על מוטיב אחד בשירי רחל: עיון בשיר "ניב"

הרצל ובלפור חקק

גיליון מס' 1 - תשס"ו * 2006

המליצות והניב לעומת השתיקה
השתיקה כדרך של תקשורת
הרובד הרומנטי בשיר
משמעות הפנייה לאהוב
הרובד הפואטי: שירים להשוואה
נספח: ביוגרפיה של המשוררת כמפתח להבנת שיריה
ביבליוגרפיה:

שיריה של רחל (1931-1890) פופולריים מאד בקרב צעירים ומבוגרים כאחד, ולא מעטים מהם אף הולחנו. לא פעם מטעים שיריה בפשטותם, ורק בקריאה שנייה ושלישית אנו מתוודעים למורכבות של השיר. אחד הנושאים המעסיקים אותה בשירים הוא האהבה.

שירה היא אחד האמצעים לבטא אהבה, והמשוררים מתלבטים לא פעם בשיריהם מהי הדרך הראויה להביע את האהבה. המשוררת רחל מבטאת בשיריה ערגה לקשר עם האהוב והיא מתלבטת לא אחת עד כמה מלים הן כלי לבטא באמצעותו אהבה.
במאמר זה נתייחס בעיקר לשיר "ניב", שהוא אחד מן השירים היפים שכתבה, ונשווה את הכתוב בו לשירים אחרים של רחל. ואלה מלות השיר:

נִיב
יוֹדַעַת אֲנִי אִמְרֵי נוֹי לְמַכְבִּיר,
מְלִיצוֹת בְּלִי סוֹף,
הַהוֹלְכוֹת הָלוֹךְ וְטָפוֹף,
מַבָּטָן יָהִיר.

אַךְ לִבִּי לַנִּיב הַתָּמִים כְּתִינוֹק
וְעָנָו כֶּעָפָר.
יָדַעְתִּי מִלִּים אֵין מִסְפָּר –
עַל כֵּן אֶשְׁתֹּק.

הֲתִקְלֹט אָזְנְךָ אַף מִתּוֹךְ שְׁתִיקָה
אֶת נִיבִי הַשַּׂח?
הֲתִנְצְרֵהוּ כְּרֵעַ, כְּאָח,
כְּאֵם בְּחֵיקָהּ?

המליצות והניב לעומת השתיקה
למרות פשטותו הגלויה של השיר, יש מתח בין רבדיו. מוצע, לכן, להתבונן בשיר באופן הדרגתי. נלך שלב אחר שלב ונבחן את ההתפתחויות בו: השיר פותח בהעמדת תקבולת ניגודית בין המליצות לבין הניב. המשוררת מאפיינת את הניב והמליצות בתכונותיהם ואינה מסתירה, כי היא מעדיפה את הניב. המליצות מאופיינות בכך שהן רבות, מפתות, מתנשאות. הניב לעומתן הוא יחיד (מופיע בלשון יחיד !), תמים וענו. הן המליצות והן הניב מתוארים על דרך ההאנשה. מודגש גם יופיין החיצוני של המליצות, ומכלל הן אתה שומע לאו: כנראה שהניב אינו מרהיב ביופיו. בקריאת שירה אנו נתקלים בדימויים, ותוהים לא אחת מה דמיון כאן ומה מציאות. מה כאילו ומה ממש. הבה נבחן זאת בשיר "ניב".

יודעת אני אמרי נוי למכביר
מליצות בלי סוף
ההולכות הלוך וטפוף
מבטן יהיר.

המשוררת אינה מסתירה שהמליצות זרות לה כדרך ביטוי. קירבתה למליצות היא קירבה של ידיעה והכרה ("יודעת אני", "ידעתי מלים"). לעומת זאת, קירבתה לניב היא קירבה רגשית ("לבי לניב".) מול פשטותו של הניב, מתוארות המליצות על דרך ההאנשה כעלמות מגונדרות, ההולכות הלוך וטפוף. תיאור זה נשען על ארמז מקראי: " ויאמר ה': יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עיניים, הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכסנה" (ישעיהו ג 17-16.)

אך לבי לניב התמים כתינוק
וענו כעפר.
ידעתי מלים אין מספר
על כן אשתוק.

