אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דף מספר ישן
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הלוח העברי
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
משפט עברי
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תולדות ישראל
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תנ"ך - לימודו והוראתו
תפוצות ישראל
תפילה
לדף ראשי לתוכן הגיליון

הארמון והספרייה בדרמה בעלת הארמון ללאה גולדברג

ד"ר שושנה חלואני

גיליון מס' 8 - כסליו תשע"ד - 11/13

לפני כשנה ויותר צפיתי בהצגה בעלת הארמון בתיאטרון היידיש שפיל, בשפת היידיש עם תרגום סימולטאני לעברית ולרוסית1. בקהל ישבו יחדיו תלמידים ומבוגרים וצפו בהצגה בהנאה רבה. שנים רבות אני מלמדת את הדרמה הזאת, והנה להפתעתי הרבה הוצאה היצירה מתוכנית הלימודים של היחידה הבסיסית בספרות ממ"ד לבגרות, ונשארה ביחידה הבסיסית לעולים בלבד. אני סבורה שזו טעות, וכי יש מקום לשיקול דעת נוסף, וזאת הן בשל נושא השואה והשלכותיה אותו מעלה היצירה, והן בשל האיכות הרעיונית בנושא זה. ברצוני להצביע במאמר זה על איכויות רעיוניות אלה.

מהן משמעויות הארמון והספרייה בדרמה? מדוע הספרייה היא הטריטוריה העיקרית והיחידה בה מתרחשת עלילת הדרמה? חומרי התשתית עשויים לשפוך אור על שאלות אלה.

כלי עזר מרכזי בפרשנות של יצירה ספרותית הוא/הם חומר/י התשתית המצויים במעמקיה. חומרים אלה לקוחים, כמובן, מיצירות שקדמו ליצירה בה מדובר, מיצירות ידועות שהן חלק מהקאנון והמורשת התרבותית העולמית או הלאומית, כגון: התנ"ך, המיתולוגיה היוונית ותרבות יוון בכללה, הברית החדשה (ואשר לא ידובר בה במאמר זה, אף כי יסודות נוצריים משוקעים ביצירה) ועוד, או ממאפיינים מובהקים של תרבות מסוימת. הסופר המערבי, ולא רק הוא, הבקי בדרך כלל, כמרבית אנשי המערב, בטקסטים מכוננים אלה, מעביר רכיבים כמו: דמויות, מוטיבים, סיטואציות ועוד ממקורות אלה ואחרים ליצירתו, וכך נוצרת אנלוגיה מסוגים שונים (ישירה ו-או ניגודית) בין היצירה הנוכחית לבין מקורותיה העתיקים. שילוב מקורות קדומים בקונטקסט החדש, יוצר מעין דיאלוג בין שתי היצירות, היינו שופך אור חדש ומקדם תובנות חדשות הן לגבי היצירה הקדומה והן לגבי החדשה. שכן, העמדתן זו ליד זו מאפשרת זווית ראייה חדשה לבחון את שתיהן, אך בעיקר את זו החדשה, לאורה של הישנה.

לאה גולדברג, המשוררת, הסופרת והמחזאית העריצה את העולם העתיק, העולם הקלאסי ובכלל את התרבות המערבית שערש צמיחתה היה ביוון העתיקה. תיאורי הארמון על המתחולל בו שעומדים במרכז הדרמה, לקוחים מן העולם הקדום, מתרבות מצרים העתיקה, ובעיקר מתרבות יוון ומהמיתולוגיה היוונית. הדברים אמורים באפוס האיליאדה להומרוס (כפי הנראה מן המאה השמינית לפני הספירה), גדול משורריה של יוון הקדומה, שעליו נאמר כי הוא זה שברא ליוונים את אלוהיהם. אפוס זה מתמקד במלחמת טרויה הידועה, המצויה בתשתית הדרמה ולאורה ניתן, כאמור, לפרש את הארמון. הספרייה עשויה להתפרש בעזרת חומרים השאובים מהמאה ה-18, היינו מתקופת ההשכלה, אותה מייצגת דמותו של הפילוסוף וולטר (1695-1778) המוזכר בדרמה לפחות פעמיים2.

תכונתו הבולטת של הארמון על כל המצוי בו, בצד אחרות, הוא היותו ישן, תכונה המכינה את המצע לחומרי התשתית השאובים מן העולם העתיק.

