אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

וילכו שניהם יחדיו
על שני ספרים של הרצל ובלפור חקק

ד"ר דינה לוין

גיליון מס' 49 - תשרי תשע"ג * 9/12

על שירתם של:
הרצל חקק / אנא בכוח אנא בשיר,
הוצאת צור אות, 328 עמ', ירושלים 2010
בלפור חקק / משורר של חצות,
הוצאת צור אות, 328 עמ', ירושלים 2010

ספריהם של האחים התאומים הרצל ובלפור חקק מרשימים בחיצוניותם וחשובים בתוכנם הייחודי, החושף מבע מרגש ואותנטי של חוויות ילדות, של אהבת המשפחה על ענפיה השונים, של אהבת ירושלים ושל אהבת מקורות התרבות והרוח של עמנו.
הספרים "משורר חצות של בלפור ו"אנא בכח אנא בשיר" הם נדבך נוסף לאחדות ולרעות היצירתית של משוררים פוריים אלו, בבחינת "וילכו שניהם יחדיו".
שיריהם- כשמם- חקוקים במדף הספרים המפואר של תרבות עם ישראל.

פגישת מחזורים ב"אנא בכח אנא בשיר"
קל להזדהות עם שיריו החדשים של הרצל חקק, עם עולם הילדות, עם הריחות, עם מראות השתייה של ילדותו בירושלים, שאותם הוא מכנה: "דור ילדים תמימים", "זה סיפור חיינו" שחיותו נבעה מ"בית הכנסת עדס מהעיר חלב/ עיר הכתר והתהילה". חוויית הילדות ספוגה בשיבה "ליהדותם/ הגנוזה/ אויר קסמים" (עמ' 17). שירתו מציבה גל עד לירושלים של שנות החמישים, לבית הספר שדמה לבית מקדש, לשכונת הבוכרים ולגעגוע למשיח. והכל בתמימות מלאת כמיהה וערגה.
החזרה לילדות מנכיחה וחושפת דמויות היסטוריות חשובות, שהשפעתן על המשורר היתה משמעותית ביותר. למשל דמותם של רש"י, שבזי וביאליק כרוכות יחד בזיכרון השילוב בין ישן לחדש:
רָשִׁ"י מְפָרֵשׁ חַיִּים. מַבִּיט נִפְעָם.
מִמֶּרְחַקִּים. שֶׁנֵּדַע לָקַחַת מֵחַיֵּינוּ
הַזַכִּים. שְׁאֵרִית מִדְּבַשׁ. אֲפִלּוּ
עֲשִׂירִית. לִמְהֹל יָשָׁן בֶּחָדָשׁ.