מול דימוי המליצות לעלמות מגונדרות, מדומה הניב לתינוק ולעפר, כדי לבטא את התמימות ואת ההכנעה שבו. הניב שח לעפר והמליצות מפתות ומתנשאות. מתעורר הקושי: למה בחרה המשוררת בשני דימויים – תינוק ועפר. הניב אינו תינוק ואינו עפר, אך הוא מדומה להן בשל תכונותיו:

מקריאת שורות 7-1 מתעורר הרושם, שמדובר כאן בשתי דרכי מבע לאהבה, ושתי הדרכים הן מילוליות: אלה שני סוגים של שימוש במלה, בדיבור. מול המלים הרמות כדרך לאהבה, מועמדות המלים הפשוטות והתמימות, שהן אהודות יותר על המשוררת.

ניתן לסרטט את האיפיונים כך:
מליצות: "אמרי נוי" = יופי חיצוני
מליצות: "למכביר", "בלי סוף" = רבות
ניב: מופיע בלשון יחיד
מליצות: "הלוך וטפוף" =מפתות
ניב: "תמים כתינוק"=ראשוניות
מליצות: "מבטן יהיר" = רעשניות, מתנשאות
ניב: "עניו כעפר"= התבטלות
יחס המשוררת:
מליצות: "יודעת אני", "ידעתי= הכרה, ידיעה
ניב: "לבי לניב" =קירבה רגשית

וכאן באה הפואנטה: שורה 8 יש בה יסוד של הפתעה. מול שתי דרכי מבע אלו המקוטבות זו לזו, מוצגת במפתיע דרך מבע אחרת לחלוטין –השתיקה. דרכי המבע מופיעות בשיר בהדרגה, בסדר היררכי מן הפחות אל הנעלה יותר בעיני המשוררת:
מליצות > ניב > שתיקה.
קנה המידה לדירוג מבעי האהבה הוא הפשטות והכנות: הניב נאצל ופשוט יותר מן המליצות, והשתיקה נאצלת יותר מן המליצות והניב כאחד. הראייה הפשטנית והיומיומית מקשה עלינו להבין ראייה המעדיפה את השתיקה על פני מבע אחר. האדם בחיי היומיום נוטה להעדיף את המוחש על המופשט. בהיכנסו אל עולם השירה הוא עולה למפלס נישא יותר שבו הערכים הם אחרים. היומיום והשיגרה שוחקים את ראייתנו ואנו נוטים לא אחת לראות כל ערך צמוד לייצוגו החיצוני, וכשאין משהו חיצוני המבטא את הערך, הערך לא קיים. בתפיסה כזאת קשה להבין מדוע בוחרת הדוברת בשתיקה כדרך מבע. השיר של רחל מציב בפנינו אתגר : עלינו להתמודד עם תפיסה אחרת, המעדיפה שתיקה. "על כן אשתוק", אומרת הדוברת בשיר.

המשוררת בוחרת בשתיקה כדרך להביע אהבה, למרות הכרזתה שלבה נתון לניב התמים. לאחר שהביעה אהדה לניב התמים, דבריה נשמעים כסתירה או כפרדוקס. למעשה, אין כאן סתירה: השתיקה היא דרך מבע נאצלת יותר, ואין ניגוד ממשי בין הניב לשתיקה. עם זאת, השתיקה אהובה עליה יותר, בגלל היותה דרך מבע ללא מלים. אפשר לבטא את היחס ביניהם כך: לבה של הדוברת השירית אכן נתון לניב התמים, אך היא אינה יודעת איך להביע אותו, ועל כן היא מביעה אותו בשתיקה.