הארמון ומלחמת טרויה
לפי ממצאיו של הארכיאולוג שלימן (מסוף המאה ה- 19) עיר בשם טרויה התקיימה כפי הנראה במציאות ושכנה באסיה הקטנה, ומלחמת טרויה התחוללה במאה ה-12 לפני הספירה. לא במקרה עוסק האפוס המפורסם בעולם, האיליאדה דווקא באירוע זה, שכן זה היה אירוע מכונן בעולם בן הזמן. תבוסת טרויה מסיימת את תקופת ההגמוניה של יבשת אסיה ומשם והלאה עוברת ההגמוניה ליבשת אירופה, ליוון ולרומי אחריה. תוכנו של האפוס ידוע לכל: הלנה היפה מספרטה נחטפת על ידי פאריס, נסיך טרויה,

בנו של פריאמוס מלך טרויה. היוונים יוצאים להילחם בטרויה כדי להשיבה, המלחמה נמשכת עשר שנים ללא תוצאות, שכן טרויה מבוצרת היטב, אין יוצא ואין בא. אז נהגה רעיון סוס העץ הגדול, אותו משאירים היוונים על החוף וחוזרים, כביכול, לארצם. אנשי טרויה משכימים ורואים את סוס העץ ואת היוונים מפליגים חזרה לארצם. הם מכניסים את הסוס לטרויה, בסברם כי הושאר כמנחה לאלים. בלילה יוצאים חיילים יוונים מבטן הסוס. תבוסת טרויה וחורבנה הן עובדות מוגמרות, והלנה היפה מוחזרת לספרטה לזרועות בעלה, מנלאוס.

הדרמה שלנו מגלה דמיון מדהים לאפוס זה. הארמון אנלוגי לטרויה הסגורה ומסוגרת, מבוצרת. גם הארמון סגור ומסוגר. ניתן להמחיש סגירות זו בעזרת ארבעה מעגלים קונצנטריים (בעלי מרכז אחד משותף, המכונסים זה בזה): המעגל החיצוני הגדול המקיף את יתר המעגלים הוא היער, המסתיר ומבודד את הארמון מן הסביבה החיצונית. המעגל השני הוא הארמון עצמו הסגור ומסוגר, שחלונותיו סגורים ואסור לפתחם: "רק אסור לפתוח את החלונות" (67) אוסר זברודסקי על לנה, בשל המלחמה המתחוללת בחוץ, כביכול, האנלוגית למלחמת טרויה. תחושת הסגירות מתעצמת גם בשל הוילאות הכבדים התלויים ומכסים את החלונות ובשל האיסור להעלות אור. המעגל השלישי הוא חדר הספרייה, בו מתרחשות המערכות, ולבסוף- הרביעי הוא חדר הסתרים של לנה, הנפתח אל הספרייה. הסגירות הנוראה הזו הופכת את הארמון והספרייה למעין פלנטה אחרת, שכן גם הזמן השולט בו הוא זמן אחר מזה החיצוני בשל השעון שאינו פועל, ובשל האווירה החלומית- סוריאליסטית השוררת בו. בד בבד מסמל הארמון את יבשת אירופה, שכן הוא בנוי על אדמתה, אוצר בתוכו את אוצרות ההשכלה, התרבות והאמנות של אירופה, וגם אליו פולשים הנאצים ומשתלטים עליו כפי שהשתלטו על יבשת אירופה. הם מטנפים, מלכלכים והורסים פיזית את הספרייה שבארמון בדיוק כפי שטינפו,לכלכו והחריבו מוסרית ופיזית את אירופה.

זברודסקי אנלוגי בד בבד גם למלך טרויה, פריאמוס, וגם לנסיך פאריס, נסיך טרויה, שחטף את הלנה היפה. כמצילה של לנה, וכבעליו של הארמון אנלוגי למלך טרויה, ומהווה מעין דמות אב ללנה, כחוטפה של לנה וכמחזיקה בשבי הארמון הוא אנלוגי לפאריס. אך איזה "פאריס" יש לנו כאן? פאריס זקן שבו לעולם לא תתאהב לנה הצעירה והיפה תאבת החיים והחופש. המשחק בין הדמיון לבין ההבדלים באנלוגיה יוצר, לעיתים, את האירוניה. לנה, כמובן, היא מקבילתה של הלנה היפה. הסופרת הסירה אות אחת משמה של הלנה, שכן, לנה שלנו היא יהודיה בניגוד להלנה ההלניסטית- היוונית אך האנלוגיה ברורה: שתיהן צעירות, יפות ומוחזקות בכוח ובכוח האהבה בשבי. לתוך הארמון/ טרויה פולשים מקביליהם של היוונים, הלא הם דורה וזאנד. הם מבקיעים את חומותיה של טרויה, דהיינו, את התנגדותו הנמרצת של זברודסקי, המסרב בתירוצים שונים להלינם בארמון. זברודסקי מנסה למנוע מזאנד ללון בספרייה, אך, בדומה למצבה של טרויה לפני ניצחון היוונים עליה, גם זה אינו עולה בידו. זאנד ודורה מצליחים, כיוונים, להבקיע את חומת הארמון, ולשחרר את לנה- הלנה מן השבי ולהעלותה לארץ ישראל (אנלוגיה זו, אגב, מעמידה את זברודסקי באור שלילי, הוא ספק מצילה של לנה וספק שובה, בניגוד להיבטים אחרים באישיותו שהם חיוביים).

