אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דף מספר ישן
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הלוח העברי
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
משפט עברי
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תולדות ישראל
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תנ"ך - לימודו והוראתו
תפוצות ישראל
תפילה
לדף ראשי לתוכן הגיליון

השמיים שבתוכי
היבטים ליומנה של אתי הילסום

רחל ששון

גיליון מס' 19 - תשפ"ג - 2022/23

מצבו של האדם הקטן הלכוד במאורעות הגדולים של מלחמת העולם השנייה נראה לכאורה חסר סיכוי. אולם עדיין נשמרת חירותו להגיב להתרחשויות כאדם אוטונומי. אתי הילסום ילידת הולנד היא דוגמא ומופת של יכולת עמידה מעוררת השראה בשואה. יומנה מתחיל ב9 למרץ 1941 עד ל7 בספטמבר 1943 יום השילוח שלה עם הוריה ואחיה למחנה ההשמדה באושויץ, שם נספתה.

מטבעו התאור ביומן גלוי-לב, ולמרות הפיתוי להיסחפות רגשית התאור מאופק, כדי יכולת ליצור מרחק בינה לבין ההתרחשויות. רוחק המאפשר עיבוד ההתרשמות החווייתית לכדי תובנות ראויות ועצמאיות. המשמעות המתקבלת מנקודת המרחק למתרחש כאן ועכשיו (בהולנד הכבושה) מקנה ליומן ערך אסתטי. אתי, בת ה-27 רואה עצמה כאחראית לחייה, ככל שהנסיבות תלויות בה. "קנה המידה שלי הוא אני עצמי" (עמ' 63), היא שואבת כוח מן האוצר הרוחני שבה, מספרות קלאסית, שירה ומחשבה. אתי מודעת לניגון הפנימי הכלוא בתוכה ומשתדלת למצוא לו ביטוי מילולי והולם. בגלל מעצורים "הוא (הניגון) כלוא בתוכי ומרחף בתוכי כרוח-רפאים..., לפעמים הוא ממלא אותי בנגינה רכה ועגומה" (עמ' 61). היא תוהה, האם תוכלנה המילים להכיל את כל המבעבע בתוכה?

הפליאה נוכח היופי והעושר שבחיים על אינסוף גווניהם, נוסכת בה עוצמה ושלווה פנימית. כמשוררת היא מתארת ברגישות ובדקות פרטים קטנים של עץ, פרח מלבלב, ליטוף אביבי. מדי פעם היא מודה לאל ששלוותה לא הופרה תחת איימי הכיבוש הנאצי של הולנד במאי 1940. האמירה החוזרת ונשנית לאורך היומן, שהחיים יפים, מחזקת את רוחה וכושר עמידתה בגזירות שהוטלו על היהודים. אכן ו"מדוע לא לחוש אהבה רכה ומשכרת לאביב או לאנושות?" (עמ' 98).

המפגש הראשון עם הרוע מגולם בבחור בגסטאפו השואג בפראות, ומואר כדמות גרוטסקית הזקוקה לרחמים. מראה מדכא של יהודים מושפלים המכתתים רגליהם בדרכים (בגלל איסור השימוש בחשמליות), תורים ארוכים להשגת מצרכי מזון בסיסיים, תלאות וייסורים, על השאלה מה גורם לאנשים שירצו להרע לאחרים? התשובה חד משמעית. "הרוע נמצא באדם, צריך לחפש את הרע בקרבנו, לא בשום מקום אחר." (עמ' 94). ואת התיקון לחיסול הרוע חייב האדם לעשות.

אתי מנהלת דו שיח עם אלוהים באופן חברי ובנימה של הומור. מחד היא מודעת לקוצר ידו להושיע, שכן האחריות לפשעים מוטלת על האדם. מאידך, ובהיפוך אירוני, היא אומרת: "אתה תהיה רשאי לבקש הסבר מאיתנו." מה שפותח אצל השל ב"אלהים מבקש את האדם". בני האדם סטו מן הטוב ועליהם לחזור לטוב המוחלט המגולם באלוהים. פנייתה לאל לא במובן הקנאי, הצר, הייחודי לדת מסוימת, אלא במשמעות של הטוב העליון שאנו חייבים לממשו בפיתוח מעשים ראויים, ברגישות ואחריות לזולת. ובנימה אירונית: "אנחנו צריכים לעזור לך... לשמור על מקום משכנך בתוכנו". המודעות לשמירת צלם-אלוהים חיונית למנוע הידרדרות מוסרית, אלימה, שכן "מי ששוכן בזרועותיך אינו יכול ליפול לידיו של איש" (עמ' 155). השם "השמיים שבתוכי" כמטאפורה לאידיאה של הטוב המוחלט המגולם במוטיב השמיים העובר כחוט השני לאורך היומן. כך אתי מוצאת עצמה כאדם השקט ביותר במחנה – המעבר של יהודים למזרח, שכן היא חווה בעת ייאוש ומצוקה פיסת-שמים מעליה – במשמעות הטוב שאפשר וצריך לגלותו, לחיות ולהתחדש מתוכו.

