"בעלי אֲסוּפוֹת" אלו תלמידי חכמים שנכנסין ויושבין אסופות אסופות: אלו אוסרין ואלו מתירין, אלו מטמאין ואלו מטהרין, אלו פוסלין ואלו מכשירין. שמא יאמר לך אדם אשב ולא אשנה? תלמוד לומר: "נִתְנוּ מרועה אחד" - אל אחד בראם ופרנס אחד נתנם, רבון כל המעשים אמרם. אף אתה עשה אזנך כאפרכסת והכנס בהם דברי אוסרין ודברי מתירים, דברי המטמאים ודברי מטהרין, דברי פוסלין ודברי מכשירין. (מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יח ד"ה לעת זקנותו)

במקביל להתפתחותה של תקשורת המונים¹ ולאמצעי המדיה השונים החלו להתנהל דיונים הלכתיים בנוגע להתייחסות הראויה לאמצעי התקשורת השונים. התייחסות זו של המנהיגות היהודית האורתודוכסית – אשר עסקה בעצם קיומו של כלי זה ככלי המקשר את ההמונים – מצאה לה ביטוי מעל במות שונות: בפסיקת ההלכה, במאמרים תורניים, בשיחות שבעל-פה שלימים הועלו על הכתב ובמודעות הקיר (פשקווילים),² אשר שימשו כלי תקשורת פנימי עד עצם היום הזה בחברה החרדית.

רוב השאלות ההלכתיות במהלך המאה ה-20 עסקו בתקשורת ההמונים ומיקדו את עניינם של פוסקי ההלכה המרכזיים בתקופה זו עסקו בנושאים ספורים וממוקדים, אשר המשותף לרובם הוא דיון בהיבטים הטכנולוגיים של אמצעי התקשורת, כגון: חילול שבת הכרוך בצריכת תקשורת או ביצירתה, בירור ההלכה בנוגע לאמירת ברכות מסוימות או ענייה אחריהן, שמיעת מוזיקה בתקופות האסורות בשמיעה כספירת העומר, והאזנה לשירת נשים או צפייה בהם.³ עם זאת התנהל דיון רעיוני ער אף לגבי עוצמות התקשורת הכתובה והאלקטרונית ובמהות התכנים השונים המועברים באמצעותם.⁴

1. מוּדעוּת פוסקי ההלכה לכוחה של תקשורת ההמונים המודרנית
הקובץ "אור לישרים" יצא לאור בשנת 1900 "נגד השיטה הציונית" וליקט מאמרים מגוונים וחוות דעתם של רבנים שונים ממזרח אירופה נגד התנועה הציונית, שהחלה לפעול זה לא מכבר. אחד האתגרים עימם נאלצו הרבנים האורתודוכסיים להתמודד היה תפוצת הרעיונות של התנועה הציונית החילונית בקרב יהודים רבים. המוציאים לאור, שלמה זלמן לנדא ויוסף רבינוביץ' מקובנה מתארים בפתח הקובץ את כוחה של המדיה ואת הסכנה הטמונה בה:⁵

לפנים בטרם המצאות חדשים לבקרים, בטרם היו מסילות ברזל, טעללעגראף [=טלגרף] וטעללעפאן [=טלפון], וכל ההמצאות אשר כמוהן, את כוח האדם וזמנו אכל מרחק איזה פרסאות, וכל הנעשה והנשמע במדינה זו לא נודע במדינה אחרת רק אחרי ימים רבים, אך לא בדברים כהווייתם וכצורתם. בכל זאת לוּ יצאה הזיה מתפלספת כזאת [=כדוגמת הציונות] להתעות אחריה את העם – אז סבוה כתרוה [=היו מסובבים ומכתרים] מבקרים עזים ויפיצו אור על תעתועיה.
ובימינו, אשר רחוקים נעשו קרובים וכל כדור הארץ היה כעיר אחת, הדפוס מפליא לעשות מעשהו במהירות נמרצה, אשר לפי החשבון השכלי ושיקול הדעת הישרה אי אפשר (היה) למתעים להתעות בימינו, ובכל זאת הניסיון והמציאות יגידו יאמרו לנו ההפך כי במידה שהזמן והמקום נכבשו לפני ההמצאות והתחבולות – במידה הזאת תקפו צרכי החיים על האדם, העמל והטרדה רבו ועצמו, וההרגשה נחלשה, עד כי אין ביקורת אמיתית ואין משפט צדק, והנקל לאוחזי עיניים לעשות תעתועיהם יומם לעין השמש ואין מתבונן ואין מרגיש. (לנדא, 1900: 18)⁶

רבנים שונים היו מוחים על עצם קריאת העיתונים אף ביום חול מסיבות שונות. למשל, ביטול התורה הנובע מהשקעת זמן בקריאת העיתונים.⁷ הרב ישראל מאיר הכהן, מחבר הספר "חפץ חיים", תיאר במספר מקומות את יחסו לעיתונות החילונית, כפי שהייתה בתקופתו. לדבריו, הפגם הראשוני והבסיסי בקריאת העיתונים הוא בזבוז הזמן הכרוך בקריאתם – זמן יקר שהיה יכול להיות מוקדש ללימוד תורה:

ובעונותינו הרבים נהפוך הוא, כי התגבר עלינו היצר הרע מאד, ומבקש עצות ותחבולות איך ללכדנו בעוון בטול תורה... ולמשל, קריאת עיתונים, שנתרבו מאד בזמננו, ורבו כיום מאד הקוראים אותם. והנה איך לא יבלה האדם הקוראים על כל פנים שעה אחת ביום על קריאתם, ולפעמים כיון שהוא נודע לכל כי הוא קורא ויודע חדשות העולם, נמצאים כמה אנשים ששואלים אותו מהנשמע, והוא מתחיל לספר להם מכל דבר ודבר בפרוטרוט, ובין כך וכך הוא מבטל עוד כמה זמן על זה.
וישנם עוד הרבה אנשים שלא די להם בקריאת עיתון אחד, אלא קוראים שלשה או ארבעה עיתונים מכל מין ומין, ומבלים על זה כמה שעות ביום, והנה במשך שנה שלמה יצטרפו כל השעות הללו ויעלו להרבה מאות שעות שעברו עליו בהבל וריק ללא תועלת לא לגוף ואין צריך לומר לנשמה.
וכל זה הוא רק אודות הביטול תורה בעצמו המגיע מקריאת העיתונים, והנה מצוי הרבה פעמים שנמצאים בהם דברי ליצנות ולשון הרע זה על זה, ורכילות ומחלוקת אלו עם אלו. ולולא נמצאו קוראים ומקבלים לזה, כי אזי לא הדפיסו אותם. ודבר זה נעלם מכל, שכולם יהיו נתפסים על זה לדין בבואם ליתן דין וחשבון לפני כסא הכבוד. (זכור למרים פרק כ"ג)

מלבד זאת ראה ה"חפץ חיים" את העיתונות ככלי המפיץ שנאה ולשון הרע. משום כך פרסם באחד הכרוזים, אשר כותרתו "בגנות המחלוקת ומעלת השלום", וכּוּוַן "למרנן ורבנן רבותינו הגאונים שליט"א [=שיחיו לאורך ימים טובים אמן] ואל כל יראי ה' החרדים על דברו":

צר לי מאד ממה שנתרבה המחלוקת בישראל, ...והכל בפרהסיא ע"י שמדפיסים גיליונות הרבה לכל צד ומשלחים לכל פינה ופינה, ...הכלל, נעשתה כל הגולה כמדורה של אש, שאין לך יום שאינו מגיע לידי נגד רצוני, עיתונים וגיליונות מכל צד ששופך בוז על צד שכנגדו...וראיתי לאחד ששמח שמצא עלילה לבזות את חברו, ופרסם את זה בגיליון, אוי ואבוי לשמחה כזו...
(קונטרס מכתבים ותקנות א)

מלבד זאת הצר ה"חפץ חיים" על תוכנם הירוד והשלילי של העיתונים. בין היתר הוא מאשים את הקוראים המעודדים בעצם הקנייה את הדפסת העיתונים הפסולים לדעתו:

והנה בעונותינו הרבים המציא היצר הרע שהוא השטן תחבולה חדשה להחטיא את אחינו בני ישראל בעוון של ליצנות ולגרום הסתלקות ההשפעה מהעולם והיא על ידי קריאת העיתונים שנתרבו מאוד בזמנינו שנמצא בהם דברי ליצנות ולשון הרע ורכילות ומחלוקת ודברי כפירה ומינות. ואם לא היו נמצאים קוראים ומקבלים כל כך לזה כי אז לא הדפיסו אותם. (שם)

הדברים קיבלו אף משנה תוקף וחריפות, כאשר נודע ל"חפץ חיים" כי נפח העיתונים הולך וגדל לקראת שבת. או אז התחוור לו כי כל הסיבות, אשר הצר עליהן בימות החול, התעצמו מדי שבת בשבתו:

ועוד שמעתי שערורייה נוראה, שימי השבתות והמועדים שנקבעו להיות ימי מקרא קודש להרבות בהם תורה ויראה, ...נהפך בעונותינו הרבים שגבר השטן והנהיג שבכל ערב שבת קודש ויום טוב מדפיסים אותם כפלים מימות החול, והעורכים משתדלים אחרי כל מיני ליצנות ושחוק וניבול פה ומדפיסים אותם בגיליונות של ערב שבת קודש וערב יום טוב, והרבה מאחינו בני ישראל מבלים את כל יום השבת הקדוש בקריאת עניינים כאלו. אוי לאוזניים שכך שומעות ואוי לעיניים שכך רואות, מה שנעשה בעונותינו הרבים שמזלזלים כל כך בקדושת השבת והחגים, שאפילו בחול אסורים לקרות בהם משום מושב לצים, ועונש הליצנות גדול למאוד. (שם)

ומפני כך מסיים ה"חפץ חיים" את קריאתו להימנע מקריאת עיתונים בימות החול ועל אחת כמה וכמה בשבתות, ואף איחל ברכה למי שיישמע לו:

על כן אחי ורעי, הרוצה להינצל מהעונש הקשה של העוון המר הזה יתרחק בכל היכולת מלקרות בעיתונים כאלו שנמצאים בהם דברי ליצנות וניבול פה וכפירה, וכל זה אפילו בחול אסור, וביותר יזהרו בזה בשבתות ובמועדים שאותם הימים נקראים ימי מקרא קודש... (שם)

עם זאת, הבינו חכמי ישראל כי המדיה אינם רק כלים העלולים להפיץ כפירה, אשר יש להיאבק בהם, או איום על דמותו התורנית של היהודי הצורך תקשורת, אלא הם תוצר חדש של ההתקדמות האנושית ומחייב לתת את הדעת על השאלות ההלכתיות שהם מעוררים בתחומים שונים.

