אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דף מספר ישן
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הלוח העברי
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
משפט עברי
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תולדות ישראל
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תנ"ך - לימודו והוראתו
תפוצות ישראל
תפילה
לדף ראשי לתוכן הגיליון

מעמד הר הכרמל בפרשנות רב תחומית

אוריאל אסולין

גיליון מס' 3 - כסליו תשע"ב * 12/11

הקדמה

ספר מלכים הינו אחד מספרי הנביאים העוסק בקורותיו של עם ישראל למן ימיו האחרונים של דוד, ועד גלות יהודה.

הסיפורים באים בסדר כרונולוגי, ומביאים את תקציר ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה, מעשיהם והאירועים בארץ בתקופתם.

על אף שרוב הספר נכתב בסגנון תיאורי-תיעודי ותמציתי, החל מפרק יז' שבמלכים א' ועד פרק ח' במלכים ב' מופיעים שני קבצי פרקים סיפוריים ומפורטים: פרקי אליהו ופרקי אלישע.

במאמר זה אתמקד בפרק אחד מתוך סיפורי אליהו, והוא פרק יח שבספר מלכים א', בו מתואר מעמד הכרמל אותו עורך אליהו מול נביאי הבעל לעיני בני ישראל.

לאחר ניתוח ספרותי של הפרק אעסוק בתחומים רבים ושונים הקשורים למסופר בפרק, ואעמוד על הקשר שבין קורות הפרק לבין המיקום הגיאוגרפי בו מתרחש הפרק- הר הכרמל.

במאמר זה איעזר רבות בפירושו של הרב אלחנן סמט המובא בספרו "פרקי אליהו" שיצא בהוצאת "ידיעות ספרים" בשנת תשס"ט.

פרשנות ספרותית

הרקע למעמד הכרמל
בפרק יז' שבספר מלכים א' אנו פוגשים לראשונה את אליהו הנביא:

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי )מלכים א, יז, א(

הופעתו זו של אליהו מפתיעה ביותר: ללא כל דברי מבוא וללא הצגת הדמות המרכזית שתופיע בפרקים הבאים "מתפרץ" אליהו היישר אל תודעת הקורא ומכריז לפני אחאב על בצורת שסיומה תלויה בו מעתה והלאה.

הפרטים המופיעים בפסוק מצג זה הינם דלים ביותר: שם הנביא, שם עירו1 ושם חבל הארץ בו ממוקמת עירו, ונראה, כי על מנת להבין את הקשר דבריו של אליהו צריכים אנו להתחקות אחר המניעים של אליהו למעשיו מתוך הידוע לנו מן הכתובים הקודמים לפרק זה:

בפרקים הקודמים לפרק בנו עוסקים קראנו על התפצלות ממלכת שלמה לאחר מותו לשתי ממלכות שונות: יהודה וישראל, ובעוד שביהודה משתמרת שושלת מלכות בית דוד, בממלכת ישראל קמות שושלות שונות ונופלות עקב קשירות קשרים ורציחות.

המלך המושל בתקופת אליהו הוא אחאב בן עומרי שהכתוב מעיד על רשעתו והכעסתו אתת ה':

וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה' מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו: וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ: וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן: וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו: (מלכים א, טז, ל-לג)

וכאשר נתבונן בפסוקים אלו נראה כי חטאו המרכזי של אחאב הוא חתונתו עם איזבל בת אתבעל מלך צידונים, ובעקבות כך פולחן לבעל במזבח ובאשרה.

תגובתו של אליהו, בעצירת הגשמים משמשת אם כן ענישה על פולחן אלילים המתבצע בממלכת ישראל, ואי אפשר שלא לראות במעשה ובתוצאה זו מימוש של אזהרת משה לבני ישראל טרם מותו:

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ...(דברים, יא, טז-יז)

לאחר שבועתו של אליהו, מצווה הנביא על ידי ה' ללכת ולהסתתר מפני מבקשיו ב"נַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן"2, שם יחיה אליהו מרוחק מהציוויליזציה, שותה ממי הנחל ומוזן על ידי העורבים שצוו לכלכלו על ידי ה'.

לאחר שנה מי הנחל מתייבשים כתוצאה מגזרתו של אליהו, ובשל כך מצווה הנביא על ידי ה' לעבור לצרפת3, ושם לגור בביתה של אשה אלמנה אשר צוותה על ידי ה' לכלכלו.

בצרפת מחולל אליהו שני ניסים: לאחר טענת האישה האלמנה כי אין ביכולתה לספק מזון לאליהו כבקשתו, מבטיח אליהו לאלמנה כי כלי האחסון של מצרכי הבסיס להכנת לחם: קמח ושמן, יתמלאו מעצמם עד חידוש הגשם, וכך אכן קרה:

כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ (מלכים א, יז, טז)

בנוסף, לאחר מות בנה של האלמנה וטענותיה כלפי אליהו, לוקח אליהו את גופת הבן, מעלה אותה לעליה, משתטח עליה שלוש פעמים ומתפלל לפני ה':

ה' אֱלֹהָי תָּשָׁב נָאנֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ (מלכים א, יז, כא)

ואכן, לאחר תפילתו של אליהו משיב ה' את בן האלמנה לחיים.

נראה לפרש כי בפרק יז' מעביר ה' את אליהו במקומות שונים על מנת להמחיש לו את תוצאות שבועתו להפסקת הטל והמטר: התייבשות הנחלים, החוסר במצרכים בסיסיים כקמח ושמן ובעקבותיהם רעב ומוות4 , ואולי בכך לגרום לאליהו לחזור בו ולחדש את הגשמים, אך נראה כי אליהו לא משתכנע דיו או לחלופין אינו רואה שינוי בהתנהגותם של בני ישראל, ועל כן נאלץ ה' לצוות את אליהו להיראות אל אחאב ובכך להשיב את הטל והמטר:

לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (מלכים א, יח, א)

ה' איננו מבטל את שבועתו של אליהו, כמו רוצה לשמור על כבודו של הנביא, אך מאידך לא מאפשר למצב בו בני ישראל שרויים בצמא, ברעב ובסכנת חיים להימשך, ועל כן מורה ה' לאליהו, בעל כורחו, להיפגש עם אחאב ובכך לאפשר את פתיחת ארובות השמיים.

אליהו לא מתנגד לציוויו של ה' והולך להתראות עם אחאב, שבאותו זמן מתהלך עם שר האוצר של ממלכתו, עובדיהו, בחפשם אחר חציר עבור הבהמות5.

בתחילה פוגש אליהו את עובדיהו, אותו מציג המקרא כ"יָרֵא אֶת ה' מְאֹד", ומציין אף את פועלו למען הצלת מאה נביאים מרדיפתה של איזבל. עובדיהו מזהה את אליהו ונופל על פניו, ואילו אליהו מצווה אותו לקרוא לאחאב, בתחילה מתנגד עובדיהו לשליחות זו בשל החשש שאליהו ייעלם ואחאב יענישהו על הזעקתו לשווא, אך לאחר שאליהו מבטיח:

חַי ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי הַיּוֹם אֵרָאֶה אֵלָיו (מלכים א, יח, טו)

נעתר עובדיהו לבצע את השליחות וקורא לאחאב למפגש עם אליהו.

כאשר מגיע אחאב לפני אליהו הוא פונה אליו בשאלה רטורית מאשימה:

הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל? (מלכים א, יח, יז)

קרי, אחאב תולה את אשמת הבצורת בשנאת הנביא המבשר לעם ישראל, ולא במעשים הרעים שהוא עצמו עשה או גרם.

כתגובה, עונה לו אליהו, כי הגורם לבצורת היא לא שנאתו לעם ישראל אלא נטישת ה' ועבודת האלילים של אחאב ואביו:

וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֹת ה' וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים: (מלכים א, יח, יח)

בנוסף, מצווה אליהו את אחאב לכנס את כל בני ישראל ואת נביאי הבעל והאשרה החוסים תחת איזבל בהר הכרמל:

וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל (מלכים א, יח, יט)

מטרת הכינוס איננה ברורה כלל וכלל, אך בכל זאת נעתר אחאב לציווי אליהו ומכנס את כל העם והנביאים להר הכרמל:

וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל (מלכים א, יח, כ)

אליהו מול עם ישראל
עם ישראל מתכנס בהר הכרמל בציווי אחאב, ושם אליהו פונה אליהם בתוכחה קצרה וישירה:

וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו (מלכים א, יח, כא)

טענתו של אליהו הינה שעם ישראל איננו עקבי באמונתו, ומדלג בין אמונות שונות ללא הרף. בפירוש הביטוי "סעיפים" התלבטו פרשנים רבים: יש שפירשו כי הביטוי "סעיפים" משמעותו משמעותו מחשבות6, שהרי אנו מכירים ביטוי זה בהופעות דומות במקומות אחרים במקרא, כגון:

בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים (איוב, ד, יג)


חָקְרֵנִי אֵל וְדַע לְבָבִי בְּחָנֵנִי וְדַע שַׂרְעַפָּי (תהילים, קלט, כג)

ויש פרשנים שטענו כי פירוש הביטוי "פוסחים על שתי הסעיפים" הינו משל בו מדמה אליהו את עם ישראל לציפור המדלגת בין ענפים שונים7, שהרי אנו מכירים במקרא את השורש ס.ע.פ. גם במשמעות של ענף:

בִּסְעַפֹּתָיו קִנְנוּ כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וְתַחַת פֹּארֹתָיו יָלְדוּ כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְצִלּוֹ יֵשְׁבוּ כֹּל גּוֹיִם רַבִּים (יחזקאל, לא, ו)

יש לשים לב כי, לכאורה, אליהו מעמיד בפני עם ישראל שתי אפשרויות פולחניות לגיטמיות, ודורש מהם רק עקביות ורצינות באיזה פולחן שיבחרו להם, אך מבחינה ספרותית מדוקדקת יש לשים לב כי אליהו לא משווה מילולית בין פולחן ה' לפולחן הבעל בצורה מלאה:

אִם ה' - הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו

וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו

קרי, בעיצוב המשפט במבנה התחבירי המוכר של תקבולת חסרה רומז אליהו כי רק ה' הינו בעל הכוחות והשליטה בעולם, ועל הבעל לא ייאמר כן.