המסר של שיר לירי זה עד כה (שורות 8-1): הביטוי שלי להבעת רגשותיי הוא שתיקה. מול שתי דרכי המבע האחרות , ניתן לסרטט את היחס ביניהן כך:
ממליצות יפות ומדיבורים רמים
השתיקה טובה בעיניי
ממלים בכלל

השתיקה כדרך של תקשורת
בבית ג בשיר יש פנייה (בגוף שני) אל נמען לא ידוע. מתברר שהמשוררת מנסה ליצור דו שיח עם מישהו אהוב. חשיפתו של הנמען האהוב מעוררת את התחושה, שאולי גם הדברים שנאמרו קודם היו חלק מהניסיון ליצור תקשורת איתו. בית ג מעיד על צורך חזק ליצור קשר אהבה. אם אמנם נכונה הרגשתנו, ייתכן שבתים א-ב הם פתיחה לפנייה זו, הם מובילים אותה ואולי גם מבהירים אותה.
עד כה (שורות 8-1) נדמה היה לנו, שהמשוררת מתוודה על יחסה למליצות הרמות ולניב התמים. עיסוקו של המשורר בכתיבה והתלבטותו המובנת מאליה בבחירת המלים יצרו את התחושה שמדובר כאן בשיר ארס- פואטי . נדמה היה שמדובר בשיר שבו מתלבטת הדוברת השירית באלו מלים ראוי ליוצר לכתוב את שיריו. בהקשר של שיר ארס- פואטי, שורה 8 מפתיעה בתוכנה: קשה לנו להבין איך משורר, שכלי הביטוי שלו הן המלים, יבטא עמדה שהוא מעדיף לשתוק.
בית ג מפענח תמיהה זו כבר במלה הפותחת שבו, המעידה על פנייה אל מישהו. השתיקה אינה הביטוי השירי הצרוף, שהרי אי אפשר לבנות מבע שירי משתיקות. בבית ג מתברר שהשתיקה היא דרך ליצור קשר עם אותו אהוב נכסף. לעיל ניסחנו את המסר של בתים א-ב, ובבית ג לובש המסר ניסוח אחר:

השתיקה טובה בעיניי ממלים -
בתקשורת עם האהוב הנכסף.

מסר זה נותן לשיר כיוון חדש: עד כה בבתים א-ב נתפס השיר כמבע ארס –פואטי, שבו מספרת המשוררת על יחסה למלים, על אמנות הפיוט שלה. התפיסה השירית ביטאה חשש מן המלים הרמות והיפות: הללו מהממות את הקורא, מהלכות עליו קסם, והוא מתרחק מן המשמעות של המלים ומן האמת שמאחוריהן. הדוברת השירית הביעה עמדה של העדפת הפשטות המילולית, העדפת השירה התמציתית- המהותית.

בית ג נתן לשיר נופך חדש, נופך רומנטי: געגועי הדוברת לאהוב הנכסף. השיר נצבע אז בצבע חדש. השיר מתפרש אז כשיר על דרכה של המשוררת ביצירת קשר עם אהובה הנכסף, על יחסה למלים כאמצעי ליצירת קשר של אהבה.
בקריאה ראשונה נראה השיר פשוט וקולח, ואינך מבחין במבט ראשון במתחים שבין המלים. למעשה, יש סתירות במשמעות השיר בכל רובד ורובד. המתח נחשף כבר בשורה 8 והוא מתחזק בבית ג, כאשר מסתבר לנו שדרך המבע האהובה על הדוברת בשיר היא השתיקה. כאן התעוררה התמיהה, שכן לא ניתן לכתוב שיר מרצף של שתיקות. קשה גם להבין קשר סיבתי כה תמוה: אני מכירה מליצות, אני אוהבת יותר את הניב הפשוט. ומה המסקנה ? על כן אשתוק. אנו מצפים שהיא תבחר בניב, במלים הפשוטות. כדי להבין מסקנה זו, עלינו להבין את תפיסתה: שתיקה טובה בעיניי ממלים בכלל.

הרובד הרומנטי בשיר
בהמשך השיר מתברר לנו שהסתירה בין המליצות לניב הייתה סתירה לכאורה. התגלותו של השיר לפנינו ברובדו הרומנטי מאפשרת לנו לקרוא את כולו כשיר רומנטי. עם זאת, אל נשכח שהשיר בנוי רבדים רבדים, וצמיחת ראייה חדשה בהמשך השיר אינה מבטלת את ראייתנו הראשונית, את הרובד הארס-פואטי שבו. להלן נראה שלתפיסה הפואטית הנרמזת בשורות הפותחות של השיר יש הקבלה תוכנית גם בשירים אחרים של רחל.
השיר "ניב" הוא שיר לירי המתרחש, כאמור, בשני רבדים: הרובד הפואטי והרובד הרומנטי. בשני הרבדים אהובות על הדוברת המלים הפשוטות יותר מן המלים הרמות, אך באהבה - השתיקה טובה ממלים.
ניתן לסרטט את ההיררכיה כך:
שתיקה
ניב
מליצות

משמעות הפנייה לאהוב

התקלוט אוזנך אף מתוך שתיקה
את ניבי השח?
התנצרהו כרע, כאח
כאם בחיקה?

