המצווה המשלימה ק"פ

האזהרה שהזהרנו מלאכול את המתה,
והוא אמרו: "לא תאכלו כל נבלה" (דברים יד, כא).

והאוכל מבשר נבלה כזית - לוקה.

המצווה הקפ"א

האזהרה שהזהרנו מלאכל את הטרפה,
והוא אמרו: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל).

פשט הכתוב הוא במה שהזכירו במכילתא והוא אמרם:
"דבר הכתוב בהווה, מקום שרווב הבהמות להטרף";

אבל בא בקבלה שיש לפסוק זה גם באור וכך הוא:
'ובשר בשדה טרפה' הוא - ולפיכך לא תאכלנו.

כוונתם בזה, שכל בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו נעשה כטרפה, כגון:
בשר קדשי קודשים אם יצא חוץ לעזרה,
או בשר קודשים קלים אם יצא חוץ לחומה,
או בשר הפסח אם יצא חוץ לחבורה,
או אם הוציא העבר את ידו,

כמו שנתבאר בפרק ד' מחולין - שכל סוגי בשר אלו נקראים: טרפה,
והאוכל מהם כזית לוקה מן התורה וכן גם בשר מן החי נקרא: טרפה והאוכלו - לוקה.

ובגמרא חלין אמרו:
"ובשר בשדה טרפה לא תאכלו' -
זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה".
וכבר נכפל הלאו במצווה זו עם שלפניה גם בכהנים.
והוא אמרו בכהנים: "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה" (ויקרא כב, ח),

וכפל בהם לאו זה, מפני שהכתוב ציווה אותם לאכול חטאת העוף והיא המליקה, והמליקה בלי ספק בחולין אינה שחיטה אלא נבלה; והיה עולה בדעתנו שמותרת להם אכילת המליקה אפילו בחולין והוא הדין לכל שחיטה פסולה, לפיכך ביאר שהם נשארים בכלל ישראל באזהרה מלאכול נבלה וטרפה.

וכך פירשו חכמים נוסף על דין אחר שהעירו עליו מפסוק זה, שאין מעניין מאמרנו זה להזכירו.

אבל הבהמה או החיה שנולדו בהן אחת הטרפות שנלמדו באחת המידות הרי אכילתה אסורה, אפילו נשחטה כראוי, והשוחטה שחיטה כשרה ואכל מבשרה - לוקה מדרבנן.

וכבר נתבארו לך הטרפות בפרק ג' מחלין. ובפרק זה וגם בפרק אחרון דמכות ובפרק א' מבכורות נתבארו דיני תשע מצוות אלו שקדמו למצווה זו.

המצווה הקפ"ב

האזהרה שהזהרנו מלאכול אבר מן החי, והוא שנחתוך ממנו אבר כשהוא חי ונאכל מאותו האבר כבריתו כזית, ואפילו היה בו בשר כל שהוא - האוכלו לוקה.

והאזהרה על כך היא אמרו: "ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג).
ולשון ספרי:

"לא תאכל הנפש עם הבשר - זה אבר מן החי".

וכך נתבאר בגמרא חולין, ושם אמרו:

"אכל אבר מן החי ובשר מן החי - חייב שתים".

פירושו: לפי שהם שני לאווין.
הלאו האחד: "לא תאכל הנפש עם הבשר" שהוא איסור האבר,
והלאו השני: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" שהוא איסור בשר מן החי, כמו שביארנו.

וכבר נכפל הלאו בעניין זה בלשון אחר והוא אמרו יתעלה לנח באוסרו עליו אבר מן החי: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית ט, ד).

המצווה הקפ"ג

האזהרה שהזהרנו מלאכול גיד הנשה,
והוא אמרו: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (שם לב, לג),
והאוכלו כולו, ואפילו הוא כל שהוא, או שאכל ממנו כזית - לוקה.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מחלין.

המצווה הקפ"ד

האזהרה שהזהרנו מלאכול את הדם.
והוא אמרו יתעלה: "וכל דם לא תאכלו" (ויקרא ז, כו).

