אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דף מספר ישן
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הלוח העברי
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
משפט עברי
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תולדות ישראל
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תנ"ך - לימודו והוראתו
תפוצות ישראל
תפילה
לדף ראשי לתוכן הגיליון

חטיפתו של השופט וינדהם

פרופ' יהודה לפידות

גיליון מס' 18 - תשפ"ב - 2021/22

ביום שלישי, ה-23 באפריל 1946, התקיפה יחידה של האצ"ל את משטרת רמת-גן.
התפתח קרב יריות עז, ולאחר הנסיגה התברר כי חסרים שלושה לוחמים: הברניסט ישראל פיינרמן, שנורה למוות בעודו מחפה על התוקפים ממרפסת הבניין שממול למשטרה; יעקב זלוטניק, שנפצע פצעי מוות תוך כדי ריצה אל המשאית. והלוחם השלישי שנעדר מההתקפה היה דב גרונר, שנפצע קשה בלסתו, צנח אל תוך התעלה שליד הגדר ונלקח בשבי. הבריטים העבירו את גרונר לבית-חולים "הדסה" בתל-אביב, שם נותח על-ידי פרופ' מרכוס, מידידי המחתרת. שנים עשר יום שהה גרונר ב"הדסה", כאשר משמר מזוין שומר על חדרו בכל שעות היממה. מ"הדסה" הועבר לבית-החולים הממשלתי ביפו ולאחר מכן לאגף החולים בבית-הסוהר המרכזי בירושלים.

ב-1 בינואר 1947, שבעה חדשים לאחר שנפצע ונלקח בשבי, נפתח משפטו של דב גרונר בבית-הדין הצבאי בירושלים. הוא הואשם ביריות על אנשי משטרה ובהנחת פצצות בכוונה "להמית אנשים בשירות הוד מלכותו". לשאלה אם הוא מודה באשמה, השיב גרונר שאין הוא מכיר בסמכותו של בית-הדין לדון אותו, אין בדעתו להשתתף במהלך המשפט ואינו מבקש את תרגום הדיונים לעברית. במקום כל אלה קרא לפני שופטיו את הצהרתו שבה נאמר בין השאר:

אין כוח בעולם שיוכל לנתק את הקשר בין עם ישראל ובין ארצו, ומי שינסה לנתקו – ידו תקוצץ וקיללת האלוהים תהיה רובצת עליו עדי עד.

דממה הושלכה באולם לאחר דבריו של דב גרונר. הקטגור נשא את נאומו והביא את העדים שהיו נוכחים בשעת ההתקפה על משטרת רמת-גן. שלא כמנהגו, העלה הקטגור פרטים לזכותו של הנאשם: שירות של חמש שנים בצבא הבריטי, התנהגות טובה במשך השירות, השתתפות בקרבות בחזית האיטלקית וכן הפציעה הקשה העושה את הנאשם בעל-מום לכל ימי חייו. אולם לא היו לדברים אלה כל השפעה על השופטים, ולאחר התייעצות קצרה הודיע נשיא בית-המשפט:
"דב גרונר, בית-הדין מצא אותך חייב בשתי האשמות שבהן נאשמת. על האשמה הראשונה הנך נידון להיתלות בצווארך. בית-הדין שומר לעצמו זכות לקבוע את העונש לגבי האשמה השנייה".

מייד לאחר גמר קריאת פסק-הדין קם דב גרונר על רגליו והכריז: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום".

ב-23 בינואר אישר הגנרל ברקר, מפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל, את פסק-הדין שנגזר בבית-הדין הצבאי בירושלים על דב גרונר. ביצועו של פסק-הדין נקבע ל-28 בינואר, חמישה ימים לאחר האישור.
אישור פסק-דין המוות שנפסק לדב גרונר עורר סערה ציבורית בארץ ובעולם ובקשות חנינה החלו זורמות אל הנציב העליון ואל מפקד כוחות הצבא. מפקדת האצ"ל הזהירה את השלטון הבריטי מביצוע גזר-דין המוות, ובמקביל נתנה הוראה ליחידות הח"ק (חיל הקרב) לתפוס בני ערובה.