בפנייתה לאהוב רוצה הדוברת לעמוד על יחסו אליה. את דבריה לאהוב ניתן להבין בשני מישורים:
א. המישור הגלוי: אני יודעת להביע רגשותיי במלים, אך דרכי בהבעת אהבתי היא ה ש ת י ק ה. האם אתה מן האנשים הנתפסים לביטויים ולדברים החיצוניים, או מאלה שיודעים להעריך את הכנות והאמת בדרך המבע שלי?
ב. המישור הסמוי: הדברים החבויים בשיר נחשפים באמצעות הארמז המקראי שהובא לעיל. במישור זה יש היפוך של הדימוי: במישור הגלוי המליצות מדומות לעלמות גנדרניות. במישור הסמוי העלמות האחרות מדומות למליצות רמות. והדוברת כמו שואלת את אהובה: האם עיניך לעלמות המפתות הדומות למליצות רמות או אליי הדומה לתינוק רך?

דיבור בשני מישורים רווח גם בחיי היומיום. בני אדם נוטים לא פעם לומר משפט ולהתכוון למשהו מעבר לו. למשפט הנאמר אז יש מובן גלוי ומובן סמוי (כלומר, דברים המשתמעים מן המשפט אך לא נאמרו במפורש). אם נערה שואלת את החבר שלה "איך התסרוקת שלי?", היא רוצה לברר אם תסרוקתה יפה בעיניו, אך מדבריה יכול להשתמע גם: "האם אני יפה ואהובה בעיניך?" וכך בשיר זה: הדוברת מעמידה עצמה מול הבחורות היפות המתחרות על אהבת אהובה.
באור זה מתפרשות שורות 12-11 לא רק כיחסו של האהוב אל שתיקתה כדרך מבע של אהבה, אלא גם כפנייה לקבלת יחס מן האהוב כמענה לאהבתה.
במישור הגלוי: קבל את שתיקתי כרע, כאח, כאם.
במישור הסמוי: קבל אותי כרע, כאח, כאם.
הדוברת מבקשת מן האהוב לא רק אהבת גבר לעלמתו. היא מחפשת גם אהבת רע לרעותו, אהבת אח לאחותו, אהבת אם לתינוקה (ובהיפוך הדימוי גם כאן: הדוברת השירית היא התינוק התמים כניב.)

התנצרהו כרע, כאח,
כאם בחיקה ?

הכינויים לאהוב מובאים בסדר היררכי- הדרגתי: המעבר הוא מקשר פחות קרוב לקשר קרוב יותר, מהתקשרות רגשית של רע לקירבת דם של אח, ומקשר דם כה אמיץ לקשר של הורות. הדוברת מצפה לדרגה נעלה זו של הורות מן האהוב: שהוא יקבל אותה באותו אופן טבעי וקיומי שהאם מקבלת את תינוקה. היא מביעה רגשותיה באמצעות שתיקה, והיא זקוקה לחסדו של האהוב שיחוש את אהבתה דרך שתיקתה.
מתברר גם שאין מרחק רב בין הניב לשתיקה: הניב הוא אמצעי מילולי והשתיקה היא אמצעי לא מילולי. אך היא מצפה שהאהוב יקלוט את הניב שלא נאמר מתוך השתיקה. ברור לה שהמסר שייקלט (אם ייקלט) יהיה בנוסח הצנוע של הניב ולא בנוסח הפומפוזי של המליצות:

התקלוט אוזנך אף מתוך שתיקה
את ניב השח?

