אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דף מספר ישן
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הלוח העברי
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
משפט עברי
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תולדות ישראל
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תנ"ך - לימודו והוראתו
תפוצות ישראל
תפילה
לדף ראשי לתוכן הגיליון

בנפול אויבך אל תשמח - ובאבוד רשעים רינה
היחס אל אבדן האויב במאמרי חז'ל

יהושע מנחם רוזנברג

גיליון מס' 4 - סיון תשע"ב * 5/12

במאמר זה אדון במספר היגדים של חז"ל הבאים להתמודד עם הדילמה המוסרית המתעוררת בעקבות השמחה שהביע עם ישראל לנוכח אבדן החיל המצרי בים סוף. כי הנה שמחה זו סותרת לכאורה לא רק את הצו ההומני כי אם גם את הדרישה המוסרית העולה מפסוקים מפורשים במקרא כמו: 'בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּֽשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּֽךָ פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ, (משלי כ"ד יז-יח ) או: לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה. (משלי י"ז ה). אדון בסתירה לכאורה שבין הפסוקים שהזכרתי לעיל לבין הפסוק 'וּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּֽה' (משלי י"א י). אתמקד במאמרו של רבי יוחנן (ר' יונתן): מאי דכתיב וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל-הַלָּיְלָה? (שמות י"ד כ) - בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?, ובשיבוצו בסוגיות שבבבלי.

על הסתירה כביכול שבין הפסוקים מעמיד אותנו בעל אליהו רבה:

הרי הוא אומר, בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח (משלי כ"ד יז), ולהלן הוא אומר וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה (משלי י"א י), כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?

אמנה מספר ניסיונות שנעשו ליישובה:

1. הבחנה בין מושאי הפסוקים. הפסוק "בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח" מדבר על אדם השמח בנפילת אויבו הפרטי, ואילו הפסוק "וּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּֽה" מדבר על השמחה באבדן רשעים בכלל. אבדן הרשעים הוא שמחה לעולם.

הבחנה דומה היא ההבחנה שבין לשון היחיד: אֽוֹיִבְךָ, ללשון הרבים: רְשָׁעִים, וכן בפניה האישית לעומת האמירה הכללית. הפסוק "בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח", מדבר בלשון יחיד, ביחס אישי. על נפילתו האישית של אויבך אסור לך לשמח, אולם "וּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּֽה", נאמר בלשון רבים, כלומר רינה על אבדן הרשע בכללותו. ועל כך רשאים אנו לשיר.

2. הבחנה בין רינה לשמחה. שמחה היא רגש פנימי המתחולל בנפשו של אדם. רגש של חדווה למפלתו של הזולת. שמחה יכולה להיות ללא גבולות. לעומת זאת רינה היא שירה. הבעת תודה לה'. היא מאופקת ומסויגת.

בפסיקתא דרב כהנא על הפסוק: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ (דברים ט"ז יד) דרשו:
את מוצא שלש שמחות כת' בחג, ואילו? וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ (דברים ט"ז יד), וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (דברים ט"ז טו), וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם--שִׁבְעַת יָמִים. (ויקרא כ"ג מ). אבל בפסח אין את מוצא שכת' בו אפילו שמחה אחת, ולמה? …ד"א למה אין כת' שם שמחה, בשביל שמתו בו המצריים. וכן את מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין בהן את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו, למה? כדאמר שמואל בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח (משלי כ"ד יז).

הסתייגות זו באה לכלל ביטוי גם בהלכה. ב'בית יוסף' נפסק: כל הימים של חול המועד ושני ימים אחרונים של י"ט קורין ההלל ואין גומרין אותו. ... ובשבלי הלקט נכתב בשם מדרש הרנינו פרשת סוכה שהטעם שאין גומרין ההלל כל ימי הפסח הוא לפי שנטבעו המצריים וכתיב בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח (משלי כ"ד יז).

