אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דף מספר ישן
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הלוח העברי
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
משפט עברי
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תולדות ישראל
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תנ"ך - לימודו והוראתו
תפוצות ישראל
תפילה
לדף ראשי לתוכן הגיליון

חינוך לנתינה - מחוויותיה של מחנכת

ד"ר דינה לוין

גיליון מס' 11 - סיון תשע"ה - 6/15

בסוף שנת תשנ"ד קבלתי טלפון ממנהל בית ספרי: "אני נותן לך חינוך של כתה ואני בטוח שלא תתנגדי לקבלה. את מקבלת כתה י"א של נעל"ה".

כיתת נעל"ה כללה תלמידות שעלו מרוסיה לפני ההורים. זה היה המחזור השני שהובא ארצה במטרה להציל את הנוער היהודי. המעולים נבחרו, והם הובאו ארצה למסגרות לימוד של שלוש שנות תיכון מכתה י- י"ב. התקווה הייתה שהחינוך היהודי יעשה את שלו, והם יישארו בארץ וידרבנו את הוריהם לעלות.

נשארתי לרגע המומה והמנהל המשיך: "אני יודע שאצלכם במשפחה נושא העלייה קרוב ללבכם דרך בעלך שעבד בבני עקיבא העולמית ודרך שני בנייך שהיו שליחים ברוסיה. מה דעתך הוא הוסיף?"

ידעתי באותו רגע מהי תשובתי, לאן פני מועדות, מהו כובד האחריות בנטילת תפקיד שכזה, ומהי השליחות החינוכית החשובה באמירת הכן.

בסוף החופשה הגדולה הייתי סקרנית ודרוכה למפגש ביני לבין התלמידות. גם מבלי להתעניין עליהן קלטתי כל מיני רינונים שליליים על החומר האנושי הקשה, הבלתי נחמד, המסוגר, הקר והחשדן.

שנת הלימודים של תשנ"ה נפתחה כשהמנהל הציגני בפניהן במשפט לוואי מדרבן:

"אתן מקבלות מחנכת, שאוהבת לשיר והיא תלמד אתכן הרבה שירים". המסר היה ברור לי, עלי לקרבן בעזרת מתנתו של הקב"ה, יכולת השירה ואהבתה.

הימים הנוראים עמדו בפתח, ואני בהתלהבות ללא גבולות של זמן וכוח התחלתי ללמד שירים מתוך המחזור. התנדבתי להגיע בימי החופשיים מהעבודה, להסביר את המילים הקשות של תפילת ר"ה ויוהכ"פ וכן לקרבן לרעיונות שבמחזור.

לא קבלתי מהן שום תגובות, האדישות חגגה. לימדתי עליהן זכות והנחתי שהחומר קשה ובלתי מוכר וקיוויתי שעם הימים יפשיר הקרח והחיץ בינינו יתמוסס. תקוותי התבדו בטיול שהתלוויתי אליהן.

הצטרפתי לסיור ל"שוני" ליד בנימינה שאורגן ע"י הפנימייה וגם מדריכת הכתה הייתה עמנו. שמחתי מאוד וחשבתי שבהזדמנות זו אבקש מהנהג שיעבור דרך הרחוב הראשי פרדס-חנה שם גרו הורי ז"ל, וכך תוכל אמי להכיר את תלמידותיי, עליהן ספרתי לה רבות. כיון שהשעה התאחרה הנהג חשש לעשות סיבוב נוסף ושינה את מסלול הנסיעה. ויתרתי בצער, כי חשתי את אכזבתה של אמי לה הודעתי יום קודם על בואנו. נגשתי לטלפון לנסות ולהודיע לה, אולם נוכחתי שהטלפון היה לשימוש טלכרט בלבד ולא לאסימונים שהיו בארנקי.

תגובתי הראשונה הייתה לפנות אל התלמידות שלכל אחת מהן היה טלכרט של 70 שיחות אותו קבלו מהסוכנות בכל חודש. לא נשמעה שום תגובה. לרגע חשבתי שלא הבינו את מצוקתי והוספתי משפט: "אוי, אמי כל כך תדאג לנו אם לא אתקשר", ושוב לא שמעתי ציוץ. לא ראיתי שום תזוזה או הבעת צער, או עמדה כל שהיא. הן פשוט התעלמו ממני ומצערי.