הפרט האנלוגי האחרון הקושר בין שתי היצירות הוא הסוס הטרויאני. מהו הפריט האנלוגי לו בדרמה? סוס העץ הגבוה והגדול באפוס הוא האמצעי המסייע ליוונים לנצח, בדומה לסולם העץ הגבוה המוצב בספרייה, שהוא האמצעי המסייע לגלות את לנה, ומכך חושש זברודסקי, המנסה לשווא להוציאו מחדר הספרייה. ואכן, זאנד עולה בסולם אל הספרים שבמדפים הגבוהים, אך השעון העתיק מושך את תשומת ליבו, בהיותו בן למשפחת שענים, הוא מעביר את הסולם אל השעון, והשאר ידוע. הסולם הוא, אפוא, "הסוס הטרויאני" גם במשמעותו המטפורית, היינו דבר הנראה תמים, אך מסב נזק, ומתגלה מאוחר מדי לאחר שהנזק כבר נגרם. האירוניה היא שלעיתים האדם במו ידיו מכניס לביתו את האמצעי שימסרו בידי אויביו, כך במקרה טרויה וכך בדרמה זו. האירוניה נוצרת כאן גם באמצעות ניגוד קטן: אנשי טרויה מכניסים את הסוס וכך נוחלים מפלה, ועל כן בדרמה- מבקש זברודסקי להוציא את הסולם מהספרייה כדי שלנה לא תתגלה, אך לשווא.

מהי, אפוא, משמעותה של אנלוגיה זו לגבי היצירה? הזכרתי זאת בראשית דברי, ועתה ארחיב. כיליונה של טרויה שבאסיה הקטנה חותם למעשה את ההגמוניה של יבשת אסיה בעולם העתיק, מכאן ואילך יעברו ההגמוניה והמרכז התרבותי ליבשת אירופה, ליוון ולרומא. באופן מקביל אך בכיוון ההפוך, לפי דרמה זו, השואה על כל זוועותיה שהתחוללה באירופה התרבותית, כביכול, ותושבי יבשת זו אפשרוה ולא מנעו אותה, מסיימת, לפי הדרמה, את פרק האדנות התרבותית של אירופה בעולם, ומכאן ואילך יתחיל תהליך שקיעתה של אירופה. העתיד יעבור לאסיה, בחזרה למזרח. לנה, בעלת הארמון, תעזוב את הארמון ותלך לארץ ישראל, בה טמון עתידה של לנה ועתידו של העם. היא תעשה את הכיוון ההפוך שעשתה הלנה.

הארמון ותרבות מצרים העתיקה
תיאורי הארמון כפירמידה ואזכורים של חניטה, מושגים הלקוחים מן התרבות המצרית העתיקה, מספקים חיזוק לסופיותה ולשקיעתה של אירופה כמרכז התרבות של העולם, בעקבות מעשי הזוועה שהתרחשו בשואה. "מת הייתי קבור בארמון כמלך מצרי חנוט בתוך פירמידה" (38) אומר זברודסקי לאורחיו, ודורה, אף היא, מכנה את הארמון בתואר "פירמידה". הפירמידות והחניטה הן ממאפייניה המובהקים של מצרים העתיקה, ונחשבים פלאי עולם. כדי להבין את פשר כינוי הארמון בתואר "פירמידה", ואת כינויו של זברודסקי בתואר "חנוט", יש להבין את תפקידם של אלה בחיי המצרים הקדמונים. הפירמידות והחניטה קשורות היו במצרים למוות. המוות נתפס שם כסוג אחר של חיים, ולא כמשהו סופי. הפירמידות היו בעצם קברים למלכים ולבני המעמד העליון, אליהן הוכנסו החנוטים שנראו כחיים. וכיוון שהמוות הוא סוג של חיים, הוכנסו יחד עם המלך המת אל הפירמידה גם אשתו, עבדיו, צאן ובקר ואף רהיטים וקישוטים שונים להנעים את שהותו. הקירות היו מעוטרים באיורים המתארים חוויות מחיי החנוט. לנה אומרת להם:"הוא רצה שנמות שנינו ביום אחד יחדיו" (69), וזאנד אומר לדורה: "אינני סבור שהוא הניח בידה פתח לצאת מכאן" (81). ציטוטים אלה מחזקים את הדמיון למנהגי הקבורה של המצרים הקדמונים: היינו האישה הנקברת עם המלך בעלה. הארמון כפירמידה אינו אלא קבר, זברודסקי כחנוט הוא מעין חי-מת, כל הוויית הארמון היא הוויה שבין חיים למוות: אווירה סוריאליסטית, אווירה של חלום, הזיה, ספק שקר, ספק אמת, הארמון חשוך, מלא מבוכים כפירמידה, הזמן השולט בו הוא זמן שונה מן החיצוני, והארמון מכיל, כביכול, רוחות רפאים. בסיום הופך זברודסקי החנוט, כביכול, בעצמו למעין רוח רפאים כאשר הוא אומר את המילה "חצות" שהיא שעתן של הרוחות לצאת.

