דע, שכל המצוות, עשה ולא תעשה, נחלקות חלוקה ראשונית לפי מטרת השער הזה לשני חלקים:
חלק שלא פרש בו הכתוב עונש כלל, אלא צוה והזהיר ולא חייב את העובר עונש ולא יעד לו עונש מסוים, מפני שעבר על ציווי או אזהרה מסוימת.
וחלק [שני] שבאר בו גמול ועונש.

מן המצוות של החלק שפרש בו את העונש:

מה שציוונו יתעלה לסקול באבן מי שעובר עליהן;
ומהן - שציוונו לשרוף באש את העובר עליהן;
ומהן - שציוונו להכות בסיף את צוואר העובר עליהן, כמו שנתבאר בפירוש המקובל;
ומהן - שציוונו לחנק את העובר עליהן, כמו שבא בפירוש;
ומהן - שציוונו להלקות את העובר עליהן ברצועה;
ומהן - שיעד עליהן כרת, והוא, שלא יהא לעובר שימות בעמדו בחטאו חלק לעולם הבא, כמו שבארנו בפרק חלק;
ומהן - שיעד עליהן, יתעלה, במיתה בלבד, והוא, שימיתהו ה' בחטאו ויתכפר לו במיתתו. וכבר ביארו בריש מכות, כל כל לאו שהעובר עליו חייב כרת או מיתה בידי שמים בלבד, אם נתברר שהעובר עבר על אותו הלאו והזיד באותה העבירה בעדים והתראה - הרי זה לוקה, אף על פי שעיקר משפטו, שיהא דינו מסור לשמים;
ומהן - שציוונו יתעלה להעניש את העובר עליהן בממנו בלבד, לא בגופו, כמו שקבע לגזלן תוספת חומש ולגנב תשלומי כפל מה שגנב
ומהן - שציוונו יתעלה שיקריב העובר על חטאתו ויתכפר לו.

ואשר לקיום העונשים האלה - כולם מצוות עשה, שאנו נצטווינו שנמית את זה, ושנלקה את זה, ושנסקול את זה, ושנקריב קורבן על מה שעברנו עליו.

ואופן מניינן, שאנו נמנה ארבע מיתות בית דין כארבע מצוות ממצוות עשה,
ו[כך] לשון המשנה: זו מצוות הנסקלין. וכן אמרו: כיצד מצוות הנשרפים? כיצד מצוות הנחנקין? כיצד מצוות הנהרגין? ואמרו עוד, שזה שאמר יתעלה: "לא תבערו אש" (שמות לה, ג) הוא אזהרה שלא לבצע את העונשים בשבת, והוא, שבזה הזהיר משרפת מצווה; ואמר: "בכל מושבותיכם", כלומר: במושב בית דין לא תבערו אש, אף על פי שזו מצוות עשה. אמרו:

"שרפה בכלל היתה, ויצאת ללמד:
מה שרפה מיוחדת, שהיא אחת ממיתות בית דין ואינה דוחה את השבת,
אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו את השבת".

וזה ברור ולא יספק בו שום אדם. וכך ראוי, שנמנה המלקות ברצועה כמצווה, ואין למנות כל עונש מיוחד כמצווה בפני עצמה עד שנאמר, דרך משל,
שהצווי שנצטווינו לסקול מחלל שבת - מצוות עשה אחת;
וסקילת בעל אוב - מצווה שניה;
וסקילת עובד עבודה זרה - מצווה שלישית,
עד שיהא מניין המצוות כפי מניין האישים שהם מחויבי מיתות בית דין, כמו שעשה זולתנו בלי התבוננות.

שכן אילו היה הדבר כך, ראוי היה בהכרח שנמנה כל מלקות ומלקות בפני עצמה עד שתהא מלקות אוכל נבלה מצווה בפני עצמה,
ומלקות אוכל בשר חזיר - מצווה שניה,
ומלקות אוכל בשר בחלב - מצווה שלישית,
ומלקות לובש שעטנז - מצווה רביעית,
ויהיו אצלנו מצוות עשה במנין הלאווין שלוקים עליהם הרי אז יתרבו מצוות עשה ויהיו בהכרח יותר מארבע מאות מצוות!
אלא כשם שלא נמנה כל מחויב מלקות, אלא נמנה סוג העונש בלבד - והיא ההלקאה בשוט כך לא נמנה במיתות אלא מין העונש והוא: שרפה, סקילה, חנק והרג.

וכך גם לא נמנה כל מחויב קורבן לבדו עד שנאמר: חטאת שגגת שבת - מצווה, חטאת שגגת עבודה זרה - מצווה, אלא נמנה מין הקורבן בלבד, כמו שמנינו מין המיתה.