תגובתו של עם ישראל היא בשתיקה נבוכה ומבולבלת, כמו לא יודעים בני ישראל מה להחליט לאור דרישת אליהו:

וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר (מלכים א, יח, כא)

כעת, כאשר העם משתומם אל מול דבריו של אליהו, פונה הנביא בשנית אל עם ישראל ומציע להם מבחן:

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ: וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים: וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם ה' וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים (מלכים א, יח, כב-כד)

אליהו מציע לעם, ודרך כך גם לנביאי הבעל, מבחן שבו יתברר אחת ולתמיד מיהו האלוהים- ה' או הבעל, ואת תוצאות מבחן זה, יהיו אשר יהיו, נדרש העם לקבל על עצמו מראש.

את הצעתו פותח אליהו בהצגת היתרון הכמותי האדיר של ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל למולו- הנביא הבודד הנאמן לדבר ה', ועל אף יתרון זה יינתנו שני פרים, אחד לנביאי הבעל ואחד לאליהו8, והאלוהים אשר ייענה להקרבת הקורבן על ידי הורדת אש מן השמיים הוא בעל הכוחות שלו יש לעבוד.

העם, בניגוד לשתיקתו אל מול התוכחה הקודמת, עונה ומאשר את מבחן האש:

וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר (מלכים א, יח, כד)

וכעת, מבלי שנשאלו כלל, מחוייבים נביאי הבעל לשתף פעולה עם המבחן שהציע לאליהו, שהרי העם הסכים למבחן, כפי שמציין זאת ר"י אברבאנל:

מה ראו נביאי הבעל להכניס עצמם באותה הבחינה בהיות הניסיון סכנה? מפאת ההכרח, שכאשר ראו שענו העם כולו "טוב הדבר" לא היה בידם לזוז משם ולא להכחיש ולהוציא עצמם מהניסיון, לפי שהעם ירגמו אותם אבן (פירוש אברבאנל על מלכים א, יח, כד)

אליהו מול נביאי הבעל
לאחר הסכמת העם לביצוע המבחן פונה אליהו במחווה של נדיבות לנביאי הבעל ומאפשר להם קדימות בבחירת הפר ובהקרבתו למבחן:

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ (מלכים א, יח, כה)

יש במעשהו של אליהו מן הנדיבות ומן ההכרה בזכותם של הרבים לעדיפות טכנית מסויימת, אך נראה כי עיקר כוונתו של אליהו איננה ההוגנות והנדיבות, אלא ההפך- אליהו טומן פח לנביאי הבעל בכך שכישלונם המצופה יגדיל עשרת מונים את הפליאה מהצלחתו של נביא ה' בהורדת אש על קורבנו.

זאת ועוד, יש בהדגשת עובדת עליונותם המספרית של נביאי הבעל, כפי שבא לידי ביטוי מספר פעמים בדבריו של אליהו, מעין האשמה סמויה כלפיהם, כמו רוצה אליהו לרמוז לנסיבות פער זה, שהרי אליהו הוא נביא ה' שנותר על אף רדיפותיה של איזבל, ואילו נביאי הבעל הינם נציגי הממסד המלכותי- "אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל".

ואכן, נביאי הבעל מתפתים להצעת אליהו וניגשים לעשיית קורבנם:

וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם9 וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה: (מלכים א, יח, כו)

במהלך חצי יום מנסים נביאי הבעל לגרום לאלוהיהם להוריד אש ולאכול את קורבנם, אך ללא הועיל, ניסיונות אלו מתחלקים לשני מעשים בהם נוקטים נביאי הבעל : תפילה לבעל שיענה להם ולקורבנם ומעשים מאגיים-פולחניים של פסיחה על המזבח:

היו מרקדין כמשפטן על מזבחותם (רש"י על מלכים א יח כו)

לאחר שכשלו ניסיונותיהם החוזרים פונה אליהו אל נביאי הבעל בהצעה שנראית לקורא בן ימינו לעגנית ורטורית:

וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ: (מלכים א, יח, כז)

אליהו מעלה בפני נביאי הבעל אפשרויות שונות שבגינן הבעל טרוד ולא עונה לבקשתם: שיחה, שינה או עשיית צרכים, ועל כן הוא מציע להם להרים את קולם על מנת למשוך את תשומת ליבו של הבעל מעיסוקיו.

תגובתם של נביאי הבעל מתמיהה:

וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם: (מלכים א, יח, כח)

נביאי הבעל מסכימים עם ההיגיון שיש בסברת אליהו ואכן מנסים הם לזעוק בקול יותר רם ואף לפגוע בעצמם על מנת לגרום לבעל להתייחס לבקשתם.

על מנת להבין את תגובת נביאי הבעל נעזר בדבריו של פרופסור אוריאל סימון10 המוכיח כי השורש ה.ת.ל./ ת.ל.ל. במקרא הורתו לשקר ולרמות11 ולא ללעוג, קרי, אליהו לא פונה אל נביאי הבעל בלגלוג ציני שהיה גורם להם לפרוש מן המבחן במבוכה או בכעס, אלא ההיפך הוא הנכון- אליהו פונה אל נביאי הבעל בחוסר כנות ומציע להם ברצינות תהומית מעושה אפשרויות שונות לחוסר המענה מצד הבעל, ואין להתפלא על כך, שהרי אנו מכירים מכתבי אוגרית תיאורים של האל בעל כאוכל, ישן, משוחח עם אלים ובני אדם ואף עוסק בציד12.

הזמן חולף, שעת המנחה מגיעה, ונביאי הבעל ממשיכים לזעוק אל הבעל ללא הועיל:

וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב: (מלכים א, יח, כט)

כפי שציינו לעיל, גם כאן נכון יהיה להגדיר כי נדיבותו של אליהו באי הגבלת זמן ניסיונם של נביאי הבעל לקרוא לאלוהיהם הינה מתוכננת, ומשמשת את אליהו להעצמת הצלחתו אל מול כשלונם של נביאי הבעל הנמשך על פני שעות רבות- מן הבוקר ועד עלות המנחה.

כעת, משנוכחו בני ישראל בחוסר התוחלת שיש בפנייה אל הבעל, מזמין אליהו את עם ישראל להתקרב אליו ולצפות במעשיו. הכנותיו של אליהו להקרבת פרו מתפרסות על פני שלושה פסוקים, ועובדה זו הנה מתמיהה, שהרי יכול היה המקרא לנקוט בלשון קצרה: "ויבן מזבח"13. הרב אלחנן סמט מציע כי כבר בפעולות ההכנה רוצה אליהו להעביר מסרים שונים לעם:

... עיקר מטרתו של אליהו במעשים אלו, אינו בהישג הממשי שיתקבל לבסוף- עמידתו של מזבח המוכן להעלאת קורבן עליו... הכתוב מאריך מאוד בתיאור מעשיו של אליהו... אמור מעתה: המעשים שעושה אליהו הם מעשים סמליים רוויי מסרים. בכך הופכים מעשים אלו לאמצעי תקשורת בין הנביא לבין העם , תקשורת דמומה שהיא טובה מן הדיבור... (הרב אלחנן סמט, פרקי אליהו, עמוד 171)

ארבעת פעולותיו של אליהו המתוארות בפירוט הינם ריפוי המזבח, לקחת שתים עזרה אבנים, בניית המזבח ועשיית התעלה סביב המזבח:

וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ:

וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה'

וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ

(מלכים א, יח, ל-לב)

ראשית לכל הסבר מקומי יש לשים לב למתאר הקטע בכללותו. ראשית, ניתן להבחין בבירור ברצף פעלים- ריבוי פעלים המרוכז במשפט אחד- ועל אף שמתואר אך ורק בתיאור טכני, נראה לומר כי כותב הספר בוחר לייצג את אליהו כמי שפועל בזריזות, נחישות ואולי אף בנינוחות, וזאת בניגוד לנביאי הבעל שפעלו באיטיות ובחוסר וודאות, מאידך, יש להבין כי הארכת תיאור פעולותיו של אליהו יוצר אצלנו, הקוראים, מין מתח לקראת הבאות: האם יצלח אליהו ותרד אש על קורבנו אם לאו, כפי שקרה, מן הסתם, אצל בני ישראל החוזים בפעולותיו של אליהו.

