אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דף מספר ישן
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הלוח העברי
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
משפט עברי
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תולדות ישראל
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תנ"ך - לימודו והוראתו
תפוצות ישראל
תפילה
לדף ראשי לתוכן הגיליון

על שאנו מודים לך

יעקב עציון

גיליון מס' 10 - טבת תשע"ה - 1/15

המילה 'תודה' היא אחת המילים השגורות בלשוננו. כל ילד לומד מצעירותו לומר 'תודה' בכל עת שהוא מקבל דבר מה.

ברם, בתנ"ך, התודה כלל אינה שייכת למסכת היחסים שבין אדם לחברו. תודה נאמרת רק ביחס לה' – אם בהקשר לקרבן התודה, ואם בהקשר לנתינת תודה של אדם בפיו. יתרה מזו - אף הפועל 'להודות' לא נזכר במקרא ביחס לאדם, אלא תמיד ביחס לה' – מלבד יוצא מן הכלל אחד שיוזכר להלן.

הפעם אודה
ההודאה הראשונה בתנ"ך נאמרת בפי לאה, עם הולדת בנה הרביעי: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה', עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה". לעומת שאר בניה – לפני יהודה ואחריו - ששמם ניתן להם על רקע סבך היחסים של לאה עם אחותה ועם אישהּ, הפעם כמו מניחה היא את אלו בצד – ופשוט נותנת תודה לה'.

ראשוניות זו מצוינת בדבריו של ר' שמעון בר יוחאי המובאים במסכת ברכות (ז ע"ב):
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר 'הפעם אודה את ה''.
מה פירוש להודות? במילונים מפרידים דרך כלל את הביאור לַפועל לשני חלקים עיקריים: הודאה שהיא אמירת תודה ("אני מודה להוריי שהביאוני עד הלום"), מול הודאה שהיא הכרה באמת, התוודוּת ("אני מודה בעובדות אך לא באשמה").

במקרא, החלוקה בין שתי ההודאות אינה חותכת. לאחר חטאו של עכן ביריחו והתבוסה בָּעַי, פונה יהושע לעכן ואומר לו: "בְּנִי, שִׂים נָא כָבוֹד לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה, וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי". התודה כאן היא לכאורה התוודות, הודאה על חטא, אך היא מקבילה לשימת כבוד לה', שיכולה להתפרש גם לשון שבח והכרה בגדולת הבורא.

אף קרבן התודה, שרגילים אנו להבינו כקרבן שעניינו הודאה ושבח על טובה או הצלה, לעתים מתפרש מלשון הודאה על חטא. כך למשל מפרש רש"י את הפסוק בתהילים (נ') "זְבַח לֵא-לֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ": "התוודה על מעשיך ושוב אלי - זהו זבח שאני חפץ בו, ואחר כך שלם לעליון נדריך כי אז יתקבלו לרצון".

בדרך זו מפרש גם רד"ק באותו המזמור: "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱ-לֹהִים" – "מי שיעשה זבח עם תודה, כלומר, עם הִתְוַדּוֹת מעשיו הרעים וישוב מהם, הוא יכבדנני שהוא חרד לְמִצְוָתִי".

דרך כלל, יש הבחנה בין הפועל 'הוֹדָה' בבניין הִפעיל, שרוב משמעיו לשון הודאה על טובה, לבין 'הִתְוַדָּה' בבניין הִתְפַּעֵל, שעניינו הכרה בחטא. אך גם כאן אין הדברים מוחלטים. הנה, כך נאמר בספר דברי הימים על חג הפסח שנחוג בזמן חזקיהו המלך (דבה"י ב ל):
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים בִּירוּשָׁלִַם אֶת חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה וּמְהַלְלִים לה' יוֹם בְּיוֹם הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים בִּכְלֵי עֹז... וַיֹּאכְלוּ אֶת הַמּוֹעֵד שִׁבְעַת הַיָּמִים מְזַבְּחִים זִבְחֵי שְׁלָמִים וּמִתְוַדִּים לַה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם.
ההקשר מכוון להבנה שאין מדובר כאן בהתוודות על עוונות, אלא בנתינת תודה ושבח לה'. ואכן כך מובא בפירוש המיוחס לרש"י על אתר (אף שלא יצא מתחת ידי רש"י): "מתוודים לה' - על זבח תודה, ומודים לה' על הנס שעשה להם".