שַׁבָּזִי מְלַטֵּף אָבוֹת וּבָנִים.
רוֹחֵץ שַׁעֲרֵי מָרוֹם. מֵמִיס
חֲלוֹם. אֻמָּה שֶׁלּוֹ, שְׁבוּיָה נִכְסֶפֶת
לְתִפְאֶרֶת, סוֹד, לִתְהוֹם, שׁוֹאֶפֶת.
דַּף גְּמָרָא שֶׁל בְּיָאלִיק בַּבְּרֵכָה
דּוֹמֵעַ וּמְטַהֵר. (עמ' 24)
ההתבוננות על העיר ירושלים היא עבורו נקודת תצפית היסטורית לברית בין הבתרים, לגלות מצרים של העבדות ושל העינויים. ומסקנתו מאותה צפייה מהגבעה הצרפתית ומגבעת המבתר אל העבר הלאומי:
בָּאתִי לוֹמַר: הַמָּקוֹם רוֹאֶה, הַזְּמָן
צוֹפֶה. אֲשֶׁר עַל לִבִּי, וְהַיֹּפִי
עִוֵּר, וּשְׂפָתַי אֻכְּלוּ, לְשׁוֹרֵר:
אֵיךְ אֲדַבֵּר
הֵן לֹא יָדַעְתִּי.
( עמוד 27 )
הפסיחות בין הטורים מגבירות את סערת הנפש ואת ההזדהות עם ירמיהו הנביא העניו המעיד על עצמו שאינו יודע לדבר. איך אפשר לדבר מול תצפית היסטורית כה מוחשית, כשבמציאות ניבטת ירושלים המתחדשת שקמה לתחייה? (עמ' 27)
זוהרה של ירושלים בעבר היה קשור בדמות הכהן הגדול, שבקדושתו כל החול בעיר נעלם:
וְנֹאמַר גַּם אֲנַחְנוּ:
אֱמֶת,
מַה נֶהֱדֶרֶת אַהֲבַת כֹּהֵן גָּדוֹל,
אֵיךְ מְכַלֶּה הַקֹּדֶשׁ
כָּל חֹל, יָפָה הָעִיר עִמּוֹ.
בְּצֵאתוֹ מִבֵּית זֹהַר הַקָּדָשִׁים
בְּשָׁלוֹם.
( עמ' 28)
להיות ילד בירושלים משמעותו לשאת את ההיסטוריה על הגב בדיוק כמו לשאת את הקרח בתופסני ברזל. (עמ' 34) ועל כן הנכחת הדמויות ההיסטוריות היא שליחות מכוננת המעניקה לו תחושה של בית ומולדת:
זוֹ כְּתֹבֶת שְׁלִיחוּתִי.
אוֹתוֹ צִמָּאוֹן שֶׁחִבֵּר
אֲנָשִׁים מִקְּצָווֹת שׁוֹנִים
מַמְשִׁיךְ לָתֵת תְּחוּשָׁה
אִישִׁית. זוֹ מוֹלֶדֶת. (עמ' 36 )
בניגוד לבני דורו, ששכחו את מחוזות הגעגוע, לפנינו שירה שנושמת את זיכרונות העבר של הילדות האישית והלאומית. על כן דמויות כמו דוד שמעוני המשורר וזלמן שניאור, המבכים את העולם שנגוז מדברים אל לבו ומעוררים אותו לתפילה שנדע לאהוב את העגלה הישנה העמוסה בחום, ושנשוב לאותו כוח שהאיר את הענן. המשורר תוהה אם זה אפשרי:
הַאִם נָשׁוּב. הַאִם יָשׁוּב לַזְּמָן
רַק מִקְצָת מִדֹּפֶק הַחַיִּים הַיָּשָׁן.
( עמוד 42 )
ירושלים המתחדשת החייתה את הלשון העברית וכך צפה ועולה דמותו של איתמר בן יהודה הילד הקטן, שעל כתפיו הוטלה ההגנה על "המולדת על שפתה הנולדת".
דמותו לא משה מעיניו, ואף בבית הספר כשהוא לומד עברית אצל אדון סגל ובשיעור זמרה, הוא רואה את הילד איתמר בזיכרון צרוב, שומע את פעימות לבו:
יֶלֶד נִלְחַם לְבַדּוֹ בַּקְּרָב, וְחָרֵד בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתוֹ
יְחִידָה, נְמַסָּה כִּגְלִידָה עַל הַכָּרִית.
(עמ' 50)
כך צפים ועולים נשמותיהם של גדולי הספרות העברית החדשה כמו: אלתרמן, שלונסקי, אצ"ג, שלום עליכם וברדיצ'בסקי וכולם חוזרים לחיים:
אֶזְכֹּר: הֵם חֲזָקִים. הֵם
חַיִּים אִתָּנוּ. אוּלַי הֲזוּיִים.
דַּפֵּי הַשִּׁירִים מְנַצְּחִים. הֵם פִּשְׁרָם
וּפֵרוּשָׁם. הֵם שָׁבִים לַחַיִּים.
(עמ' 52 )
גם רמח"ל ביצירתו "לשון לימודים" לובש חיים חדשים, והסופר אברהם מאפו ברומן העברי הראשון "אהבת ציון" אף הוא צובע את המדף בקסם מיוחד.
זכרונם של גדולי המשוררים והסופרים העבריים מלווה ביראת הכבוד שחש כלפיהם המשורר:
הַקֶּסֶם לֹא מֵת. הֶעָבָר עֲדַיִן
חַי וְנוֹגֵעַ. גַּם בָּאוֹר, גַּם בַּמַּחְשַׁכִּים.
לְיַד הָהָר. הֵם מְחַכִּים.
( עמ' 54)
וכן:
זֶה לֹא יִגָּמֵר:
עֲדַיִן אִתִּי. שִׁירִים
וּמִלִּים. זֶה הַמַּסָּע. כָּל שִׁיר שֶׁלָּהֶם.
כָּל סִפּוּר. כָּל מַבָּט.
דָּבָר לֹא תַּם. עוֹד חוֹזֵר נִגּוּנָם.
נוֹשֵׁב. רוּחַ עַמִּי. יַלְדוּתִי. וְכָל יוֹם
נִרְאֶה זְמַן אַחֵר.
(עמ' 56 )
גם ההזדהות עם רחל המשוררת ועם מחלתה מרגשת ביותר. (עמ' 57)
כך ממשיך הרצל לפאר את הלשון העברית ואת יוצריה: את עגנון ואת מפעלו האדיר. (עמ' 63) מעמד קבלת פרס הנובל נוסך בו גאווה לאומית של עם, שכל סופריו הם לוחמים, שקמו לתחייה וכתיבתם היא נצחונם כדבריו:
הִנֵּה הוֹדוֹ, וּלְיָדוֹ אֶסְתֵּרְלַיין.
צוֹעֲדִים בִּדְמָמָה אֶל מוּל פְּנֵי הָאֻמָּה.
אֵיזֶה רַעַד. וַעֲדַת הַפְּרָס שֶׁל הָעוֹלָם
נֶאֱלֶמֶת דֹּם, כִּי הָעִבְרִית
בּוֹקַעַת. כְּחַשְׁמוֹנַאי נִצָּב שַׁ"י,
קֻלְמוּסוֹ כְּשֶׁנְהָב:
כָּל הַסִּפְרוּת הָעִבְרִית כַּחֲטִיבַת לוֹחֲמִים
מֵאַחֲרָיו. זֶה עַם שֶׁקָּם לְחַיִּים,
(עמ' 63)
שמות יצירותיו הקנוניות של עגנון כמו: תמול שלשום, בדמי ימיה, סיפור פשוט ושירה שזורות בשירי הרצל ומפארות את טוריו.
אף שירתו של שלונסקי מוזכרת בהערכה והוא יודע אותה בע"פ. שיריו של שלונסקי נראים בעיניו כ"לחם" (עמ' 72) והוא מסכם:
כִּי חַיֵּינוּ בְּלִי רוּחַ אֵינָם חַיִּים. (עמ' 69 )
המפגש עם גדולי היוצרים של ספרות העברית מותיר בו תחושה שיצירותיהם לא יאבדו ולא ייעלמו:
רוּחַ שֶׁל שִׁירָה אֵינָה אוֹבֶדֶת
בֵּין שְׁבִילִים,
אֵינָה נוֹפֶלֶת חֲלָלִים.
(עמ' 79)
יחסו לשירתו התמה של ביאליק מלאת הערצה. יצירותיו של המשורר הלאומי בפרוזה ובשירה למשל: הסיפור "מאחורי הגדר", "המתמיד", "על סף בית המדרש", "צנח לו זלזל" ומסתו "גילוי וכיסוי " שזורות בשירתו של הרצל :
לוּ יָכֹלְתָּ לָשׁוּב.
לוּ יָכֹלְתָּ לְרַפֵּא הַכָּנָף הַשְּׁבוּרָה.
עַכְשָׁו הַנֵּר מְטַפְטֵף.
דּוֹאֵב. וַהֲרֵי יָכֹלְתָּ.
בְּמִלִּים וּבְשִׁירֵי.
בְּגִלּוּי וּבְכִסּוּי. צוֹרֵב.
יָכֹלְתָּ לְהָאִיר בָּתִּים וְלֵב.
(עמ' 81)
האנפורה "לו" מעצימה את תחושת ההחמצה של ביאליק לרפא את שברי האומה בשיריו ובמאמריו. הרצל המשורר שב במנהרת הזמן אל נחמן הילד, מחפש בבית המדרש את נשמתו ומצפה שהיא תאיר, תשיר ותבכה. בעיני רוחו הוא מגיע לשולחנו של ביאליק, רואה את סימני העיפרון בו כתב את "מגילת האש", ומנסה להבין את הצופן לחיבור בין המשורר העכשווי למשורר הלאומי. מסקנתו של הרצל היא:
בִּכְתַב רָשִׁ"י
נִרְחַשׁ הַצֹּפֶן מְפֹרָשׁ.
לְהָבִין יָגוֹן.
לְחַבֵּר קַוִּים
לְתַלְמוּד מְדַבֵּר וּמְגַמְגֵם וְנִלְחָשׁ.
שִׁיר רָשׁ,
סוֹד חַיֵּינוּ, פִּלְאֵי
הַתּוֹסְפוֹת וְהַמִּדְרָשׁ.
שִׁירַת רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים,
שִׂיחַ לְבָבוֹת מִשְׁתַנִּים.
(עמ' 83)
צופן החיים היהודי הוא החיבור הבלתי נפרד למקורות היהודיים כמו: התלמוד, התוספות והמדרש. אף שהעולם משתנה ואנו כותבים שבילים חדשים, לא ניתן לשכוח את סוד חיינו.