הייתי בהלם. איזו אטימות?! איזו התנהגות היא זו?! אדם נמצא במצוקה, בחוסר אונים ומבקש עזרה וכל אחת קופצת את ידה מקמצנות לשמה, שמא יחסרו לה כמה שיחות. הרי לא התכוונתי לשוחח שעות.

לא נותר לי אלא לבקש טלכרט מהמדריכה. כשחזרתי מתא הטלפון הודיתי לה בקול כך שכולם שמעו: "עשית מצוה גדולה, עזרת לי בקיום מצוות כיבוד הורים"!

חשתי שכאן צריכה להיעשות עבודה חינוכית מרובה. יש צורך בחריש עמוק כדי לשנות הרגלים וצורת חשיבה. אנחנו שגדלנו על סיפורי החסד והנתינה של האבות, על האוהל הפתוח של אברהם אבינו, על מסירותו לכל בני האדם, על גמילות החסד של רבקה ועל מאמרי הנתינה והאהבה של הרב דסלר וכו' לא יכולים לקלוט חשיבה שונה מזו.

מחשבות רבות העסיקו אותי באותם ימים מתוך ניסיון לסנגר על תלמידותיי ולנסות להבין מה המקור להתנהגות שכזו. הרי הן באו מתרבות זרה, תרבות שבה כל אדם זאב לעצמו, דואג לצרכיו לפרנסתו ולקריירה שלו, מסתגר בביתו ללא שום עניין בזולת. כמה שונה היא היהדות שבה הנתינה לזולת, האחריות והערבות ההדדית הן מאושיותיה והן מוטבעות בכל ילד מקטנותו. שאלות רבות הטרידו את מוחי: כיצד אוכל להקנות ערכים ולשנות דרכי התנהגות אגוצנטריים שטבועים באדם מיום היוולדו? האם בדרך של תוכחה, בדיבור, בסיפור ובהצגה? בשעות הקטנות של הלילה כשלא יכולתי להירדם בקשתי מהקב"ה את עזרתו ואת הכוונתו.

בינתיים עברו החגים, והגיע הזמן ללימודים סדירים. בכתה לימדתי ספרות, דקדוק ונתתי שיעורי חינוך. הקפדתי שבכל שיעור חינוך מספר דקות יוקדשו לפרשת השבוע, וקיוויתי ללמדן שירים נוספים. המחסום אותו ניסית לפרוץ לא רק שלא נחלש אלא נעשה עוין וחשדן. לא הייתה לי ברירה אלא להפנות אליהן את השאלה:

האם אתן כועסות עלי"? לא כועסות הן השיבו, פשוט את יותר מדי מדברת על תורה ומצוות. הדברים שהושמעו בהיסוס מה נעשו בטוחים ובוטים יותר כשאחת לא התביישה ושאלה מהי השכלתי, האם למדתי בכלל באוניברסיטה?

בלעתי את הרוק, נשמתי לרגע עמוקות והשתדלתי להיות עניינית מאוד. הודיתי להן על גילוי הלב. הן נרגעו כששמעו שאני לומדת לתואר השני.

חשיבה רבה הקדשתי לכל המסר שהועבר אלי בדיבור ישיר זה. החלטתי שלתקופה מסוימת אצטרך לשנות את הדידקטיקה החינוכית. הבנתי שעלי לחדור "לראש שלהן". להפחית את השיחות על תורה, על אמונה ועל מצוות בשיעורי חינוך ולהדגיש את הלימוד המדעי וידע עולם.

התגובה המיידית הייתה דריכות ועניין. לפתע חשתי שנוצרים סדקים בחומת הניכור בינינו. הן התחילו להתעניין ולשאול שאלות חכמות.

כשלמדתי ספרות הדגשתי את מוצאם הגיאוגרפי של המשוררים כמו: רחל, טשרניחובסקי וביאליק ואת ההשכלה הרחבה שרכשו שם ברוסיה לפני שהגיעו לארץ. לפתע הזדהרו העיניים וחשתי שהן גאות במוצאן. הבנתי שכל מה שקשור בהשכלה ובידע נוגע ללבן. בשיעורי חינוך דברתי על היסטוריה והדגשתי שלכל עם ישנה ההיסטוריה שלו וזו בורות לא לדעת אותה. הקפדתי בכל שיעור לכתוב על הלוח את התאריך העברי ואת פרשת השבוע והסברתי שזה מקשר אותנו להיסטוריה היהודית.