המקרא מתאר את המזבח בו מקריב אליהו את פרו כ"מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס", ולכאורה, יש לתהות מדוע אנו מוצאים מזבח המיועד לעבודת ה' מחוץ למקדש?

אך יש לדעת כי לאורך כל ספרי התנ"ך, ועל אף האיסור לפולחן חוץ-מקדשי14, התקיימו ברחבי הארץ במות ומזבחות בהם עבדו לאלוקי ישראל15.

נראה לומר כי החידוש העיקרי שהפסוק מבטא הוא מצבו הפיזי של מזבח ה': הרס, שהתרחש כנראה בשל רדיפות איזבל, וברי לכל כי מצב זה עומד בניגוד גמור למזבחות הבעל שניצבים בפאר ובהגנה לאורכה ולרוחבה של הארץ. ועל כן ריפויו של מזבח ה' על ידי אליהו יש בו מן הרמז לרצונו של לאליהו להחזיר עטרה ליושנה, ולבטל את השפעתה הדתית של איזבל על בני ישראל.

לאחר תיקון בסיס מזבח ה', מוסיף אליהו ובונה את חלקו העליון של המזבח משתים עשרה אבנים חדשות, ואף מעשה זה הינו סימבולי, וסמליות זו מפורשת בכתוב:

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ: (מלכים א, יח, לא)

ראשית, יש לשים לב כי מעשה זה של אליהו מזכיר את מעשהו של משה בבנותו מזבח לה' למרגלות הר סיני בעת כריתת ברית האגנות בין העם לה':

... וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (שמות, כד, ד)

וניתן לפרש כי במעשה סמלי זה רומז אליהו על רצונו לחדש את הברית הקדומה שנכרתה על ידי משה בין ה' לבני ישראל.

אך יש לתמוה מדוע מזכיר אליהו את סיפור המרת שמו של יעקב ל"ישראל" המופיע בספר בראשית?

מסתבר כי אליהו משווה ברמיזה את מצבם של עם ישראל לארכיטיפ המאבק של יעקב עם המלאך16, מאבק שהסתיים בנצחון יעקב והחלפת שמו:

וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל (בראשית, לב, כט)

כמו רוצה אליהו לומר: כפי שיעקב אביכם עמד בגבורה במאבק עם המלאך במעבר יבוק, אף אתם, בני- בניו, תעמדו במאבק הרוחני כנגד ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל- ותוכלו17.

לאחר איסוף האבנים, בונה אליהו מזבח לה', מתחם אותו על ידי חפירת תעלה מסביבו, מסדר את העצים על המערכה ומנתח את הפר שניתן לו. ברגע זה, בו הכל מוכן לקראת הגעת האש מן השמיים, מצווה אליהו אחדים מן הקהל לצקת שנים עשר כדים מלאים במים על גבי הפר והעצים:

וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ:
וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם: (מלכים א, יח, לד-לה)

שימוש בכמות גדולה כל כך של מים, שמגיעים עד לתעלה וממלאים אותה, יש בו שני אלמנטים: ראשית, הגדלת הנס- בכך שהאש שתרד מן השמיים תשרוף את בשר הפר הרווי במים יגדל הפלא שבדבר, שהרי חפץ יבש קל לבעירה יותר מאשר חפץ רטוב, שנית- במעשה זה מבטל אליהו אפשרות עתידית של פקפוק וספקנות מצד הנוכחים, שהרי אנשים זרים מן הקהל שפכו שלוש פעמים ארבעה כדי מים על גבי העולה והמזבח, ולא הנביא עצמו עשה זאת בתחבולה כלשהי18.

תפילת אליהו
לאחר כל ההכנות הנדרשות עותר אליהו לה':

וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית: (מלכים א, יח, לו-לז)

בקריאה ראשונית ניתן לחשוב שמדובר בתפילה אחת, שאיננה מסודרת די צרכה, אך בקריאה שניה מזהים כי בפנייתו זו של אליהו מתקיימות שתי תפילות, אשר בין שני האיברים הראשונים בכל תפילה מתקיימת תקבולת:

א ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל

ב הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל

ג וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

א 1 עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי

ב 1 וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים

ג 1 וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית

נראה לפרש כי המעמד המתואר בפרקנו נע על שני צירים מקבילים של משמעות- מחד, אליהו מעוניין להוכיח במיצג אובייקטיבי את שליטתו של ה' בעולם לעיני כל, ומאידך, אליהו מעוניין להשיב את בני ישראל אל אביהם שבשמיים.

כבר בפסוקים הקודמים נוכחנו לראות כי אליהו "מזכיר" לבני ישראל את ראשיתם ותכליתם על ידי מעשיו ואמירותיו השונות, כגון- אזכור שבטי ישראל בבניית המזבח, ריפוי מזבח ה' ההרוס וכדו'. תפילתו הראשונה של אליהו ממשיכה קו זה ומיועדת להדהד באוזניהם של עם ישראל נשכחות: בתפילה זו, שלא ניתן להגדירה כתפילה קלאסית, אליהו איננו פונה לה' בבקשה כלשהי, אלא מודיע את אשר עומד להתרחש, וניכר שביטחונו של אליהו נובע מעצם הזכרת שמות שלושת האבות- אברהם יצחק וישראל, בנוסף לכך, יש לשים לב שבמידה ותפילת אליהו תתגשם יחזרו העמים להכיר בכך שה' הוא אלוהי ישראל, כפי שהיה בעבר, כאשר בני ישראל עבדו את ה' בלבד. כמו כן, בסוף תפילה זו ישנה את בקשתו של אליהו להכרה בו עצמו כנביאו של ה' ומקיים דברו- קיום בקשה זו יש בה חזרה למצב המתוקן בו יש נביא לישראל המקשר בין העם לאלוהיו:

נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן (דברים יח, טו)

לעומת זאת תפילתו השנייה של אליהו מיועדת להמחיש את המבחן האובייקטיבי בו מוצבת אמונתו של עם ישראל בסימן שאלה. תפילה זו הינה אישית מאוד, ואליהו ניצב בה כאחד האדם הרוצה לברר באיזה אל להאמין- אלוהים או בעל? אליהו איננו בטוח אם יצליח ועל כן התפילה נפתחת במילת בקשה החוזרת על עצמה פעמיים- "ענני". עם ישראל איננו מוזכר בשמו בתפילה זו, אלא בכינוי עקיף – "העם הזה", גם אליהו איננו מוזכר כלל בתפילה, אלא רק הבקשה שה' ייענה לבקשת הנביא והעם יבין כי ה' הוא האלוהים. את תפילתו מסיים אליהו בבקשה תמוהה:

"... וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית" (מלכים א, יח, לז)

על פירושו של פסוק זה נשתברו קולמוסים בהקשר לשאלת הבחירה החופשית, שהרי נראה כי פשט הכתוב הוא שה' הוא זה שגרם לבני ישראל לחטוא בעבודה זרה.

כבר אצל האמוראים אנו מוצאים התייחסות לדבריו אלו של אליהו, לדוגמא, רבי אלעזר שטוען שאמירתו של אליהו איננה במקומה:

אמר רבי אלעזר: אליהו הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: "ואתה הסבות את לבם אחורנית". (מסכת ברכות לא ע"ב)

או אמירתו של רבי שמעון בן לקיש, שמתרצת מדוע אליהו אמר דברים שאינם לגיטימיים:

א"ר שמעון בן לקיש: שלושה כפרו בנבואתן מפני פונרייה19 ואלו הן משה ואליהו ומיכה... אליהו אמר עניני ה' עניני וידעו כל העם הזה ואם לאו ואתה הסבות את לבם אחורנית... (תלמוד ירושלמי, סנהדרין פ"י הל"א כח ע"א)

ואכן, קשה להבין מדוע אליהו, שמעוניין בכך שעם ישראל ייקח אחריות על מעשיו ויחזור בתשובה, פותח אפשרות להבנה שאלוקים הוא האחראי למצבם הרוחני הירוד של עמו.

אצל חכמי ימי הביניים ניתן למצוא פרשנים אשר מבינים את הפסוק אחרת לגמרי מן הפירושים שראינו עד כה, לדוגמא, הרב סעדיה גאון:

"...כלומר שאם תרד האש הזו ותאכל את הקורבן, יוכשרו בה הלבבות, אשר הם אחורנית..." (רס"ג, הנבחר באמונות ודעות, מאמר רביעי)

רס"ג מפרש שמהמילה "אחורנית" נסובה על ליבם של בני ישראל ולא על פעולתו של ה', קרי, אליהו מבקש מבקש מה' שיישר את ליבם המעוקם של בני ישראל שפונה לעבודת הבעל, ובדרך זו פירשו אף רד"ק והאברבנאל20.