השיג והשיח עם רחל המשוררת, עם לאה גולגברג, עם למדן ועם שניאור זלמן מעוררים בו תחושה של שפלות, הנובעת מענווה וכמיהה כאחד:
הַאִם אוּכַל לִשְׁאֹב
מֵאוֹתָם מַיִם חַיִּים. ( עמ' 94 )
על משקל מילות השיר של טשרניחובסקי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" מגיע המשורר למסקנה:
הַמְּשׁוֹרֵר אֵינוֹ אֶלָּא
מֶלֶט שֶׁל תַּבְנִית, חוֹל
מִתֵּל הַקְּדוּמִים.
וְשִׁבְרֵי נִשְׁמָתוֹ מְפִיחִים רוּחַ
בְּכָל הַשְּׁכָבוֹת, בְּכָל זְמַן,
בְּצִמְאוֹן הַלָּשׁוֹן.
(עמ' 98)
האותיות נושמות, והוא שומע קול ויודע שאחיו מחפשים אותו, ועל כן הוא כותב את שירתו. (עמ' 103) מסקנתו של המשורר היא שקרונות רבים נוסעים ברכבת עם ישראל ומסילת הברזל חשה כל צליל וכל אוושה, משום כך בכל עת ניתן לבקש את הזוהר שאינו כלה. ( עמ' 118)

כדבריו:
בַּלֵּב שׁוּרוֹת עַל גּוֹלָה
וּמִשְׁאָלָה, כְּמִיהָה לְאוֹר חָדָשׁ, הַתְחָלָה.
(עמ' 136)
נרצחי מרכז הרב הם המשך ישיר לכל הפוגרומים מגיא ההריגה של ביאליק דרך הסופר ברנר ונרצחי תרפ"ט בחברון. (עמ' 146) ושאלתו הנואשת היא:
אֵיךְ טַלִּית יְכוֹלָה
לִדְמֹעַ עַד מָוֶת אֱמוּנָה
בְּאֶרֶץ כָּל כָּךְ נֶחְלֶמֶת
נוֹאֶשֶׁת, מְיָאֶשֶׁת
(עמ' 147)
הכתיבה נוסכת תקווה לבריאה של משהו נצחי של שפה המרחפת מחדש. (עמ' 153) אותיות הקודש יש בהן זוהר ותום והן מחברות אותו לסודות ולצופן היהודי. וכך ממשיך המשורר להתמודד עם זיכרון יסוריו של אמנון ממגנצא, ואנו שבים לעבר במנהרת המילים למעמד קידוש ה' של הנשמה היהודית, שאת שירתה לא ינצחו. (עמ' 158) המשורר ממשיך להתלבט בשאלה לאור הפיגועים באוטובוסים:
הַאִם הַיְּצִירָה שֶׁמְּפַכָּה
הִיא סִפּוּר שֶׁל אָבְדָּן.
( עמ' 171)
ומסקנתו:
הַסִפּוּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
הוּא שִׁירַת הַחַיִּים.
(עמ' 174)
חלקו האחרון של הספר מעלה על נס את חבלי הקליטה של בני משפחתו, את הקשיים במעברה, את המחלות השונות ואת פגעי הטבע כמו: הגשם הזולף, הברד, הכינים והחולדות. כל יום היה תפילה חדשה לעמוד בכל הניסיונות. (עמ' 292)
והוא מסכם זאת במילים:
זוֹ בְּרִיתְכֶם, לְשַׁנּוֹת, לְדַמֵּם.
בְּדִמְעָה לְהִלָּחֵם.
זוֹ תְּעוּדַתְכֶם,
דּוֹר הַמַּסָּה יֵדַע לַעֲמֹד
בַּמִּבְחָן.
(עמ' 303)
כתיבתו היא שליחות להיות הפה לדור שאבד, לחרות בכתב את סיפור חייהם (עמ' 304). הרצל חקק מצליח להמיס את חוויות הילדות שקפאו בו בעדינות ובאהבה רבה.