3. הבחנה בין הפעלים בִּנְפֹל וּבַֽאֲבֹד. הפסוק "בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח" מדבר על נפילה מוסרית, על מעידה בלבד, על כישלון של אויבך ואילו הפסוק "וּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּֽה" מדבר על אובדנם המוחלט של הרשעים מהעולם. השמח במעידת חברו מלמד על עצמו שאינו חפץ בתיקון עולם. אבל השמח באובדנם הפיסי של הרשעים שמח בתיקון העולם.

הפסוק האחרון של פרק ק"ד בתהילים: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּֽרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה’ הַֽלְלוּיָֽהּ" נראה לכאורה חורג מן הנאמר בכל הפרק. הוא אינו עוסק בבריאה, בטבע. אולם אם נקבל את הקביעה כי מגמת המשורר להצביע על ההרמוניה שבטבע נראה שהפסוק משתלב יפה בפרק. הרשעים החוטאים משבשים את השלמות שבבריאה. בעולם שלם ויפה אין להם מקום. לפיכך מסכם המשורר: יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּֽרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה’ הַֽלְלוּיָֽהּ (לה).

אמר רבי יהודה בנו של רבי שמעון בן פזי בתלמוד הבבלי מסכת ברכות: מאה ושלש פרשיות אמר דוד, ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים, שנאמר: יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּֽרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה’ הַֽלְלוּיָֽהּ (ק"ד לה).

4. כל אחד מן הפסוקים עוסק באויב אחר. הפסוק "בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח" מדבר על אויב מישראל, והפסוק "ּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּֽה" מדבר על גויים.

בפרקי דרבי אליעזר מתואר כיצד מרכיב המן את מרדכי ברחוב העיר:

ויצא והלבשו אמ' עלה ורכוב על הסוס, אמ' לו מענוי הצום אין בי כח לעלות ולרכוב על הסוס, מה עשה המן השפיל את עצמו ונתן מרדכי רגלו על צוארו ועלה ורכב על הסוס, ומר"מ ומדרמי עליה חד כרעא בעט ליה בכרעא אחריתי, אמ' לו המן והלא כתוב בתורה בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח, אמר לו: רשע, בישראל כתוב זה, אבל באומות העולם וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ. (דברים ל"ג כט).

במקבילה בתלמוד הבבלי:

… אמר ליה: סק ורכב. - אמר ליה: לא יכילנא, דכחישא חילאי מימי תעניתא. גחין וסליק. כי סליק בעט ביה. - אמר ליה: לא כתיב לכו בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח? (משלי כ"ד יז) - אמר ליה: הני מילי - בישראל, אבל בדידכו כתיב – וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ. (דברים ל"ג כט)

את הניסיון לפרש את הכתוב בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח כמכוון גם לגויים שם הדרשן בפיו של המן הרשע, ואילו את ההבחנה שבין אויבים מישראל לאויב מאומות העולם שמים בפיו של מרדכי היהודי.

יש המנסים להתמודד עם הדילמה שהזכרתי בתחילת המאמר באמצעות הטענה ששירת הים בעיקרה אינה שמחה על נפילת פרעה אלא שירה על פדות נפשנו, על הצלת עם ישראל. מצבו של עם ישראל על הים, לפני קריעתו מתואר כמצב ללא מוצא, "הים סוגר ושונא רודף" כמעט וכלתה הרעה. וכך מתאר מדרש שיר השירים רבה את מצבם:

תני דבי ר' ישמעאל בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומין? ליונה שברחה מפני הנץ, ונכנסה לנקיק הסלע ומצאה שם הנחש מקנן, ונכנסה לפנים ולא היתה יכולה להכנס שעדיין הנחש מקנן, תחזור לאחורה לא תהי יכולה שהנץ עומד בחוץ, מה עשתה היונה התחילה צווחת ומטפחת באגפיה כדי שישמע לה בעל השובך ויבא ויצילה, כך היו ישראל דומים על הים, לירד לים לא היו יכולין שעדיין לא נקרע להם הים, לחזור לאחוריהם לא היו יכולין שכבר פרעה הקריב, מה עשו? וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה', מיד וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא
.
הקב"ה התערב וחצץ בלילה ההוא בין המחנות. וכך: "וְלֹא קָרַב זֶה" - מחנה מצרים, " אֶל זֶה" - מחנה ישראל, כָּל הַלָּיְלָה. על ההצלה מן המצב הזה, על ישועתם, שרו בני ישראל.