ה-27 בינואר 1947, ארבעה ימים לאחר אישור פסק הדין של גרונר, נחטף בתל-אביב נשיא בית המשפט המחוזי השופט רלף וינדהם. בעיתון "הארץ" אנו מוצאים את תיאור החטיפה הבא:

כחצי השעה לפני השעה 12:00 הופיעו בבניין בית-המשפט הנמצא ברחוב יהודה הלוי מספר צעירים שהסתובבו בפרוזדור הקומה השנייה, במקום נמצא אולם המשפטים של הנשיא וחלק מהמשרדים של בית-המשפט המחוזי. הם נראו גם באולם המשפטים בהאזינם למהלך המשפט.

לפתע, כמה רגעים אחרי השעה 12:30, נכנסו שני צעירים לחדר הפקידים. אחד מהם קפץ על הדוכן המפריד בין הקהל והפקידים כשתת-מקלע בידו, והשני, גם הוא מזוין, נעמד בדלת. הם פקדו על הנוכחים לקום ולהרים את ידיהם... באולם ישב באותו זמן נשיא בית-הדין המחוזי השופט וינדהם ששמע בירור תביעה אזרחית. המזוינים פקדו באנגלית על הנוכחים להרים את הידיים... אותו רגע נפתחה הדלת אשר מאחורי מושבו של הנשיא, המובילה לחדרו הפרטי, ושני מזוינים אחרים פרצו פנימה, תפשו אל השופט בידיו והחלו לסחבו החוצה. השופט וינדהם נראה כשהוא חיוור מאוד מובל על-ידי שני המזוינים המחזיקים בזרועותיו. השופט היה לבוש בגלימה ועל ראשו הייתה עוד הפאה הנוכרית. הבחורים הובילו את השופט לחצר, זרקוהו במהירות מעבר גדר אבן גבוהה, והובילוהו לרחוב לילנבלום במקום שעמדה מכונית ולתוכה הוכנס מר ונדהם.

המכונית עשתה דרכה לבני-ברק, והעבירה אותו אל הצריף בו התגוררה משפחת גולדברג, ששכן בקצהו של אחד הפרדסים. בצריף הוקצה לוינדהם אחד החדרים ואיפשרו לו להסתובב בחדר באופן חופשי ללא כסות עיניים, בעוד שומריו לבשו מסכה בשעה שנכנסו לחדר. הוא קיבל את העיתון "פלסתיין פוסט" שיצא לאור בשפה האנגלית וכן את ספרו של ארתור קסטלר "גנבים בלילה" אף הוא בשפה האנגלית. ישעיהו זמיר ("איתמר"), שהיה אחראי לשמירה על השופט, ניהל איתו שיחות ארוכות, בהן הסביר את סיבת חטיפתו וכן את האידאולוגיה של האצ"ל. וינדהם היה חובב מוסיקה ומאוחר יותר סיפר כי אחד הדברים שהרשימו אותו הייתה העובדה שאחד השומרים שרק קטעים מהקונצרט לכינור של בטהובן.

המכונית, ובתוכה הגלימה והפאה של השופט וינדהם, המשיכה את דרכה מבני-ברק וננטשה בפתח-תקוה. המטרה הייתה שהמשטרה תרכז את חיפושיה בפתח-תקוה ולא במקום בו הוחזק השופט.

החטיפה עוררה סערה גדולה בקרב השלטון הבריטי ועוד באותו ערב התפרסמה הודעה ממשלתית, ובה נמסר כי מפקד הצבא החליט לדחות את ביצוע פסק-דין המוות לפרק זמן בלתי מוגבל, וזאת "כדי לאפשר לנידון גרונר להגיש ערעור למועצת-המלך בלונדון". מפקדת הארגון ראתה בדחיית הוצאתו לפועל של פסק-הדין הישג חשוב, והחליטה לשחרר את החטוף. מה עוד שהיה קושי להמשיך ולהחזיק בשופט וינדהם מאחר והוא הוכנס לצריף באור יום, והיה חשש כבד שמישהו הבחין בנעשה.