שתיים שהן אחת
אם נרצה לנסח הגדרה המתאימה לשתי המשמעויות הנזכרות של ההודאה, נוכל לומר שההודאה היא הכרה באמת, עמידה נוכח האמת. אדם המודע לטוּב שהושפע עליו עומד ומודה, ולעומתו החוטא שהעלים את חטאו מזולתו ואולי אף מתודעתו הוא – ניצב מול מי שחטא לו, ומודה. ההודאה היא עמידה כנה וחשופה בפני מי שגדול הימני, תוך ביטוי היחס הנכון כלפיו.

הזכרנו לעיל כי יש רק מקרה אחד בתנ"ך שבו ההודאה מופנית כלפי בשר ודם ולא כלפי הקב"ה. היחיד הזוכה להודאה במקרא הוא מי שקרוי על שמה – יהודה. כך נאמר בברכת יעקב לבנו: "יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ, יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ".

מה פירוש יודוך אחיך? גם כאן ניתן למצוא בדברי הפרשנים התפצלות של ההודאה לשני ענפיה. יש המפרשים "יהללוך אחיך" (כך למשל בעל החזקוני: "יודוך - ישבחוך ויכבדוך"), ולעומתם יש המסבירים "יודו ויכירו במלכותך" (למשל רד"ק: "אחיך יודו לך המלוכה").

כך או כך, סיום הפסוק יכול להעיד על ראשיתו – "וישתחוו לך בני אביך". ההשתחוויה מבטאת הכנעה, הכרה בגודל – והיא מתאימה הן להודאה על טובה והן להתוודות ולהכרה בחטא. במילונו של י' שטיינברג אף מוצע קישור בין השורש יד"ה שעניינו זריקה והשלכה (יידוי אבנים) לשורש יד"ה שעניינו הודאה. לדידו, ראשיתה של ההודאה עניינה 'זריקה עצמית', השתטחות של המודה בפני מקבל התודה – ומכאן נולדו הן המשמע של הודאה על הטובה והן הודאת החוטא.

מן הכלל אל הפרט
הזכרנו לעיל את ההודאה שנתנו העם בירושלים בחג בימי חזקיהו המלך. בספר ישעיהו אנו שומעים גם על הודאתו האישית של המלך, לאחר שנרפא מחוליו:
"חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ, כָּמוֹנִי הַיּוֹם, אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ. ה' לְהוֹשִׁיעֵנִי - וּנְגִנוֹתַי נְנַגֵּן כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ עַל בֵּית ה'".
ההודאה כאן מקבילה להודעה על אמתו של ה' – ושוב מתאחדות כאן שתי ההודאות, ההכרה באמת והבעת התודה על האמת הזו.

***

ההודאה כלפי מעלה במקורותינו רווחת ביותר. סידור התפילות מתחיל באמירת "מודה אני", וההודאה משובצת והולכת בברכות ובתפילות רבות, בימי חול ובמועדים.

לרגל ימי החנוכה שאנו יוצאים מהם, נביא כאן נוסח ברכת הודאה ייחודית שנמצאה בגניזת קהיר, המיועדת לאמירה בשערי הר הבית או בהר עצמו. הכותרת המופיעה בכתב היד - שנכתב על פי החוקרים לפני 1,000 שנים ויותר – היא "תפילה אחרת לבית המקדש", ותפילות דומות לה נמצאו בכתבי יד אחרים שנשתמרו בגניזה (הנוסח המובא כאן הינו על פי אתר המאגרים של מפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית. המקור אינו מנוקד)

***

מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱ־לֹהַי שֶׁנָּתַתָּ לִי חַיִּים וַחֲנַנְתַּנִי בָּהֶם, וְנָתַתָּ לִי כֹּחַ וְזִכִּיתָנִי לַעֲלוֹת וְלִרְאוֹת בֵּית מִקְדָּשְׁךָ הַקָּדוֹשׁ אֲשֶׁר יְחַכּוּ לִרְאוֹת בִּנְיָנוֹ כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיקַוּוּ לַעֲלוֹת אֵלָיו וּלְהִסְתּוֹפֵף בְּצֵל חוֹמוֹתָיו וּלְהִתְאַבֵּק בַּעֲפָרוֹ וּלְהִתְעַפֵּר בַּאֲבָקוֹ.