בית ג בשיר מתגלה כתפנית, כפואנטה. בשורות בית זה אנו חשים בצורך של הדוברת השירית בקשר אנושי, בגעגועיה לאהבה. ניתן להבין את כל השיר כולו כפנייה לאהוב, אם כן, ולא רק את הבית הסוגר את השיר. ההתלבטות המופיעה בראשית השיר מתפרשת כאן במשמעות חדשה: היא מתלבטת אם להביע אהבתה לאהוב באמצעות המליצות הגבוהות או באמצעות הניב התמים, והיא בוחרת בשתיקה. היא מצפה שיהיה רגיש לשתיקתה.
מתברר לנו בסיומו של השיר, שאין בכוח המלים (גם לא בכוח המלים הפשוטות) להביא את הגעגועים ואת הקשר לאהוב. רעיון זה ניתן להרחבה כמובן לא רק לקשר של אהבה. אנו הקוראים את השיר יודעים שיש מצבים בחיים, שבהם אין בכוח מלים לבטא את הרגשות. (כדוגמה קיצונית ניתן להביא מקרים של אסון, שבהם אנשים עומדים אילמים מול קורבן האסון ומצפים שיבין את האמפתיה כלפיו מתוך שתיקה בלבד).

הרובד הפואטי: שירים להשוואה
בבירור משמעותו של השיר "ניב" הובלט המתח בין שני רבדים של משמעות:הרובד הפואטי והרובד הרומנטי. בשורה 8, כאמור, חל המעבר מן הרובד הפואטי לרובד הרומנטי.
לרובד הארס-פואטי יש מקבילות תוכניות גם בשירים אחרים של רחל. הנה, למשל, השיר "נפתולים", שבו מתארת הדוברת בשיר את ההתלבטות בבחירת המלים בעת כתיבת שיר:

נפתולים
אללי לי ! אללי... גובר היצר
נמשכות ידיי מאליהן
אל תפארת אודם וברקת
אל מלים נאוות כאבן –חן.

תבצענה את אשר זממו
מכירות הן בכוחן כי רב –
כהתה עיני משפע זוהר
ואוזני כבדה מצליל זהב.

לא אדע הבחין באור השחר
לא אקשיב לקול דממה דקה.
האני זאת, אמונים נשבעתי
למלים פשוטות כצעקה?!

גם בשיר זה של רחל קיים הקיטוב בין "מלים נאוות" ובין "מלים פשוטות", וגם בשיר זה יש העדפה למלים הפשוטות. שמו של השיר מעיר שהעדפה זו אינה קלה, שהלבטים קשים. הקסם שבמלים היפות הוא רב, והדוברת בשיר נכנעת לפיתוי לפעמים. המלים היפות נמשלות לאבנים יקרות ("אודם וברקת", "אבני חן") ל"שפע זוהר" ול"צליל זהב".
מול כל הזוהר הזה, המלים הפשוטות טבעיות וכנות יותר. מי שחי בעולם של המלים הפשוטות רואה את אור השחר ולא זוהר נוצץ של אבנים יקרות. הוא מקשיב ל"קול דממה דקה" ולא צליל מתכתי של מטילי זהב. ובהשוואה לשיר "ניב", יש לתת את הדעת שהמלים הפשוטות בשיר זה אינן מושוות ל"דממה דקה", אלא לצעקה. הצעקה – כמוה כשתיקה – היא ללא מלים, אך בשיר זה היא מתגלה כבעלת עוצמה גדולה יותר על השומע.
בשיר "נפתולים" לא נרמז כלל הרובד הרומנטי. השיר הוא ארס-פואטי בלבד והוא מבטא את יחס הדוברת בשיר למלים. בשיר אחר של רחל "את כולי סיפרתי עד תום" מופיע הרובד הרומנטי בלבד בתוך אותו מתח פנימי של קליטת המסר הרומנטי מתוך השתיקה. השיר קצר מאוד ואלה מלותיו:

את כולי סיפרתי עד תום
את כולי סיפרתי עד תום
את כל ענביי – הגתה.
ואדום.
התשמע את אלמי –
ואתה את דבריי לא שמעת !