שם הספר "אנא בכוח אנא בשיר " חושף את המערך התודעתי של המשורר כיוצר שיונק ממקורות הקודש כשמו של הספר הלקוח מתפילת "אנא בכוח" הנאמרת לאחר קבלת שבת ואשר ספוגה בכוונות ובסודות רוחניים עילאיים. הוא חש, שיש לבקש בענווה מ"יוצר כל" את הכוח ליצור את השירה.

ראינו בספר אהבה וענווה הכרוכים במילות שירה אלו. אהבה ללשון העברית ששרדה את כל מוקשי החיים היהודיים בשדות דם, בגיטאות ובאוניות מעפילים. הוא תוהה כיצד ניתן לכתוב ספרית עברית, האוחזת במגש מלוטש לאחר השיבה מהגיטאות השרופים? לדעתו, אף שהכאב לא נעלם, העניקו המילים העבריות אמונה וגאולה לכותבים:
שׁוּרוֹת עִבְרִיּוֹת מְבַקְּשׁוֹת לִגְאֹל.
יוֹצְרִים שָׂפָה, יוֹצְרִים עַם. סִפְרוּת
שֶׁל אֱמוּנָה וְהַעְפָּלָה וְיָם. דַּף חָדָשׁ.
וְזֶה דַּף שֶׁל דָּם.
(עמ' 59)
מפגש המחזורים של גדולי האומה היהודית כלל את נביאיה, את סופריה ואת משורריה, אשר כולן דמויות מכוננות בנשמתו של המשורר. מהן הוא דולה את האהבה לשפה העברית ולמולדת היהודית. מהן הוא שואב את כוח היצירה, שמפעם בתוכו ואת תחושת השליחות שמאפיינת את כתיבתו. אף חוויות הילדות, שנצרבו בנשמתו קשורות בדמויות חזון אלו. בשפת הקודש כתבו, יצרו וחלמו בני עמנו את גאולתנו. כדבריו של המשורר:
וּסְפָרִים יְסַפְּרוּ
הַכֹּל, בְּחֶרְדַּת קֹדֶשׁ
קָמִים לְקַדִּישׁ.
הַדָּם שָׁחוּט.
דֶּגֶל תְּקוּמָה מְכֻסֶּה
יְרִיעָה שֶׁל אֵבֶל וּבָכוּת.
(עמ' 60)


מוטיבים בשירת "משורר חצות"
מספר מוטיבים נחשפים בספרו של בלפור חקק "משורר חצות". מוטיב "החצות" נמצא בשיר הראשון בספר ששמו כשם הספר. שעת החצות היא שעה של תיקון, שעה של הארה אלוקית, בה המילים מתגלות אליו ובעזרתן הוא מעלה את האור:
כְּשֶׁמַּגִּיעָה שְׁעַת הַתִּקּוּן לִקְרָאתְךָ
הַכֹּל נִרְאֶה בָּהִיר בִּמְיֻחָד.
נִדְמֶה הָאוֹר שֶׁחָפַנְתִּי בְּכַפּוֹתַי
בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם
הוּא שֶׁלִּי לְעוֹלְמֵי עַד

כְּשֶׁחוֹלֶפֶת שְׁעַת הַתִּקּוּן
אָנָּא בְּכֹחַ
הַנִּיצוֹצוֹת נֶאֱכָלִים בִּגְדֻלַּת יְמִינְךָ
לְלא מָנוֹחַ
חָשֵׁךְ מִמֶּנִּי
כָּל מַרְפֵּא וּמָזוֹר
וַאֲנִי מְחַכֶּה אָז בְּכֹחַ הַמִּלִּים
שֶׁהַדְּבָרִים הַצְּרוּרִים יֻתְּרוּ
שֶׁהַלַּיְלָה יַחְזֹר
שֶׁאוּכַל בְּכֹחַ הַמִּלִּים
לְהַעֲלוֹת אֶת הָאוֹר.
(עמ' 9)
לשם כך עליו לגייס את כל כוחות ההשראה הלֵילית שהרי הוא משורר של חצות.
בולטת הצניעות וענוות הרוח שלו:
אֲנִי מְגַיֵּס כֹּחוֹת
הַהַשְׁרָאָה הַלֵּילִית:
מְשׁוֹרֵר שֶׁל חֲצוֹת אֲנִי
מְשׁוֹרֵר שִׁירַת הָרָשׁ
אוֹסֵף הַמִּלִּים
הַצְּרוּרוֹת בְּבִגְדִי הַנָּקוּב.
אוֹסֵף אוֹתָן מִן הַנִּיצוֹצוֹת
לִבְנוֹת מֵהֶן מִקְדָּשׁ
לַעֲשׂוֹת מֵהַשִּׁירִים יִשּׁוּב. (עמ' 9)
מטרת השירה היא בנייה ותיקון. מוטיב "התיקון" שזור בשירים רבים בספרו, ובהמשך נבדוק מהן משמעויות התיקון. כשמגיעה שעת החצות שנקראת במקורותינו "שעת תיקון חצות" הוא מבקש לתקן :
כְּשֶׁמַּגִּיעָה שְׁעַת הַתִּקּוּן
אֲנִי מְגַיֵּס כָּל כֹּחַ הַשִּׁירָה
לְתַקֵּן אֶת הַסָּפֵק לְמַמָּשׁ
לְתַקֵּן אֶת בִּגְדִּי
לְהַעֲלוֹת אֶת הַשַּׁחַר
מֵחָדָשׁ
(עמ' 9)
הפסיחות הרבות בבית זה והנקודה שחסרה בסיום הבית מבטאים את סערת הנפש ואת ההתרגשות הגדולה בהכרזת המחויבות שחש המשורר בכתיבת מילותיו בחצות הלילה. התיקון הוא בפנימיותו, היינו: להפוך את הספק למשהו חי ונושם וכן תיקון בחיצוניותו בבגדיו.