וכבר ידעת, שמיני הקורבנות משתנים לפי שנויי העברות שעליהן חייבים אותו הקורבן.
כי יש עברה שחייבים עליה חטאת קבועה,
ויש שחייבים עליה אשם תלוי,
ויש שחייבים עליה אשם ודאי,
ויש שחייבים עליה קורבן עולה ויורד.

לפיכך לא נמנה החטאת עם האשם, אלא נמנה חיוב חטאת קבועה - מצווה, וחיוב קורבן עולה ויורד - מצווה, יתחייב באותו קורבן מי שיתחייב; ולא נשים לב לשינויי העברות שעל כל אחת מהן חייבים אותו מין של קורבן, כשם שמנינו המלקות מצווה אחת ולא שמנו לב לשינויי העברות שעל כל אחת מהן חייבין מלקות. וכך קבע הכתוב לכל מין מהם פרשה בפני עצמה. וכבר ערבב זולתנו בכלל הזה ערבוב שאין צורך להשיב עליו; אף לא יהיה קל להשיב עליו בגלל עוצם ערבובו לעניינים.

טעות במניין העונשים

הרי יש לתמוה ולהתפלא על אדם המונה מחוייבי מיתות בית דין כולם אחד אחד, ומחוייבי כרת מיתה מכלל מצוות לא תעשה;
אחר כך מונה גם את הדברים שהוזהרנו עליהם, שעליהם חייבים אותה המיתה, בכלל מצוות לא תעשה,
כמו שמנה בעל "הלכות גדולות" 'המחלל את השבת' בכלל מחוייבי סקילה, אחר כך מנה "לא תעשה כל מלאכה". ולא נשאר לנו לומר אלא שהם חושבים בראשונה, בלי ספק, שקיום העונשים מצוות לא תעשה. ואם כן איך מונים בהם העונש וגם הדבר שחייבים עליו אותו העונש?!

ויותר קשה מזה, שמנו בתוכן, כלומר בתוך מצוות לא תעשה, מחוייבי כרת (ומחוייבי מיתה בידי שמים) שבהם אין מיתה; והם מדמים, שחיוב הכרת והעונש על כך זו המצווה המנויה, עד שבעל "ספר המצוות" פרש זאת ואמר בפרק הראשון, כשסכם מה שכלל אותו הפרק, דברים בנוסח זה:

"וממנו שלושים ושנים עניינים שהודיענו,
כי הוא יתברך ויתעלה יבצע אותם ולא אנחנו, וכולם בטוחים".

וזה שאמר "וממנו", כלומר מן העניין שכולל אותו הפרק. ושלושים ושנים העניינים - הם: עשרים ושלושה המחוייבים כרת בלבד ותשעת מחוייבי מיתה בידי שמים כמו שמנה. ועניין אמרו: "וכולם בטוחים" - כלומר שהוא יתעלה הבטיח, שהוא יכרית זה וימית זה.

ואין ספק, שאדם זה לא נשארה אצלו הסברה שתרי"ג מצוות כולן חובה עלינו, אלא יש מהן שהן חובתנו אנו ויש מהן חובתו יתעלה, כמו שאמר ופרש, שהוא [יתעלה] יבצע אותן ולא אנחנו. והשם יודע [ועד] שכל זה לדעתי בלבול גמור, ואין צריך לדבר על זה בשום פנים, כי הם דברים שביטולם ברור;
אלא באה להם טעות זו, מפני שהם מונים את העונשים במצוות ונבוכים בכך: פעם מונים אותם לבדם, ופעם מונים את העונש וגם את הדבר שעליו חייבים אותו העונש, וקובעים את כל זה כמצוות לא תעשה בלי התבוננות.

אבל סדר המניין הנכון הוא מה שהזכרתי: שכל מין של עונש הוא מצוות עשה. [ולפי זה] יהיה דין תשלומי גנב מצוות עשה, כי אנו נצטווינו להטיל עליו סכום בשיעור זה, ודין תוספת חומש - מצווה, ודין חיוב חטאת קבועה - מצווה, דין חיוב אשם ודאי - מצווה, ודין חיוב אשם תלוי - מצווה, וקורבן עולה ויורד - מצווה; וכן לסקול ולשרוף ולהרוג ולחנוק ולתלות - כל אחד מן העונשים האלה מצווה בפני עצמה, יתחייב בהן מי שיתחייב; כשם שההלקאה ברצועה מצווה אחת, יתחייב במלקות מי שיתחייב. -

זהו מה שרצינו להקדימו בכלל הזה, ובו נשלמו הכללים שהקדמתם תועיל למה שאנחנו עוסקים בו.