2. קריאת עיתונים בשבת⁸
שנים רבות עוד בטרם הומצאו אמצעי תקשורת המונים המודרניים, אשר הפעלתם כרוכה בחילול שבת, התלבטו הפוסקים השונים לגבי קריאת עיתונים בשבת. מתוך הפולמוס ההלכתי שהחל להיווצר סביב עניין זה, הנראה כפרטי, לכאורה, ניתן לראות את יחסם של חכמי ישראל לעיתונות מבחינה עקרונית.

הראשון שהעלה עניין זה לדיון בספרות השאלות ותשובות (להלן: השו"ת) הוא רבי יעקב עמדין, בן המאה ה-18 בספרו שאלות יעב"ץ. בתקופתו החלו העיתונים לתפוס מקום חשוב בחיי הציבור ואף יהודים רבים החלו לצרוך את העיתונות המקומית.

ההלכה אוסרת קריאה בשבת ב"שטרי הדיוטות" – מכתבים מסחריים ואגרות שלום. וכך קובע הרב עמדין בספרו בסימן קס"ב:

ולעניין לקרות בקורנטין [=עיתונים], הנדפסים בכרכים ובעיירות גדולות מדי שבוע בשבוע במדינה זו, להודיע בקרב הארץ חדשות וקורות מתרגשות מענייני מלחמה ושאר מאורעות זולתיות [=זולת] ההווים בעולם יום יום נראה לי פשוט שאינם בכלל 'שטרי הדיוטות'. ובייחוד בזמן שיש מלחמות ושעת חירום בעולם, שלפעמים יש צורך גדול לידע איזה צד גבר, ויש לחוש אפילו מעסקי נפשות.

כלומר, כאשר היעב"ץ מתיר לאדם, המעוניין להתעדכן בחדשות העולמיות ובייחוד בעיתות חירום ובתקופות מלחמה, לקרוא עיתונים בשבת. בהמשך דבריו הוא אף קובע כי אי-קריאת העיתונים בשבת עלולה לגרום צער לאדם המשתוקק לדעת חדשות, והרי בשבת אסור להצטער, כדבריו:

הצער למונע, בפרט הרגיל לקרותן, שנפשו שוקקת וכוספת לדעת המתרחש בהם, על כן היה נראה בעיניי היתר גמור לכולי עלמא [=לכל הדעות].

יחד עם זאת הוא פוסק כי העיון בשבת במדורי הבורסה וה"דרושים", שהיו בעמודים האחרונים של העיתון, אסורים מבחינה הלכתית:

אמנם עדיין איני חוכך להחמיר מטעם אחר, דהיינו מפני שבסופן רגילים להודיע גם כן הסחורות והקרקעות ובתים הנמכרים ושאר ענייני משא ומתן ועסקי תגרים, שזה וודאי אסור לקרותו בשבת.

הרב יהושע נויבירט פסק בספר 'שמירת שבת כהלכתה', המקובל בבתים רבים כספר היסוד להלכות שבת בעשרות השנים האחרונות, כי "מעיקר הדין, מותר לקרוא החדשות בעיתון, אבל אסור לקרוא, ואף לא לעיין בענייני מקח וממכר המתפרסמים בעיתון" (נויבירט, תשל"ט: שפ"ה – שפ"ו). כמו כן אסור לקרוא בשבת מודעות אבל המתפרסמות בעיתון "מכיון שיש בהן משום צער, שמצטער בקרייתן". בהמשך ההלכה, קובע הרב נויבירט כי מצד הדין יש להקל בעיון "בספרות ובעיתונות מקצועית שאין בה משא ומתן". יחד עם כל ההיתרים הנ"ל מסכם ואומר הרב נויבירט: "וראוי לכל ירא שמיים להימנע מכל עיון בספרות ובעיתונות בשבת וביום טוב".⁹ עד היום נוהגים חלק מהעיתונים החרדיים להפריד בערבי שבתות בין עמודי החדשות ובין המדורים לדברי תורה, כך שהקוראים יוכלו להפריד בקריאה בין החלק "האסור" לחלק "המותר". חלוקה זו מתקיימת בחלק מהעיתונות החרדית, אך אין בה כדי להצביע על היחס העקרוני לאמצעי התקשורת באשר הם.

3. הגישה החרדית
על מנת להבין את הגישה החרדית לתקשורת יש לחזור לשורשיה. במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, החלו רבים מקרב ראשי הציבור החרדי, שהיה מרוכז רובו ככולו במזרח אירופה, להבין כי עליהם להתמודד עם איום חדש מבחינתם.¹⁰ תנועת ההשכלה התחילה, כאמור, להחדיר את רעיונותיה באמצעות עיתונים,¹¹ הנקראים על ידי רבים מקרב הציבור החרדי, והשפיעה בעיקר על בני הנוער שבהם.¹²

כל העיתונים החרדיים בראשית דרכם ראו את תפקידם כחומה נגד המתבוללים והמשכילים, אשר פרסמו רבות באותה עת. תפקיד העיתון היה לסייע בליכוד היהדות החרדית ובחישול הסולידאריות היהודית במקום בו פעלו קהילות חרדיות – מפרנקפורט בגרמניה ועד עיירות פולין ורוסיה. העיתון, שראשיתו בתגובת נגד לתנועת ההשכלה וכותביה, נשא על כתפיו, בין היתר, אף את תפקיד המחנך, המגדיר לקוראיו את הנורמות החברתיות-דתיות הראויות בעיני ראשי הציבור ומנהיגיו הרבניים.¹³

בתגובה לפעילותם של ה"משכילים" החלו לצאת עיתונים בקרב הקהילות החרדיות השונות, ואנו נציין רק את המפורסמים שבהם:¹⁴ בגרמניה החלו הרב יעקב אטלינגר וד"ר אנוך להוציא לאור עיתון חרדי באמצע המאה ה-19 בשם "שומר ציון הנאמן". כהמשך ישיר לכך, כ-25 שנה לאחר מכן, בשנת 1870 החל הרב עזריאל הילדסהיימר, מראשי היהדות החרדית בגרמניה ותלמידו של הרב אטלינגר, להוציא אף הוא עיתון שזו הייתה מטרתו – ה"יידישע פרעסע" [=העיתון היהודי].¹⁵ רבי ישראל סלנטר ורבי מאיר להמן השתתפו בעיתון "הלבנון" ו"איזרעליט" ואף הרב שמעון סופר מקראקא והאדמו"ר רבי יהושע מבעלז יזמו את הופעתו של העיתון "קול מחזיקי הדת" בעיר לבוב בגליציה. רבי אליהו עקיבא רבינוביץ' מפולטָבא ערך והוציא לאור באותה עת את הירחון הרבני "הפלס". קיצורם של דברים, החלה פריחה עיתונאית בקרב חוגים חרדיים ברחבי אירופה שמטרתה הייתה מתן מענה דתי-חרדי לתנועת ההשכלה מחד גיסא, וחיזוק "גאוות היחידה" בקרב הציבור החרדי באותה עת מאידך גיסא.

במקביל קראו ראשי הקהילות החרדיות להתנזרות מעיתונים שאינם חרדיים. אחד מהאדמו"רים המשפיעים של שושלת חסידות גור, הרב אריה לייב, הידוע בכינויו "שפת אמת" על שם ספרו בשם זה, פרסם מכתב חריף נגד קריאה בעיתון מרכזי בימיו "הצפירה" עוד בשנת תרס"ג (1903), ומלבד זאת פורסם על ידו כרוז, עליו היו חתומים רבים מרבני ישראל במזרח אירופה באותה עת. כרוז זה בשם "מזכרת אמנה" פורסם בעיתון "החבצלת" (גיליון 3, ה' חשוון תרס"ה) ותמציתו הייתה אזהרה מקריאת כתבים (ירחונים ועיתונים) שהופצו על ידי משכילים. הכרוז עורר את חמתם של עיתונאים משכילים, שזעמו ולגלגלו על הצנזורה החרדית.¹⁶

בנו של ה"שפת אמת", האדמו"ר מגור, הרב אברהם מרדכי אלטר (1866-1948), הידוע בכינויו ה"אמרי אמת", היה הראשון שהעלה את העשייה העיתונאית החרדית במדרגה אחת. אדמו"ר זה היה דמות מרכזית באגודת ישראל, והחסידות בראשה עמד, חסידות גור, היא הייתה המרכזית שבחסידויות פולין, ולאחר השואה במדינת ישראל. לכן יש משקל רב לעמדתו בעולם החסידי החרדי. האדמו"ר ייסד את העיתון החסידי "הקול" בשנת 1907,¹⁷ והיה שותף פעיל בהקמתו של עיתון "המודיע" בתחילת דרכו בשנת 1910.¹⁸

בעל ה"אמרי אמת" היה שונה מכל קודמיו בכך שהטיל את כל כובד משקלו האישי להגשמת החזון של הוצאת עיתון, אשר יהיה חייב להיות עיתון יומי דווקא,¹⁹ וראה בכך משימה אישית חשובה.²⁰ על אף מאמציו, קשיים כלכליים וטכניים הביאו לכך שהעיתון נסגר לאחר כשנה של פעילות. בתום שנה זו פנה האדמו"ר מגור לאליהו יעקב רבינוביץ' (שעיתונו "הפֶּלֶס" נסגר כתוצאה מגירעונות כלכליים) שיוציא מחדש את עיתון "המודיע" על בסיס שבועי. מאז פעל הרב רבות להוציא עיתון יומי בעיקר במרכז היהודי הגדול באותה עת, ורשה. שתי מלחמות העולם פגעו בהדפסת העיתון והפצתו, והוא התעורר מחדש לחיים במדינת ישראל.²¹