כעת לאחר תפילתו של אליהו מגיע המענה האלוקי:

וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה (מלכים א, יח, לח)

אין ספק שפסוק זה הוא שיאו של הפרק. לאחר ניסיונותיהם החוזרים ונשנים של נביאי הבעל, מצליח אליהו בתפילתו להוריד את אש ה' מן השמיים, וניכר כי פסוק זה מעוצב בצורה חגיגית הרומזת גם על גודל הנס, רוצה לומר: רשימת האובייקטים הנשרפים באש מסודרת הן מבחינת מיקום האובייקטים –מלמעלה למטה- והן מבחינת עמידותם בפני אש: העולה, העצים, האבנים העפר והמים. וכך יוצא שככל שאישו של ה' מתפשטת יותר במרחב המזבח שבנה אליהו היא גם מצליחה לשרוף חומרים אשר בדרך כלל אין טבעם לדלוק.

תגובת העם
לאחר תיאור הנס הגדול, מתאר המקרא את תגובתו של עם ישראל:

וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלֹהִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים: (מלכים א, יח, לט)

ניתן היה לחשוב כי העם ממלא את חלקו בהסכם שנקבע מראש מן השפה ולחוץ, אך בפסוקנו רמוז שאין זה כך: ראשית, העם נופל על פניו ומשתחווה, בביטוי פיזי זה יש הכרה בגדלותו של ה' ובהבנת גודל החזיון לו זכו, כפי שניתן לראות גם במקרים אחרים במקרא, לדוגמא, בירידת אש ה' על הקורבנות ביום השמיני לחנוכת המזבח:

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם (ויקרא ט, כד(

בנוסף לכך, החזרה הכפולה על האמירה "ה' הוא האלוהים" מוכיחה כי עם ישראל עבר אירוע מרגש הגורם לו לחזור פעמיים על המסקנה אליה הגיע, או כפי שמפרש הרד"ק:

הכפל לחזק האמונה בלבם אמרו ושנו "ה' הוא האלהים" (רד"ק על ספר מלכים, יח, לט)

כעת, לאחר שהעם בטוח באלוהותו של ה', מתעל אותם אליהו לממש את אמונתם על ידי הריגת נביאי השקר שהוליכו אותם שולל אחר הבעל:

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם (מלכים א, יח, מ)

ונראה, כי לא בכדי מצמצם המקרא את תיאור פועלו של העם למילה אחת -"ויתפסום"- להורות על זריזותם ונחישותם לבצע את הוראת נביא ה' כנגד נביאי הבעל.

כעת, יש לשאול, מדוע אליהו מוריד את נביאי הבעל אל נחל קישון ולא הורגם במקום בו התרחש מבחן האמונה? על כך ניתן לענות כי האתר בו נפלה אש ה' מהשמיים הפכה את המקום למקודש, ועובדה זו עצמה אוסרת על הרג בני אדם באזור זה, וזאת משום הניגוד הגמור בין המזבח לבין שפיכות דמים.21

פירוש נוסף שניתן להביא הוא של ד"ר ישראל רוזנסון שטוען על בסיס המסופר בספר ישעיהו כי נביאי הבעל היו נוהגים לשחוט ילדים בקרבת נחלים, ועל כן אליהו, בעונש של מידה כנגד מידה, הורגם דווקא בנחל:

הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים (ישעיהו נז,ה)

תפילת אליהו
כעת, משנהרגו נביאי הבעל, פונה אליהו לאחאב בדרישה ובבשורה:

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם (מלכים א, יח, מא)

אליהו הנביא מצווה את אחאב לאכול ולשתות, ומבשרו כי הגשם קרוב להגיע. פרשנים שונים התלבטו מדוע אליהו נדרש לצוות את אחאב לאכול? או במילים אחרות: מדוע אחאב נמנע מאכילה ושתייה?

היו כאלה שפירשו שאחאב הפגין הזדהות עם מצבו של העם וגזר על עצמו צום בשל החוסר בגשם ועל כן אליהו מורה לו להפסיק את תעניתנו בשל הגשם המתקרב, לדוגמא ניתן להביא את פירושו של רד"'ק:

נראה כי היה מתענה לעצירת הגשמים ואמר לו שיאכל וישתה כי עתה ירד הגשם (פירוש רד"ק על מלכים א, יח, מא)

ומאידך, פרופסור אוריאל סימון מפרש שאחאב איננו אוכל ושותה בשל קשריו והיכרותו עם נביאי הבעל שזה הרגע נטבחו22, ועל כן אליהו מצווה אותו להתנתק מאבלו, ולבטא את הזדהותו הגמורה עם הריגת נביאי הבעל על ידי אכילה ושתייה פומבית.

אחאב מקיים את ציוויו של אליהו ועולה לאכול ולשתות, אך בשורתו של אליהו על בוא הגשם איננה מתממשת, ואליהו נאלץ להתפלל עד אשר נערו מבחין בענני הגשם המתקרבים:

וַיַּעֲלֶה אַחְאָב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר אַרְצָה וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּיו

וַיֹּאמֶר אֶל נַעֲרוֹ עֲלֵה נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ יָם וַיַּעַל וַיַּבֵּט וַיֹּאמֶר אֵין מְאוּמָה וַיֹּאמֶר שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים

וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית וַיֹּאמֶר הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם ...

וַיְהִי עַד כֹּה וְעַד כֹּה וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם... (מלכים א, יח, מב-מה)

תיאור זה קשה ביותר, משום שבתחילת פרק יח' היה נראה שה' הוא זה שמעוניין שגזירת עצירת הגשמים שגזר אליהו תבוטל, ואם כן, מדוע מעכב ה' את בוא הגשם לאחר בשורתו של אליהו בדבר הגשם הקרב שמוכיחה את הסכמתו לביטול הגזרה?

התמיהה גוברת לאור הדיוק בפסוקים, מהם עולה כי תפילת אליהו איננה נענית שש פעמים, ורק לאחר התפילה השביעית מתחילים להופיע בשמיים ענני גשם , מה גם שתיאור תנוחת התפילה של אליהו כגהירה מבטאת את רצונו בהתערבותו הדחופה של ה', כפי שמפרש הרלב"ג:

ויגהר ארצה - ר''ל שכפף ראשו למטה בדרך ששם פניו בין ברכיו והיה מתפלל לש''י עם זה ההכנעה וההצנעה כדי שתהיה תפלתו נשמעת יותר כי ימהר הש''י להביא המטר להשגחתו על הנביא שלא ישקוד בזה הצער (פירוש רלב"ג על מלכים א, יח, מב)

רוב רובם של הפרשנים אינם מתייחסים לקושי זה, אך מצאתי ביאור מעניין של הרב אלחנן סמט, בספרו "פרקי אליהו". הרב סמט טוען כי אם היה אליהו מצהיר על חזרת הגשם בפני אחאב ומסתלק, היה עולה בלב הקוראים ספק שמא אליהו עדיין איננו מסכים בלב שלם עם השבת המטר, אך כאשר ה' משהה לזמן קצר את בוא הגשם- הוא מאלץ את אליהו קבל עם ועדה להוכיח את דאגתו לעם ישראל:

"בהתפללו על חידוש הגשם משלים אליהו את תפקידו כנביא, אין הוא מופיע עתה בתפקיד החד-צדדי שאותו מילא עד עתה, כשליח ה' לישראל, אלא הוא מחליף את עמדתו והופך להיות שלוחם של ישראל לפני ה'. תפקיד כפול זה... הוא תפקידו הקבוע של הנביא בישראל, וכך מילאוהו גדולי הנביאים... בתפילתו עתה אל ה' מתגלה אליהו כנביא הפועל כמותם." (הרב אלחנן סמט, פרקי אליהו)

כאשר מתחילים העננים להצטבר בשמיים שולח אליהו את נערו אל אחאב ומצווה אותו להכין את סוסיו ולדהור חזרה אל ביתו ביזרעאל23, על מנת שלא תיחסם דרכו על ידי הגשמים העתידים לרדת:

...וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית וַיֹּאמֶר הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם וַיֹּאמֶר עֲלֵה אֱמֹר אֶל אַחְאָב אֱסֹר וָרֵד וְלֹא יַעַצָרְכָה הַגָּשֶׁם (מלכים א, יח, מד)

דאגתו של אליהו לאחאב כנה, ואכן, אחאב נשמע בקולו:

...וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה (מלכים א, יח, מה)

אך אליהו איננו מסתפק בכך, ובכוחות ניסיים הוא חולק כבוד לאחאב בריצתו לפני סוסי המלך עד בוא אחאב לארמונו ביזרעאל:

וְיַד ה' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה (מלכים א, יח, מו)

התמונה בה מסתיים סיפור מעמד הר הכרמל היא תמונה הרמונית: הנביא אשר גזר על העם בצורת ונרדף על ידי השלטון מצליח להשיב את לב העם אל בוראו, להוריד גשם של ברכה ולהתפייס עם המלך שרדף אותו.


סקירה רב תחומית


עובדה ידועה היא שבקרב חוקרי ומלמדי המקרא במאה הקודמת שררה מחלוקת רבת פנים בדבר הדרך ללימוד התנ"ך. אחת מנקודות המחלוקת היא היחס לריאליה המקראית, כאשר בתחום זה ידועה מחלוקתם של הרב יואל בן נון24 ונחמה ליבוביץ'25.