אתי סופגת משמעות ערכית–אתית מן התנ"ך המלווה אותה והברית החדשה. עם זאת ברור לה שאין אמת אובייקטיבית והספקות מתגברים. "יש בתוכי בור עמוק ובבור הזה נמצא אלוהים. לפעמים אני מצליחה להגיע אליו, אבל לעיתים קרובות יותר הבור מכוסה באבנים... ואז צריך לחפור ולהוציא אותו משם". (עמ' 49) בנחרצות היא פוסקת שאפשר לעקור רוע לא מתוך שנאה, אלא מתוך חשיפת "פיסת הנצח" שבאדם.

אך כיצד יוכל האדם לגייס כוח נפשי למול מצב משפיל ומאיים? אתי מודעת שהמצב הנורא כשלעצמו אינו יכול למנוע תגובה חופשית כבני חורין. כך למשל את האיסור על כניסת יהודים לגנים ציבוריים אפשר לעקוף בדימוי שהעצים שמעבר לרחוב הם יער. כאשר אין תקווה לעתיד גשמי טוב יותר, יש להשלים עם המצב הבלתי נמנע של ייסורים תחת כיבוש. יכולת ההשלמה מאפשרת מאמץ למצוא את הטוב שבחיים על אף הסבל. התבטאויות בהומור מקלות על משא החיים במציאות הסיוט. כך היא מצליחה להיות ערה ורגועה, כדי לחוש בחוויות המפעימות של החיים, עם כל גילוי של החדש והמתחדש מבעד לקיים. היא מתכנסת לגבולות עצמה לחיים הקטנים שבתוכה, כך שחרדות ודאגות לא יעיבו על כשרון יצירתי פורה. שמחת האמן שבה מאפשרת התעלות על מצב אפרורי ומדכא, "אבל בפינה כלשהי בתוכי היסמין ממשיך לפרוח, עדין ושופע פרחים כמו תמיד" (עמ' 156). על יכולת השמירה על צלם אלוהים ועל השלווה שבה גם בגיהינום היא מודה לאל "הסופג לא רק את הדמעות והפחדים, אלא גם את כל הפרחים שיקרו בדרכי".

אתי הועסקה ככתבנית במועצת היהודים במחנה המעבר בווסטרבורק ב15 ביולי 1942. המכתבים לידידיה הם עדות למתרחש שם. המועצה פעלה מתוך שיתוף פעולה עם הנאצים, בעוד שחבריה האמינו שע"י מו"מ יוכלו להציל יהודים מטרנספורט.

התיאור ראליסטי ומאופק של הדברים כפי שהם במחנה, מלווה בתחושת כאב על אנשי תרבות הגונים שהפכו לדלת-העם. המחנה - מקום קליטה להמוני בני אדם שנסחפו פנימה מהערים וערי השדה, כדי להישלח אל יעד לא ידוע. מחנה צריפים כאסמים גדולים בחצי ק"מ מרובע המאוכלס בצפיפות רבה במקום נידח, צחיח ובוצי. בארבע פינותיו זקיפים בקסדות ורובה. מדי-פעם נשמעת ירייה "כמו בפעם ההיא כאשר אותו איש עיוור תעה בדרכו והתקרב מדי אל גדר התיל" (עמ' 224). תיאורים קורעי-לב של נשים שהופרדו מילדיהן המייבבים ומבעליהן, זקנים תשושים, תינוקות, חולים על אלונקות – הכול מובלים לרכבת הממהרת לקבל את מטענה האנושי היומי. "קרונות המשא היו סגורים לגמרי, פה ושם פורקו לוחות עץ ומהפתחים נשלחו ידיים מנופפות, כפי שמנופף אדם טובע" (עמ' 241). ובנימה אירונית: אפשר להתפלל בכל מקום "שאלוהים אבה להשליך את צלמו ודמותו בעתות סופה" (עמ' 228). סקיצות של מגוון דמויות ותגובתם לזוועה המתרחשת. פחד ובעתה אחוזים במיועדים להישלח לפולין. תיאור גרוטסקי מלווה בציניות של לובשי המדים הירוקים המפקחים על הטרנספורט ותאור האומללים הנשלחים. "פעם היה לנו מפקח שבעט את האנשים לפולין. המפקד הזה צוחק אותם לפולין" (עמוד 292).

ובמבט אינטרוספקטיבי הביקורת שלה על העליבות שבקיום מושפל שמכריח אנשים להתייחס לפרטי יומיום חומריים כבעלי חשיבות עליונה כמו; קעריות אוכל, לחם עבש, כביסה מזוהמת וכד'. וכן, במקום הציפייה להתארגנות ופיתוח תודעה משותפת, בולטים ההבדלים המעמדיים של חברה רגילה. תחושת חוסר-האונים גוברת, וההכרה ש"אם נגזר עלינו למות, לפחות נלך בראש מורם!". אתי לא חוסכת את ביקורתה גם כלפי ההתנהגות האגואיסטית הנלוזה של רבים שעסקו בתככים, כדי להציל את עורם, ומזהירה שהצלת הגוף בלבד ללא הרוח היא עקרה! הסכנה היא בהקהיית החושים, אדישות לעצמם ולזולת, כגון; אני לא רוצה לחשוב ולא להרגיש. בעוד שנכון להשלים עם הסבל. לא להעמיס את הגורל על כתפי אחרים, אלא לשאת את הסבל בשתיקה כמרכיב של הקיום. "הם משחקים בנו כרצונם אבל אנחנו מניחים להם לשחק בנו וזו חרפתנו לדיראון עולם" (עמוד 262).