לימוד העברית היה אינטנסיבי כשלמדתי אותן בכל שיעור בין עשרים לשלושים מילים חדשות. מדי שבוע נדרשו לכתוב חיבור ובו עשר מילים חדשות שנלמדו. בספרות למדנו מושגים חדשים והשיחה על תחושות הדובר בשיר יצרו פתיחות מסוימת.

בשיעור חינוך דברנו על הצורך בקישוט הכתה. הצעתי לצייר את מפת רוסיה ולסמן בחיצים מאין הגיעה כל אחת. כמו כן צירנו קרונות רכבת כשבכל קרון מופיע שמה של כל בת ותאריך לידתה. מעתה ואילך הקפדתי לחגוג לכל אחת את יום הולדתה בסוכריה על מקל ובמכתב אישי חם. המשכתי לדבר על ההיסטוריה של עם ישראל תוך קישורו לפרשת השבוע. האווירה הלימודית בכתה הייתה מצוינת. הבנות למדו ברצינות וחשו שהשכלתן מתרחבת. חומות הניכור נפרצו ובשיעורי חינוך התחילו לספר על ביתן ועל השכלת הוריהן. הן גם ציינו שאני מלמדת ברצינות. איזו מחמאה! המשכתי להתפלל לה' שיורני בדרך הנכונה.

התקרבנו לחנוכה. בכל שנות עבודתי כמחנכת המסיבות הכיתתיות היו מבחן רציני לרמתה של הכתה מבחינה חברתית והתנהגותית. בכתה זו במיוחד הסתקרנתי לראות האם משהו השתנה במרקם החברתי והאנושי וב"ה נהניתי מאוד. הכישרון האינטליגנטי ויכולת היצירה והנכונות לעשייה בלטו ביותר. התלמידות הפגינו כשרון משחק ואלתור מוצלחים מאוד. הן המחיזו את שירי רחל שלמדנו בספרות. יכולתי לחוש בהמחזת השיר "אור" את הזדהותן הרבה עם תחושותיה של המשוררת. הייתי מאושרת מכמה סיבות. הסיבה הראשונה הייתה כי ראיתי את השינוי העצום בהתנהגותן בהשוואה לקרירות ולאדישות שהפגינו בטיול. הן ערכו את השולחנות, דאגו לכיבוד והרגיעו אותי שהכול יהיה בסדר. הסיבה הנוספת לאושרי הייתה לגלות את כישרונות המשחק והחיקוי המעולים והכל פרי יוזמתן וארגונן. הן גם זכרו להזמין את המחנכת מהשנה הקודמת וגם זה היה עבורי הישג מוסרי של הכרת הטוב. הן צעדו כמה צעדים ועל כך שבחתי אותן ביותר. הסדקים שעדיין נותרו בחומת הניכור נעלמו והחומה התפרקה.

הקפדתי לעיין ביומני מידי יום ביומו כדי לא להחמיץ את יום ההולדת של מישהי. הדבר הצריך תשומת לב מרבית. ואכן המפגש הראשון של התלמידה בבוקרו של יום ההולדת לימדני עד כמה הבת ציפתה לתשומת לב זו. קרה שהיו חולות ולא הגיעו לכתה ביום ההולדת או אז עליתי לפנימייה –שם התגוררו- ובלבד שלא תחוש הבת ששכחתי אותה. מעניין כיצד תשומת לב אישית כל כך קטנה אך אמיתית מכל הלב עשוייה לחרוש שבילים לליבו של האדם. רכשתי את אמונן ובנקודה זו הבנתי שכעת תהיינה מוכנות לקבל ממני כל מסר חינוכי שחשוב לי לטעת בן.