בשיר קצר זה בולטת הזרות בינה לבין האהוב. הוא לא קלט את רגשותיה מן הדברים שאמרה. והיא תוהה איך יקלוט אותה מן השתיקות שלה ? גם בשיר זה מסתמנת העדפה של השתיקה על פני המלים.
למען ההשוואה נביא כאן שיר של משוררת אחרת המבטאת בשיר שכתבה קונפליקט דומה. השיר נכתב על ידי לאה גולדברג ונמצא בעיזבון שלה. הוא פורסם בספרה "שארית החיים", שיצא לאחר מותה:

* / לאה גולדברג
כן, יש לי עוד:
עוד יותר יפות
יש לי עוד:
מלים של עיטור
וחוכמה
ומותרות
ומלים של אמת.
אלמלא הכניעה
והדעת
השלמה
הייתי עורכת אותן לפניך
כמחרוזת איים קסומה.

בשיר זה בוחרת המשוררת לומר לאהובה את הדברים במלים פחות יפות ופחות יקרות. והמניע שונה במקצת: בחירת המלים הפשוטות נעשית מתוך "הכניעה והדעת השלמה". אמנם הדברים מזכירים את חיבתה של רחל לניב, בגלל היותו "עני כעפר". עם זאת, אין בשיר זה ראייה דיכוטומית של שחור- לבן, בהעמדת המלים היפות מול המלים הפשוטות. בשיר זה , גם במלים היפות יש אמת: "מלים של אמת". הן אפילו מופיעות כחינניות ואקזוטיות, "כמחרוזת איים קסומה". האיפיון של המלים היפות כמהלכות קסם ומפתות אינו נתפס כאן כאיפיון שלילי. עם זאת ביחסי האהבה עם האהוב היא מודרכת על ידי "הכניעה והדעת השלימה ", ולכן היא בוחרת במלים הפשוטות.


נספח: ביוגרפיה של המשוררת כמפתח להבנת שיריה
חוקרי הספרות חלוקים בדעתם אם יש לפענח שיר בזיקה לביוגרפיה של היוצר, ואיננו רוצים להכריע בסוגיה זו. עם זאת, לאחר שהצגנו את פרשנותנו על השיר "ניב", מסקרן לראות אותו בזיקה לביוגרפיה של המשוררת.

רחל נולדה ב- 20 בספטמבר 1890 לאביה איסר לייב בלובשטיין ולאמה סופיה (בתו של הרב מנדלשטם, שאילן היוחסין שלו מגיע עד רש"י). אביה איסר נולד בשנת 1833 והיה מן "החטופים" (הקנטוניסטים). כשנודע לאביו יצחק, שבנו נחטף על ידי הצבא, הוא קיבל שבץ ומת. אמו רוזה התאבדה עם מות האב. לאחר שנים כשהשתחרר מן הצבא וביקש לחזור לקהילה היהודית, התברר לו שאין זכר למשפחתו.

האם סופיה טיפלה בארבעת ילדיו של איסר מאשתו הראשונה, והיא ילדה לו עוד שמונה ילדים, ובתוכם רחל. המשוררת רחל נולדה בעיר סאראטוב, ולאחר שנולדה עקרה המשפחה לפולטבה שבאוקראינה. בגיל שלוש עשרה הצטרפה רחל עם אחותה שושנה לתנועת נוער ציונית, בהשפעת אחיהן הבוגר יעקב. האם היתה חולת שחפת, וכאשר הייתה רחל בת ארבע עשרה לקתה בריאותיה, והמשפחה חששה מהשפעה גנטית של האם. רחל נשלחה לבית מרפא באי קרים. כשחזרה ממרפא, בהיותה בת שש עשרה מתה האם משחפת. רחל הייתה קשורה מאד לאימה, וכאב היתמות ליווה אותה כל חייה. בגלל מחלתה הגנטית חשה מעתה נבדלת מאחרים, והיא כתבה על כך בשיר "חיץ":

זכורתני, עודני תינוקת
ליווני עצב נסתר.
בבגד אבלי הייתי
שונה ונבדלת משאר.

עברו ימים ואינני
תינוקת בין תינוקות
אבל לא נגוז העצב
וטרם הוסר האות.

עדיין חוצץ החיץ
ביני לשאר. אך עתה
עתה שונה ונבדלת
נפשי בשחור יתמותה.