נחמה ליבוביץ טוענת כי אין שום צורך ללמוד את ההקשר הגאוגרפי או את ממצאי הארכיאולוגיה מתקופת התנ"ך על מנת להבין את המקרא, אלא יש ללמוד את המקרא כעל-זמני ואוניברסלי, או כפי שכותבת ליבוביץ' עצמה בעזבונה:

העמדה במרכז העיון והחקר את היצירה עצמה, לא את שלבי התהוותה, לא את הגורמים המשפיעים על יוצרה, ולא את המסיבות שבתוכן ומתוכן צמחה, אלא אותה עצמה, ולא אותה כתעודה המעידה על דברים שמחוצה לה, ענייני שעת יצירתה בשטח הדתי, המדיני, הכלכלי, בקיצור, לא כמשקפת את תקופתה אלא כמדברת בשם עצמה (מתוך עזבונה של נחמה ליבוביץ', מובא ב"נחמה", חיותה דויטש)

בהקשר זה ניתן להזכיר את אמירתה הקבועה של ליבוביץ' לגבי הפסוק " בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי" (תהילים, כג, ב):

"וכי משנה איפה זה אם באחו באנגליה או בבקעת הירדן?" (עדות שמיעה, מובא ב"נחמה", חיותה דויטש)

לעומתה, הרב יואל בן נון טוען כי לימוד התנ"ך חייב לכלול בתוכו תחומים רבים שמשיקים לו: גיאוגרפיה, ארכיאולוגיה, לשון, היסטוריה וכדו', משום שעל ידי הכרת תחומים אלו מבין הלומד את הפרשות המקראיות לעומקן, או כפי שמנסח זאת הרב יובל שרלו במאמרו על שיטת הלימוד של הרב יואל בן נון:

עניין שילוב הידע המחקרי - ההיסטורי האתנוגרפי, הגיאוגרפי והארכיאולוגי - בתלמוד תורה, הוא סוגייה המתנהלת מעת הולדת המדע המודרני ולא הסתיימה עד היום. בתחילה היה קרע עמוק, והמדע הוצב כעוין לתורה ולמסורת, לקדושתה ולדרכה. עמדה זו כלפי המדע לא הייתה חשש שווא, וחלק גדול של המוטיבציה המדעית היה מופנה כלפי ניפוץ המקרא כיסוד אמיתי. על כן, כמעט ואין אנו מוצאים שימוש בעולם המדעי. הנצי"ב והמלבי"ם, ואפילו רש"ר הירש, אינם עושים שימוש בידע המדעי שנצבר...ברם, לאחר ששככו הקרבות הראשוניים, ניתן לראות כי עולמות שלמים ניתנים ללימוד האחד מהשני, ללא חציית התחומים העמוקים המפרידים בין השניים המדע גילה את אוזלת ידו ואת אי-יכולתו להתקיים במציאות כלל ללא התנ"ך. טול את התנ"ך ומצא כי הארכיאולוגים וההיסטוריונים, הגיאוגרפים והאנתרופולוגים, נותרים ללא בסיס של ממש, אף על שחלקם מסרב להודות בכך. מאידך, גילו לומדי התורה את המשמעות העמוקה של היכרות עם התחומים המשיקים למציאות. התנ"ך התקיים במציאות ממשית. עמדת הפילוסופיה הארורה כי הכתוב בתנ"ך לא התקיים וכי כולו סימבולי נדחתה לחלוטין על ידי גדולי ישראל. אין התנ"ך מצוי בשמיים בלבד, כי אם הוא סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. לפיכך, הבנת המציאות בה התרחש התנ"ך מסייעת להבין את התורה עצמה. למעשה, המציאות היא חלק בלתי נפרד מן התורה, ולא לחינם אמרו חכמים כי דיבר הכתוב בהווה... מקור חשיפתו של ר"י בן נון לכך היה ביתו. אביו ואמו, שעסקו בתנ"ך, בשפות שמיות ובמזרח הקדום האצילו עליו מהוד רוחם ומעמדתם העקרונית. האצלה זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים: ב"אור המקיף" ובאור הפנימי. מבחנה היקפית גדל ר"י בן נון בבית בו המדע ותלמוד התורה ויראת השמיים לא עמדו בניגוד האחד לשני, כי אם השלימו את הדברים, והיו לאחדים בו. מבחינה פנימית, למד בבית זה ר"י בן נון יסודות לשוניים ומדעיים, היסטוריים וארכיאולוגיים... (יובל שרלו, "שיטתו של הר"י בן-נון בלימוד תנ"ך")

במאמרי זה אלך אחר שיטתו של הרב יואל בן נון, ואנסה להוכיח כי כאשר באים אנו לדון בפרשת אליהו בהר הכרמל אין אנו יכולים לצאת ידי חובה אך ורק בפרשנות העולה מהכתובים ומהביאורים השונים, אלא עלינו להרחיב את ידיעותינו אל מעבר למקרא ולפרש פרשייה זו לאור המידע הידוע לנו בתחומים רבים ואחרים היכולים לסייע לנו להבין פרשייה זו לעומקה.

אחת השאלות שעולות במחשבתו של חוקר המכיר את התנ"ך לאורכו ולרובו היא מדוע פרשיית המאבק בין אליהו לנביאי הבעל מתרחשת דווקא בהר הכרמל, ושאלה זו אף מתחדדת לאור הנתונים הברורים שמעט מאוד פרשיות מקראיות מתרחשות בסביבה זו26.

על שאלה זו ארצה לענות לאור הידע הרב תחומי שאציג להלן בעמודים הבאים:

הר הכרמל – סקירה גאוגרפית
הכרמל הוא שלוחה צפונית-מערבית של השומרון המשתרעת עד למפרץ חיפה ומתנשאת לגובה מרבי של 546 מטר מעל פני הים ("רום כרמל" ליד עוספיא). שלושה אזורים לכרמל: רכס אמיר – רכס הרים בדרום מזרח הכרמל, רמות מנשה במרכז ו"רכס הכרמל" בצפון-מערב – משולש הנתחם על ידי עמק יזרעאל ממזרח ומצפון, עמק זבולון מצפון, מישור חוף הכרמל במערב ורמות מנשה בדרום.

הר הכרמל- סקירה אקלימית-בוטנית
האקלים ברכס הכרמל הוא ים-תיכוני ממוזג והאזור עשיר במשקעים בזכות הקרבה לים התיכון והמורדות התלולים הפונים אליו במערב הכרמל. כמות המשקעים הממוצעת נעה בין 600-700 מ"מ בשנה ובפסגות (רום כרמל) היא מגיעה אף ל־750 מ"מ בשנה, זאת לעומת 550 מ"מ בלבד בנמל חיפה הנמוך יותר. שלג בכרמל הוא נדיר ביותר, ויורד בעיקר בפסגותיו הגבוהות. הטמפרטורה הממוצעת היא כ-19 מעלות. בשל הקירבה לחוף דומה הטמפרטורה לזו של מישור החוף וגבוהה מהטמפרטורה בהרי השומרון והגליל. הלחות היחסית היא 69% בממוצע רב-שנתי.

מבנה הקרקע והאקלים הגשום הביאו להתפתחות צמחיה עשירה בכרמל, המורכבת ברובה מחורש ים תיכוני - אלון מצוי, חרוב מצוי, אורן ירושלים ועוד - עצים לא נשירים שהיקנו להר את הכינוי "ההר הירוק כל ימות השנה".

הר הכרמל- סקירה פוליטית-דתית
אזור הכרמל היווה בעבר את הגבול הדרומי של ממלכת הפיניקים. הפיניקים היו עמים כנעניים ממוצא שמי, אשר ישבו ברצועת חוף צרה, המשתרעת בין ארוד - אי בדרום רצועת החוף של סוריה ועד עמק זבולון שבישראל.

לגבי מקור שמם של הפיניקים נחלקו החוקרים: יש הטוענים כי שמם נגזר מהשפה היוונית, בה פירוש המילה פוֹינִיקְס, או פִינִיקִיָה, משמעותה אדום-סגול, רמז לצבעים בהם היו הפיניקים צובעים את בדיהם, ויש הרואים בשם זה גלגול של המלה המצרית "פנח'ו", שפירושה נגרים ובוני ספינות- מקצוע שהיה נפוץ בעם הפיניקי.

הדת הפיניקית הייתה זהה לזו של שאר עממי כנען, כלומר פגנית. פנתיאון האלים הפיניקי כלל את האלים: אל, אשרה, בעל, ענת, עשתרת, מלקרת, אשמון, תנית, בעל האמון, רשף וירחיבול, כשפולחן הבעל היה מקובל מאוד בערים הפיניקיות, שהגדולות בהן הן צידון וצור. עם זאת, דתם של הפיניקים לא הייתה אחידה ונבדלה מעיר לעיר: בעיר ארוד היה נפוץ פולחן האל דגון, אולי אותו דגון שמוכר לנו מהפלשתים. בעיר גבל היה נפוץ פולחן האלה בעלת גבל, בצידון היה נפוץ פולחן האל אשמון, בצור של מלקרת ובקרתגו של תנית ובעל האמון.