בשנת 1950 (י"ט אלול תש"י) כינס נשיא אגודת ישראל, הרב יצחק מאיר לוין, קבוצה מצומצמת והודיע על הקמתו המחודשת של עיתון חרדי – "המודיע". במאמר שפרסם הרב יצחק מאיר לוין, חתנו של האדמו"ר מגור, הרב אברהם מרדכי אלתר, בגיליון האלף של עיתון "המודיע" (חנוכה תשי"ד – 1954), סיפר כי כאשר יצא לאור עיתון המשכילים "המגיד" בפרוסיה אמר חמיו, האדמו"ר: "אילו שמעו החרדים לדבר השם בקולי, היו מוציאים לאור מיד עיתון אחר, שיעלה עליו". במלאת 35 שנה לעיתון "המודיע" כתב האדמו"ר מגור, מחבר הספר "פני מנחם" את הדברים הבאים:

ספק רב אם רבים מקוראי "המודיע" מודעים לעומק הטוב שהעיתון הזה מעניק לקוראיו. לא כל-כך הטוב שכן כתוב בו, אלא דוקא מניעת הרע, מה שלא כתוב בו. את הדף החלק והנקי שהוא הותיר אחריו אחרי עשרות שנות הופעה...טוב הדבר שרוב הציבור שלנו אינו יודע מהכיעור הרב בעולמנו. איננו מכיר את הכיעור האיום שבעיתונות הזרה לנו – וממה מנוע "המודיע". ואיני מדבר רק על דעות כוזבות ומידות רעות, אלא אפילו ביחס לעיתונות שאינה מוצהרת כחילונית כמה כיעור של לשון הרע, שקר ורכילות יש בה – ומכל אלו נמנע "המודיע".
("המודיע", מוסף ל"ה להמודיע – אלול תשרי תשמ"ה עמ' 2)

תיאור אידיאלי מעין זה שמתאר האדמו"ר מגור, שחצרו שלטה וניהלה את עיתון "המודיע", מקפל בתוכו את אחד ההיבטים המרכזיים של העיתונות החרדית (מלבד היבט המלחמה נגד מחשבות זרות וחינוך ציבור הקוראים פנימה) – צִנזור מידע חיצוני מעל דפי העיתון. היבט זה אינו תוצאה של אתיקה עיתונאית מיוחדת, אלא של תפיסת עולם עקרונית יותר כי חובת הציבור שלא לדעת דברים רבים.²²

בעולם החרדי היה ברור, שהעיתונים בלבד ייחשבו כאמצעי תקשורת לגיטימי במאבק נגד המשכילים וממשיכי דרכם.²³ הס מלהזכיר את העיתונים החילוניים, הטלוויזיה או את הרדיו כאמצעים, אשר ניתן לנצלם ולו למטרה חיובית, מאחר שהללו רוויים בכפירה ובגסות.²⁴ פורץ הדרך בעולם החרדי בתחום זה היה הרבי מלובביץ' – הרב מנחם מנדל שניאורסון.

4. גישת הרבי מלובביץ' – הרב מנחם מנדל שניאורסון
ייחודית בכל העולם החרדי בסוגיה זו כבסוגיות אחרות הייתה השקפת עולמו המורכבת של האדמו"ר האחרון לשושלת אדמו"רי חב"ד – הרב מנחם מנדל שניאורסון (להלן: רמ"מ). ²⁵ מחד גיסא, הייתה בגישתו שלילה של קריאת עיתונים וקל וחומר צפייה בטלוויזיה, אך מאידך גיסא קרא לניצול תקשורת ההמונים להפצת רעיונות יהודיים בכלל וחסידיים בפרט. בשיחה עם מר אלתר ולנר, כתב עיתון 'הצופה' ומנהל סוכנות עתי"ם, אמר הרבי: "עיתון צריך להיעשות מתוך עבודת ה'. על העיתון לשמש מקור כוח לחיזוק היהדות בעם-ישראל – אחרת אין צורך בקיומו של העיתון". בהמשך שיחתו הביע את הסתייגותו מעצם קריאת העיתונים ומאר כי "עצם קריאת העיתון הוא עניין של ביטול תורה, אבל כיום – שנתמעטו הדורות [=חלה ירידה רוחנית עממית] – יש הצדקה לעיתון, וההצדקה היחידה היא שהעיתון נועד למי שאם לא היו קוראים את העיתון הדתי, היו קוראים דברים אחרים, שלא בקדושה, וממילא העיתון הדתי מונע התרחקות יהודים אלו מיהדות" (רודרמן, תשס"ו: 8).

הרבי היה הרב הראשון, שידע לנצל את המדיה המשודרת על מנת לקדם את רעיונותיו, וזיהה את הכוח העצום הטמון בתקשורת ולרתום אותה לקידום העניינים הנראים חשובים בעיניו. הוא לא נרתע ממתן "היתר" לכלי המזוהה עם שימושים, שאינם עולים בקנה אחד עם דרכה של תורה. כמו כן לא חשש מחידוש הלכתי שאין לו תקדים אצל רבותיו.

הוא מנמק את הנחייתו להשתמש ברדיו בכך שכל ענייני העולם נבראו בשביל התורה ובשביל עם ישראל. לפיכך, לדעתו, "פשיטא [=פשוט וברור], שגם כוח אדיר זה לא נברא אלא בשביל התורה ובשביל ישראל, כדי לנצלו לענייני קדושה, הפצת התורה...וכיוצא בזה".²⁶ ביחס לטענה שכלי זה משמש לדברי טומאה וכפירה, הגיב שכמו יתר הדברים שנוצרו בעולם למטרה חיובית הרי הם נתונים לבחירתו של האדם, ואם ירצה – ישתמש בהם לדברים שליליים.

בהמשך דבריו הוא מתקשה להבין את תפיסת העולם השוללת שימוש ברדיו לדברי תורה מפני שזהו כלי שמקורו ב"סטרא אחרא" [=מעשה שטן]: "מנין נובעת הנהגה כזו שיבוא יהודי ויכריז, ובדפוס [=וידפיס זאת] ש'סטרא אחרא' בכוחה לברוא דבר מסוים – דבר שלא היה לעולמים, היפך התורה והיפך האמונה לגמרי?!" בהמשך דבריו הוא מקשה על אלו שהתנגדו לשידור שיעורים ברדיו, מדוע יהיה ניתן להשתמש בכל אמצעי תקשורת ההמונים לכל דבר אחר מלבד תורה. מכאן הוא מסיק שהמתנגדים עושים זאת בגלל שהפצת הרעיונות מפריעים להם.²⁷

שלב נוסף במימוש גישתו של הרבי מלובביץ' הייתה עם תחילת השימוש בלווייני תקשורת על מנת להעביר שידורים חיים של פעילותו בבית המדרש בברוקלין, ניו-יורק. בשיחה שהעניק בחנוכה לאחר שידור הדלקת הנרות מבית מדרשו לכל רחבי העולם דיבר הרבי על כוחה של התקשורת והשפעתה. בשיחתו הוא מתייחס למימד החדש שניתן לציווי ההלכתי לפרסם את ניסי חנוכה (פרסומי ניסא) לאור התפתחות התקשורת:

בכל זה ניתוסף (כך במקור – צ.ר.) עוד יותר בשנים האחרונות – שקבעו המנהג לערוך הדלקת נר חנוכה במעמד של "פרסומי ניסא" בקנה מידה עולמי על ידי השימוש בלוויין ("סאטעלייט").
ובהקדמה – שכיון ש"כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו" מובן שכן הוא גם בנוגע לכל התגליות המדעיות שנתחדשו ומתגלים בשנים האחרונות, שתכליתם ומטרתם להוסיף בכבודו של הקדוש ברוך הוא על ידי זה שמנצלים אותם לענייני קדושה, תורה ומצוותיה.
ועל דרך זו בנידון דידן [=שלנו], שמנצלים את ה"לוויין" לכבודו של הקב"ה - שעל ידו רואים (בעיני בשר) את פעולת הדלקת נר חנוכה [שנעשית במקום אחד] במקומות שונים ברחבי העולם באותו רגע ממש, ולא עוד אלא שכל הרוצה (ולא רק מבני ישראל, אלא גם מאומות העולם) יכול להפעיל "מכשיר" [טלוויזיה- צ.ר.] שעל-ידו יראה גם הוא את הדלקת נר חנוכה.
(שניאורסון, תשנ"ב: 16-17)

5. עיתונות חרדית ליטאית: העיתון ככלי משפיע
העיתונים, כאמור, היו שופרה של ההנהגה החרדית וסייעו בבידולה ובחיזוק שורותיה הפנימיות. מתווי דרכה האידאולוגית של אגודת ישראל (להלן: אגו"י), ביטאו את השקפותיהם בשלושה עיתונים שונים: הרב יעקב רוזנהיים ב- "Der Israelit" (1906), יצחק ברויאר בעיתון "הדרך" (1942) והרב משה בלוי בעיתון "קול ישראל – אורגן היהדות החרדית" (פונד, תשנ"ט: 61). ארגון צא"י (צעירי אגו"י), שהתגבש לאחר הכנסייה הראשונה ב-1923 הכריז על הקמתם של שני עיתונים כמבטאים את תפיסת עולמו: "קול ישראל" בישראל ו"דגלנו" בפולין (פונד, תשנ"ט: 83).

לאחר קום המדינה, במקביל לפעילותו של העיתון החסידי "המודיע" המשיך לפעול העיתון "דגלנו". בשנת 1979 מונו לעיתון "המודיע" עורכים ליטאיים וחסידיים, ששמרו כל אחד על האינטרסים של מחנהו, וכך הפך "המודיע" לעיתון החסידים והליטאיים כאחד (הורוביץ, 1989: 85-86).