וכבר נכפל בו הלאו כמה פעמים.
ופירש שהוא בכרת ואמר: "כל אכליו יכרת" (שם יז, יד), אם הוא מזיד;
ואם הוא שוגג - מביא חטאת קבועה.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה' מכרתות.

המצווה הקפ"ה

האזהרה שהזהרנו מלאכול חלבי בהמה טהורה,
אמר יתעלה: "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (שם ז, כג).
וגם בזה נכפל הלאו
ועונש בו בפירוש כרת, במה דברים אמורים? אם הוא מזיד;
ואם הוא שוגג - חייב חטאת קבועה.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מחלין.

המצווה הקפ"ו

האזהרה שהזהרנו מלבשל בשר בחלב.
והוא אמרו יתעלה: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט).
והמבשלו - לוקה אף על פי שלא אכלו,

כמו שנתבאר בכמה מקומות בתלמוד.

המצווה הקפ"ז

האזהרה שהזהרנו מלאכול בשר בחלב.
והוא אמרו עוד: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שם לד, כו)
בפעם שניה, שהכוונה בו איסור האכילה.

ובגמרא חלין אמרו:

"בשר בחלב לוקה על בשולו ולוקה על אכילתו".

ובגמרא מכות אמרו:

"המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו - לוקה חמש מלקיות:
לוקה משום אוכל גיד,
ולוקה משום מבשל גיד.
ולוקה משום מבשל בשר בחלב,
ולוקה משום אוכל בשר בחלב,
ולוקה משום הבערה".

ושם אמרו:

"אפיק הבערה ועיל עצי הקדש",
ואזהרתיה מהכא: "ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' אלהיכם" (דברים יב, ג-ד).

ובגמרא חלין אמרו:

"להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בשול,
כי היכי דאבשול לקי אאכילה נמי לקי".

ובפרק ב' מפסחים אמרו על בשר בחלב:

"להכי לא כתב ביה רחמנא אכילה בגופו,
למימרא שלוקין עליו אפילו שלא דרך הנאתו". וזכור זאת.

וכאן ראוי לי להעיר על כלל גדול שעדין לא הזכרתיו והוא, שאמרו יתעלה:
"לא תבשל גדי בחלב אמו" נכפל בתורה שלש פעמים ואמרו מעתיקי השמועה, שכל לאו מהם יש בו לעניין נפרד.
אמרו:

"חד לאסור אכילה וחד לאסור הנאה וחד לאסור בשול".

ואפשר למקשה להקשות עלי ולומר:
למה מנית איסור אכילתו ואיסור בישולו שתי מצוות ולא מנית איסור הנאתו מצווה שלישית?

ידע המקשה שאיסור הנאה אין ראוי למנותו מצווה בפני עצמה, לפי שהוא ואיסור אכילה עניין אחד כיון שהאכילה מן ממיני ההנאה. לפי שאמרו יתעלה באיזה דבר שלא יאכל אינו אלא דוגמא מדוגמות ההנאה, והכוונה שאין נהנין בו לא באכילה ולא בזולתה, והוא אמרם ע"ה:

"כל מקום שנאמר: לא תאכל, לא תאכלו - אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה" שנתבאר התר ההנאה בה, והוא אמרו: "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי" (שם יד, כא).

ולפי הכלל הזה אין ראוי למנות איסור אכילה ואיסור הנאה שתי מצוות, ואילו מנינו אותם שתי מצוות בבשר בחלב כי אז היינו חייבים לעשות כן גם בחמץ ובערלה ובכלאי הכרם, שיהא בכל אחד מאלו ארבע המצוות, איסור הנאה מצווה בפני עצמה.


וכיון שנפל באלו ולא נמנה אלא הלאו שבא באיסור אכילתם בלבד ובכלל זה איסור הנאה כפי העיקר שאמרנו - כך נפל גם בבשר בחלב.