בתלמוד הירושלמי מסכת סוטה מובאים דבריו של רבי נחמיה האומר:

בשעה שעלו אבותינו מן הים ראו פיגרי אנשים חטאים שהיו משעבדין בהן בפרך בעבודה קשה וכולם פגרים מתים מושלכים על שפת הים. ביקשו לומר שירה ושרת עליהן רוח הקודש. ואפילו קטן שבישראל היה אומר שירה כמשה.
טענה זו ששירת הים אינה שמחה על נפילת פרעה אלא שירה על פדות נפשנו, על הצלת עם ישראל, אינה הולמת את המקורות: טביעת המצרים תופשת מקום מרכזי בסיפור קריעת ים סוף ובשירת הים ולא רק ההודאה על הצלת ישראל מיד צר. בתוכנה של שירת הים דגש רב על טביעת המצרים. מספר הביטויים בשירה המזכירים את טביעת המצרים גדול לאין ערוך (פי שלושה לערך ) ממספר הביטויים המציינים את ישועתנו. מכל פסוקי השירה בוחרת מרים, בשירתה עם הנשים, פסוק המזכיר דווקא את טביעת המצרים: ...וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה’ כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. (ט"ו כ-כא). בציווי שנצטווה משה באיתם, אשר בקצה המדבר, לחזור ולחנות לפני ים סוף, ניזכר שסיבת החזרה והחנייה היא הרצון להינקם בפרעה ובכל חילו: ...דַּבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת ... וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. וְחִזַּקְתִּי אֶת-לֵב-פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ (שמות י"ד א-ד). על שפת ים סוף אומר משה אל העם: ... כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. (שמות י"ד יג-יד) הקב"ה מצווה את משה: וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ ... וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה’ בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. (שמות י"ד טז-יח).

הטיעון שהשירה היא רק על היחלצות ממצר, על ישועה והצלה, אינו הולם גם את העובדה שלאירועי יציאת מצרים: לבקיעת ים סוף, לטביעת המצרים ולשירת הים הד כה רב בתרבותנו. כארבעים שנה לאחר ההתרחשויות אומרת רחב למרגלי יהושע: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת-מֵי יַם-סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם... וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא-קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם

(יהושע ב' י-יא). בקיעת הים נזכרת במזמורי תהילים רבים. הדי האירועים של יציאת מצרים תופשים מקום נכבד בתפילותינו.

יש המנסים להעצים את השאלה באמצעות הסוגיות שבתלמוד הבבלי :

רבי יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי פרשתא [למגילת אסתר] מהכא: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם ... [כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם ...], כן ישיש להרע אתכם. (דברים כ"ח סג) ומי חדי (והאם שמח) הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים? והא כתיב (והרי כתוב) בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, (דברי הימים ב' כ' כא) ואמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו? לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים. ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (מהו שכתוב) וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה? (שמות י"ד כ) - בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה? - אמר רבי אלעזר: הוא אינו שש, אבל אחרים משיש. ודיקא נמי, דכתיב כן ישיש ולא כתיב ישוש, שמע מינה.

וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה (מלכים א' פרק כ"ב לו) - אמר רבי אחא בר חנינא: [בְּטוּב צַדִּיקִים תַּֽעֲלֹץ קִרְיָה] וּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּֽה (משלי י"א י) - באבוד אחאב בן עמרי רנה. ומי חדי קודשא בריך הוא במפלתן של רשעים? הכתיב בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, (דברי הימים ב' כ' כא), ואמר רבי יונתן: מפני מה לא נאמר בהודאה זו כי טוב - לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים, דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מאי דכתיב וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה? (שמות י"ד כ), באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא, אמר להן הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני? - אמר רבי יוסי בר חנינא: הוא אינו שש אבל אחרים משיש. דיקא נמי, דכתיב ישיש ולא כתיב ישוש שמע מינה.