כאשר הרב אליעזר מנחם מן שך (להלן: הרב שך) חש כי דעתו אינה מיוצגת בעיתון וכי תנועת חב"ד – עליה חלק בצורה נחרצת – מסוקרת רבות, הורה להקים עיתון ליטאי נפרד.²⁸ זאת לאור ההכרה ש"בעוונותינו הרבים הסכילו הכתבנים והמשכילים להכניס בעיתונים השקפתם המנוגדת להשקפת התורה, וטבע של אנשים שאין להם דעת עצמם אלא כל מה שכתוב ומודפס – זה נקלט אצלם"²⁹ ו"שבלי עיתון לגמרי אין השפעה" (שך, תשנ"ה: ק"מ). תחושתו זו של הרב שך הצטרפה לדעתו של הרב ישראל יעקב קנייבסקי, הידוע בכינויו הסטייפלר. דעתו התגבשה כאשר התעלמו מדעתו ומדעת הרב שך בדבר הטלת חרם צרכנים על בנק לאומי, לאחר שהבנק הגיע לפשרה עם רבנים המקורבים לאדמו"ר מגור. כשנודע הדבר לסטייפלר הפטיר: "מֶדְרַפְט צייטונג" [=צריכים עיתון]. די היה בכך שהרעיון יתממש (הורוביץ, 1989: 86). לאור זאת קראו הרב שך והסטייפלר להקמת העיתון "יתד נאמן" וחתימת מנוי עליו.³⁰

לדעת טאוב, עולה מדבריו אלו של הרב שך כי ייסוד העיתון הוא תנאי להשפעה ציבורית שתגן על ייחודיות החברה הליטאית – כלפי החברה החילונית והחסידית כאחד (טאוב, תשס"ד: 58). כשתבע הרב שך ממערכת העיתון "המודיע" שלא לפרסם את תנועת חב"ד, ובתגובה טענו אנשי "המודיע" להדדיות ו"יתד נאמן" יחדל לתקוף את חב"ד, סירב הרב שך. טענתו הייתה ש"המודיע" הוא עיתון מפלגתי ואילו "יתד נאמן: הוא עיתון פרטי" (ניר, 1999: 155). ואכן בבסיס היוזמה מתאר שליח מטעמו של הרב שך לרב יעקב קנייבסקי, שהיה ברור לאחרון ש"צריך שלבני תורה יהיה עתון כדי שתהיה במה להשמיע 'דעת תורה' בכל עת ובכל זמן", ושבני תורה הרוצים לשמוע "דעת תורה" ידעו כי יש להם עיתון, ויוכלו לפרסם הכל לפי רצונם וללא כל הפרעה (שולזינגר, תשמ"ח: ל"ט). מבחינה זו, "יתד נאמן" הגשים היטב את מטרתו של הרב שך שהעיתון יהיה כלי לביטוי דעתו, ולימים של ההנהגה החרדית הליטאית (טאוב, תשס"ד: 58).³¹

6. גישת הרב עובדיה יוסף
6.1 צפייה בטלוויזיה
הרב עובדיה יוסף מוצא לנכון להשיב בספרו על שאלות הלכתיות הכרוכות בטלוויזיה, כגון: האם מותר לקרוא קריאת שמע ולברך ברכת המזון כנגד הטלוויזיה, בעת שמופיעה שם אישה בלבוש בלתי צנוע (שו"ת יחווה דעת חלק ד סימן ז), אך בסיום תשובותיו לשאלות השונות הנוגעות למכשיר הטלוויזיה הוא מדגיש ואומר את עמדתו העקרונית, השוללת את החזקת הטלוויזיה. בתום תשובה לשאלה אם "מותר ליהנות מהטלויזיא בליל שבת כשהיא מופעלת ע"י שעון אוטומטי שנערך מערב שבת":

ודע שכל מה שכתוב בזה הוא ברואה בטלויזיא [כך במקור] בדרך מקרה, אבל עצם הכנסת טלויזיא בבית, הוא איסור גמור לכל מי שמודה על האמת, שמלבד שיש בה משום מושב לצים, וביטול תורה, עוד בה שהיא שורש פורה ראש ולענה, שמגרה יצה"ר [=יצר הרע] בעצמו, על ידי מראות נגעים במחזות שוא ומדוחים, בכל דרכי הפריצות והתועבות הרעות אשר שנא ה', משחית נפשו הוא יעשנה, ועתיד הוא ליתן את הדין... וכן פסקו כל גדולי דורנו...וקראו על המביאה לתוך ביתו, "לא תביא תועבה אל ביתך", וכל שכן מי שיש לו ילדים בבית, שמכשילם ומוציאם לרשות הסיטרא אחרא, ועובר משום "אַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה" והשם יתברך יגדור פרצותינו ופרצות עמו בית ישראל ונחזור בתשובה שלמה אמן.
(שו"ת יביע אומר, חלק ו, אורח חיים, סימן לד, ד"ה '(א) בשלחן', עמ' ק"ט-קי"ד. ד"ה 'ודע שכל', עמ' מ)

כלומר, הרב מוכן לעסוק בשאלה שהופנתה אליו, מכורח המציאות ומתוך הכרתו את קהלו, הרגלי הפנאי והרקע שלהם, בו בולט הממד המסורתי ומכאן הנימה האפולוגטית בתשובתו. אנשים שבביתם טלוויזיה מבקשים לדעת מה עמדת ההלכה במספר סוגיות. בקרב הציבור הרחב של "צרכני" ההלכה של הרב יוסף ושל תנועת ש"ס יש הנוסעים בשבת והולכים למשחקי כדורגל, לאחר ביקור בבית-הכנסת באותו בוקר. כך ניתן למצוא מכשירי טלוויזיה בבתיהם של תומכי ופעילי התנועה, וודאי שכך הדבר בחוגים הרחבים יותר של התנועה, שמבחינתם לא ניתן יהיה לעמוד בגזירה של אי-החזקת מקלטי טלוויזיה (אולי באופן אידיאולוגי-דקלרטיבי, אך לא מעשית).³² הפתיחות והגמישות היחסית (לעת עתה, לפחות) של ש"ס כתנועה ושל הרב יוסף כפוסק, מאפשרת לחרדיות המזרחית לחיות עם העובדה כי חלק לא מבוטל מן הבאים במוסדותיה החינוכיים, גדל בבתים בהם מצויה טלוויזיה, מתוך הנחה (סבירה למדי) כי עם הזמן מציאות זו תלך ותיעלם (כבר עתה, במגזרים שונים של התנועה, הטלוויזיה היא טאבו).

6.2 הרב עובדיה יוסף והעיתונות החילונית
במספר מקומות (ילקוט יוסף חלק רביעי, שבת – כרך ב' עמ' ר"ו-ר"י ובעמ' שנ"ב) התייחס בנו של הרב עובדיה יוסף, הרב יצחק יוסף, לקריאת עיתונים חרדים וחילוניים. בדבריו הוא מציין (שם, עמ' שנ"ב) כי אביו, הרב עובדיה יוסף הסכים עימו לתוכן הדברים שכתב. בראשית דבריו, הוא מזהיר מפני קריאת עיתונים – חרדים וחילוניים כאחד – המביאים לידי ביטול תורה, ומצטט בהקשר זה את דבריו של הרב יוסף חיים, ה"בן איש חי" הכותב בספרו "עוד יוסף חי" (חלק הדרושים סוף פתיחה ראשונה), שהובאו לעיל בסעיף 1. מלבד זאת הוא מתייחס בחריפות רבה לעיתונות החילונית:

הדבר ברור שאסור לקרוא בעיתונים חילוניים אפילו בימות החול, וכל שכן בימות השבת, ועיתונים אלה יש להם דין מוקצה בשבת. ומצוה רבה לפרסם איסור חמור זה בקרב ההמון אשר נכשלים בקריאת עיתונות חילונית בעוונותינו הרבים, ולהסביר להם שהדבר הוא איסור על-פי ההלכה, שיש בהם דברי כפירה וזלזול בתורה ובלומדיה, ושאני מינות דמשכיה [=שונה כפירה המושכת ליבו ודעתו של אדם (ולכן יש להחמיר ביחס כלפיה)]. וגם הם מלאים בפריצות וניבול פה ודברי הבל. ושומר נפשו ירחק מהם שלא להכניסו לביתו כלל, ובפרט כשיש בביתו ילדים קטנים שמרעיל את נפשם. ואסור למכור עיתונים אלה, אף אם יש חנויות אחרות המוכרות עיתונים חילוניים. והמוכר עיתונים חילוניים עובר משום מסייע בידי עוברי עבירה.
(ילקוט יוסף חלק רביעי כרך ב' עמ' ר"ט)

אם כן, הרב יוסף נוקט גישה הפוסלת עיתונות חילונית מכל וכל מפאת התכנים השליליים המצויים בה. בהערות השוליים לדברים האמורים הוא מציין את דבריהם של כמה מגדולי הפוסקים האשכנזים במאה ה-20, שכתבו נגד קריאת עיתונים חילוניים, ובהם: הרב יוסף רוזין בספרו צפנת פענח (סימן רע"ו), הרב יוסף חיים זוננפלד בספרו שלמת חיים (חלק ד' סימן ל' אות ה') והרב חיים נאה בספרו קצות השולחן (סימן ק"ז בדי השולחן סעיף קטן מ"ג).