לאחר רדת החשיכה, ביום שלישי ה 28 בינואר 1947, הודיע זמיר לשופט וינדהם שהוחלט לשחררו. לאחר שקשרו את עיניו, הובל השופט בדרכים עקלקלות עד לחורשה שהייתה ליד נהר הירקון בדרך בין רמת-גן והרצליה. זמיר הודיע לשופט כי כעבור זמן לא רב תבוא המשטרה לאספו. בינתיים החל לרדת גשם וכאשר עברה כחצי שעה ושום דבר לא קרה, הסיר השופט את כסות עיניו והחל לצעוד לעבר אור שנצנץ בקרב מקום. היה בית בית החרושת לחבלים של האחים ירושלמי. בהגיעו למקום פתח לו השומר את הדלת ואפשר לו להשתמש בטלפון. השופט ביצע שתי שיחות, האחת למשטרה כדי להודיע על מקום המצאו, והשנייה לאשתו. כעבור זמן קצר הופיעה מכונית משטרה שהובילה את השופט וינדהם לביתו אשר בשכונת הטמפלרים שרונה.

לאחר ליל מנוחה, נפגש השופט וינדהם בביתו עם קצין משטרה ולאחר התחקור, התקיימה במקום מסיבת עיתונאים שזומנה על-ידי לשכת העיתונות הממשלתית. בתשובה לשאלה תאר השופט את השתלשלות החטיפה ואת השהות במקום בו הוחזק. הוא סיפר כי היחס אליו היה טוב וכי קיבל אוכל יהודי בשפע, אולם לטעמו היה באוכל יותר מדי שום.

כן סיפר כי למרות בקשותיו החוזרות ונשנות, לא קיבל בחזרה את הפאה שהייתה על ראשו בשעה שנחטף.

המאבק הציבורי להמרת פסק-דין המוות למאסר עולם נמשך לא רק בארץ אלא גם ברחבי העולם. בינתיים נידונו עוד שלושה לוחמי האצ"ל למוות: מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני. השלושה נתפסו בידי הבריטים ב"ליל ההלקאות" (29.12.1946) בתגובה להלקאתו של לוחם האצ"ל בנימין קמחי.

המאבק הציבורי להמרת פסקי-דין המוות למאסר עולם לא הועילו, וב-16 באפריל 1947 הועלה דב גרונר לגרדום יחד עם שלושת חבריו: מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני.


ההתכתבות עם השופט רלף וינדהם

לימים קמה מדינת ישראל ובשנת 1963 ביקרה שרת החוץ הגב' גולדה מאיר בכמה ארצות באפריקה. בשעת ביקורה בטנגניקה, פגשה את נשיא בית-המשפט רלף וינדהם אשר סיפר לה על שירותו בארץ-ישראל ועל חטיפתו בידי האצ"ל כדי למנוע את הוצאתו להורג של דב גרונר. הוא ציין כי האצ"ל נהג בו בהגינות בימי מעצרו.

בעקבות פרסום דבר פגישתה של הגב' גולדה מאיר עם השופט וינדהם, כתב ישעיהו זמיר את המכתב הבא (המובא בתרגום עברי):

לכבוד 21.5.1963
השופט רלף וינדהם
נשיא בית-המשפט בטנגניקה

כב' השופט וינדהם הנכבד
לאחרונה התפרסמה בעיתונות העברית ידיעה כי בשעת ביקורה של שרת החוץ הישראלית הגב' גולדה מאיר בטנגניקה, היא נפגשה אתך. שרת החוץ סיפרה כי בפגישה אישרת פעם נוספת כי בשעת חטיפתך על-ידי האצ"ל כדי למנוע את הוצאתו להורג של דב גרונר, התנהגו אתך יפה בהתאם לתנאים. בנוסף התפרסם כי הגב' מאיר הזמינה אותך לביקור בארץ כדי שתוכל לראות את השינויים שחלו פה מאז עזיבתך.

אני, אדוני, הייתי המפקד האחראי על שמירתך בתקופה שהיית עצור בידי האצ"ל, ואני הוא שליוויתי אותך ממקום מעצרך אל מקום שחרורך בדרך שבין רמת-גן והרצליה. אני זוכר כי לאחר שחרורך סיפרת במסיבת העיתונאים כי למרות היחס הטוב אליך בתקופת מעצרך הרי בשעת שחרורך נטשו אותך במקום מסוים ונאמר לך כי תוך חצי שעה תבוא המשטרה לשחררך. מאחר והמשטרה לא הופיעה, היית משוכנע שלא עמדתי בדיבורי במתכוון ולכן הורדת את הכיסוי שהיה על עיניך וחיפשת מקום בו תוכל לטלפן למשטרה.