מקובל לפרש את הביטוי: "מעשה ידי טובעים בים" שבסוגיות הבבלי כך: לא רק שהקב"ה אינו שמח במיתתם של המצרים הרשעים, המסכנים את ישראל ועומדים להיענש בטביעה (מידה כנגד מידה על הטבעת זכרי ישראל ביאור), אלא הוא מצטער על אובדנם ואינו מתיר למלאכי השרת לומר לפניו שירה, מכיוון שהמצרים הטובעים בים הם מעשה ידיו.

שירת ישראל, לאחר טביעת המצרים, מבטאת את הרצון האנושי הבסיסי לשמוח על מפלת האויב ולהודות לה' על כך, אך הקב"ה אינו שמח במפלתם של הרשעים שהם מעשה ידיו ואינו מתיר למלאכי השרת לומר לפניו שירה.

גם מתוך קושייתו של הרעבע רבי שמעלקע ברור שכך הבין את הסוגיה:

ותמהו המפרשים הא ישראל נמי אמרו שירה ולא מיחה ה', ועוד הא כתיב וּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּֽה (משלי י"א י) ולמה ציער על אבדן מצרים הא היה מידה כנגד מידה הם טיבעו בני ישראל במים במצרים והדין שיטבעו הם במים?

אני מצטט כאן (בדילוגים אחדים) דברים שכתב, לאחר השואה, בהקשר לסוגיה זו, הרב יעקב יחיאל ווינברג בעל הספר "שרידי אש" :

"ארבע מאות שנה הכבידה יד הברזל של מצרים על גבם של ישראל, וכמשא של הררי עד העיקה עליהם וכיון ששקעו לעיניהם עכשיו סוס פרעה ורכבו בים - הוסרה המועקה, וכצריחה הבוקעת ועולה מלב נעוה, התפרצה לפתע רינת גאולים מפיותיהם של אלפי מאות בני אדם שנשתחררו מכבלי העבדות, והרינה כסערה הולכת היא הלֹך וגָבֹר, עָלֹה וסָאוֹן. ונזקקים להם מלאכי-השרת בשמי מרום ופותחים את פיהם בשירה אף הם לעומת מקהלת מזמרים הומייה. ברם, לפתע פתאום נאלם קול השירה וששון ההתלהבות נפסק. באמצע הרעש והשאון בת קול יוצאת וצווחת "מעשי ידי טובעים בים ואתם רוצים לפתוח לפני בשירי ניצחון? רצונכם להתמכר לשמחה נטולת כל עיכוב ולחֹג חגים ברוב פאר - איך תוכלו ואיכה תעיזו לעשות כדבר הזה?" נאלמה הרינה והשמחה נשתתקה. ושתוקה היא שמחת ישראל- מני אז ולעולמי עד...

דברי אלוקים אלה חתכו את גורלו של ישראל. לדורות ולנצח הטביעו את חותמם על מצפונו, מכאן ואילך אין חלק לישראל בשמחה כל זמן שבריותיו של הקב"ה טובעים. גורלו קשור בגורלה של כל האנושיות. ורק כשתבוא גאולה שלמה לאנושיות כולה, יגיע גם יום החג לישראל, אבל עד אז לא ניתן לישראל לפצוח בשיר של שמחה. - מעשי ידי טובעים בים ואתם רוצים לפתוח בשירי תהילה ושבח? עדים אתם שאלפים, אלפים מבריותי טובעים בים של עוני ודמעה - איך תוכלו לשמוח, איך תוכלו לשבת במנוחה למראה העוני שלא יסופר שנמשך בתוך בני-אדם?

כקול קורא מצלצלים באוזננו הדברים האלה, קול הקורא למצפון האדם ומכריז על סבלם ועונים של בני-אדם. קול אלוקים זה הקורא, נשאר דבוק בנשמתו של ישראל, ונעשה לכוח המניע שלה - היותר פועל וכביר. צליל זה הולך ומצלצל בתמידות בנשמתו של כל יהודי ויהודי, ההד של אותה בת קול, של קול ההשתתפות בצער הרחמים הישראליים. ואותו קול ההשתתפות והרחמים נעשה ליהודי לחוט השני שבמצפונו. המצפון היהודי, שרו של ישראל, אינו יכול להירגע ולהישאר אדיש בפני עוניים של בני אדם, בכל מקום שהוא חש בו, בכל מקום שהוא רואה עיוות דין, קלקול של ההרמוניה, של משפט וחירות - מיד הוא שומע בפנימיותו אותה בת קול הקוראת לו: "מעשי ידי טובעים בים..."