בהמשך דבריו מבחין הרב יוסף ודן באיסור קריאת עיתונים חילוניים באופן עקרוני, ופוסק כי "עיתונים אלה – יש להם דין מוקצה בשבת" (ילקוט יוסף חלק רביעי, שבת – כרך ב' עמ' ר"ט). בהערותיו מציין הרב יצחק יוסף כי התבסס על הדרכתו של אביו, הרב עובדיה יוסף, ומצטט עדות אודות הרב אברהם ישעיהו קרליץ, החזון אי"ש, שבאחת השבתות נפל בביתו על הרצפה עיתון מפלגת "אגודת ישראל", העיתון "קול ישראל", ואסר להרימו מפני שהוא מוקצה, ואף הרב יעקב קנייבסקי, מחבר הספר "קהילות יעקב" נהג כן. כמו כן פעם אחת רצו להראות לו כתבה עניין חשוב בעיתון החסידי, "המודיע" וסירב לנגוע בעיתון מאחר וכל דבר שאסור לקרוא בשבת – אסור אפילו לטלטלו. עם זאת מסייג הרב יוסף ואומר שייתכן שהם החמירו על עצמם.

בד בבד קיימת ההכרה שהעיתון הוא הכרח בדורנו. הרב אברהם יוסף, בנו של הרב עובדיה יוסף, נימק זאת בכך שהעיתון הוא כלי המסייע לכוון את הדור, ובטאון תנועת ש"ס "יום ליום" מהווה, לדבריו, "תחליף הגון וראוי לכל העיתונים שמוציאים את דיבת יהדות ספרד בדרך לא טובה. תחליף המכבד את מסורת אבותינו ואת כל בני יהדות המזרח באשר הם". בהמשך מציין הרב יוסף כי ההיתר לקרוא עיתונות דתית בשבת הוא רק על מנת למנוע קריאה בעיתונות חילונית או ספרים חיצוניים המכילים כפירה³³ (יום ליום, מוסף עונג שבת, 2.11.2006, עמ' 9).

7. גישת הציונות הדתית: המחלוקת בחברה הדתית-לאומית
מאז היותו צעיר, הרב אברהם יצחק הכהן קוק (להלן: הראי"ה), ממנהיגי הציונות הדתית, הכיר בחשיבותה של העיתונות ונמנה עם הרבנים שראו צורך בעיתונות דתית.³⁴ לימים, בנו הרב צבי יהודה הכהן (להלן: הרצי"ה) קוק המשיך בגישת אביו³⁵ ואף פעל עבור עיתון ה"צופה".³⁶

גם התנועה הדתית-לאומית על פרנסיה ורבניה הבינו את הצורך והחשיבות³⁷ בעיתון סקטוריאלי. תפקידו של עיתון זה היה לשמש ככלי מחנך,³⁸ כשופר להשקפת עולמה של הציונות הדתית בארץ³⁹ ובעולם,⁴⁰ מורה דרך לבירורים אידיאולוגיים, וכלי הסברה המסייע במלחמה על אופייה היהודי של מדינת ישראל.⁴¹ עם זאת, הציונות הדתית כתנועה רעיונית חרטה על דגלה את ההשתלבות בחיי העם והמדינה על אף שהם אינם עולים בקנה אחד עם ההלכה בכל תחום. כך היא באה לידי חיכוך בחברה החילונית בקרבה היא חיה מבחינה דתית. נקודות חיכוך אלו היו הלכתיות ואף מחשבתיות.

לאור זאת, קיים ויכוח, אשר אינו קיים בחברה החרדית על אודות היחס לטלוויזיה – מחד גיסא, יהיו שיאמרו שאין מקום לשלילה מוחלטת של המדיום לאור העובדה שהוא חלק מהחברה ומהווה "מדורת שבט" ישראלית לכל דבר ועניין. מאידך גיסא, ישיבו המתנגדים שבטלוויזיה ישנם חסרונות שאינם מצדיקים השתתפות באותה חוויה של צפייה בטלוויזיה והחזקתה בבית.⁴²

ויכוח זה מצא את מקומו בבמות רבות של הציונות הדתית, בין היתר במגזין נקודה גיליון 266. בגיליון זה הציגו את עמדתם שניים, המייצגים דעתם של רבנים אחרים: הרב שמואל אליהו, רבה של העיר צפת, שלל את החזקת הטלוויזיה באופן גורף,⁴³ ואף ראה בכך בסיס ליצירה טלוויזיונית דתית מבורכת. לעומתו, הרב ד"ר יהודה ברנדס הציג את הגישה אשר אינה פוסלת את הצפייה בטלוויזיה, אך קוראת למיון וסינון התכנים הקיימים בה. לדעת הרב ברנדס, האיסור שהטילו רבנים רבים על החזקת טלוויזיה איננו איסור עצמי, אלא גזירה: אל תצפה גם במה שמותר, שמא תבוא לידי צפייה במה שאסור. כיצד נדע אם יכול הציבור לעמוד בה אם לאו? אחד המדדים הפשוטים שהציעו חז"ל הוא "פוק חזי מאי עמא דבר" – צא וראה מה נוהג העם. אם גזרו גזרה והתבררה שלא התפשטה בציבור, אין הגזרה קיימת, והיא בטלה. כאשר אנחנו משננים שאי אפשר להתמודד עם המכשיר המפלצתי הזה, אנחנו מחנכים בעצם להיעדר בחירה ולחולשת אופי. במקום לעסוק בשאלה "האם טלוויזיה", צריכים רבנים, מחנכים והורים, להתמודד עם השאלה "איך טלוויזיה". מותר האדם מן הבהמה הוא יכולתו לבחור בטוב, והעיקר לא לפחד כלל.

ההכרזה שאסור לראות היא סתמית, לא מועילה ולא מחנכת. לדבריו, אנחנו גם לא נועלים את המקררים שלנו מחשש שילדינו יאכלו בשר מעורב בגבינה. השאלה איננה אם נצליח לחסום את בנינו מפניה, אלא אם נצליח ללמד אותם לבחור בטוב. כמו כל עשייה חינוכית, יהיו בו הצלחות ויהיו בו כישלונות, אבל בראש ובראשונה יש בו מסר חינוכי: השליטה והבחירה, בין טוב לרע, מצויות בידינו (ברנדס, 2003: 26-32).

אחד הרבנים שפרסמו את דעתם בבולטות ובתדירות גבוהה לגבי היחס הראוי לתקשורת ההמונים הוא הרב שלמה אבינר, רבה של בית-אל. ⁴⁴ גישתו של הרב אבינר מייצגת מספר לא מבוטל של רבנים בציונות הדתית ביחס לטלוויזיה. אלו, כמו הרב אליהו, שוללים את החזקתה של הטלוויזיה למרות התוכניות שבחלקן הן חיוביות. מדי פעם פרסם הרב אבינר בעלוני פרשת שבוע שונים⁴⁵ מאמרים נגד החזקת טלוויזיה והצפייה בה. בספר השאלות והתשובות שכתב, שאילת שלמה, סיכם את גישתו העקרונית:

מעיקר הדין מותר להכניס טלוויזיה כדי להסתכל בדברים הטובים, כמו שמותר לקנות עט כדי לכתוב דברים טובים. אך כיוון שהניסיון מראה שכמעט בכל הבתים, שכר הטלוויזיה יוצא בהפסדה, ו-60% מהאנשים מודים שהם צופים בתכניות שליליות, ו-90% הודו שכאשר תכנית שלילית באה אחרי תכנית חיובית אין הם סוגרים את המכשיר – שומר נפשו ירחק ממנה וינהג במידת הפרישות.
(חלק ו' סימן קפ"ד עמ' 293)

עם זאת בשנים האחרונות ניתן לראות מגמה מעניינת. בספר העוסק בהלכות ראש השנה מתאר הרב משה הררי כי שאל את גדול הפוסקים בעולם החרדי כיום, הרב אלישיב, ואת הראשון לציון לשעבר, הרב מרדכי אליהו, אודות כשרותו של מחזיק טלוויזיה לשמש כשליח ציבור בימים הנוראים:

ושאלתי את הגאון הרב מרדכי אליהו שליט"א בעניין מי שיש לו טלוויזיה בביתו וצופה בה, כך שיוצא שמסתכל הוא למשל על קריינית (לא צנועה או בסרט לא צנוע) במשך זמן רב. מהו לעניין שליח ציבור בימים נוראים. וענה לי שהיום אי אפשר להחמיר בזה ולפוסלו מ(היות) שליח ציבור, כיון שאנשים אינם מבינים את חומרת הדבר, וקל הדבר בעיניהם, אף-על-פי שבאמת אין לעשות כן. עד כאן תורף דבריו.
וכעבור זמן שאלתי גם את הגאון הרב שלום יוסף אלישיב על כך, היש לפסול מ(היות) שליח ציבור מי שיש לו טלוויזיה בביתו, שהוא או בני ביתו מסתכלים בה. וענה לי גם הוא שאנשים אינם מבינים את חומרת האיסור, ולכן אין לפסול אדם כזה מלשמש כשליח ציבור.
(הררי, תשס"ה: 409)

סיכום
תהא הדעה אשר תהא אודות אמצעי תקשורת ההמונים, בסופו של יום רבים צורכים תקשורת באוכלוסיה הדתית והחרדית – בין אם המדובר בתקשורת חילונית ובין אם המדובר בתקשורת חרדית/דתית מבוקרת. אלו גם אלו ניצבים בפני דילמות הלכתיות כצרכני תקשורת, ובד בבד עיתונאים מקרב קהל זה ניצבים בפני דילמות אחרות כיצרני תקשורת וכמי שמספקים מידע לקהל קוראיהם.

בסיכומו של דבר ניתן לומר כי הדעות בין הרבנים השונים בקרב המנהיגות היהודית האורתודוכסית בדבר היחס הראוי לאמצעי תקשורת ההמנונים מגוונות. אמנם כולם מסכימים שצפייה בטלוויזיה או קריאת עיתונים הם לכל הפחות בזבוז זמן ולעיתים מביאים את האדם לחטאים שונים. עם זאת, ישנם הסבורים כי האדם חייב לצרוך רק תקשורת דתית מבוקרת ומצונזרת תוך ניתוק מוחלט מהעולם החיצון שאינו דתי. רבנים אחרים סבורים כי ניתן להשתמש בתשתית קיימת להפצת מסרים דתיים, ואילו קבוצה אחרת של רבנים קוראת לחינוך לצפייה ביקורתית, המשלבת בין צריכת תרבות פופולארית ובין שמירה על ערכי הדת וחוקיה. מכל אלו ניתן לראות כי לעיתים גם רבנים המזוהים עם תפיסת עולם חרדית פתוחים להבנת כוח התקשורת ולניצולה לקידום היהדות ואינם מחרימים אותה מכל וכל.