הן התחילו להתעניין בעבודת התיזה שלי. כשראיתי את הצימאון לדעת שתפתי אותן במסרים חינוכיים היסטוריים אותם חקרתי. התקדמתי בזהירות כשאני מודעת לדרך הארוכה שעוד לפניהן כשהגעגועים לבית הרחוק גוברים והלימודים הרבים והתובעניים מדירים שינה מעיניהן. הידיעות שרכשו בתחום היהדות במקצועות השונים התרבו וזה הקל עלי. לשיעורי חינוך הבאתי מאמרים ציוניים של העיתונים: "הצופה" ו"מעריב", וראיתי שההתעניינות בכל מה שקורה במדינת ישראל גובר. הפיגועים, האבידות, הצער והשכול דברו אל לבן. הן הזדהו עם המשפחות המיוסרות והדבר קרבן יותר ויותר לגורל עמנו. לקראת סיום המחצית הראשונה הזמנתי אותן אל ביתנו לסעודה שלישית, אולם התניתי זאת בידיעת עשרים שירים כדי שהאווירה תהיה שבתית ונעימה. תגובתן הייתה מפתיעה. הן שמחו מאוד להזמנה ובכל שבוע טרחו לעדכן אותי כמה שירים נוספו למאגר הידע שלהן. ביצוע ההזמנה הושהה על ידי בכוונה כדי לבדוק עד כמה הן מצפות לביקור. לשמחתי הן ייחלו כבר לביקור. אלא שבינתיים שתי תלמידות נשלחו להדרכה בסמינר ברוסיה ואני זו שעכבתי את הביקור. הסברתי להן שחבל שחברותיהן לא תוכלנה להשתתף באירוע שכן הן נשלחו למשימה חינוכית. תגובתן החיובית והמבינה שמחה אותי. הנה הן מוכנות לוותר ולחכות עבור חברותיהן. יציאתן של שתי תלמידות טובות ובעלות השפעה עוררה בכתה רגשות סותרים. מצד אחד הן היו גאות בשתיים שנבחרו לייצג את כל הכתה אך מצד שני חשו קנאה על שהן נבחרו . דואליות זו הייתה ברורה ולאחר שהנבחרות הבטיחו להתקשר להוריהן הן נרגעו ופרגנו להן. התפתחות הוספת חשובה הייתה שהמדריכות הללו נדרשו להכין חומר הדרכה לקראת הנסיעה. הן הגיעו אלי ובקשו חומר ביהדות כמו מאמרים וסיפורים יהודיים. הן שתפו את החברות בכיתה. נוצרה אווירה של איסוף חומר יהודי. היו אלו רגעי נחת עבורי. כשחזרו שתי התלמידות הן ספרו את חוויותיהן והדגישו שייצגו את ארץ ישראל על כל המשתמע מכך. גאווה רבה הייתה מהולה בסיפוריהן והכתה הוקסמה. השלב הבא היה מדהים הן בקשו ממני ללמד עוד יהדות כדי שיוכלו להתמודד עם הנוער הישראלי. בלי להתבלבל הן נגשו למנהל בית הספר ובקשו שעות נוספות ביהדות ובמחשבת. לא האמנתי למשמע אוזני, וכמובן תמכתי בהן. כעת חשתי שהן מוכנות נפשית לביקור בביתי. הכנתי לסעודה השלישית מטעמים מיוחדים יחד עם דברי תורה. עדיין לא ידעתי היכן ומתי לשבץ את דברי התורה. המפגש עם ביתי הפתיע אותן. שולחן השבת הערוך מכל טוב, פרחים לקישוט בכל פינה ותמונות שמלאו את הקירות הממו אותן והן בקשו שאסביר להן מה קורה בכל תמונה. עבורי הייתה זו נקודת זינוק חשובה, שכן לכל תמונה היה רקע יהודי אמוני החל מהספינה המטלטלת בים הסוער שסמלה עבורי את הניסיונות הבלתי נלאים של היהודים בכל הדורות לעלות לארץ, החל מספינתו של ריה"ל ועד למעפילים, תמונת הנשר הפורש כנפיים ועומד על גזע כרות שעבורי זה סמל הגאולה וביטוי לפסוק: "ויצא חוטר מגזע ישי", כשהנשר הוא סמל לקב"ה שסוכך כנפיו על עמו בכל הדורות. תמונת מגני-דוד הקטומים הסובבים כנגד מחוגי השעון ומסמלים את המהלך הבלתי טבעי של עם ישראל בעולם. כל מגן דוד הוא חלקי, ראשו קטום ורק כשמגיע לראש היינו לארץ ישראל הוא נעשה שלם.

