרברבות פירושה הנהגה ושררה. "על מה אתה מתרברב עלינו?", אפוא, פירושו – "בזכות מה שם אתה עצמך מנהיג עלינו?".
תרגום אונקלוס לסופו של הפסוק הנזכר הוא: "ארי מתררבת עלינא גם אתרברבא". הווה אומר, שררה בעברית היא רברבותא בארמית, ובהתאם - שר הוא רב.
כך, "שר בית הסוהר" הנזכר בפרשת יוסף מתורגם ארמית "רב בית אסירי", "שר האופים" הוא "רב נחתומי", ו"שר המשקים" הוא "רב שקי".
ולא רק מן התרגום אנו מכירים את הצורות הללו, אלא גם מן המקרא גופו, ובפרט בספרים שבהם ניכרת השפעה ארמית. בספר מלכים ב' נאמר: "וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת תַּרְתָּן וְאֶת רַב סָרִיס וְאֶת רַב שָׁקֵה מִן לָכִישׁ אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלִָם" (פרק יח). רב סריס הוא שר הסריסים, ורב שקה הוא ביסודו שר המשקים – כלשון אונקלוס בבראשית.
כולנו מכירים היום את "רב החובל", המופקד על הולכת הספינה בין הגלים. במקרא מופיע התואר פעם יחידה בספר יונה, ופירושו ככל הנראה – הממונה על החובלים, ראש הספנים המושכים בחבלי התרנים והמפרשים שבספינה (וכן תרגם יונתן שם: "רב ספניא"). אגב, המילה הלועזית לרב החובל, קפטן או קפיטן, מקורה במילה הלטינית CAPUT ("ראש"), ופירושה דומה – ראש צוות הספינה.

אדוננו, מרנא ורבנא
בלשון חז"ל, שקשורה כנודע בקשר אמיץ לארמית, נכנסו הרב והרבנות לאוצרה של העברית, ומילאו את מקומם של ה"אדון" ושל ה"שר" המקראיים. בפרשת משפטים משמיעה באוזנינו התורה את דינו של עבד האומר "אהבתי את אדוני" ומבכר להישאר בעבדותו. תרגום אונקלוס למילים אלו מוסר: "רחימנא ית רבוני". הווה אומר, אדון שבעברית הוא ריבון בארמית.
ובעקבות הארמית – אף בעברית. הגמרא במסכת קידושין עוסקת בעבד המעוניין להירצע, ומביאה בין השאר: "'אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני'; הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו - אינו נרצע, שנאמר 'כי טוב לו עמך'". רואים אנו כי האדון שבמקרא היתרגם בלשונם של חכמינו כמעט מבלי משים לרב (וכך אף בכינוי כלפי מעלה: "האדון ה'" שבמקרא נקרא בפי חכמינו ברגילות "ריבונו של עולם").
וכשם שלעבד יש רב, כך גם לתלמיד – בין אם הוא לומד תורה ובין אם רוכש לו אומנות. מפורסם הסיפור במסכת בבא מציעא (פד ע"ב) על ר' יוחנן שהוציא את ריש לקיש מ'העולם התחתון' של תקופת האמוראים אל בית המדרש, עד שהפך לגדול בתורה. פעם אחת, כשעסקו בעניין קבלת טומאה של "הסכין, הסיף והפגיון", הקניט ר' יוחנן את תלמידו וחברו על בקיאותו בכלי מלחמה אלו, הזכורה לו מעיסוקו הקודם. ענה ריש לקיש ואמר: "ומאי אהנת לי? התם רבי קרו לי, הכא רבי קרו לי" (= "ומה הועלת לי, שם רבי קראו לי, כאן רבי קוראים לי"). ופירש רש"י: "רבן של לסטים וראש להן הייתי" (אמנם, בעלי התוספות שם חלוקים על רש"י וסבורים שלפני שליסטיס היה, למד ריש לקיש תורה הרבה עד שנקרא רבי).