בשנים האחרונות ניתן להצביע על הכרה בשינויים חברתיים, המביאה לריכוך מסוים גם מצידם של פוסקי הלכה שמרניים, כפי שהתירו לבעליו של מכשיר טלוויזיה לשמש כשליח ציבור בימים הנוראים. האם זוהי מגמה חדשה המתפתחת לעינינו או שמא מדובר באופנה חולפת? ימים יגידו. מחקרים בעתיד יצטרכו לבחון את השינויים העשויים להתפתח בקרב המנהיגות הרבנית ככל שתתעצם הטכנולוגיה התקשורתית ותיהפך להיות חלק בלתי נפרד מחייו של היחיד במהלך המאה ה-21.⁴⁶

ביבליוגרפיה
כל ההפניות בספרות התורנית המצוטטת במאמר מתבססת על המהדורות המקובלות
אבינר, הרב שלמה:
- (תשס"א). שאילת שלמה. ירושלים: ספריית חוה.
- (תשס"ב). באהבה ובאמונה, ירושלים: ספריית חוה.
- (תשס"ג). באהבה ובאמונה, ירושלים: חמד.
-(תשס"ד). רבנו: עיקרי מידותיו, דרכיו ושיטותיו של רבנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, ירושלים: ספריית חוה.

אלבין, רוברט. (2004). כרוניקה של דלדול התבונה: אתיקה בפרקטיקה העיתונאית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

אליהו, הרב שמואל. (תשס"ד). 'להתנתק מהטלויזיה'. נקודה 266, 22-25.

אליאב מרדכי. (תשכ"ט). 'ה"יידישע פרעסע" – עיתונו של הרב עזריאל הילדסהיימר'. סיני ס"ה, רכ"א-רל"ג.

אליאב-פלדון, מירי. (תש"ס). מהפכת הדפוס, תל-אביב: אוניברסיטה משודרת.

אריאלי, קובי. (2001). 'גם שופר, גם צינור'. פנים 16, 38-43.


גבל, אינס. (2006). "הציבור הדתי-לאומי והתקשורת: יחסי אהבה-שנאה" בתוך: התקשורת המגזרית בישראל 4. תל-אביב: אוניברסיטת תל אביב.

גינזבורג, הרב יוסף וברנובר ירמיהו. (2000). מה רבו מעשיך ה'. ירושלים: שמיר.

גץ, פריץ. (תשי"א). תולדות העיתונות העולמית. ירושלים: ראובן מס.

גרודזנסקי, הרב חיים עוזר. (תש"ס). אגרות הרב חיים עוזר א-ב. בני ברק: קוסובסקי-שחור.

הורוביץ, משה. (1989). הרב שך שהמפתח בידו. ירושלים: כתר.

הררי, הרב משה. (תשס"ה). מקראי קודש: הלכות ראש השנה. ירושלים: הוצאת המחבר.

וידיסלבסקי, ברוך. (תשס"ב). פאר ישראל. ירושלים: עמודי האור.

טאוב, אליאב. (תשס"ד). מנהיגות דתית במערכת פוליטית: מהנחיה מרוחקת למעורבות פעילה – דרכי הנהגה של הרבנים שך ויוסף להלכה ולמעשה, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן.

כספי, דן ולימור, יחיאל. (1993). המתווכים. תל-אביב: עם עובד.

ליפקין, בנימין. (תשנ"ז). 'ניצוצי הרבי: התקשורת – כוחה וסכנותיה'. התקשרות קכ"ט, 10-17.

ליפשיץ, הרב יעקב. (תשכ"ח). זכרון יעקב: מאבקי יהדות מזרח אירופה בדורות האחרונים, חלק שני – היסטוריה ישראלית מחיי היהודים ברוסיא ופולין. בני ברק: [ללא ציון ההוצאה].

לנדא, שלמה זלמן (עורך). (1900). אור לישרים. ורשה.

נויבירט, הרב יהושע. (תשל"ט). שמירת שבת כהלכתה. ירושלים: מוריה.

סגל, אברהם מרדכי. (תשנ"ה). ראש גולת אריאל ב. ירושלים: עמודי האור.

פונד, יוסף. (תשנ"ט). פירוד או השתתפות: אגודת ישראל מול הציונות ומדינת ישראל. ירושלים: מאגנס.

פרידמן, מנחם. (תשס"ה). 'פשקווילים ומודעות קיר בחברה החרדית', פשקווילים: מודעות קיר וכרזות פולמוס ברחוב החרדי. מוזיאון ארץ-ישראל – יד יצחק בן-צבי, 8-37.

צימרמן עקיבא:
-'עיתונות בשו"ת'. (10.9.99). הצופה, סופרים וספרים, 12-13; (17.9.99). הצופה, סופרים וספרים 12-13.
-'ההיבט העיתונאי של הראי"ה'. (27.3.2002). הצופה, סופרים וספרים, 14; (29.3.2002). הצופה, סופרים וספרים, 14.

קוק, הרב צבי יהודה. (תשס"א). להלכות ציבור. ירושלים: חוסן ישועות.

קפלן, קימי. (2006). "רבות רעו"ת צדיק": קווים לתולדות העיתונות החרדית בישראל, למאפיינה ולהתפתחותה. בתוך: התקשורת המגזרית בישראל 3. תל-אביב: אוניברסיטת תל אביב.

קראוס, הרב יצחק. (תשס"א). ' "לחיות עם הזמן" הגות והנהגה הלכה ומעשה במשנתו של הרב מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר מליובאוויטש', עבודה לשם קבלת תואר דוקטור. רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן.

שולזינגר, אליעזר הלוי. (תשמ"ח). על משכנות הרועים. בני ברק: הוצאת המחבר.

שך, הרב אליעזר מנחם מן:
- (תשל"ה). פשקוויל קריאה לאסור החזקה וצפיה בטלויזיה, בני ברק.
- (תשנ"ה). מכתבים ומאמרים ה. בני-ברק: [ללא ציון שם ההוצאה].

שלג, יאיר. (2000). הדתיים החדשים: מבט עכשווי על החברה הדתית בישראל. ירושלים: כתר.

שניאורסון, הרב מנחם מנדל. (תשנ"ב). התוועדויות תשנ"ב (ב).

שפירא, משה. (2004). 'מודעות הקיר' (ה'פאשקווילים') במאה שערים'. אריאל 163-164, 144-149.

שפירא, הרב קלונימוס קלמיש. (תש"ן). חובת התלמידים. ירושלים: אורייתא.

Fang, Irving, 1997, A History of Mass Communication: Six Information Revolutions, MA, Butterworth-Heinemann

הערות:

1 מאחר ואין עיקרו של דיון זה היסטורי אלא מושגי-קונספטואלי אין מקום להרחיב בתיאור התפתחותה של תקשורת ההמונים. עם זאת, להרחבת היריעה ראו: אלבין, 2004: 25-26; אליאב-פלדון, תש"ס; גץ, תשי"א; Fang, 1997. לתיאור התפתחותה של תקשורת ההמונים בישראל ראו כספי ולימור, 1993: 40-133.
2 על תפקידם וחשיבותם בחברה החרדית כאמצעי תקשורת ראו: שפירא, 2004; פרידמן, תשס"ה.
3 כגון: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי הראשון של ארץ-ישראל הדן בספרו אורח משפט חלק אורח חיים סימן מ"ח; הרב מרדכי יעקב ברייש, רב הקהילה החרדית בציריך במחצית השנייה של המאה ה-20, בספרו חלקת יעקב אורח חיים סימן ס"ג; הרב צבי פסח פרנק, רב העיר ירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-20, בספרו הר צבי אורח חיים א סימן קפ"ג; הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב הספרדי הראשי והראשון לציון בספרו משפטי עוזיאל אורח חיים סימנים י"ג,ל"ד, נ"א, נ"ב; הרב יצחק יעקב וייס, אב בית הדין של העדה החרדית בירושלים, בספרו מנחת יצחק חלק א' סימנים ל"ז, ק"ז; ראש ישיבת קול תורה בירושלים במחצית השנייה של המאה ה-20, הרב שלמה זלמן אויערבך, בספרו מנחת שלמה חלק א סימן ט; הרב אליעזר יהודה ולדנברג, אב בית הדין בירושלים, בספרו ציץ אליעזר חלק ג סימן ט"ז, חלק ה סימן ב, חלק ח סימן י"א, חלק י"ג סימן א', חלק ט"ו סימן ל"ג; הרב עובדיה יוסף, הרב הראשי הספרדי והראשון לציון, בספרו יביע אומר חלק א' - אורח חיים סימנים ו, י"ט, כ', חלק ג' - אורח חיים סימן כ"ט, חלק ד' - אורח חיים סימן מ"ו, חלק ה' - אורח חיים סימן י"א, חלק ו - אורח חיים סימן ל"ד, וכן בספרו יחווה דעת חלק א סימן מ"ה, חלק ב סימן ס"ח, חלק ג סימנים ל"ד, מ"ט, נ"ד, חלק ד סימנים ז', י"ז, חלק ו סימן ל"ד; הרב מנשה קליין, מרבני ארצות-הברית במחצית השנייה של המאה ה-20, בספרו משנה הלכות חלק י"ג סימן נ'.
4 מאמר זה אינו מתייחס אל שאלות יסוד הקשורות לתקשורת בחברה המודרנית מנקודת המבט ההלכתית כולל זכות הציבור לדעת, הזכות לפרטיות, וחופש הדיבור על אף שהן כרוכות במידה כזאת או אחרת לנושא הנדון. זאת מפאת קוצר היריעה, והדברים יתבהרו מעל במות אחרות בעתיד.
5 תודתי נתונה לרב ד"ר יצחק קראוס על הפנייתו למקור זה.
6 בעניין זה ניתן לראות בקובץ "יגדיל תורה", אשר יצא לאור על-ידי הרב איסר זלמן מלצר, בראשית המאה ה-20. שם במכתבים למערכת על-ידי כותב אנונימי המזדהה תחת השם "הלבנון" הופיעו שורת מכתבים (שנה ראשונה קונטרס א עמ' ד-ה; קונטרס ב עמ' י"א-י"ב; קונטרס ד עמ' כ"ג-כ"ד). במכתבים אלו עמד הכותב על החובה לייסד עיתון הנאמן לערכי האורתודוכסיה ומהווה תשובת משקל לעיתונות ההשכלה שהייתה נפוצה עד אותה עת. שנה לאחר מכן חזר כותב אחר המזדהה כ"איש לבית לוי" על קריאה זו ותוקף את אזלת היד הרבנית שכמעט ולא פעלה מלבד הוצאת הקובץ "אור לישרים" ומספר פרסומים בודדים (שנה שנייה קונטרס ו' עמ' ל"ד-ל"ה; קונטרס ח' עמ' מ"ז).
7 כפי שתיאר זאת בשלהי המאה ה-19 בעיר בגדד הרב יוסף חיים, ה"בן איש חי", הכותב בספרו "עוד יוסף חי" (חלק הדרושים סוף פתיחה ראשונה): "כל הסוחרים בעלי משא ומתן בזמן שהם פונים מעסקיהם אין אוחזים בידם אלא רק העיתונים הנקראים גאזיתא, שרובו הוא הבל וריק, ושום ספר המדבר בחכמה אין אוחזים בידם, והם מאבדים זמן ללמדו כולו, ובאמת אין קץ לדברי רוח, ויש להאריך בזה, אך אם נאריך – מאי נפקא מינה [=מה זה משנה]? וכבר אמרו: אשרי המדבר על אוזן שומעת".
8 להרחבה ראו: צימרמן, 10.9.99, 17.9.99.
9 גישה קיצונית בנוגע למקומם של העיתונים בשבת מובאת בעדותו של הרב ישעיה בלוי, בנו של הרב עמרם בלוי, שהיה מראשי העדה החרדית בירושלים: "שבת אחת כאשר באנו להתפלל בבית מרן הגרי"ז [=הגאון הרב יוסף זאב הלוי סולובייצ'יק, מגדולי הרבנים החרדיים במאה ה-20] זכר צדיק לברכה, היה מונח על השולחן עיתון "הקול", ועיין בו אחד מהנוכחים בחדר. כאשר ראה זאת הרב משולם דוד הלוי (בנו של הגרי"ז) פנה אליו ואמר לו מתוך תוכחה "והרי שבת היום, ועיתון הוא מוקצה!" אמר לו אותו אדם: "והרי ראיתי את זה מונח על השולחן". אמר לו הרב משולם דוד הלוי "ומה בכך אם ראית את זה על השולחן? והרי אתה רואה כאן בחדר עפים גם חרקים וזבובים. וכי יעלה על דעתך לקחת חרק אחד ולאוכלו, ולומר להגנתך, הרי הם מסתובבים כאן בחדר?" (מלר, תש"ס: ל"ה).
10 איום זה התעצם כאשר הכירו ראשי היהדות האורתודוכסית בנחיתותם הכלכלית והספרותית ביחס לתנועת ההשכלה, כפי שכתב ב-1908 אחד מראשי היהדות החרדית בראשית המאה ה-20, הרב חיים עוזר גרודזנסקי: "חיסרון מכתב העת בודאי מורגש וזהו ממש להאגודה [=אגודת ישראל] כאויר לנשימה, אבל מה נוכל לעשות באין אמצעים, אשר דרוש להשקיע בזה כסף תועפות. גם מכתב-עת שבועי משוכלל כראוי לא בקל להוציא לאור, כי לבד חסרון הכסף יחסרו לנו כוחות ספרותיים ובייחוד העורך הראשי" (גרודזנסקי, תש"ס: ב ק"ו-ק"ז)
11 אין בכך כדי להצביע על החשיבה כי באלו היה טמון שורש הרע, אלא ראו בהם כלי ביטוי לכך, כפי שהתבטא בעניין זה הרב יוסף זאב הלוי סולובייצ'יק. בתשובה לטענה כי עיקר הצרות הוא בגלל העיתונים החילוניים השיב "משל למה הדבר דומה: למה שאמרו פעם, שאם לא היה מודד חום בעולם – הרי שלא היה לאף אחד בעולם חום..." (מלר, תש"ס: קנ"ה).
12 מהראשונים שפעלו בתחום זה היה הרב יעקב ליפשיץ. על מאבקיו העיתונאיים בתנועת ההשכלה הרחיב בספר זיכרונותיו. ראו עוד ליפשיץ, תשכ"ח: 15-19;99-104;122-123. עיקרי דבריו ותגובת הרב יחיאל יעקב ויינברג בעניין זה הובאו בעיתון הליטאי יתד נאמן, מוסף שבת קודש, 19.4.2000, עמ' 88-93.
13 במוסף מיוחד שהוציאה מערכת העיתון "המודיע" לרגל מאורע זה מופיעה סקירת הדעות על תפקידי העיתון החרדי. ראה: המודיע, מוסף ל"ה ל"המודיע" – אלול תשרי תשמ"ה.
14 לסקירה ההיסטורית על כל העשייה העיתונאית החרדית ראו: המודיע, תוספת לגיליון המודיע, 'עתונים וכתבי עת אגודאיים במשך תשעים וחמש שנים', ט"ו אלול תש"ס, עמ' ו'-י'.
15 לסקירה מקיפה על פעלו ראו: אליאב, תשכ"ט.
16 מאז פורסמו קריאות מעין אלו פעמים רבות סביב עניין זה בסגנון דומה. כל אלו קובצו לידי חוברת שיצאה לאור בשנת תשל"ה, ועל שער החוברת נכתב: "קונטרס דברי חכמים כולל אגרות קודש בעניין חומר האיסור לקרוא עיתונים וספרים פסולים ואביזרייהו [=אביזריהם, הנלווים אליהם] מגדולי גאונים וצדיקים בדור הקודם ובדורנו זכותם תעמוד לנו ולכל ישראל".
17 על פעילותו הציבורית הענפה בתחום זה של ייסוד תקשורת המונים חרדית סקטוריאלית ראה סגל, תשנ"ה: קמ"ו – קע"ו.
18 רבים תהו מדוע הוא מקדיש לכך זמן ומאמץ רבים כל כך. אחד מהמפקפקים היה האדמו"ר מאמשינוב, רבי מנחם, אשר שאל מדוע יש צורך בעיתון, הלא כל איש יהודי מחויב ללמוד ולהתפלל בכל עת, מה לו ולעיתון המביא "חדשות". השיב לו הרב אלטר "אמת, היהודים המבוגרים אולי אינם זקוקים לזה, אבל הדור הצעיר ("די קינדער") צריכים עיתון ויש להשגיח שיהיה נקי מפסולת".
"הבנים שלי" הגיב האדמו"ר מאמשינוב על דבריו "אינם זקוקים לעיתון". שאל אותו הרבי מגור: "וכאשר הם רוצים לדעת מה מתרחש בעולם, כיצד עושים?" ענה לו רבי מנחם: "הם שומעים מפי אחרים..."
על כך השיב לו הרבי מגור "ואותם אנשים מהיכן ידעו החדשות? הוי אומר: ממה שקראו בעיתונים של החופשיים [=החילוניים]. ובכן, כאשר יספרו אחר-כך את החדשות שקראו בעיתונות החילונית – הרי אלו מטמאין באותה שעה את שומעיהן...בהבל פיהם יטמאו...מהאי טעמא [=מסיבה זו] זקוקים אנו לעיתון כשר" (סגל, תשנ"ה: קנ"ג-קנ"ד).
דברים דומים השמיע לאחרונה הראשון לציון, הרב שלמה עמאר, בראיון לבטאונה של תנועת ש"ס. לדבריו, "התפקיד הגדול ביותר של עיתון לבני התורה הוא כדי שלא יהיה להם צורך לפנות ולהשתמש בעיתונים אחרים. מעיקר הדין לא היינו זקוקים לדבר שכזה, אך מתוך הידיעה שבמצב הדור שלנו, אם לא יהיה עיתון כשר וראוי עלולים מעטים להתפתות אחר דברים פסולים – ודאי שמטרה זו חשובה מאוד" (יום ליום, מוסף עונג שבת, 2.11.2006, עמ' 8).