במקורותינו מוטיב "התיקון" קשור לתיקון הנשמה והחזרתה למוטב. אף חלקים בספר הזוהר נקראים "תיקוני זוהר" ובו ישנו הגילוי רוחני של פנימיות התורה. 1 בחסידות מופיע הביטוי "תיקון" מספר רב של פעמים ב"ליקוטי מוהר"ן" במשמעות של תיקון המידות והמחשבה הפנימית של האדם שמטרתם להביאו לאמונה תמימה בעבודת ה'. 2

אף מוטיב "חצות הלילה" קשור במקורות הקדומים של עם ישראל. שעת החצות היא זמן מיוחד שלו כוחות רוחניים גדולים. "ויהי בחצי הלילה" נאמר במכת בכורות (שמות, יב, כט) וזה היה הרגע המכריע ליציאתו של עם ישראל ממצרים. חצות הלילה הוא הזמן לתיקון חצות על פי המנהג שתיקן האר"י. זהו הזמן לאמירת פרקי תהילים ופיוטים כדי לעורר את רחמי שמים על העם ועל גלות השכינה. 3

מוטיב "החצות" מקבל משמעות מיסטית של צופן. מספיק ללחוש את המילים "צופן חצות" ומיד :
נִפְקְחוּ עֵינַי אֶל הַמַּעְיָן
שֶׁרָחַץ אֶת רַגְלַי
טְלָלִים וְנִיצוֹצוֹת.
כָּךְ גִּלִּיתִי מֵעֵבֵר לָאוֹר הַנֶּחֱשָׁךְ
שׁוּלֵי הַשִּׁירוֹת הַמְּכֻסּוֹת
מִתּוֹךְ הַהֲרִיסוֹת
וְזָכִיתִי לִקְפִיצַת הַדֶּרֶךְ
בְּסוֹד. (עמ' 18)
שעת החצות היתה גם שעת ההתגלות לקשר שלו לירושלים כבר בהיותו ילד בן שלוש:
וְיָדַעְתִּי: בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ
תִּכּוֹן מַלְכוּתִי
בַּחֲצוֹת בְּשָׁעָה אַפְלוּלִית.
(עמ' 61)
ובהמשך:
וַאֲנִי יָדַעְתִּי בְּנַפְשִׁי הָרַכָּה הָאֲמִתִּית:
הַלַּיְלָה הַזֶּה אֵין כְּשָׁפִים מַצְלִיחִים בּוֹ
לְהַשְׁחִית בְּמַלְכוּת יְרוּשָׁלַיִם.
זיכרונות ילדותו המוקדמת קשורים לאביו שלימדו פסוקי שיר השירים, פרשת בראשית ומדרש הנעלם. 4 תיאור קשריו עם ירושלים ואהבתו אליה מורחבים בשיר "מדרגת ירושלים". את כל מה שלמד ביום הוא שורר בחצות הלילה לסבו ולרזיאל המלאך בשיר:
וּבִשְׁעַת תִּקּוּן חֲצוֹת שֶׁהַחֲשֵׁכָה יָפָה לָהּ
רָאוּ כֻּלָּם בָּאוֹר הַבָּהִיר
מִתּוֹךְ הָאוֹתִיּוֹת
אֶת יְרוּשָׁלַיִם
שֶׁל מַעְלָה.
(עמ' 67)
השירה בשעת החצות יש לה כוח להגיע לירושלים של מעלה.
המשורר חרוץ בעבודתו היצירתית. הוא עמל בכתיבה "מחצות עד הנץ":
מֵחֲצוֹת עַד הָנֵץ
עָשִׂיתִי שִׁירִים לְפָנָיו
קַמְתִּי מִזְּרִיחָתוֹ
טָהַרְתִּי מְבְּקָרָיו
כִּסְּאִי תָּמִיד נָכוֹן בְּהֵיכָלָיו.
(עמ' 215)
המשורר חש ששיריו נובעים מעולמו של "יוצר כל" ותחושת הענווה וההתבטלות יוצרת קרבה בלתי אמצעית לאלוקים. היא מוצאת ביטויה בחריזה: לפניו, בקריו, היכליו. הכל שלו, ואז בסוף היום:
וָיַעֲבֹר ה' עַל פָּנַי.
וָיַעֲבֹר עַל שִׁירַי.
גילוי מהותו של הקב"ה למשה לאחר חטא העגל מהדהדים בדברי המשורר. בסוף היום זכה אף הוא להתגלות הבורא, שחתם את חותמו ואת אישורו לשיריו. 5
הלילה הוא הזמן למימוש כוח יצירתו, אז הוא מלא בכוח השירה ובכוח המילים והוא משתף את חבריו שמקשיבים לקולו. בכוח שירתו הוא סועד את חבריו וכותב להם שיר של רשות. 6 (עמ' 193)