נשארה כאן שאלה אחת בלבד והיא, שאפשר לאומר לומר:
כיון שאיסור הנאה מובן מאיסור אכילה, כמו שבארו ע"ה, אם כן למה הוצרך הכתוב ללאו שלישי בבשר בחלב כדי לאסור הנאתו, כמו שביארנו?

התשובה לזה:
שהוצרך לכך כיון שלא נאמר בבשר בחלב לשון "לא תאכל" שממנו תאסר האכילה וההנאה, ולפיכך הוצרך לכפול לאו אחד לאסור הנאה.

וכבר הזכרנו הטעם שבגללו לא כתב רחמנא אכילה בבשר בחלב, לפי שכל מה שנזכר בו אכילה אינו חייב עד שיהנה באכילתו; אבל אם פתח פיו ובלע אחד האיסורין או שאכלו כשהוא חם ושורף עד שיכווה גרונו ומכאיבו בשעת בליעתו וכיוצא בזה - הרי זה פטור, זולתי בבשר בחלב, שהוא חייב על אכילתו ואפילו לא נהנה בו, כמו שהזכירו, וכן כלאי הכרם,

כמו שנבאר לקמן, והבין כל הכללים האלה וזכור אותם.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מחלין.

המצווה הקפ"ח

האזהרה שהזהרנו מלאכול בשר שור הנסקל ואפילו נשחט קדם סקילתו, לפי שמשנגמר דינו נאסר באכילה אף על פי שנשחט שחיטה כשרה.
והוא אמרו יתעלה: "ולא יאכל את בשרו" (שמות כא, כח).

ולשון המכילתא:

"שור שיצא לסקל וקדמו הבעלים ושחטוהו - בשרו אסור באכילה",
לכך נאמר: "ולא יאכל את בשרו".

והאוכל מבשרו כזית - לוקה.

המצווה הקפ"ט

האזהרה שהזהרנו מלאכול לחם העשוי מתבואה חדשה קדם עבור יום ששה עשר בניסן.
והוא אמרו יתעלה: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו" (ויקרא כג, יד).

והאוכל ממנו כזית - לוקה.

המצווה המשלימה ק"ץ

האזהרה שהזהרנו מלאכול קלי תבואה חדשה קדם עבור יום ששה עשר בניסן.
והוא אמרו יתעלה: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו".

והאוכל ממנו כזית - לוקה.

המצווה הקצ"א

האזהרה שהזהרנו מלאכול כרמל החדש קדם עבור יום ששה עשר בניסן.
והוא אמרו יתעלה: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה".

וכבר קדם לנו לשונם באמרם:

"אכל לחם קלי וכרמל - חייב על כל אחד ואחד".

וביארנו את זה תכלית ביאור בכלל התשיעי מן הכללים שהקדמנו למאמר זה, עיין עליו שם.

וכבר נתבארו דיני החדש בפרק ז' ממנחות ובכמה מקומות בשביעית ומעשרות וחלה.

המצווה הקצ"ב

האזהרה שהזהרנו מלאכול את הערלה,
והוא אמרו: "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל" (שם יט, כג).
והאוכל ממנו כזית - לוקה.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת עורלה.

ואיסור אכילת העורלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני;
אבל לשון התורה הוא בארץ ישראל בלבד.

המצווה הקצ"ג

האזהרה שהזהרנו מלאכול כלאי הכרם בלבד.
והוא אמרו יתעלה בהם: "פן תקדש המלאה הזרע" (דברים כב, ט),

ובא בקבלה:

"פן תקדש - פן תוקד אש",

כלומר: שאסור להנות בהם. וכבר קדם לך הכלל:

כל מקום שנאמר: השמר, פן ואל - אינו אלא מצוות לא תעשה,

ובפרק ב' מפסחים כשאמרו:

"כל אסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן" -

כלומר: כל דבר שנאסרה אכילתו לא יתחייב על אכילתו אלא אם נהנה בכך -

אמרו אחר כך:

"אמר אביי: הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא דרך הנאתן.
מאי טעמא? דלא כתיב בהו אכילה, דכתיב: "פן תקדש - פן תוקד אש".

וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת כלאים.