אזהרתה שאל לנו להמיר את מתנת החיים שקיבלנו בשנאה, פחד ומרירות. השנאה רק מלבה רגשות שליליים, ואינה יעילה. אף שהסבל והייסורים כבדים מנשוא, הם אינם כובשים את רוח האדם. "אני נמצאת עם הרעבים, המעונים והגוססים... ליד שיח היסמין ומול פיסת-הרקיע הנשקפת מחלוני" (עמוד 125). המענה לשינאה הוא באהבה המכסה על כל הפשעים. אתי מאמינה באדם שישלוט על המצב הנורא הזה, שהוא רק שלב בהיסטוריה שיחלוף. לכן עלינו להתפלל למען הסובלים, גם למען הגרמני הטוב שהסתכן והביא אוכל ליהודים.

היא מצהירה שוב ושוב שאהבתה השופעת אינה יכולה להצטמצם לאדם אחד בלבד, אלא מופנית כלפי כל בני האדם. "וברגע שאהבת הבריות נזרעת בתוכנו, היא צומחת לממדים אינסופיים" (עמ' 157). אך מנין היא שואבת פתיחות, אופטימיות ואהבה לכל?

יתכן שגישה זו ניתנה לה מאביה שהיה משכיל, לימד שפות קלאסיות והיה מנהל הגימנסיה העירונית. טוב ליבו שהתבטא בתגובות של הומור סלחני גם בשעות הקשות ביותר. תודתה גם למטפל-ידיד יוליוס ספיר שהדגיש את ערך האהבה כמקור לתעצומות-נפש בכל מצב. הוא שנטע בה אמונה באדם שיוכל להתגבר על הרוע במאמץ יומיומי לגילוי ערכי הצדק והיושר שבתוכו. יכולת הנתינה המאפיינת אותה מתבטאת בהקשבה מתוך אמפטיה, מבט רך, מילה מנחמת. "ליבי הוא סכר שנפתח לפני כל זרם חדש של סבל " (עמ' 187) זו מחויבותה לעצמה לגלות אכפתיות, רגישות ודאגה לזולת בכל מצב קשה ככל שיהיה. שכן, האהבה היא "כמו ניצוץ של המהות המזינה את החיים" (עמ' 273). כך שלמרות שקיבלה פטור מהמחנה בווסטרבורק לשוב לביתה לימי מחלה, היא נעצבה על כך שתיפגע חובתה להיות שם בשביל הנזקקים. יחסה כלפיי המעונים העלובים בחמלה, רוך ועדנה, מקנה משמעות לחיים בצל המוות. היא מאמינה שייעודה הוא לעורר את כל הטוב והעמוק שבאדם, וכל אדם הוא סיפור חיים. "אין בי שירה, אלא פיסת אלוהים שיכולה לצמוח ולהיות לשירה" (עמ' 208). היא מאמינה גם שתוכל לכונן אחווה בין העצורים לאויבים, שהרי רשעות ואבסורד מביאים למסקנה שהחיים אינם שווים לחיותם. ואילו "אני רוצה להבין מה קורה, הייתי רוצה להגיע להרבה אנשים ככל האפשר... ולגרום להם שיראו את המתרחש בעיניי שלי" (עמ' 206-7). וגם אם השמיים "נמוכים ושחורים", נבקש את הנחמה בטוב העליון, כי "הרי תמיד תישאר לנו פיסת-רקיע קטנה, ותמיד יהיה בתוכי די מקום לשלב בו שתי ידיים בתפילה" (עמ' 158).

היומן מסתיים בווידוי הסוגר את הדו-שיח התמידי שלה עם אלוהים. אמונתה שיש להתאושש מתהומות העצב למול החיים שבמהותם הם נפלאים ויש למצותם. בסופו של דבר הרוח תנצח! "לפעמים אני עומדת באיזו פינה במחנה הזה, פניי פונים לשמיים, על לחיי זולגות דמעות שנולדו מהתרגשות עמוקה והכרת טובה... וכוח היצירה שבי מוצא לו ביטוי בדו-שיח איתך... ליבי רוגש ושלוו כאחד ואני חשה שאוצרות נפשי הולכים ומתעצמים". (עמ' 277-8). אתי הלכה אל מותה בקומה זקופה, ללא טרוניה, ובהכרה ברורה שחיים ומוות שזורים זה בזה יחדיו.

הציטטות מתוך: אתי הילסום, "השמיים שבתוכי", הוצאת כתר.
רחל ששון, ,0546588214, 025664458