המבנה האופייני למקדש פיניקי הוא של שלוש יחידות עיקריות: דביר, היכל ואולם.

רצועת החוף הצרה בה ישבו הפיניקים, לא איפשרה להם לפתח חקלאות נאותה, לפיכך פנו באופן טבעי לים. הפיניקים היו בעיקר דייגים וסוחרים ימיים. הם יצאו סחורות כנעניות ובהן כלים, אריגים וצבע הארגמן. בכל חוף בו מצאו לנכון הקימו תחנה יבשתית לשם חיפוש אוצרות וחומרי גלם, אשר מאוחר יותר התפתחה למושבה.

עצי הברוש והארז שימשו את הפיניקים לבניית ספינות משוטים מרובות החותרים ששימשו אותם הן למטרות מסחר והן למטרות מלחמה. ספינות הסוחר של הפיניקים היו מסוג הִיפּוֹס , שם זה ניתן לספינות ע"י היוונים בשל פסלון ראש הסוס, אשר הותקן על חרטומן. עם זאת, בניגוד לחרטום, בירכתי הספינה הותקן קישוט בצורת זנב של דג. היתרון המשמעותי ביותר של ספינות אלה היה טמון ביכולתן להפליג בנהרות.

פרט לכך, הפיניקים נחשבים לממציאי הזכוכית העשויה מחול. בערי הפיניקים יצרו כלי זכוכית צבעונית אופיינית ויצאו אותם. כן נפוצה בערי הפיניקים תעשיית עיבוד בדים וצביעתם ותעשיית צורפות זהב, באבני חן ובשנהב.

הכרמל בתנ"ך
המילה "כרמל" מוזכרת שלושים פעמים בתנ"ך בהקשרים שונים:

א. פעמים שהקשר הביטוי הוא אזור גאוגרפי- הר הכרמל הנמצא בצפון מישור החוף או לחלופין העיר המקראית כרמל הנמצא בנחלתו של שבט יהודה, לדוגמא:
לאחר נצחונו החלקי על עמלק מקים שאול מצבת זיכרון לקרבות בכרמל, וברור מההקשר הגאוגרפי כי פסוק זה מתרחש בכרמל אשר בנחלת יהודה:
וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל: (שמואל א, טו, יב)

ב. פעמים שהקשר הביטוי הוא בוטני- כרמל הוא שלב בהבשלת התבואה, לדוגמא בתיאור מנחת העומר בספר ויקרא פרק ב', יד', נדרש המקריב להביא מנחה מן התבואה:
וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ (ויקרא, ב, יד)

על פי פסוק זה "כרמל" הוא מצב בו התבואה יכולה להיות ראויה להקרבה בבית המקדש. מהו מצב זה? לפי רש"י: "כרמל – בעוד הכר מלא, שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה...". זהו מצב בו השיבולת מלאה בגרעינים לחים, אך היא כבר ראויה להקרבה והנפה. כלומר, הגרעינים על סף הבשלתם הסופית.

ג. פעמים שהקשר הביטוי הוא סמלי- הר הכרמל, כפי שציינתי לעיל הוא הר ירוק עד ועשיר במיני צמחיה, ועל כן הוא משמש כדימוי לעושר ויופי, לדוגמא: כאשר משורר שיר השירים רוצה לתאר את יופייה של הרעיה הוא מדמה את ראשה לכרמל:
רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים (שיר השירים, ז, ו)

הכרמל- סקירה לשונית
פרופ' יהודה פליקס, חוקר הבוטניקה והזואולוגיה במקרא ובתלמוד, טוען שהפירוש המילולי של המילה "כרמל" הוא תצורת צומח של חורש- תצורה צפופה של עצים קטנים (עד כ-4 מטר), מרובי גזעים, בעלי עלים קשים, יחד עם שיחים גבוהים ונמוכים - קשי עלים גם הם, עשבוניים שונים ומטפסים. יש לשים לב שתצורה זו היא תצורת ביניים בין ההר למדבר.

מדריך הטיולים דרור חמאוי טוען כי יש קשר לשוני בין ההופעות השונות של המילה כרמל בתנ"ך ואף בשפת חז"ל, והוא- תיאור מצב ביניימי:

... העיר כרמל המקראית, וכמוה גם יישובי דרום הר חברון (המזרחיים), יושבים על רצועה גיאוגרפית החוצצת בין ההר למדבר... ברצועה גיאוגרפית זו ניתן לראות תצורת צומח אופיינית – בתת הספר, המהווה שלב מעבר בין המדבר להר, כפי שכתב פרופסור פליקס ז"ל... הר הכרמל גם הוא מפריד בין שני חבלי ארץ שונים: בין החוף לבין העמקים וצפון השומרון. ההפרדה הזו היא גם בין תרבויות שונות- תרבות החוף הפיניקית ותרבות ההר הישראלית. השלב אליו מגיעה התבואה "ערב" קצירתה והנפתה גם הוא שלב מעבר – בין הגרעין המחובר אל מקורות תזונתו, לבין הפרי הבשל שעוד רגע יצהיב, "יתבגר", יתנתק מצמח האם ויתחיל חיים משלו. גם בתחום ההלכה יש התייחסות למילה, וגם כאן משמעות המילה היא שלב ביניים – "הכרמלית". כרמלית היא תחום ביניים, שאינו רשות הרבים ואף לא רשות היחיד. הוא מוגדר כשטח בגודל של לפחות 4×4 טפחים, שגובהו יותר משלושה טפחים אך פחות מעשרה טפחים, כמו תל או תעלה רחבים ונמוכים. אוויר כרמלית תופס רק עד גובה עשרה טפחים... (דרור חמאוי , "כרמל בהר חברון והר הכרמל, האם יש קשר?")

הדי פרשת אליהו בשמות אתרים בהר הכרמל
בהר הכרמל ישנם נחלים ואתרים רבים, אך בשמותיהם של שניים מהם מהדהדים מסורות שקשורות כנראה לפרשת הריגת נביאי הבעל.

האתר הראשון הוא קרן הכרמל שנקרא בערבית: אלְמֻחְרַקַה – (קרי: "מקום השריפה") קרן הכרמל היא הפסגה השלישית בגובהה ברכס הכרמל, והיא מתנשאת לגובה של 474 מטר מעל פני הים. הפסגה שוכנת בצידו הדרום-מזרחי של רכס הכרמל, כ-2.5 ק"מ צפונית-מערבית ליקנעם עילית, וכארבעה קילומטרים דרומית-מזרחית למרכז היישוב דלית אל-כרמל. על פי המסורת, המקום קרוי לזכר האש שירדה מן השמים ושרפה רק את קורבנו של אליהו בעימותו עם נביאי הבעל מסיבה זו הוקם במקום בשנת 1868 מנזר על ידי נזירים כרמליתים שהגיעו מאירופה.

האתר השני הוא נחל הקישון- נחל הזורם מג'נין שבשומרון לאורך כ-70 ק"מ, דרך עמק יזרעאל, מפער הקישון (המעבר הצר בין הכרמל לגבעות אלונים שפרעם) ועמק זבולון, עד הישפכו לים במפרץ חיפה. בשפך הנחל נמצא נמל הקישון. שטח אגן הניקוז שלו הוא השני בגודלו מבין נחלי החוף, כ-1,110 קמ"ר, ולאורך חלק ניכר מאפיקו זרימתו איתנה.

בערבית נקרא נחל קישון "אל מוקטע" (קרי: כריתה וקטיעה) ויש הסוברים ששם זה ניתן לזכר הריגתם של נביאי הבעל על ידי אליהו באזור זה, בנוסף לכך, יש המזהים את תל-קסיס, שנמצא על גדת הקישון ליד קריית חרושת, כתל-הכהנים, שם נשחטו כהני הבעל.

פרשת אליהו בהר הכרמל בפרשנות רב תחומית


לאחר הצגת הפרשנות הספרותית למעמד הכרמל והצגת תחומים שונים המשיקים לפרשייה זו עלינו לגשת למלאכת המחשבת של חיבור הפרשנות הספרותית לתחומי הידע החיצוניים.

מן הפרשנות הספרותית למתואר בפרקנו עלה כי בשל מצבו הרוחני הירוד של עם ישראל, גוזר עליהם אליהו בצורת, אך בשל ציוויו של ה'

שתי מסקנות מרכזיות עולות מתוך הסקירה הרב תחומית:

א. בשל הגשמים הרבים והמסלע המקומי הר הכרמל הוא הר "ירוק" לאורך כל השנה, הצמחיה הנפוצה בהר הכרמל היא בתצורת חורש ים תיכוני עשירה ורב עונתית. ביטוי למאפיין זה ניתן לראות בשימוש בהר הכרמל כדימוי לעושר ויופי בתנ"ך.