וגם היא אינה חובה מן התורה אלא בכלאי הכרם של ארץ ישראל.

המצווה הקצ"ד

האזהרה שהזהרנו מלשתות יין נסך, וזה לא נאמר בו פסוק ברור בפירוש, אבל נאמר בעבודה זרה: "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם" (שם לב, לח). מה זבח אסור אף יין אסור.

ואתה יודע שהוא איסור בהנאה ולוקין עליו, כמו שמפורסם בכל התלמוד. והראיה על היות יין נסך מאיסורי דאוריתא ושהוא נמנה מכלל מצוות לא תעשה,

אמרם בגמרא עבודה זרה:
"ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו:
כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן - בנותן טעם,
חוץ מטבל ויין נסך דבמינן - במה שהוא, ושלא במינן - בנותן טעם".

הרי זו ראיה ברורה שיין נסך מאיסורין של תורה. וגם בספרי כשהזכירו אופן התדרדרות ישראל בשטים לזנות אל בנות מואב, אמרו:

"והוא נכנס והצרצור מלא יין אצלה מיין העמונים - ועדין לא נאסר יין של גוים לישראל - אמרה לו: רצונך שתשתה וגו'".

וממה שאמר "ועדין לא נאסר" משמע בלי ספק שאחר כך נאסר. אבל אמרם בכלל שמונה עשר דבר שגזרו שמכללם יינם, וכן גם אמרם:

"שאני יין נסך דאחמרו ביה רבנן" -

הרי כוונתם בזה סתם יינם, לא יין נסך עצמו;
אבל יין נסך עצמו הוא אסור מן התורה; והרי ידעת אמרם: "שלשה יינות הם".

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרקיים האחרונים דעבודה זרה.

המצווה הקצ"ה

האזהרה שהזהרנו מלהיות שקועים במאכל ומשתה בגיל צעיר, בתנאים האמורים בבן סורר ומורה.
והוא אמרו יתעלה: "לא תאכלו על הדם" (ויקרא יט, כו).

וביאור עניין זה שבן סורר ומורה מכלל מחייבי מיתת בית דין ומפורש בתורה שהוא בסקילה.

וכבר ביארנו בהקדמת מאמר זה, שכל מה שחייב בו הכתוב כרת או מיתת בית דין הרי הוא מצוות לא תעשה, חוץ מן הפסח והמילה, כמו שביארנו. וכיון שדן את זה הזולל והסובא בתנאים האמורים בסקילה ידענו שזה מעשה שמוזהרים עליו בהחלט, והרי נתבאר העונש, ונשאר לנו לחקור על האזהרה לפי הכלל שלנו: לא עונש הכתוב אלא אם כן הזהיר.

ולשון גמרא סנהדרין:

"אזהרה לבן סורר ומורה מנין?
תלמוד לומר: לא תאכלו על הדם",

כלומר: לא תאכל אכילה הגורמת שפוך דם, והיא אכילת זה הזולל וסובא שחייב בו מיתה. ואם אכל אותה האכילה הרעה באותם הדרכים הבלתי רצויים - הריהו עובר על לאו, ואף על פי שזה לאו שבכללות, כמו שביארנו בכלל התשיעי, אין בכך כלום. שכיון שהעונש מפורש, לא נחוש לאזהרה אם היא מן הדין או מן לאו שבכללות.

וכבר ביארנו את זה כמה פעמים וקדמו ממנו דגמאות. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מסנהדרין.

המצווה הקצ"ו

האזהרה שהזהרנו מלאכול ביום צום כיפור. והאזהרה למעשה זה לא נתבארה בלשון התורה, אבל כיון שהזכיר את העונש וחייב כרת למי שיאכל, ידענו שמוזהרים על האכילה,
והוא אמרו: "כי כל הנפש אשר לא תענה וגו' ונכרתה" (שם כג, כט).

ובריש כריתות כשמנו מחייבי כרת, מנו בכללם האוכל ביום הכיפורים, וביארו שם שכל שחייבים עליו כרת - הוא מצוות לא תעשה, חוץ מן הפסח והמילה.