"מעשי ידי טובעים בים ..." זה מה שחתך לעולם את גורל ישראל, ושם את חותמו על המצפון היהודי. ברם, גורל ישראל ומצפונו - האינם שני דברים שהם אחד? רגש ההשתתפות הנו קו יסודי באופיו של היהודי, ובכלל סימן מובהק לבן ישראל אמיתי, כמאמר חז"ל (יבמות עט, א) "שלושה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישין, וגומלי חסדים" וכל-כך הרחיקו לכת בזה עד שאמרו שמי שאין בו מידות אלו אינו מזרע ישראל ואין דמו דם ישראל.
דבריו מעידים בבירור שלדעתו 'מעשה ידי' שבדברי ר' יוחנן – הם המצרים.

כבר העיר י' היינימן שבמקורות הארצי-ישראליים של הדרשה על ביטול שירת המלאכים, נימה שונה לחלוטין מזו העולה מן הבבלי לפי הפירוש המקובל שהבאנו לעיל.

בפרקי דרבי אליעזר קושרים את הימנעותם של המלאכים משירה למצב הסכנה שבו היה עם ישראל נתון:

אמר משה לפני הב"ה רבון כל העולמים האויבים אחריהם והים מלפניהם לאי זה דרך יסעו? מה עשה הב"ה (=הקדוש ברוך הוא) שלח למיכאל השר ונעשה חומת של אש בין המצריים לישראל והמצריים היו רוצין לבא אחר ישראל ולא היו יכולין לבא מפני האש, וראו העליונים בצרתן של ישראל כל אותה הלילה ולא נתנו שבח והודאה לא-להיהם, שנ' וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה (שמות י"ד כ).
במדרש תנחומא שהוציא לאור בובר מציינים במפורש שהקב"ה לא הניח למלאכים לשיר מפני שבניו, עם ישראל, היו נתונים בצרה:

ד"א אז ישיר, בשעה שהיו ישראל חונים על הים באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה, ולא הניחן הקב"ה, שנאמר וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה וגו' (שמות י"ד כ), ואומר וְקָרָא זֶה אֶל זֶה (ישעיה ו' ג), למי היו דומין? למלך שנשבה בנו, לבש נקמה באויביו והלך להביא אותו, ובאו הבריות לומר לו אימנון. אמר להן לכשאני פודה את בני אתם מקלסין אותי. כך ישראל היו נתונים בצרה בים, באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה נזף בהם, אמר להם הקב"ה בניי נתונים בצרה, ואתם מקלסין לפני?
מדרש מקביל נמצא בשמות רבה :

א"ר יוחנן בקשו המלאכים לומר שירה לפני הקב"ה באותו הלילה שעברו ישראל את הים ולא הניחן הקב"ה א"ל לגיונותי נתונין בצרה
ואתם אומרים לפני שירה, הה"ד (הדא הוא דכתיב - זהו שכתוב) וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה (שמות י"ד כ), כמה דתימא וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר (ישעיה ו' ג),
כך גם במדרש אגדה שהוציא בובר לאור :

וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה. בפמליא של מעלה אמרו שלא אמרו שירה כל הלילה, שכך אמר להם הקב"ה בשעה שרצו לומר שירה, אמר להם מעשה ידי טבועים בים ואתם אומרים לפני שירה, מכאן שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים.
המלאכים מבקשים, לפי מקורות אלה, לומר את שירת היומיום שלהם בשעה שעם ישראל נתון בסכנה והקב"ה מונע מהם את הדבר.