לאחר מות האם סופיה, נשא האב לאשה את מאשה נאומובנה ולפי זכרונות המשפחה הייתה אשה רעה, קמצנית וקשוחה כלפי כל ילדיו של איסר בלובשטיין. רחל גילתה כלפיה שנאה, ולהבדיל מאחיה ואחיותיה סרבה להסתגל למאשה. רחל ואחותה שושנה תכננו לנסוע לאיטליה בעקבות האח יעקב שסיים לימודי דוקטורט באוניברסיטת רומא. רחל תכננה ללמוד בסיועו של אביה, ולאחר מכן לעלות לארץ ישראל. הן נסעו קודם לעיירה קרמנצ'וג, לאחותם בתיה שהייתה נשואה לקלמן מלרוביץ. שם הגיעו להחלטה להפליג קודם לארץ ישראל, ורק אחר כך ללמוד באיטליה.

מאודסה הפליגו האחיות לארץ ישראל. בהגיען ליפו ( 1909), הורדו הנוסעים לחוף בסירות. בסירה פגשו האחיות את חנה מייזל, שהגיעה לארץ כדי ללמד חקלאות את בנות ישראל. מייזל הציעה להן לשכור כרכרה ולנסוע לרחובות. הן שכרו חדר ברחובות, ושם לאחר זמן הצטרפה אליהן אחותן בת שבע, שסיימה קונסרבטוריון למוסיקה. בכספו של אביהן הן קנו פסנתר, וכך הפך חדרן ברחובות למרכז מוסיקלי וחברתי לצעירי רחובות.

לרחל היה קשר אהבה עם נקדימון אלטשולר, דור ראשון לעלייה הראשונה. לאחר זמן עברה לכינרת, וזה היה הפרק המשמעותי בחייה בארץ. בחוות כינרת היא נקשרה בקשר של אהבה והערצה לברל כצנלסון. במהלכו של קשר זה, פגשה את זלמן רובשוב (לימים זלמן שז"ר, נשיא המדינה), והוא היה אחת מאהבותיה הגדולות. היא הקדישה לו את השיר "הד" ואת השיר "ברית ההד". בערוב ימיה, חשה פגועה מניתוק הקשר עימו, והוא כבר מכור היה לפעילותו הציבורית, כשהיא שוכבת חולה ורחוקה מכל ידידיה. היא כתבה לו אז את השיר "גן נעול":

מי אתה? מדוע יד מושטת
לא פוגשת יד אחות?
ועיניים אך תמתנה רגע
והנה שפלו כבר נבוכות.

גן נעול, לא שביל אליו, לא דרך.
גן נעול - אדם.
האלך לי? או אכה בסלע
עד זוב דם.

ב1913- החליטה רחל ללמוד אגרונומיה. אביה כבר עלה אז לארץ בעקבות בנותיו, והוא גר בתל אביב. האב מעניק לה סיוע כספי שתלמד בטולוז שבצרפת. בטולוז פגשה רחל את מיכאל ברנשטיין, שהגיע מרוסיה ללמוד הנזסת חשמל, והיה בוגר מרחל בשנתיים. קשר האהבה ביניהם היה רב עוצמה, ורחל ראתה באהבה זו אהבת חייה. מיכאל סרב לעלות לא"י, ובקשרי המכתבים ביניהם לאחר הפרידה ניכרת תחושת ההחמצה שהוא חש. ב1914- הם נפגשו שוב באיטליה, לשם נסעה רחל ללמוד ציור, והוא הגיע לשם על פי בקשתה.
ב1922- במכתב אליה הוא מכנה אותה "סולוויג שלי", על שם אהובתו הנכספת של פר גינט ביצירתו של הנריק איבסן. כתגובה היא כותבת לו את השיר "זמר נוגה:

התשמע קולי, רחוקי שלי
התשמע קולי, באשר הינך –
קול קורא בעוז, קול בוכה בדמי
ומעל לזמן מצווה ברכה ?

תבל זו רבה ודרכים בה רב
נפגשות לדק, נפרדות לעד.
מבקש אדם, אך כושלות רגליו
לא יוכל למצוא את אשר אבד.

אחרון ימיי כבר קרוב אוליי.
כבר קרוב היום של דמעות פרידה.
אחכה לך עד יכבו חיי
כחכות רחל לדודה.