הנה נתבאר שהאכילה ביום הכיפורים מצוות לא תעשה, ולפיכך חייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת קבועה,
כמו שבארו בריש כרתות וכמו שנתבאר במסכת הוריות, שלא יתחייב דין זה אלא במצוות לא תעשה בלבד, שהרי אמר יתעלה במחוייבי חטאת קבועה: "אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה" (שם ד, יג).

ולשון ספרא:

"כי כל הנפש אשר לא תענה ונכרתה - הרי זה עונש עינוי;
אבל אזהרה לעינוי ליום עצמו לא שמענו.
כשהוא אומר עונש מלאכה שאין תלמוד לומר שכבר קל וחומר הוא:
מה אם עינוי שאינו נוהג בימים טובים ובשבתות הרי הוא ענוש עליו,
מלאכה שהיא נוהגת בימים טובים ובשבתות - אינו דין שיהא ענוש עליה,
ואם כן למה נאמר עונש מלאכה?
נלמד ממנו אזהרה לעינוי:
מה עונש מלאכה לאחר אזהרה אף עונש עינוי לאחר אזהרה" -

הנה נתבאר מה שאמרנו. ודיני מצווה זו כבר נתבארו בסוף מסכת יומא.

המצווה הקצ"ז

האזהרה שהזהרנו מלאכול חמץ בפסח.
והוא אמרו יתעלה: "ולא יאכל חמץ" (שמות יג, ג),
וביאר שהוא בכרת ואמר: "כי כל אכל חמץ ונכרתה" (שם יב, טו), אם הוא מזיד;
ואם הוא שוגג - חייב חטאת קבועה.

וכבר נתבארו דיני מצוות זו במסכת פסחים.

המצווה הקצ"ח

האזהרה שהזהרנו מלאכול דברים שיש בהם תערובת חמץ, אף על פי שאינם לחם, כגון הכותח וכל מיני הלפתן ודומיהם,
והוא אמרו: "כל מחמצת לא תאכלו" (שם, כ).

ולשון המכילתא:
"כל מחמצת לא תאכלו - לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחמץ האדומי.
יכול יהו חייבין עליהן?
תלמוד לומר: "חמץ" - מה חמץ מיוחד שהוא מין גמור, יצאו אלו שאינן מין גמור.
למה באו? לעבור עליהן בלא תעשה".

וכבר נתבאר בפסחים שאף על פי שהם אסורים ומוזהרים על אכילתם -
אין האוכלם חייב מלקות אלא אם יש בהם כזית חמץ בכדי אכילת פרס;

אבל אם יש בהם ערוב חמץ פחות משעור זה - אין חייבים על אכילתם מלקות.

המצווה הקצ"ט

האזהרה שהזהרנו מלאכול חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר,
והוא אמרו: "לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז, ג).

כינוי זה חוזר על כבש הפסח, שחובה לשחטו בין הערבים ביום י"ד, אמר: כי משיחול זמן שחיטתו לא תאכל חמץ.

ובגמרא פסחים:

"מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה?
שנאמר: לא תאכל עליו חמץ".

ושם אמרו:

"דכלי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה דאוריתא".

כך מצאנו לשון כל ההעתקות המתקנות שנקראו לפני חכמי התלמוד. ושם אמרו בטעם איסור אכילת החמץ בשעה ששית, אמרו:

"עבדו רבנן הרחקה יתרה כי היכי דלא לגע באסורא דאוריתא".

ומי שעבר ואכל חמץ אחר חצות - לוקה.
וכבר נתבארו דיני המצווה זו בתחלת פסחים.

המצווה המשלימה מאתים

האזהרה שהזהרנו שלא יראה חמץ בכל מושבותינו כל שבעת הימים,
והוא אמרו: "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך" (שמות יג, ז).

ואין אלו שני לאווין בשני ענינים, אלא הם בעניין אחד.