לפי מדרשים אלה בקשו המלאכים פעם נוספת לומר שירה לאחר טביעת המצרים ואכן בפעם הזאת הצטרפו המלאכים לשירת בני ישראל על טביעת המצרים ולא זו בלבד שהקב"ה לא מיחה בידם אלא אף עודדם לכך. כך דרשו במכילתא דרבי ישמעאל :

''ר' מאיר אמר: ... ולא ישראל בלבד אמרו שירה לפני המקום אלא אף מלאכי השרת".
ובמדרש תנחומא :
כיון שעלו מן הים בקשו ישראל ומלאכי השרת לומר שירה. אמר ר' אבין הלוי למה הדבר דומה? למלך שירד למלחמה ונצח, ובאו בנו ועבדו ועטרה בידם ליתן בראשו של מלך. באו למלך ואמרו לו בנך ועבדך עומדים ועטרה בידם, מי יכנס תחילה? אמר להם שוטים שבעולם, עבדי קודם לבני?! יכנס בני תחילה. כך כיון שעלו ישראל מן הים, באו ישראל ומלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה למלאכי השרת הניחו לישראל תחילה, אז ישיר משה [ובני ישראל], נמצאו הנשים ומלאכי השרת עומדים, מי יקלס תחילה, אמר ר' חייא בר אבא רב השלום עשה שלום ביניהם, שנאמר קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת (תהלים ס"ח כו), קִדְּמוּ שָׁרִים (אחר נוגנים) אלו ישראל, (ואחר כך) [אַחַר] נֹגְנִים, אלו המלאכים, (ואחר כך) בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת, [אלו הנשים] אמר ר' לוי השמים, לא אקבל הדבר הזה, אלא הנשים קילסו תחילה, אלא שאַחַר נֹגְנִים אלו ישראל, בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת, אלו הנשים, התחילו מלאכי השרת להתרעם לפני הקב"ה, אמרו לא דיינו שקדמו לנו האנשים, אלא אף הנשים כן, אמר להן הקב"ה חייכם כן…
בהמשך הדרשה בשמות רבה נאמר:

… וכיון שיצאו ישראל מן הים באו המלאכים להקדים שירה לפני הקדוש ב"ה א"ל (אמר להם) הקב"ה יקדמו בני תחלה הה"ד אז ישיר משה, אז שר לא נאמר אלא אז ישיר שהקב"ה אמר ישיר משה ובני ישראל תחלה, וכן דוד הוא אומר קִדְּמוּ שָׁרִים (תהילים ס"ח כו) אלו ישראל שעמדו על הים דכתיב אז ישיר משה, אַחַר נֹגְנִים אלו המלאכים ולמה כך, אמר הקב"ה למלאכים לא מפני שאני משפיל אתכם אני אומר שיקדמו תחלה אלא מפני שב"ו (שבשר ודם) יאמרו תחלה עד שלא ימות אחד מהם אבל אתם כל זמן שאתם מבקשים אתם חיים וקיימים, משל למלך שנשבה בנו והלך והצילו והלכו בני הפלטון מבקשין לקלס למלך ובנו מבקש לקלסו אמרו לו אדונינו מי יקלסך תחלה א"ל בני, מכאן ואילך מי שרוצה לקלסני יקלסני, כך כשיצאו ישראל ממצרים וקרע להם הקב"ה את הים והיו המלאכים מבקשים לומר שירה א"ל הקב"ה אז ישיר משה ובני ישראל תחלה ואח"כ אתם, הוי קִדְּמוּ שָׁרִים אלו ישראל, אַחַר נֹגְנִים אלו המלאכים, בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת, אלו הנשים שהן קלסו באמצע כדכתיב וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה.
בתוספתא סוטה ו' ד-ה שנינו:

ר' יוסי הגלילי אומ' כיון שעלו ישראל מן הים וראו את אויביהם פגרים מתים ומוטלין על שפת הים אמרו כולם שירה ... באותה שעה אמר להם הקב"ה למלאכי השרת בואו וראו שירה שבני אומרין לפני, אף הן כיון שראו אמרו שירה מה שירה אמרו? ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץ ... מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים... וגו' (תהילים ח' ב-ג)
לדעתו של י' היינימן הסוגיה שבבבלי מגילה היא דוגמה שבה חכמי בבל תפסו אגדה ארץ-ישראלית תפיסה משלהם, הנוגדת את כוונת יוצריה, על ידי טעות בהבנת תוכן הדברים ולשונם, טעות שנולדה כפי הנראה מתוך הלך רוח אופייני ליהודי בבל דווקא.