ברצוני להודיעך, אומנם באיחור רב, כי לאמיתו של דבר הוטל על אחד מאנשינו לטלפן למשטרה כדי להודיע על מקום הימצאך, אולם הוא נכשל במשימתו. הצטערתי מאוד לשמוע על הטעות הזו ואני מקווה שתקבל עכשיו את הסברתי והתנצלותי.

משפחתי ואני מתכבדים להזמינך לבקר בביתנו בבאר-שבע (רחוב אבן גבירול 7) באם תחליט לקבל את הזמנתה של הגב' מאיר לביקור בישראל. לכבוד ועונג יחשב לנו ביקורך.

בתשובה, כתב השופט וינדהם (תרגום עברי):
איני יכול לתאר לך כמה הופתעתי ושמחתי לקבל אתמול את מכתבך מיום 21 במאי 1963 בו הנך מספר לי כי אתה היית הקצין שהיה אחראי על שמירתי לאחר שנחטפתי על ידי האצ"ל לפני שש עשרה שנים. אתה ודאי תמה מדוע התעכבה תשובתי זמן כה רב. הסיבה לכך הייתה שכשהגיע מכתבך, הייתי בחופשת מולדת בלונדון. המכתב הועבר אלי בטעות בדואר ים במקום בדואר אוויר וכאשר הגיע ללונדון, כבר הייתי בדרכי בחזרה לטנגניקה, כך שבסך הכול טייל המכתב קרוב לחודשיים וחצי לפני שקיבלתיו לידי.

מכתבך היה מעניין מאוד ושמחתי מאוד ששלחת אותו אלי. ברצוני לחזור ולומר כי לדעתי שובַי התייחסו אלי בצורה מאוד ג'נטלמנית ואף פעם לא נטרתי להם. ועתה לבסוף יש לי הזדמנות לדעת מי היה אחראי ליחס הטוב שקיבלתי ולהודות לך על כך.

אותם שניים וחצי ימים בהם שהייתי בשבי זכורים לי בבהירות. אני אפילו זוכר את כיצד היהודים הצעירים הובילו אותי לסככה ומשם למכונית, ולאחר נסיעה מטורפת מבית-המשפט לגבעת שמואל, שרקו קטעים מהסימפוניה לתזמורת וכינור של בטהובן. האם היית אחד מהם? למרות הסכנה בה נמצאתי, הרגשתי שהמוסיקה מקשרת באיזה אופן, מאחר ואני חובב מוסיקה, אולם לא היה לי כל חשק להצטרף אליהם בשריקת הסימפוניה.

היה מעניין ללמוד ממכתבך את הסיבה האמתית לכך שהמשטרה לא באה לאספני לאחר ששוחררתי, למרות שהודיעו לי שהיא תבוא. שערתי, עד קבלת מכתבך, כי אף פעם לא התכוונתם להתקשר למשטרה, וסיפרתם לי כי התכוונתם לעשות זאת רק כדי להשאיר בידכם מספיק זמן להסתלק מהמקום לפני שאני עצמי אצליח להזעיק את המשטרה. זאת היית אמורה להיות תחבולה לגיטימית מצדכם בתנאים ההם.

הזמנתך לבקר בביתך בבאר שבע, במידה ונקבל את הזמנת הגב' מאיר ונבקר שוב בישראל, נגעה מאוד ללבי וללב אשתי. נהניתי מאוד משיחתי הקצרה עם הגב' מאיר בביקורה כאן בחודש ינואר האחרון (בדיוק ביום בו נחטפתי ב 27 בינואר).

אשתי ואני היינו שמחים מאוד לבקר בישראל בשנית, אולי מתי שהוא לאחר שאצא לגמלאות, דהיינו כעבור 18 חודשים. באם אכן ניסע, נעשה הכול כדי לבוא לבאר-שבע כדי לפוגשך. לדעתי תהייה זו פגישה מיוחדת במינה.

בברכה
רלף וינדהם
נ.ב. לעיתים אני תמה אם פאת השופט שלי, שנשארה בידי חוטפי, משמשת כמוצג באיזה שהוא מוזיאון כ"שלל מלחמה". או אולי משמשת הפאה את ראשו של איזה שופט בתל-אביב.