ב. המילה "כרמל" מציינת פעמים רבות תיאור מצב ביניים, כפי שראינו בשיום שלב טרום ההבשלה של החיטה, במיקומה הגאוגרפי של העיר כרמל בדרום הר חברון- בין הר למדבר, במיקומו הגאוגרפי של הר הכרמל- בין התרבות הפיניקית מצפון לתרבות הישראלית מדרום, בשיום תצורת החורש- שמהווה מצב ביניים בין היער לשיח ואף בלשון חז"ל בהלכות שבת- בשיום השטח שאיננו רשות הרבים או רשות היחיד בשם "כרמלית".

וכעת, נחזור לשאלה בה פתחתי את מאמרי: האם יש קשר אינהרנטי בין מעמד הבירור הפולחני בינות ה' לבעל לבין מיקומו בהר הכרמל?

לדעתי, לאור הסקירה הרב תחומית, לא בכדי מכנס אליו את עם ישראל למעמד זה דווקא להר הכרמל:

וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל (מלכים א, יח, יט)

אליהו מודע לדימוי הרווח של הכרמל בעיני העם- הר ירוק עד, שעומד בניגוד לרוב שטחה של ארץ ישראל ששרוי באקלים מדברי או חצי מדברי. ניתן לשער שלאחר שלוש שנות בצורת הר הכרמל איננו ירוק כבעבר ומראהו נפגם בשל היובש, וייתכן כי אליהו רוצה להמחיש לעם ישראל בתפאורת הרקע של מעמד הר הכרמל את תוצאות ההליכה אחרי הבעל- פגיעה אקוטית במשקעים ובנוף.

בנוסף לכך, כפי שהזכרנו, הר הכרמל מהווה את הגבול בין הממלכה הישראלית לממלכה הפיניקית. כאשר מקרן הכרמל, המקום בו נערך מעמד הכרמל על פי המסורות השונות, ניתן לצפות צפונה לכיוון ממלכת פיניקיה, או דרומה לכיוון הר שומרון- ממלכת ישראל. בכינוס העם דווקא בהר הכרמל רומז אליהו לעם ישראל כי עליהם להחליט לאן הם רוצים להשתייך לתרבות הבעל האלילית, או לתרבות הישראלית המאמינה ועובדת את ה'. קיומו של הבירור הדתי דווקא על קו הגבול והמפגש ביו התרבויות הינו קריטי, מכיוון שבני ישראל, לדעתו של אליהו, חייבים לקבל הכרעה לאן ולמי הם פונים:

וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו (מלכים א, יח, כא)

סיום הסיפור בשיבתו של אחאב "יזרעאלה", שנמצאת בשיפולי הגלבוע, כמוה כהכרעה לשוב אל התרבות הישראלית ואל עבודת ה'.

בהקשר רחב יותר ניתן לקשר טענה זו ניתנת לשימושים השונים במילה "כרמל" לתיאור מצבי ביניים. אליהו מכנס את העם בהר הכרמל, וממחיש להם בכך את מצבם- מצב ביניים שבו אין הם עקביים בעבודתם הרוחנית, ועובדים גם את הבעל וגם ה' בשיתוף. אליהו, כפי שצוין כבר, דורש מן העם הכרעה והחלטה עקרונית- לשוב אל עבודת ה' ולחדול מן הסינקרטיזם.

ובדומה לכך כותב של ד"ר ישראל רוזנסון:

...דומה, כי הצומת הזה - ליתר דיוק, פרשת הדרכים הזו - המומחש בגיאוגרפיה, מתקיים גם בעולם הפנימי של הסיפור...הן העם הפוסח על שני הסעיפים... והן אחאב המלווה את אליהו כצל ובסופו של דבר מסכים עמו, אך בלי להוציא הגה מפיו, נדרשים להכרעה חדה בין שתי אפשרויות דתיות. חשוב לציין את הסמיכות 'אל הר הכרמל... עד מתי אתם פוסחים על...'. הגיאוגרפיה (כרמל) מתקשרת לפסיכולוגיה הדתית ('פוסחים על...'), ואם רגילים אנו לניסוחו של טשרניחובסקי על 'האדם הבנוי בתבנית נוף מולדתו', הרי לנו דוגמה מקראית נאה לכך... (ד"ר ישראל רוזנסון, אליהו בכרמל - מגיאוגרפיה לפרשנות ספרותית)

1 מקובל לפרש את הכינוי "תשבי" כנגזר משם עירו של אליהו - בדומה לכינויים שניתנו לנביאים אחרים לפי שם עירם, כגון אחיה השילוני - מן העיר שילה (מלכים א, יא כט), מיכה המורשתי - מן העיר מרשה או מורשת גת (מיכה א א). לא ברור לאיזו עיר בגלעד מתכוון הכינוי "התשבי". הקושי בזיהוי העיר ניכר כבר בתרגום הארמי לנביאים (תרגום יונתן בן עוזיאל) המפרש "מן תושב". בתרגום השבעים לתורה ובקדמוניות היהודים של יוסף בן מתתיהו נקראת העיר תֵּשֶׁב, אבל עיר בשם זה לא נזכרת כלל במקרא. לפי מסורת תלמודית היה אליהו הנביא מיבש גלעד, ולפי דעה אחרת - מן העיר תשבה שבגלעד.
2 מלכים א, יז, ג.
3 מקובל לזהות את צרפת אליה נשלח אליהו עם העיירה הלבנונית סרפנד, הממוקמת לחוף הים התיכון, בין צור לצידון. יש המשערים ששם זה ניתן לעיר בשל ריבוי הצורפים שחיו בה.
4 כטענת האלמנה: " חַי ה' אֱלֹקיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ" (מלכים א, יז, יב)
5 פסוק זה מעלה תמיהה: מדוע המלך ומקורבו הולכים בעצמם לחפש מזון לבהמות? יש פרשנים שטענו שמלכותו של אחאב בשפל, ועל כן חייב הוא לחפש בעצמו חציר, משום שכוחו הצבאי של אחאב היה מבוסס בעיקר על חיל רכב והכחדת חיות אלה מחלישה את חיל הרכב של צבאו המגן על ארצו ממתקפות הארמיים צפונית לממלכה .
6 בדעה מעין זו תומכים רש"י ורד"ק על אתר.
7 בדעה מעין זו תומך בעל המצודות על אתר.
8 ניתן לראות במדרש מגמה של חידוד ההשוואה בין שני הפרים, העומדת אלו מול חוסר השוויון הכמותי בין נביא ה' לנביאי הבעל: "...מה עשה אליהו אמר להם בחרו לכם שנים פרים תאומים והביאו שנים פרים תאומים מאם אחת הגדלים על אבוס אחד..." (במדבר רבה, כג,ט)
9 יש לשים לב, כי על פי הפשט נראה שאליהו בחר עבור נביאי הבעל את הפר אותו יקריבו, וזאת בניגוד גמור להצעתו מפסוק כה': "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה". סתירה זו מיושבת על ידי יהודה קיל בפירושו "דעת מקרא" על ספר מלכים א', המציע כי המילים "אשר נתן להם" אינם מכוונות אל אליהו אלא לאדם אשר הביא את הפרים לזירת הקורבן: "אשר נתן הנותן, והכוונה לאנשים שהביאו להר הכרמל את הפרים"
10 להרחבה ניתן לעיין בספרו של פרופסור אוריאל סימון "קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים" עמודים 226-226.
11 ניתן להוכיח טענה זו מדברי דלילה לשמשון: "הִנֵּה הֵתַלְתָּ בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים" (שופטים, טז, י)
12 להרחבה בנושא ניתן לעיין בספרו של דוד אמיר: "אלים וגיבורים: עלילות כנעניות שנמצאו באוגרית" ,הוצאת בית אוסישקין, קיבוץ דן, 1987
13 והשווה לתיאור עקידת יצחק המקצר בתיאור בניית המזבח: "וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ" (בראשית, כב,ט)
14 כפי שניתן לראות מהתיאור הכרונולוגי במסכת זבחים: "...באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר והיא היתה נחלה קדשי קדשים" (משנה מסכת זבחים פרק יד משנה ח)
15 טענה זו זוקקת הוכחה ועל כן אביא שתי דוגמאות:
א. לאחר ששאול התייאש מחיפוש אחר אתונות אביו, הוא מקבל את עצת נערו ללכת ולבקש משמואל עצה היכן נמצאות האתונות, כאשר הם מגיעים לעיר בארץ צוף הם נתקלים בנערות שמפנות אותם אל הבמה- שם שמואל נמצא וזובח לה' בבמה, על אף שהמשכן באותה תקופה נמצא בשילה:"הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם וַיֹּאמְרוּ לָהֶן הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה:וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵּשׁ הִנֵּה לְפָנֶיךָ מַהֵר עַתָּה כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה: כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים וְעַתָּה עֲלוּ כִּי אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ:וַיַּעֲלוּ הָעִיר הֵמָּה בָּאִים בְּתוֹךְ הָעִיר וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם לַעֲלוֹת הַבָּמָה" (שמואל א פרק ט)
ב. כאשר שלמה מומלך על ישראל הוא הולך לבמה אשר בגבעון, על אף שהמשכן כבר הועבר על ידי אביו לעיר דוד, על מנת להקריב עולות לה' לאות תודה: "וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא" (מלכים א פרק ג)
16 או "שרו של עשו" על פי חז"ל, לדוגמא: בראשית רבה, ע"ח,ג. אין כאן המקום להאריך בארכיטיפ מאבק יעקב והמלאך במעבר יבוק, לעיון נוסף ניתן לעיין במאמרו של ד"ר יונתן גרוסמן "את אשר תדר שלם- למשמעות מאבק יעקב והמלאך" המופיע באינטרנט: http://www.herzog.ac.il/vtc/0043408.html
17 בהקשר זה אציין כי ישנו בספר מלכים פסוק נוסף בו משתמש הכותב סיפור מאבק יעקב במלאך על מנת לעודד את בני ישראל לעמוד כנגד השפעות העמים הסובבים אותם עליהם: "...עַד הַיּוֹם הַזֶּה הֵם עֹשִׂים, כַּמִּשְׁפָּטִים הָרִאשֹׁנִים: "אֵינָם יְרֵאִים, אֶת-יְהוָה, וְאֵינָם עֹשִׂים כְּחֻקֹּתָם וּכְמִשְׁפָּטָם, וְכַתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר-שָׂם שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל" (מלכים ב,יז, לד)
18 בהקשר לטענה זו, ניתן להביא את המדרש שיופיע על הפסוק שיופיע בהמשך, בתפילתו של אליהו: " ה' עֲנֵנִי- א"ר אבהו למה אמר אליהו ענני ב' פעמים מלמד שאמר אליהו לפני הקב"ה רבש"ע ענני שתרד אש מן השמים ותאכל כל אשר על המזבח וענני שתסיח דעתם כדי שלא יאמרו מעשה כשפים הם" (ברכות, ט, ע"ב)