לפי מאמרו של ר' יוחנן, כפי שהוא מובא בבבלי, הקב"ה עצמו מתאבל ומזדעזע מטביעת המצרים ואינו מניח למלאכים לשיר כבכל יום. אגדה ארץ-ישראלית המתארת את עומק חיבתו של הקב"ה לישראל הופכת לאגדה בבלית אפולוגטית, שבה מזדעזע הקב"ה ממותם של רשעים, אויבי ישראל, עד שמגודל הכאב הוא משבית ומשתיק את קדושת המלאכים בשמים.

אולם כבר מן המקורות שהביא היינימן עצמו נראה שאי אפשר לחלק את המקורות בין אלה שיש בהם 'הלך רוח' בבלי לבין אלה שבהם 'הלך הרוח' הוא ארץ ישראלי. שהרי תנאים ואמוראים ארץ-ישראליים מביעים צער על מותם של רשעים - מחד גיסא, כמו למשל המדרש שהבאנו לעיל המבאר שאין אומרים הלל בימי הפסח 'בשביל שמתו בו המצרים' ודברי רבי מאיר במשנה סנהדרין: אמר ר' מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת כביכול קלני מראשי קלני מזרועי אם כן המקום מצטער על דמם של רשעים שנשפך קל וחומר על דמם של צדיקים , ומאידך גיסא מצאנו מאמרים של חכמי בבל ובהם נימה של שמחה למפלתו של האויב כמו למשל הסוגיה שבבלי מגילה טז ע"א שהבאנו לעיל.

עיון חוזר בסוגיות שבתלמוד הבבלי יכול להביא אותנו לפרשן אחרת מן המקובל מבלי לתלות בחכמי בבל טעות בהבנת תוכן דבריו של רבי יוחנן (או יונתן, בגרסה אחרת) או שינויים המכוון, וליצור הרמוניה בין המקורות. להלן הסבר הסוגיות לפי הצעתנו :

בבלי מסכת מגילה דף י עמוד ב

רבי יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי פרשתא [למגילת אסתר] מהכא: [מכאן = מן הפסוק] וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם... כן ישיש להרע אתכם. (דברים כ"ח סג) [הפסוק שבו פותח רבי יהושע בן לוי הוא פסוק מתוך התוכחה המאיים על עם ישראל: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּה. את חלקו השני של הפסוק נותן רבי יהושע בן לוי בתמצית: כן ישיש להרע אתכם.] [על כך שואלים:] ומי חדי הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים? [והאם שמח הקב"ה במפלתם של ישראל? הביטוי מפלתן של רשעים, מתייחס לעם ישראל והוא לשון כינוי. במקום ישראל נכתב רשעים
כמו שונאיהם של ישראל כשהכוונה לישראל]