ובפירוש אמרו:

"פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור -
לומר לך: הינו חמץ הינו שאר",

כלומר: שאין חילוק בין השאור עצמו או הדבר המחמץ. ומי שעבר והניח חמץ ברשותו - אינו חייב מלקות, אלא אם לקח חמץ בפסח וקנהו שיהא עושה מעשה.

ולשון התוספתא:
"המשייר חמץ בפסח והמקיים כלאים בכרם - אינו לוקה".

המצווה הר"א

האזהרה שהזהרנו שלא ימצא חמץ ברשותנו, גם אם אינו נראה או אם הוא מפקד,
והוא אמרו: "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם" (שם יב, יט).
וגם זה לוקין עליו בתנאי שיהא שם מעשה, כמו שהזכרנו לפי הכללים שנתבארו במסכת שבועות.

ובפירוש אמרו במקומות שונים:

עובר בבל יראה ובבל ימצא.

ובתחלת מסכת פסחים נתבארו דיני שתי המצוות האלה, ושם נתבארו עניינים שהזהיר עליהם באמרו: "[ו]לא יראה וגו' בכל גבולך" (שם יג, ז) ועניינים שהזהיר עליהם באמרו: "לא ימצא בבתיכם". ושם נתבאר שכל לאו לומד מן האחר עניין שלא היה בו,

והמקיים חמץ בפסח עובר בשני לאווין: על בל יראה ועל כל ימצא.

המצווה הר"ב

האזהרה שהזהר הנזיר מלשתות יין או מיני השכר שיש בעיקר תערובתם מי ענבים.
והוא אמרו יתעלה: "וכל משרת ענבים לא ישתה" (במדבר ו, ג).

והפליג באזהרה על כך ואמר שאפילו החמיץ היין או השכר שיש בו תערובת יין - אסור לו לשתותו, והוא אמרו: "חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה" (שם). ואין לאו זה מצווה בפני עצמה, שאילו אמר: יין לא ישתה וחמץ יין לא ישתה - כי אז היו שתי מצוות; אלא אמר: חמץ יין לא ישתה - הרחקה מן היין.

ונתבאר בגמרא נזירות שאמרו

"משרת ענבים", לאסור טעם כעיקר.

והראיה שהן מצווה אחת - היא: שאם שתה יין וחמץ - אינו לוקה שתים, כמו שנבאר לקמן וכשישתה הנזיר רביעית יין או חמץ - לוקה.

המצווה הר"ג

האזהרה שהזהר הנזיר מלאכל ענבים,
והוא אמרו: "וענבים לחים וכו' לא יאכל" (שם).

ואם אכל מהם כזית - לוקה.

המצווה הר"ד

האזהרה שהזהר הנזיר מלאכל צמוקים,
והוא אמרו: "ויבשים לא יאכל" (שם),

ואם אכל מהם כזית - לוקה.

המצווה הר"ה

האזהרה שהזהר הנזיר מלאכל זרע ענבים,
והוא אמרו: "מחרצנים ועד זג לא יאכל" (שם),

ואם אכל מהם כזית - לוקה.

המצווה הר"ו

האזהרה שהזהר הנזיר מלאכל קלפי הענבים,
והוא אמרו: "ועד זג לא יאכל",
ואם אכל מהם כזית - לוקה.

והראיה שחמישה אלו, כלומר:
יין וענבים וצמוקיים וחרצן וזג כל אחד מהם מצווה בפני עצמה היא - שהוא לוקה על כל אחד ואחד מהם מלקות אחת.

ולשון המשנה:

"חייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן
ועל הזגין בפני עצמן ועל החרצנים בפני עצמן".

ובפירוש אמרו בגמרא נזירות:

"אכל ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגין וסחט אשכול של ענבים ושתה - לוקה חמש".

וכאשר חשבו שם לקבע שתנא זה תנא ושייר ושהוא חייב מחמת שהוא נזיר, יותר מחמש מלקיות אמרו:

והא שיר לאו דלא יחל?

ולא אמרו:
והא שייר חומץ?
לפי שאינו חייב על היין ועל החומץ שתים
כי החומץ לא נאסר אלא מחמת עיקרו שהוא היין, כמו שביארנו.