כך נמשך ההסבר ושמתי לב שהן היו מרותקות. קיר שלם מלא בתמונות יהודיות – זו הייתה להן חוויה ראשונית והן אמרו שלא ראו דבר כזה. בהמשך שרנו והן הפתיעו אותי בשירתן היפה השקטה והנעימה.

כשיצאו מן הבית חשתי שיצאו עם מטען חוויתי מיוחד.

הקשרים ביננו התהדקו. הלימודים היו בעיצומם והייתה אווירה של עשייה מבורכת. בינתיים הן התחילו ללמוד יהדות ודינים כדי לעבור תהליך גיור והנושא העסיקן מאוד. שאלות רבות נקרו בראשן כמו: מה יקרה לאחר הגיור? מי ירצה להתחתן אתן ? כיצד ישתלבו בחיי המדינה? הבנתי את חששותיהן וניסיתי לעודדן. בשיעורי חינוך דברתי איתן על רות המואביה ודרכה השתדלתי להפיח בהן תקווה ונחישות לגבי הצעד החשוב שעומדות לעשות. הן הפנו אלי שאלה ישירה: "האם תסכימי שבנך בוגר ישיבת הסדר יתחתן עמנו"? שאלתן הנוקבת דרשה תשובה אמתית וישירה. ב"ה לא התבלבלתי ועניתי להן חד וחלק. נראה אתכן לאחר 4- 5 שנים לאחר תהליך הגיור. אם תעמודנה בכל אותם קריטריונים הלכתיים שנדרשתן לעבור כדי לקבל את תעודת הגיור מהרבנות היינו, תמשכנה לקיים מצוות ולהקרין את כל מה שספגתן, יש על מה לדבר. האמנתי בתשובתי והן נרגעו.

התחיל תהליך חיפוש שמות עבריים וכן כתיבת מכתבי המלצה שלי לרבנות. שמחתי שניתנה לי ההזדמנות לכתוב מכתבי המלצה לכל אחת וקיוויתי שאני משקפת במכתבים אלו מעט מאישיותה של כל אחת. גם המשפחות הישראליות שאימצו את הבנות בחופשים תרמו את חלקן בהענקת חום ואהבה ע"י פתיחת ביתן בפני הבנות. משפחות אלו העמיקו את תחושת הביטחון של הבנות ואת נכונותן להיות מעורבות בחיי המדינה. תהליך החינוך אינו יכול להיות מנותק מהמציאות, ולכן מעורבותן של הבנות בסוגיות פוליטיות גבר. וויכוחים פוליטיים רבים התקיימו בכתה בצורה ספונטנית ע"י אזכור של אירוע או ע"י לימוד מילים חדשות. לצערנו הפיגועים הרבים שקרו במשך השנה גרמו לדאבון לב ודאגת ההורים ברוסיה הייתה רבה. לקראת פסח שוב לא הייתה זו הכתה שהכרתי בראשית השנה. תלמים עמוקים ורחבים של ידע כללי ואמוני נחרשו בהן והן יכלו להביע דעה בכל נושא.

לאחר פסח נסעתי לסיור בפולין לשמונה ימים ובכל הנסיעה חשבתי שכשאחזור אוכל לשתפן בכל הזוועות שאירעו לעם ישראל בשואה. כמו כן אוכל לשתפן בחוויות שזכיתי להן בביקור בציוני צדיקים במיוחד בקברו של ר' אלימלך מליז'נסק.

חזרתי לארץ בל"ג בעומר שהוא יום הולדתי, וכשהגעתי לפתח ביתי ציפתה לי הפתעה מדהימה. כשמונה תלמידות מכיתתי חיכו בפתח הבית עם זר פרחים גדול ומתנה בצדו. קשה לתאר במילים את נחת הרוח ואת האושר שחשתי ברגעים אלו, ואשר הזינו את המשך עבודתי החינוכית עוד שנים רבות. הודיתי לבורא עולם על ששמע את תפילותיי ודבריו של דוד נעים זמירות ישראל במזמור קכ"ו בתהילים הדהדו באוזני:

"שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה.. הזורעים בדמעה ברינה יקצורו".

תלמידותיי פתחו את הלב ואת כיסן ורצו לשמח אותי. זה היה מהמם. לקראת סוף השנה הן בקשו שאמשיך לחנכן בכתה י"ב.