מכל מקום, התואר "רב" ו"רבן" שרגיל בינינו מקורו בצורה הארמית המקבילה ל"אדון". בקצרה נעיר בהקשר זה שאף התואר "מורנו" שמשתמשים בו לגדולי תורה – מקורו ככל הנראה בצורה הארמית "מרנא" או "מרן", שפירושה איננו "המורה שלנו" אלא "אדוננו" (כמו בכינוי "מרא דאתרא", 'אדון העיר', או "מרי עלמא" – 'ריבון העולם'). אי לכך, ראשי התיבות אדמו"ר במקורן הן אדוננו, מרנא ורבנא – שלוש מילים שפירושן זהה – והצורה "מורנו" היא לכאורה התפתחות מאוחרת. הוא הדין גם בצירוף הרווח "אבי מורי" (או ""אמי מורתי"). המקור הוא "אבא מָרי", שתרגומו "אדוני אבי", ואין כאן לשון הוראה.
התואר "רבי" פירושו אפוא "הרב שלי", ו"רבן" – "הרב שלהם" (כמו בצירוף "רבן של כל בני הגולה") או "הרב שלנו" (כשם ש"מרן" הוא ה'מר' שלנו). במקור הייתה המילה "רבי" פנייה של תלמיד לרבו ("שלום עליך רבי") – ובהמשך הפכה לתואר עצמאי – רבי יהודה, רבי מאיר וכו'. ואף רבן כן – "רבן גמליאל" במקורו פירושו כנראה "רבנו גמליאל", שכן שימש ר"ג כנשיא ישראל כולם, אך לימים הפכה הנו"ן הסופית לחלק מהתואר עצמו. ידוע הדירוג שקבעו חכמינו – "גדול מרב רבי, וגדול מרבי רבן, גדול מרבן שמו" (כנוסח המובא על ידי בעל 'הערוך' בערך 'אביי').
אגב, כיום רגילים במקומות רבים להקדים לשמו של כל יהודי, בעל בית בעמיו, את התואר "רבי", או לכל הפחות רֶבּ. מתברר שאין בכך מנהג חדש – ר' שמעון בן צמח דוראן, התשב"ץ, כתב בפירושו לפרקי אבות 'מגן אבות' כבר לפני כ-600 שנים:
"ומה שנהגו בדורות הללו לקרוא לכל אדם רבי, נפל זה המנהג מהמקומות שיש בהם קראין, כדי שלא יטעו לומר זה האיש הוא מהקראין, כי הם אינם נוהגים בשם זה וקורין למי שאינו מהם 'רבן'" (פרק ב' משנה א'; אגב, התשב"ץ עצמו סבור כי יש לומר "רִבִּי", כמסורת המקובלת בפי עדות רבות, ולדבריו אין הכוונה "הרב שלי" ומדובר בתואר בפני עצמו שלו יו"ד נוספת, כמו 'יחידי' או 'אכזרי'. אנו הלכנו לעיל בדרכם של חכמים אחרים הנוקטים גישה שונה, ומקיימים את הצורה השגורה "רַבִּי" שמובנה "הרב שלי").

רבן המועדונים
בעברית החדשה בארץ ישראל, לפני כשבעים או שמונים שנה, השתמשו בתואר "רבן" ובשם העצם "רבנאות" במחוזות רחוקים למדי מבית המדרש. האלוף בתחרויות הספורט, שנקרא עד אז בשם הלעז צ'מפיון, נקרא "רבן", והאליפות נקראה "רבנאות" או "רבנות".
כך למשל סיפר ד"ר עמנואל סימון, רופא וספורטאי, לעיתונאי 'מעריב': "ב-1944, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, נטלתי את רבנאות מכבי ארץ ישראל בריצת 5,000 מטר, בזמן של 16 דקות וחמישים שניות".
בדומה, בשנת 1936, לאחר משחק מכריע בין הפועל תל אביב למכבי תל אביב, הכריזה ההסתדרות הארץ ישראלית לכדורגל כי מכבי תל אביב היא "רבן ארץ ישראל".
נראה שדוברי העברית דאז חשו את הצרימה שבהכתרת אלופי הריצה או הכדורגל, עם כל חשיבותם, בתואר "רבן" ששימש בעבר למנהיגי העם, וכך התחלף ה"רבן" ב"אלוף" המשמש עד ימינו אלה. הנה כי כן, אם נתקלים בעיתון ישן בתיאור מאן דהוא כ"רבן מועדוני הבוקס היהודיים", אין הכוונה למי שעבר במועדונים והרביץ בהם תורה בין התחרויות, אלא למי שפשוט הרביץ, ובכל הכוח...