הספרייה, תקופת ההשכלה ו-וולטר
חומרי התשתית הלקוחים מתקופת ההשכלה באירופה של המאה ה-18, שופכים אור על משמעות מקום ההתרחשות שהוא הספרייה. מדוע מתרחשת העלילה בספרייה דווקא, ולאורך כל המחזה? ומהו הקשר הרעיוני לנושא השואה בו עוסקת הדרמה? חומרי התשתית עשויים לתת מענה לשאלות אלה.

בשיחתו של זברודסקי עם זאנד ודורה, ובעיקר עם זאנד, המתפעל מן הספרים העתיקים הרבים, יקרי המציאות המצויים בספרייה, מוזכרים שני אישים: ההגמון, בן המאה ה-18, דוד זקנו של אבי זברודסקי, שלו שייכים רוב הספרים העתיקים, וזאנד מציין, תוך התבוננות במיניאטורה של ההגמון, כי זברודסקי דומה לו, והחשמן מורלי, שתמונתו תלויה בטרקלין, שהיה בן דודה של אם זברודסקי. "... ההגמון וולטריאני גדול היה. איש חופשי מאוד בדעותיו, פילוסוף וחוקר טבע"... (34). דורה מביעה פליאה:" איך הם יכולים, הכמרים הללו והנזירים- לאחד את הדת עם מדע ומחקר!" (34).

שיחה זו יוצרת קשר בדרמה בין הספרייה לבין תנועת ההשכלה באירופה של המאה ה-18 ו-וולטר. תנועת ההשכלה גרסה כי יצר לב האדם טוב מנעוריו, והאמינה כי האנושות, עם התפשטות ההשכלה, צועדת לקראת קדמה, לקראת עתיד טוב יותר, לקראת הומניזם. השואה טפחה על פניה של אמונה נאיבית זו, האנושות לא בהכרח צועדת קדימה עם חלוף השנים, אלא, בתקופות מסוימות, דווקא נסוגה אחורה אל הפרא, הברבריות, והשואה מוכיחה זאת. כל כולה של ההשכלה אינה אלא אנטיתזה לערכים הברבריים של הנאציזם. וולטר הפילוסוף הצרפתי, המייצג באופן המובהק ביותר את ההשכלה, ומחבר קנדיד (1759), מטיף בספרו נגד: קנאות דתית, עבדות ופשעים נגד האנושות, ומצביע על הרוע בעולם שנגרם בעיקרו על ידי הרוע האנושי.

חומרי תשתית אלה נקשרים לדרמה בשני היבטים: הם שופכים אור על אישיות זברודסקי, ועל מקום התרחשות העלילה בספרייה באמצעות דיון במושגים: "תרבות" ו- "ספר". כל אלה לאור השואה.

זברודסקי,לדברי זאנד, דומה להגמון ה"וולטריאני הגדול", אך לא רק בחזותו החיצונית, אלא גם בהשקפת עולמו: כל כולו מתנגד, בז ושונא את הנאצים, המכונים על ידו: "קניבלים", "פראי אדם", "רועי חזירים, פורעים ורוצחים", ולבסוף אף מסגירם לפרטיזנים שביער. בעמדותיו הוולטריאניות מייצג זברודסקי את הנוצרי הנאור היכול לשלב דת עם מדע, ההומניסט ואציל הנפש, חסיד אומות עולם, שמציל יהודים בשואה (לא רק את לנה), ומעריץ את המסורת היהודית. באישיותו נמזגים כל ערכיה של תנועת ההשכלה. הוא אנטיתזה לנאצים שחרטו על דגלם כל מה שוולטר מוקיע ב- קנדיד. לאור זאת אירונית ביותר חשדנותה של דורה כי שיתף פעולה עם הנאצים.