בגירסה הראשונה של השיר היא כתבה "כחכות סולוויג לדודה". רק לאחר שאחייניתה ( אימו של אורי מילשטיין) העירה לה, שמוטב לציין דמות תנ"כית ולא דמות זרה, היא תיקנה את השיר :"כחכות רחל לדודה".
עם השנים הלך מצבה של רחל והורע. בהיותה בכינרת, רופא איבחן אצלה את מחלת השחפת, והיא הוכרחה לעזוב את דגניה ואת כינרת. רחל נפגעה קשה מיחס החברים, שאילצו אותה לעזוב את חיי הכפר.

אביה של רחל, איסר לייב בלובשטיין, נפטר ב- 1923 , בהיותו בן 90, והוא הוריש את שש הדירות שרכש בתל אביב לאשתו ולחמשת בניו. לבנותיו הנשואות השאיר 50 לירות סטרלינג לחודש לכל אחת, ולבנות הרווקות השאיר 5 לירות סטרלינג לחודש מכספי העיזבון וחדר מגורים בבית אחד האחים. רחל הייתה מיועדת לגור בבית אחיה יעקב, אך אשתו לוטה התנגדה וחששה ממחלתה. תחילה התגוררה בפתח תקווה ולימדה חקלאות. לאחר מכן עברה ללמד חקלאות בירושלים, בחווה של רחל ינאית. בירושלים גרה סמוך לבית הולמן האנט ברחוב הנביאים.

משה בילינסון דאג לה לדירת חדר ברחוב בוגרשוב בתל אביב. בהיותה שם כתבה מכתב לשפרה, אחות בית החולים בצפת (שטיפלה בה בעבר): "למה זה איזה רצון לא נודע ואכזר חסם לפניי את דרכי?" שניים משיריה בתקופה זו מוקדשים למ.ב. ולא ברור אם הכוונה למיכאל ברנשטיין או למשה בליניסון, שהיה ידידה הקרוב בשנותיה האחרונות. הוא ביקש ממנה ללמדו עברית, ועם הזמן נקשר ביניהם קשר של אהבה. עקב מחלתה היא אושפזה בסנטוריום בגדרה, ושם נפטרה בשנת 1931.

התחושה הקשה, שליוותה אותה בשנותיה האחרונות, הייתה שהיא נבגדה על ידי חבריה. על כך כתבה את השיר "גורל":

היד העיקשה
דופקת, דופקת על שער נעול.
העור רופט,
נוטף על כפות המנעול
דמה המעט.
אין עונה אין קול.
בושש השוער.
יאחר, יאחר רגע נכסף
על הסף
מתה אפול.

היא נקברה במחוז כיסופיה, ליד חוף כינרת, על פי צוואתה השירית בשירה "אם צו הגורל":

אם צו הגורל
לחיות רחוקה מגבולייך –
תתניני, כינרת
לנוח בבית קברותייך.

תחושה קשה זו של היותה נידחת ונבגדת משתקפת גם בשיר "ניב" באופן לאטנטי. התחושה הזאת של "אין עונה אין קול" , כפי שהיא מופיעה בשיר "גורל", היא המקור החבוי המסביר את הגעגועים לקשר ולאהבה בשיר "ניב" ובשיר "את כולי סיפרתי עד תום":

התשמע את אלמי
-ואתה את דבריי לא שמעת?

טקסט מלא של שירי רחל


ביבליוגרפיה:
רומאן יעקובסון, "סמיוטיקה, בלשנות ופואטיקה ", תל אביב 1986.
ראובן קריץ, "על שירת רחל", חיפה 1969.
אורי מילשטיין, "שירי רחל – סוד קסמם" (מהדורה חדשה של שירי רחל בצירוף ביוגרפיה של המשוררת), תל אביב 1993.
בנימין חכלילי, "לך ועליך" (אהבת רחל ומיכאל), תל אביב 1987.
עמוס בר, "המשוררת מכינרת – סיפורה של רחל", תל אביב 1993.
אניטה שפירא, "ברל", תל אביב 1981.
זלמן שז"ר, "אור זרוע" בתוך הקובץ "רחל ושירתה" בעריכת מרדכי שניר ושמעון קושניר, תל אביב 1971.