זמר אחד ומוסיקה גריגורינית

שושנה אדל

גיליון מס' 46 - שבט תשע"ב * 02/12

המופע בערבה היה מפתיע.

אולי נקלטה הנחישות בשני חלקי המופע ממכרות הנחושת, מוארים ברוח לילית, שרבית.
אולי פלט המדבר את יומו החוֹלִי ואת החולין שבו לתוך זמירות השבת; וכניגוד גמור שאב קולות ערבים, אך בלתי מאוזנים מקול הזמר, אל תוך חריצי הקניונים, שם הושוו והושׂמו לְאַל הטונים המתמשכים יתר על המידה. גם סטקטו מלופף גוונים רכים מִדי, או דרמטיים מדי, עד כדי צעקה, שטו בגלי הדף האוויר אל הקירות החוסמים, התנפצו בסערות עד מתערפלות אל מרבצי ההרים האלה, בזים לחוקי התהודה של אולם סגור.

החלק השני של המופע התעמת עם הדרמה באמצעות מקצב חד גווני, חדגוני, אפילו מטונימיה מונוטונית, עם קריאת הכח הבורא אל רובדי יְצִירָתוֹ, ותשובת הנבראים, נוצרת את שוועתם בקִרבה, את ההמיה הגנוזה בצְקוּן לחש, רוויית רחשי-תחינה, שטה סירת התפילה בפי המקהלה על מסילה איתנה, כובשת מעמסות, כמין כח צבאי, לא יחשוף דמעתו הכמוסה, על מיתר אחד, מודוס ויוונדי של הרגשות, נשימה אחת ארוכה, מי יִתְנֶיהָ סלסולים, מי יִתְנֶיהָ עוף, ציפור, אשר "תנוח שאננה" בכמירת רצוא ושוב, במנגינה.