הוא חש שהוא מזרע המקובלים. מן האר"י הוא רכש את צירופי האותיות, וממנו הוא שב למהות השפה העברית הקדומה. הוא מבקש לתקן את שירתו מצלמו, מנשמתו ולא ממקורות זרים:

וּבְעֵת הַתִּקּוּן שֶׁעָשִׂיתִי בִּסְעָרָה
תִּקּוּן אַתְחַלְתָּא דְּשִׁירָה
לִקְרַאת כַּלָּה
רָאִיתִי אֶת הָאֲרִ"י בַּמַּחֲזֶה
וְכָתַבְתִּי אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה.
( עמ' 14)
את יכולת התיקון הוא שאב מקולמוסו הבהיר של ר' חיים ויטאל. הוא רואה אותו בחזיונותיו והוא מעודדו לתקן עולם במלכות שדי 7, היינו: בידו הרושמת שירים הוא עושה תיקונים "מן הארץ התחתונה". כוח שירתו מושפע מהשפע האלוקי והוא מקווה שתהיה נחת רוח למקובל אלוקי זה על ידי התיקונים שעושה לכל הנשמות שקוראות את שיריו:
וְכוֹתֵב אֲנִי לָכֶם
מַגִּיד מַגִּיד מַגִּיד
שֶׁתִּהְיֶה לוֹ נַחַת רוּחַ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת
מִן הַתִּקּוּן שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה בִּשְׂדוֹתַי
לְכָל הַנְּשָׁמוֹת
הַקּוֹרְאוֹת שִׁירַי.
(עמ' 33)
שירתו ניזונה מסיפורי התורה, וכך הוא מספר על יעקב האב הנבחר שבני משפחתו נפלו מסולמו הנעלה. יוסף בנו שחלם חלומות ונפל מסולם לסולם. בחלומותיו קם יוסף לתקן בגדים, מילים ועולם. והמשורר שחש הזדהות רבה עם יוסף הצדיק חש שהוא עצמו יוסף:
וְכָל יוֹסֵף בְּדוֹרוֹתָיו
קוֹרֵעַ קְרִיעוֹת מְתַקֵּן תִּקוּנִים
מוֹחֵק מְתַקֵּן כְּדֵי לִכְתֹּב
קוֹרֵא דּוֹרוֹת קוֹרֵא בְּשֵׁם אָבִיו
וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב.
( עמ' 115)
בהקדמה לשירי משפחתו אומר בלפור:
בְּזָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי בָּאתִי מִקְדַּשׁ אֲבוֹתַי
בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ לְיַחֵד הַתִּקּוּנִים
כָּל שִׁירַי אַנִּיחַ לִפְנֵיהֶם עַל הֲדוֹם
אֶל יִבְזוּ מִנְחָתִי בִּשְׁעַת הַדִּינִים
( עמ' 141)
מוטיב "התיקון" מתקשר למוטיב נוסף שנמצא בספר והוא מוטיב "השבר וההריסות". כלומר, צופן החצות שנגלה אליו חשף בפניו את סוד השירה המכוסה בין ההריסות.
מוטיב חצות הלילה ומוטיב התיקון מתקשרים למוטיב השבר הלאומי והאישי משפחתי שלו.
השבר הלאומי של העיר ירושלים עשוי להיאחות על ידי שיריו. הוא התחיל לאחות את השברים (עמ' 52) בחרסים הישנים שמצא בתוך השפכים של ירושלים מימי סוף הבית השני. הוא קורא את "צופן העתיד". הנימה היא אופטימית וספוגה באמונה בכוח היצירה האומנותית:
וְשָׁם לְיַד שְׂדֵה הַשְּׂרֵפָה
לְיַד הַשְּׁפָכִים וַעֲצֵי הַזַּיִת
זָכַרְתִּי אָבִי וְאִמִּי
וכָתַבְתִּי אֶת הַשִּׁיר עַל
הַתְחָלַת הַבַּיִת.

כָּתַבְתִּי שִׁיר הַבָּנִים
לְבֵנִים לְבֵנִים.
( עמ' 55)
השבר הלאומי עם מותו של שאול המלך על הגלבוע חרץ עצב ושבר בלבו של התלמיד הרגיש בעל הדמיון המפותח. (עמ' 122) .