19 משמעות המילה פונרייה בלשון חז"ל היא מצוקה
20 בהקשר זה חשוב להזכיר את פירושו של פרופסור אוריאל סימון שמוכיח שהאוריינטציה המרחבית במקרא אינה נשענת בהכרח על נקודת תצפית קבועה. להרחבה עיין בספרו "קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים" עמוד 233.
21 ניתן לראות ניגוד זה מפורשות, בדברי התורה על בניין המזבח: "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ." (שמות כא, כ), וכן בדברי יהוידע, בצוותו להרוג את עתליה: "וַיְצַו יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֶת-שָׂרֵי הַמֵּאוֹת פְּקֻדֵי הַחַיִל, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הוֹצִיאוּ אֹתָהּ אֶל-מִבֵּית לַשְּׂדֵרֹת וְהַבָּא אַחֲרֶיהָ הָמֵת בֶּחָרֶב כִּי אָמַר הַכֹּהֵן, אַל-תּוּמַת בֵּית ה' " (מלכים ב, יא, טו)
22 מצינו במקרא מספר פעמים בהם אנשים אינם אוכלים ושותים לאות אבל, לדוגמא: התנהלות דוד לאחר מות שאול ויונתן בקרב: " וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָו, וַיִּקְרָעֵם; וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיִּסְפְּדוּ, וַיִּבְכּוּ, וַיָּצֻמוּ, עַד-הָעָרֶב: עַל שָׁאוּל וְעַל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, וְעַל עַם ה' וְעַל-בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ, בֶּחָרֶב" (שמואל ב, א, יב)
23 תל יזרעאל הינו תל קדום בדרום חבל ארץ עמק יזרעאל מדרום לעפולה, התל מזוהה עם יִזְרְעֶאל המקראית. תל יזרעאל משמר את שרידי העיר העתיקה שהייתה בירת ממלכת ישראל בתקופת שושלת המלך אחאב במאה ה-9 לפנה"ס. האזכור הראשון של העיר מופיע בספר יהושע בתקופת התנחלות השבטים, שם היא נכללה בתחומו של שבט יששכר: "לְיִשַּׂשכָר יָצָא הַגּוֹרָל הָרְבִיעִי...וַיְהִי גְּבוּלָם יִזְרְעֶאלָה". (יהושע י"ט, י"ז-י"ט). לפי הממצאים הארכאולוגיים היא הוקמה בימי ההתנחלות. לא נמצאו בה חרסים מתקופות קודמות. היא אף לא מוזכרת התעודות חיצוניות. עדות למעמד החשוב של העיר הוא העובדה כי שאול בחרו בה את בסיסו ללחימה בפלישתים: "וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-כָּל-מַחֲנֵיהֶם אֲפֵקָה וְיִשְׂרָאֵל חֹנִים בָּעַיִן אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל" (שמואל א', כ"ט, ל')
אבנר בן נר המליך את איש בושת בן שאול למלך על :" וַיַּמְלִכֵהוּ אֶל-הַגִּלְעָד וְאֶל-הָאֲשׁוּרִי וְאֶל-יִזְרְעֶאל וְעַל-אֶפְרַיִם וְעַל-בִּנְיָמִן וְעַל-יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה" (שמואל ב', ב'.ט').בתקופת ממלכת ישראל גדלה חשיבותה של העיר עקב סמיכותה לצומת דרכים מרכזי בעת העתיקה: מדרום עברה הדרך המובילה אל אזור הרי השומרון וממערב עברה דרך ים. ממדי העיר גדלו והיא נכללה במחוזו החמישי של שלמה המלך. כתוצאה ממרכזיותה נקרא ה"עמק" כולו על שמה. בספר מלכים מספר על ארמונו של אחאב שהיה בעיר. בה התרחש המעשה בנבות (מלכים א',כ"א,א'). העיר נחרבה בשנת 722 לפנה"ס בידי שלמנאסר החמישי מלך אשור, אך נבנתה ואוכלסה מחדש בהתקופה ההלניסטית.
24 הרב ד"ר יואל בן נון נולד בשנת 1946 בחיפה לד"ר יחיאל וד"ר שושנה בן נון, מחנכים וחוקרים בתחומי היהדות והלשון העברית. בצעירותו למד הרב בן נון בישיבת מרכז הרב והוא מתלמידיו של הרב צבי יהודה קוק. היה ממשחררי העיר העתיקה בירושלים במלחמת ששת הימים בחטיבת המילואים 55 של הנח"ל המוצנח.
ב-1968 פנה עם חנן פורת לרב יהודה עמיטל ויחד הקימו את ישיבת הר עציון באלון שבות. כבר אז, בגיל 23, לימד בישיבה. במקביל, הדריך באותן שנים בבית ספר שדה כפר עציון ובעפרה ולימד בקורסי ההכשרה למדריכי החברה להגנת הטבע. בעקבות הרב צבי יהודה, הדגישו הוא וחנן פורת את החשיבות בלימוד התנ"ך בישיבות. בעקבות הוראתו ופעילותו בישיבה, במכללת הרצוג ובמקומות נוספים החלה מהפכת התנ"ך בציבור הדתי-לאומי. לאחר מלחמת יום הכיפורים היה הרב בן נון ממייסדי תנועת גוש אמונים. פגישת היסוד התקיימה ב–1974 בביתו באותם ימים, באלון שבות. שנים רבות היה חבר מזכירות 'הגוש'. ב–1976 עבר מאלון שבות לעפרה. בשנת 1985 הקים את האולפנא בעפרה, מוסד תיכוני-תורני לבנות, ועמד בראשה כעשר שנים. בשנת 1986 ייסד יחד עם צוות לימודי התנ"ך במכון להכשרת מורים בהר-עציון (כיום: מכללת יעקב הרצוג) את הביטאון התורני לענייני מקרא "מגדים", ופרסם בו מאמרים בעניינים הקשורים למקרא. עיקר שיטתו הפרשנית מתבססת על קריאה ישירה בתנ"ך ללא תיווך של פרשנים כלשהם. ושילוב כלי מחקר מדעיים וריאליה על מנת להבין את פשוטו של מקרא.
25 פרופסור נחמה ליבוביץ (1905-1997) מורה, פרשנית וחוקרת פרשנות התנ"ך. נחמה נולדה בשנת 1905 בריגה, בירת לטביה. בבית הוריה קיבלה חינוך עשיר ומגוון שכלל בין היתר, לימודים תורניים מעמיקים ולימודי עברית. בהיותה בת 14 הגרה לברלין יחד עם משפחתה, שכללה את הוריה - מרדכי ופריידה, ואת אחיה הבכור - ישעיהו, ושם סיימה את ביה"ס התיכון. את השכלתה האקדמית רכשה באוניברסיטאות היידלברג, מרבורג וברלין – בהן למדה פילולוגיה גרמנית ואנגלית, חינוך ומקרא. ב-1942 היא החלה להפיץ דפי סטנסיל של שאלות על פרשת השבוע, ודפים אלו הגיעו לקהל רב שמספרו רק הלך וגדל. ליבוביץ שימשה כפרשנית תורנית בשידורי הרדיו של קול-ישראל וזכתה בפרס ישראל לחינוך ב-1956 היא מתה בירושלים ב-1997. עיקר שיטתה הפרשנית מתבססת על קריאת המקרא בעיניהם של פרשני ימי הביניים.
26 ויש להבהיר כי הר הכרמל מצויין פעמים רבות במקרא, אך לרוב כדימוי ולא כמקום התרחשות העלילה המקראית, ועל כך ארחיב בהמשך.