הספרייה, מקום ההתרחשות, נקשרת באסוציאציות שלנו ולא רק בהן למונחים: "השכלה","תרבות" ו"ספר" , שלושתם עולים לדיון בעקבות השואה ולאורה. לכאורה "תרבות" ו"השכלה" הם מונחים חופפים, אולם רק לכאורה, השואה הוכיחה חד משמעית שלא מדובר בערכים חופפים, השכלה אינה ערובה לתרבות. העם הגרמני נחשב לעם משכיל, שתרם רבות בתחומים שונים להשכלה (סופרים, משוררים, מלחינים ועוד), אך השואה הוכיחה שהשכלה אינה זהה עם תרבות, שהמעטה התרבותי שמשווה ההשכלה אינו אלא קליפה דקה על ים של פרא. מהי, אם כך, תרבות? בעקבות השואה יש לחפש הגדרה אחרת למושג. תרבות היא הומניות, מוסריות, היכולת להיות בן אדם, בן אנוש, היפוכם הגמור של הנאצים.

מסתבר כי הנאצים לא היו רק חסרי תרבות אלא, בעצם, גם חסרי השכלה, שכן זו נמדדת ביחס האדם אל הספר3. יחסם אל ספרים בא לביטוי ב"ליל הבדולח" (נובמבר 1938) למשל. אמר מי שאמר כי במקום שבו שורפים ספרים ישרפו גם בני אדם, ולצערנו, כל כך צדק. יחסם הברברי אל הספר בא לידי ביטוי גם בדרמה. זאנד נשלח לתור אחר ספרים שנשדדו על ידי הנאצים מספריות יהודיות ופוזרו במקומות שונים, בספרייתו של זברודסקי תולשים הנאצים את כריכות העור של הספרים (כריכת עור מבטאת כבוד לספר), כדי לעשות ארנקים לפילגשיהם, הם חורטים על השולחנות, מקיאים על השטיחים ומתבוססים בשכרותם. כל זה מנוגד ליחסם של זברודסקי, דורה וזאנד ל"אותן אותיות מחוקות למחצה " של הספרים העתיקים היהודיים והנוצריים כאחד, אותם דמויות אלה כה מעריכות, שכן ערכו של ספר הוא אוניברסאלי. זברודסקי מציין כי לאושרו בכל הספרים העתיקים שבאגף זה לא נגעו הנאצים. יחסן של הדמויות אל הספר גובל כמעט בקדושה: "האותיות המחוקות למחצה! בביתנו היו ספרים כאלה. אבי אמר שהם מורשת המהר"ל... אני זוכרת את זקנו הלבן של סבא....רק בשעה שקרא...תמיד היה נדמה לי שבבית שקט כזה... כי סבא קרא בספר והייתה דממה"... (35) אומרת דורה, וזברודסקי עונה לה: "אותו סבא שלך..., ידע מה פירושו של ספר כזה" (35) וזברודסקי מסכם: "חושבני, שהיום היהודים הם היחידים בעולם, המסוגלים עדיין להבין מה זאת מסורת" (36). לא במקרה דואג זברודסקי להעסיק את לנה, בין השאר, בקריאת ספרים.

לסיכום
לאורם של חומרי תשתית אלה עוסקת הדרמה בהשלכותיה של השואה ששינתה משמעותם של מושגים כמו: "אירופה", "השכלה", "ספר", "תרבות", "אצילות נפש", "הומניזם" ו"מסורת".


1 הדרמה נכתבה ב-1954, והועלתה לראשונה בקאמרי ב-1955. ביידיש די מלכה פון פאלאץ, בבימויו של יצחק שאולי.
2 פרנסואה מארי ארואה, הידוע לנו כוולטר, היה אחד מאנשי הרוח הבולטים של עידן ה"אורות", היא תקופת ההשכלה.
3 גם וולטר האמין בספר, בכתביו הציניים, הסאטיריים והפילוסופיים הביע את סלידתו מהנצרות ומחוסר הסובלנות ומן הרודנות. סיסמת כתביו הייתה: "העז לדעת", הוא ראה בספרות כלי תחבורה לשינוי חברתי.