וַאֲנִי עַבְדְּךָ בֵּן אֲמָתְךָ, זִכִּיתַנִי לִרְאוֹת אֲשֶׁר חִכִּיתִי, וְרָאִיתִי אֲשֶׁר אִוִּיתִי, וְשַׁרְתִּי אֲשֶׁר קִוִּיתִי, וְזָכִיתִי לַעֲמֹד וּלְהִתְיַצֵּב נֶגֶד הֵיכַל קָדְשְׁךָ.

וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא שָׁמֵם הוּא מְשֻׁכְלָל בִּקְדֻשָּׁתְךָ וּמְכֻלָּל בִּשְׁכִינָתְךָ. וְאִם טִמְּאוּהוּ גּוֹיִים בְּתוֹעֲבוֹתָם, וְטִנְּפוּהוּ בְּנַאֲצוֹתָם, הִנֵּה הוּא טָהוֹר בְּהַסְגִּילְךָ אוֹתוֹ מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת וּבְהַדְגִּילְךָ אוֹתוֹ מִכָּל הַמְּכוֹנוֹת.

וְאִם רִחַקְתָּ אוֹתָנוּ מִמֶּנּוּ, הִנֵּה הִבְטַחְתָּנוּ לְקָרֵב וּלְהָשִׁיב וּלְשׁוֹבֵב.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱ־לֹהַי וֵא־לֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתְּשִׂימֵנוּ מִן הַזּוֹכִים לִרְאוֹת הַבְטָחוֹתֶיךָ, וְלַחְזוֹת נְעִימוֹתֶיךָ, וּלְהִתְקַיֵּם בִּימֵי נֶחָמוֹתֶיךָ, לְמַעַן אֶרְאֵהוּ בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל, הָדוּר וּמְהֻלָּל, תְּמוּר אֲשֶׁר רְאִיתִיו הַיּוֹם מְחֻלָּל.

וְתֶאֱסֹף נּדוּחֵי עַמְּךָ וְתֶאֱגֹר נְפוֹצִים לְמַעַן יַשִּׂיגוּ חֶפְצֵיהֶם, וְיַעֲלוּ כֻּלָּם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר הוּא מִבְחַר הָעוֹלָם, סְגֻלַּת הַמְּקוֹמוֹת, חֶמְדַּת הַנְּפָשׁוֹת, מְקֻדָּשׁ מִכָּל הַקְּדֻשּׁוֹת, וְתִשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ בּוֹ, וְיֵרֵד חֶזְיוֹנְךָ עַל הַנְּבִיאִים כַּאֲשֶׁר הִבְטַחְתָּ, וּתְמַהֵר כָּל אֵלֶּה וְלֹא תְּאַחֵר, כִּי יָדַעְתָּ דַּלּוּתֵנוּ וְעָנְיֵנוּ וּלְחָצֵנוּ.

וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ תַּצִּילֵנוּ, וְתוֹצִיאֵנוּ מִמְּצוּקוֹתֵינוּ, וְתַעֲלֵינוּ מֵאֵידֵינוּ, וְתֶפֶן אֶל עָשְׁקֵנוּ, וְתִנְקֹם מֵעֹשְׁקֵינוּ, וּתְחַלְּצֵנוּ מִמְּצוּקוֹתֵינוּ. וְנִהְיֶה כֻּלָּנוּ סְגוּלֶיךָ בְּמִקְדָּשְׁךָ וּבְהֵיכָלְךָ, וְיַעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים הַמְּקֻדָּשִׁים לְשָׁרֵת, וְהַלְּוִיִּים עַל דּוּכָנָם לַעֲבֹד עֲבוֹדָתָם, וְהַקָּרְבָּנוֹת בְּמַעֲמָדָם... וְנִהְיֶה כְּבָרִאשׁוֹנָה.

וּתְדַבְּקֵנוּ בְּאַהֲבָתְךָ, כִּי זֹאת שִׂמְחָתֵנוּ וּרְצוֹן לִבֵּנוּ. וַאֲנִי עַבְדְּךָ אֶזְכֶּה בְּרֹב חַסְדְּךָ לִרְאוֹת כָּל אֵלֶּה, וּתְחַיֵּנוּ וְתַחְלִימֵנוּ וּתְנַשְׂאֵנוּ וְתַשְׁלִימֵנוּ, וְאַל אֵבוֹשׁ כִּי קִוִּיתִיךָ וְאַל אֶכָּלֵם כִּי קִוִּיתִיךָ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא יֵבוֹשׁוּ קוֹוָי".