19 האדמו"ר מגור הצליח להניע שורה של מנהיגים רבניים חרדיים – ליטאים וחסידים כאחד – שיצאו בקריאה משותפת לחתום מנוי על עיתון "המודיע" ולהפיצו בקרב חבריו. בין החותמים ניתן למנות את הרבנים חיים עוזר גרודזנסקי, הרב חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק והאדמו"רים מגור, פינסק-קארלין, אמשינוב, ראדזין, קוצק ועוד רבים ומפורסמים. לנוסחו המלא של הכרוז ראו: גרודזנסקי, תש"ס: א שכ"ו-שכ"ח.
20 יעיד על כך מעשהו יוצא הדופן בראש השנה של שנת תרצ"א (1931). בבית המדרש של גור לא נהוג לומר שיחה לפני תקיעת השופר, כפי שנהוג בקהילות רבות. עם זאת הרבי מגור חרג ממנהגו זה באותה שנה. אחיו, הרב משה בצלאל, העלה את תוכן השיחה על הכתב ופרסם אותו בבתי המדרש של גור. במכתבו הוא מתאר ואומר: "כאשר בראש השנה קודם תקיעת שופר אמר כבוד קדושת אחי מרן שליט"א [=הרבי] לפני הקהל כדברים האלה: כאשר נתרבו בזמנים האחרונים ביכער, צייטונגען וביבליאטעקען [=ספרים, עיתונים וספריות] שיש בהם דברי ניבול פה שעושים פגם בכל נפש יהודי. בכן מבקש (אני) מכל אחד ואחד שיהיה זהיר בעצמו ובני ביתו ובניו שלא יקראם ושלא יניחם לביתם, ובזכות זה יעזור השם יתברך שיהיה טוב". הרב משה בצלאל הוסיף במכתבו "הנני איפוא לבקשכם אשר תפרסמו זאת בכל בתי החסידים של אנשי שלומנו יחיו ולהשתדל שיקיימו את דבריו שליט"א ותבוא עליכם ברכות טוב" (לוין, תשכ"ז: צ"ו).
21 דאגה זו לעיתון "המודיע" נמשכה לאורך כהונתם של אדמו"רי גור. כדוגמא ראו את יחס של בן האדמו"ר ה"אמרי אמת", הרב ישראל אלתר, המכונה ה"בית ישראל" כפי שהדברים מתועדים אצל וידיסלבסקי, תשס"ב: כ"ט-ל"ו.
22 על חשיבה זו ועל המנגנון המאפשר את קיומה ראו בהמשך בפרק 15.
23 על היבטים נוספים, אשר הביאו לפריחתה של העיתונות החרדית ועל חוקיה הפנימיים, ראו: אריאלי, 2001.
24 כפי שהדבר בא לידי ביטוי במודעות הקיר (פשקווילים) שונים. על המאבק בקריאת עיתונים חילוניים, האזנה לתחנות רדיו שאינן דתיות והכנסת טלוויזיה כפי שהוא עולה ממודעות אלו ראו: פרידמן, תשס"ה: 85-89.
25 להבנת תפיסתו זו כחלק מתפיסת עולמו הכוללת ראה: קראוס, תשס"א: 139-140. להרחבת הדברים ראו: גינזבורג וברנובר, 2000: 171-194.
26 ייתכן והדברים כתפיסת עולם עקרונית מופיעים כבר בדבריו של הרב קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסעצנא הי"ד, אשר כתב בספרו חובת התלמידים: "דע לך בן יקיר, לא שאנו טועים, אלא בני העולם טועים לחשוב על העולם הזה אשר ה' בראו, כי מין אוצר של תאוות מחשבות ונטיות רעות הוא, ומי שרוצה לעבוד את ה' מוכרח לצאת ולהתרחק מן העולם כולו, ובשביל זה כל ימיהם רחוקים הם מעבודה וקדושה ובשטותי העולם שקועים. דומים הם למי שראה איש שטיבע את עצמו בנהר ויגזור אומר, שהמים עצם רע הוא בעולם ונבראו רק להמית, וכמה שוטה הוא איש כזה. האם אפשר לחיות בלי מים? וכי בשביל שמשוגע זה לא השתמש במים כראוי, ותחת להחיות בהם את הצומח, חי ומדבר, המית את עצמו בהם, רעים הם המים? כן הוא גם עם העולם כולו – עולם שבראו ה' הוא, ואף בתחתית העולם בכל עקמימותיו ובכל פתלתוליו נמצאים דרכים, מחילות ומערות, אשר אל בוראו ואל אדונו אדון העולם מובילים, וכל החיסרון הוא רק באדם, שאינו משתמש עם דברי העולם לטוב, רק [=אלא] לרע. והפסוק מכריז ואומר: "איוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף ליבו" (משלי פרק י"ט, פסוק ג'). הלא יש לך דרכים שמובילים אותך לה' ורק אתה הוא שמסלף אותם. ולמה עוד תתרעם ותדבר סרה שחס ושלום ה' ברא עולם של גשם [=גשמיות], עולם שאי אפשר לעבוד בו את בוראו" (שפירא, תש"ן: קל"ה- קל"ו). מעין הדברים הללו ניתן לומר אף לגבי תקשורת ההמונים לפי משנתו של הרבי מלובביץ' - התקשורת היא יסוד הכרחי לחברה. השימוש בה יוגדר על-ידי המשתמשים בה: חלקם יכולים לטבוע במציאות וחלקם יכולים לחיות ולהחיות ממנה.
27 להרחבת היריעה ראו ליפקין, תשנ"ז: 10-17.
28 על תרומתו ומאמציו האישיים של הרב שך להקמתו ראו: שך, תשנ"ה: ק"מ-קמ"א; טאוב, תשס"ד: 57.
29 הדברים היו נחרצים אף יותר בהתייחס למדיה המשודרת. בכרוז שפרסם הרב שך יחד עם הרב ישראל יעקב קנייבסקי, מראשי העולם החרדי הליטאי במחצית השנייה של המאה ה-20, בראש חודש ניסן תשל"ה (1975), תקפו השניים בחריפות הכנסתה של טלוויזיה המכונה "המפלצת הטמאה". בדבריהם סקרו את כל התכנים השליליים הקיימים בטלוויזיה וציון העוונות שהצופה בה נחשף אליהם כולל העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. הדברים נאמרו אף כלפי אנשים המרשים לילדיהם הקטנים לראות טלויזיה בבית שכניהם. הרבנים שך וקנייבסקי חוששים מ"תשוקת ההתחקות" של הילדים ומכך שמה שיראה "נחקק בדמיונו לכל ימי חייו".
30 הסטייפלר עצמו נמנה עם הראשונים ששילמו את דמי המנוי. הוא נתן שטר של 100 דולר, והשטר צולם במאות עותקים והופץ בקרב בעלי יכולת כדי לעודד תרומות (הורוביץ, 1989: 87)
31 הפיקוח והמישטור הרבני על העיתונות החרדית על מנת שיתאימו לנורמות החברתיות והדתיות הנדרשות יידונו בהמשך בסעיף 15.1.6.
32 ראו עוד בעניין זה שלג, 2000: 234-240.
33 לגישתו זו של הרב אברהם יוסף שותפים מספר רבנים מהחשובים בעולם הפסיקה הספרדי כיום, כגון: הראשון לציון, הרב שלמה עמאר, הרב ראובן אלבז, ראש ישיבת אור החיים, והרב שלמה בן שמעון, אב בית הדין הגדול בירושלים. אלו הביעו דעתם בעניין זה לרגל הוצאת גיליון ה-1000 של בטאון תנועת ש"ס, "מיום ליום". בעניין זה ראו דבריהם: מיום ליום, מוסף עונג שבת, 2.11.2006, עמ' 8-10.
34 להרחבת העניין ראו צימרמן, 2002.
35 לגישתו ראו: אבינר, תשס"ד: 282.
36 ראו: קוק, תשס"א: קפ"א. שם פונה הרב בקריאה ואומר "חלילה וחלילה להעלות על דעתנו ופעלינו איזו חולשה עיכוב ומניעה בהופעתו של כלי-מבטאנו המיוחד, המתאים וההכרחי-חיוני בהשפעתו המתמדת והמאירה".
37 למשל הרב הראשי לישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, פרסם ברכה לרגל צאת עיתון "הצופה", ובה כתב: "כבר בימי קדם אמרו המושלים גדול כוח העט מכוח החרב. אין זו גוזמה אלא אמת מדוייקת, שהעיתונות היומית היא כוח משפיע רב בעולם. צורך הכרחי ליהדות של תורה, ליהדות המקורית, בייחוד בארץ-ישראל, בכלי מבטא יומי שיחזק את המסורת ברוח ובמעשה בדורנו" (הצופה, 'פסיעות ראשונות', 9.1.1981, עמ' 3). הרב הרצוג חזר על דבריו אלו בהזדמנויות רבות ואף אמר: "ישנו מצוות שהזמן גרמן וישנן מצוות שההיסטוריה גרמתן. הוצאת עיתון יומי דתי בארץ זו מצווה של ההיסטוריה. בעצם הופעתו יוכיח, שהיהדות אינה רק עבר אלא גם הווה ועתיד" (שם, שם).
38 הרב שאר ישוב הכהן, רבה הראשי של חיפה, הציג גישה זו וטען שאף הרב ברלין – בר-אילן, מייסד "הצופה" חשב כך: "עיתון איננו רק צינור לאינפורמציה אלא כלי מחנך" (הצופה, 19.8.88, עמ' 26).
39 כך טען פרופ' אבנר שאקי, ראש רשימת המפד"ל – "כל עוד יש מקום למפלגה דתית – יש צורך בביטאון שיבטא את השקפת עולמה" (שם, עמ' 27).
40 משה קרונה, 'ועל דעת הקהל', הצופה, 19.8.1988, עמ' 12.
41 משה אישון, 'עיתון וייחודו', שם, עמ' 8.
42 להרחבה על מערכת יחסיו של הציבור הדתי-לאומי עם התקשורת ראו: גבל, 2006.
43 על מנת למנוע כפילות של הטיעונים, מובאים בהמשך דבריו של הרב שלמה אבינר, העולים בקנה אחד עם חשיבתו של הרב אליהו.
44 את גישתו לגבי ענייני תרבות, כסרטי קולנוע, הצגות תיאטרון ותקשורת המונים ניתן לראות בספרו שאילת שלמה ו פרקים קפ"א – קפ"ו; שאילת שלמה ז פרק ר"נ – רנ"ב;
45 חלקם הופיע בעלוני "באהבה ובאמונה" שאוגדו לידי ספר בשם זה. שם דבריו מובאים ב חלק ב' פרקים מ"ה – מ"ז; חלק ג', פרקים ל' - ל"א. חלק מהדברים חזרו והופיעו בתוספות ושינויים קלים בעלון פרשת השבוע "מעייני הישועה": קמ"ז – פרשת "בהעלותך" (ט"ז סיון תשס"ד); קנ"ב – פרשת "פנחס" (כ"א תמוז תשס"ד); קנ"ג – פרשת "מטות-מסעי" (כ"ח תמוז תשס"ד).

46 אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא האינטרנט ומאבק המנהיגות החרדית בכניסתו לביתם של רבים ממסכי המחשב ועד מסכי מכשירי הסלולר מהדור השלישי. על המערכה הציבורית והתקשורתית שהתקיימה סביב סוגיה זו יתפרסם מאמר בקרוב על-ידי כותב שורות אלו.

---