את רעיון השבר למד המשורר מסבו ומשמעותו היא מות האדם. האדם כחרס הנשבר, הוא כציץ נובל ועם מותו הוא חוזר לעפר: 8
הָאָדָם בָּא מִן הַחֶרֶס
וְאֶל הַחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר הוּא שָׁב.
- - - - - - - --
וּבְבוֹא זְמַן הַשְּׁבִירָה אֶל הַכַּד
לְאֶחָד יִהְיֶה עִם טִיט הַנָּהָר.
(עמ' 132)
מוטיב השבר המשפחתי של משפחה שנקרעה ממולדתה מבגדד, כשחלק מבני המשפחה נרצחו, מחייב את המשורר לגאול את שמות בני משפחתו מתהום הנשייה. הוא מתחייב לכתוב להם מגילה ועל פי מילות התפילה בברכת יוצר הוא אומר:
בָּאוּ הַשֵּׁמוֹת, בָּאוּ אֲבוֹתַי
יְשֵׁנִים בָּאוּ בְּטוּרִים
וְהֵם בָּאוּ בַּהֲמוֹנַי
בְּרוּכִים לָשִׁיר, בְּרוּכִים לַאֲדֹנָי
וְשָׂמַחְתִּי לָדַעַת כָּל הַשֵּׁמוֹת הַנִּסְתָּרִים.
כֻּלָּם לְפָנַי כֻּלָּם
כֻּלָּם אֲהוּבִים כֻּלָּם בְּרוּרִים
כֻּלָּם עוֹשִׂים בְּאֵימָה רְצוֹן שִׁירָתִי
יוֹצְאִים מִתּוֹךְ מְגִלַּת הַיֻּחֲסִין הַתְּמִימָה
(עמ' 144)
האנפורה "כולם" מוכיחה שלא שכח איש מבין קרוביו. הוא שנולד בגלות, נולד לגאולה, יש לו ייעוד :
לִכְתֹּב מֵחָדָשׁ אֶת הַתְּרוּעוֹת וְהַשְּׁבָרִים
לִכְתֹּב הַמְּגִלָּה הַשְּׂרוּפָה
(עמ' 145)
בשנת תש"י בליל הסדר שבר האב את המצות והדבר סימל את השבר שנפער בעולמם המסודר. המשפחה נדדה לאירן וגם שם המשיכו לחצות את המצה, לחצות מציאויות ועולמות ומשם עלו לארץ מתוך תקווה:
לְחַפֵּשׂ יַבָּשָׁה שְׁלֵמָה
לְלֹא שְׁבָרִים.
( עמ' 155)
שבר אישי עמוק נפער בנשמתו של המשורר עם מותו של האח אלי ז"ל, המתואר ככנפיים שבורות. דברי המשורר בפרוזה בעמ' 184 מחזקים את מוטיב השבר השזור במוטיב "התיקון":
"כשנולד אלי כילד בכור תסמונת דאון, גידלה אותו המשפחה כמלאך שבא לעולם לעשות תיקון".
(עמ' 184)

וביום השלושים למותו הוא כותב:
שָׁמַיִם, בָּא אֵלֵינוּ מַלְאָךְ מִמָּרוֹם
בָּא מִתַּחַת הַשָּׁטִיחַ הַקָּדוֹשׁ
חַי כָּאן בָּשָּׂר וָדָם
עַד נִשְׁלַם תִּקּוּנוֹ
וּפָשַׁט מֵעָלָיו לְבוּשׁ אֱנוֹשׁ.
(עמ' 185)
ובסוף השיר הוא פונה לקב"ה בתפילה על פי תפילת "אל מלא רחמים":
וְאַתָּה אֶל מָלֵא רַחֲמִים בִּשְׁמֵי שָׁמַיִם
הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה לַמַּלְאָךְ
תַּחַת הָרְקִיעִים הַמַּזְהִירִים
שֶׁתִּקּוּנוֹ נִשְׁלַם
עַתָּה לְפָנֶיךָ בַּחֲבָלִים
שֶׁתִּקּוּנוֹ נִשְׁלַם
בְּיִסּוּרִים.
(עמ' 185)
מסבא יצחק, שכל ימיו קרא להם מתוך "עושה פלא" 9 , למד המשורר כיצד מוצאת הנשמה את התיקון וממנו למד שכתיבת שירה היא בבחינת שליחות וייעוד:
בְּנִי, הַכֹּל הַבְלֵי עוֹלָם וְטִיחַ
וְאִם תִּזְכֶּה לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ
וְלָשִׁיר שִׁירָתוֹ
תִּהְיֶה בְּכָל מַעֲשֶׂיךָ שָׁלִיחַ.
(עמ' 174)
וְתַעֲשֶׂה תָּמִיד שְׁלִיחוּתְךָ בַּשִּׁירָה
מִסּוֹף תֵּבֵל וְעַד סוֹפָהּ:
תְּפִלָּה גְּדוֹלָה
מִיָּם וְעַד יָם.
(עמ' 176)
ואכן מלאכת כתיבת השירה מושווית בשירתו לעבודת הקודש, לרחצת היטהרות כפי שעשו בעזרה בבית המקדש. הוא משתמש במטאפורה מהמשכן וכך האותיות הן יריעות מהמשכן, והן "כעצם השמים לטוהר". 10

האנלוגיה למראה הקב"ה כפי שראו אותו בני ישראל מעצימה את עבודת המשורר ומעניקה לה כוחות אלוקיים. המשורר שמודע לכוח שירתו שמקורה מחצות, מעולם רוחני, מכוחו של בורא עולם, ושיש בכוחה לאחות שברים ולתקנם מודע אף לסכנה שדעתו תזוח עליו, ועל כן הוא מבקש שלאחר כתיבת השיר ישלחו לו אפר לטהר אותו:
לְאַחַר מְלֶאכֶת הַשִּׁיר
שִׁלְחוּ אֵלַי אֵפֶר
לְטַהֵר אוֹתִי
שֶׁלֹּא תָּזוּחַ דַּעְתִּי
מִמְּלֶאכֶת הַבְּרִיאָה
שֶׁלֹּא אֶשְׁקַע עָמֹק
בְּתוֹךְ הַטֻּמְאָה
(עמ' 201)
בענווה רבה מבקש הוא מבורא העולם:
אֲדוֹן הַמִּלִּים,
תֵּן לִי לִכְתֹּב בִּלְשׁוֹנִי שֶׁלִּי
מֵרְכָא אֶתְנָח
וְשַׁלְשֶׁלֶת זָהָב מַרְהִיבָה
אֶת טַעַם הַחַיִּים
טַעַם הָאַהֲבָה.
(עמ' 197)
טעמי המקרא: מרכא, אתנח, שלשלת שמשמשים סימנים לקריאת התורה מקבלים משמעות אישית לחייו של המשורר לטעם החיים ולטעם האהבה שחש כלפי סביבתו.