והא כתיב בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, (דברי הימים ב' כ' כא) [והרי בפסוק מדברי הימים לא נאמר הודו לה' כי טוב, כרגיל, אלא רק כי לעולם חסדו] ואמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו? לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים. [הפסוק בדברי הימים ב' נאמר בעת שישראל היו עדין נתונים בצרה. הרנה באה לפני המלחמה ולפני אבדן הרשעים.
אבל לאחר התשועה ברכו את ה' ושמחו מאד.
]
ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה? (שמות י"ד כ) - בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה? [מהו שכתוב וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה - הכוונה ללילה שבו עברו בני ישראל בים סוף והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. גם בלילה הזה בקשו מלאכי השרת, כהרגלם, לומר שירה לפני הקב"ה. מן המקורות עולה שהמלאכים רצו לומר לפני הבורא שירה שגרתית, שירת היום יום המתוארת בבבלי מסכת חולין
: ... דאמר רב חננאל אמר רב: שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום, אחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש ה' צבאות. המלאכים בקשו להמשיך ולומר את שירתם גם בשעה שעם ישראל היה נתון בצרה. זאת לא התיר להם הקב"ה. את ההבנה שמדובר על שירתם היומיומית של המלאכים מחזקת העובדה שהדרשן קושר את הדברים דווקא לפסוק: וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה כָּל-הַלָּיְלָה (שמות י"ד כ). הדרשן קושר את הצירוף: זֶה אֶל-זֶה שבפסוק אל הביטוי וְקָרָא זֶה אֶל זֶה הנאמר על שירת המלאכים: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָ-אוֹת מְלֹא כָל-הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. (ישעיה ו' ג). אמר להם: מעשי ידי (=ישראל) טובעים בים - משמעו בסכנת טביעה כמו למשל בתיאור שבתלמוד הבבלי מסכת סוטה: קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה שנאמר: סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, עֹד רָד עִם אֵל... (הושע י"ב א) ועליו מפרש בקבלה: הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ. טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד וגו' (תהילים ס"ט ב-ג) אַל-תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וגו' (תהילים ס"ט טז), באותה שעה היה משה מאריך בתפלה, אמר לו הקב"ה: ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני? (סוטה לז עמוד א) ישראל נתונים בסכנת טביעה בים ואתם אומרים שירה? 'מעשה ידי' - הוא כינוי לעם ישראל כפי שאומר הנביא ישעיהו: לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ. כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ. (ישעיהו כ"ט כב-כג) וכן וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. (ישעיה ס' כא). הדברים מתייחסים לדרשת ר' יוחנן בשמות רבה פרשה כ"ג: א"ר יוחנן בקשו המלאכים לומר שירה לפני הקב"ה באותו הלילה שעברו ישראל את הים ולא הניחן הקב"ה א"ל לגיונותי נתונין בצרה ואתם אומרים לפני שירה, הה"ד וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה, כמה דתימא וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר (ישעיה ו' ג)]

אמר רבי אלעזר: הוא אינו שש, אבל אחרים משיש. ודיקא נמי, דכתיב כֵּן יָשִׂישׂ ולא כתיב ישוש, שמע מינה. [על השאלה האם שמח הקב"ה באבדן ישראל החוטאים עונה רבי אלעזר: הוא עצמו אינו שמח אך הוא גורם שמחה לאחרים. ר"א מדייק מתוך הפסוק שבו נפתחה הסוגיה ואשר עליו נשאלה השאלה. רבי אלעזר לומד זאת מצורת הפועל יָשִׂישׂ (פועל יוצא- ישיש אחרים) ולא ישוש – (ישמח בעצמו). אמנם לפועל יָשִׂיש יש גם משמעות של פועל עומד כמו למשל בפסוק: ...ְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ, (ישעיהו ס"ב ה) או: וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח, (תהלים י"ט ו) אך הוא יכול להתפרש גם כהפעיל – יוצא. משמח אחרים, לעומת זאת ישוש הוא פועל עומד בלבד.]

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לט עמוד ב

וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה (מלכים א פרק כ"ב לו) - אמר רבי אחא בר חנינא: [בְּטוּב צַדִּיקִים תַּֽעֲלֹץ קִרְיָה] וּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּֽה (משלי י"א י) - באבוד אחאב בן עמרי רנה. [הדרשה נסבה על הפסוק וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה (מלכים א פרק כ"ב לו) שהדרשן מבארו שלא כפשוטו, רינה = שירה. וּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים (= אחאב בן עמרי) רִנָּֽה (משלי י"א י). יתר הסוגיה כמו הסוגיה הקודמת]

מצירוף כל המקורות, כולל סוגיית הבבלי עולה התמונה הבאה:

בלילה שבו ירדו בני ישראל אל הים והיו נתונים בסכנה בקשו המלאכים פעמיים לומר שירה לפני ה'. בפעם הראשונה בקשו לומר את שירתם הקבועה והקב"ה לא הניח להם לומר לפניו שירה ואמר להם: מעשה ידי (כלומר ישראל, ובמקבילות: ידידיי, לגיונותי, בני) טובעין בים ואתם אומרים שירה? אך לפנות בוקר, כאשר טבעו המצרים וישראל שרו את שירת הים לא רק שהתיר הקב"ה למלאכי השרת לומר לפניו שירה אלא אף הזמין אותם לשיר.