ובמקום נוסף תפילתו היא:
יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ
שֶׁיְּהֵא חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעֵט
אִשֶּׁה נִיחוֹחַ וְאֵפֶר פּוֹרֵחַ
שֶׁאָשִׁיר שִׁיר לְפָנֶיךָ
מֵעֵת לְעֵת
כְּאִלּוּ עָלִיתִי לְפָנֶיךָ בְּאֵד
כְּאִלּוּ הִקְרַבְתִּיו עַל הַמִּזְבֵּחַ
וְתִרְצֵנִי.
( עמ' 211)

גם תפילה זו יוצרת השוואה אנלוגית בין כתיבת השיר לעבודת ה' ולהקרבת הקורבנות. 11

ראינו שהמעיין המפכה של שירת בלפור בספרו החדש מושתתת על חוויות ילדות, על קשרי משפחה אהובים ועל מקורותיה הבלתי נדלים של תרבות עם ישראל לדורותיה. השירה נתפסת בעיניו כמתנת שמים שניתנת לו בעיקר בשעת החצות עם פתיחת שערי שמים ובכוחה לרפא שברים ולתקנם כדבריו:

גַּם אִם אֵין בְּכֹחֲכֶם
לָבוֹא אֶל הַמִּלִּים
גַּם אִם הַתִּקּוּן שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת
לֹא בָּא לָכֶם
וְאֵין בָּכֶם תְּפִלָּה וּתְהִלָּה
וּשְׁעַת נְעִילָה,
גַּם כְּשֶׁאַתֶּם כַּחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה
הִיא מְחַכָּה לָכֶם:
הַשִּׁירָה.
( עמ' 222)

סיכום:
העיון בשירתם של האחים הרצל ובלפור ממחיש את המעיין המשותף ממנו שואבים הם את מבע שיריהם. יחדיו כאיש אחד הם פוסעים במעלה ההיסטורי, בנבכי הזמן של דמויות מופת בעם ישראל ובתרומתם לתרבותו הרוחנית והם שמשמשים עבורם מודל ללמידה ולהערצה. הענווה שמלווה את הליכתם הצמודה מניבה עושר פואטי ורעיוני מגוון ומרתק.


1 ספר תיקוני הזוהר בנוי משבעים דרשות על דרך הקבלה, והן מיוחסות לרבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) וחבריו. הכתיבה מתאפיינת באסוציאטיביות רבה. השפה עשירה הרבה פחות משפת הזוהר. השפה העיקרית היא ארמית כשהפסוקים מהתורה הנביאים והכתובים הם בעברית. הדרשות בספר תיקוני הזוהר מתייחסות ברובן לפסוק הראשון בספר בראשית, ומעניקים לקורא כ- 70 צירופים ופירושים שונים למילה בראשית.
2 "ליקוטי מוהר"ן הוא אוסף דרשות (כל פרק דרשה נקרא 'תורה' או 'סימן') שנשא ר' נחמן ואשר נכתבו בידי תלמידו רבי נתן מברסלב, חלקו הראשון של הספר הודפס בחיי רבי נחמן, בשנת תקס"ח (1808) ואילו חלקו השני נדפס לאחר פטירתו, בשנת תקע"א (1811). במתכונתו הנוכחית, שני החלקים יחדיו, הודפס הספר על ידי רבי נתן מברסלב בשנת תקפ"א (1821 ). הדרשות עוסקות בתחומים רבים בחיי האדם, בגישה פסיכולוגית הנוגעת בעומק נשמתו מתוך כוונה להנחותו לחיי אושר, שמחה וביטחון בקב"ה.
3 על מוטיב "תיקון חצות" בסיפור החסידי ראו: דינה לוין, הסיפור החסידי עיצובו הפואטי והערכי -עיון בדרכי הוראתו, חלק ב, מכללה ירושלים, תשס"ט, עמ' 46 - 95.
4 חלקים מספר הזוהר שרשב"י לימדם והם מכונים "מדרש נעלם".
5 שמות, כי תשא, לד, ו: "ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה, אל רחום וחנון ... "
6 בשיר מהדהד פיוטו של ר' הפיוט "ירח יקר מלא" של פרג'י שוואט:
ירח יקר מלא בן יומו
וה' נתן חכמה לשלמה. .תודה לבלפור חקק על הפנייה זו.
על פיוט חתונה זה בו מופיע מוטיב הירח ראו : עליזה משה,יקר ירח - מאת פר'גי שוואט, מעמקים, 17, אתר דעת , תמוז תשס"ח.
7 מתפילת" עלינו לשבח"
8 מתוך תפילת "נתנה תוקף"
9 הספר "עושה פלא" הוא אחד מספרי העם הנפוצים והמוכרים ביותר גם כיום, כמאה וחמישים שנה לאחר הדפסתו הראשונה. מחברו הוא ר' יוסף שבתי פרחי, יליד ירושלים 1812. בשנת 1842 הוא הגיע לעיר ליוורנו שבאיטליה ועסק בהדפסת ספרים שונים, ביניהם הספר "עֹשֶׂה פלא" שחלקו הראשון ראה אור בשנת 1845. בספר סיפורים מדרשיים עתיקים שהוא העתיקם בשינויים קלים ממקורות שונים.
10 שמות כד, י : "ויראו את אלוקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר".
11 תיאור זה מזכיר את שירו של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר". בניגוד גמור לאופטימיות הקורנת משירתו של בלפור הרי אצל ביאליק החלב והדם מתארים את קשייו של המשורר בכתיבת השיר ואת יחסם השלילי של הקוראים. הם אינם מעריכים את עמלו.