וכאילו אמר שעיקר איסורו לא נסתלק ממנו בקלקולו. וממה שאתה צריך לדעת,

שאיסורי נזיר אלו מצטרפין כולן לכזית ולוקה על כזית מכולן.

המצווה הר"ז

האזהרה שהזהר הנזיר מלהטמא למת,
והוא אמרו: "לאביו ולאמו וגו' לא יטמא" (שם ו, ז).

ואם נטמא בטומאת מת, בין בטומאות שמגלח עליהן בין בטומאות שאינו מגלח עליהן - לוקה.

המצווה הר"ח

האזהרה שהזהר הנזיר מלהטמא באהל במת,
והוא אמרו: "ועל כל נפשת מת לא יבא וגו'" (ויקרא כא, יא).

ובפירוש אמרו בגמרא:
"קרא מלא דבר הכתוב 'לא יטמא',
כשהוא אומר 'לא יבא' להזהיר על הטומאה ולהזהיר על הביאה".

ושם נתבאר
שאם נכנס לאהל המת אחר שנטמא - אינו לוקה אלא אחת;
ושאם ארעו לו טומאה וביאה כאחת - חייב שתים,

כגון שנכנס לאהל שיש שם גוסס וישב שם עד שמת אותו האדם שנמצא שנטמא ובא באהל המת כאחת. אבל אם נכנס לאהל המת כבר קדמה הטומאה לביאה,

כמו שנתבאר שם לפי הכללים המבארים באהלות.

המצווה הר"ט

האזהרה שהזהר הנזיר מלגלח.
והוא אמרו יתעלה: "תער לא יעבר על ראשו" (במדבר ו, ה).
וגם המגלח ראש הנזיר - לוקה, לפי שמגלח כמתגלח.
ומשיגלח שערה אחת - לוקה.

וכבר נתבארו כל דיני הנזיר במסכתא שחוברה לכך.

המצווה הר"י

האזהרה שהזהרנו מלקצור כל הזרוע, אלא יניח ממנו שארית לעניים בפאת השדה.
והוא אמרו יתעלה: "לא תכלה פאת שדך בקצרך" (ויקרא כג, כב).
ולאו זה נתק לעשה, לפי שאם עבר וקצר כל הזרוע, יתן לעניים כשיעור הפאה מן הקציר.
והוא אמרו יתעלה: "לעני ולגר תעזב אתם" (שם) כמו שביארנו במצוות עשה.

והפאה חובה גם לאילן כמו שהיא חובה לשדה.

ומצווה זו חובה מן התורה בארץ ישראל בלבד.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכתא שחוברה לה.

המצווה הרי"א

האזהרה שהזהרנו מלקחת השיבלים הנופלות בשעת הקצירה, אלא ינחו לעניים.
והוא אמרו יתעלה: "ולקט קצירך לא תלקט" (שם).

וגם זה נתק לעשה, כמו שביארנו בפאה.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת פאה.

המצווה הרי"ב

האזהרה שהזהרנו מלכלות את הכרם בשעת בצירתו.
והוא אמרו יתעלה: "וכרמך לא תעולל" (שם יט, י),
אלא יונחו האשכולות הדומים לקצות לעניים. אבל אין דבר זה בשאר האילנות ואפילו הדומים לכרם, לפי שהאזהרה באומרו: "כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך" (דברים כד, כ) היא, שלא יקח את השכחה,
ומן הזית נלמד הדין בשכחה לשאר האילנות. וגם זה נתק לעשה.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת פאה.

המצווה הרי"ג

האזהרה שהזהרנו מלאסוף את הגרגרים הנופלים מן הכרם בשעת בצירתו, אלא ינחו לעניים, והוא אמרו: "ופרט כרמך לא תלקט" (ויקרא יט, י).
וגם זה נתק לעשה.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת פאה.

המצווה הרי"ד

האזהרה שהזהרנו מלקחת עומר השכחה,
והוא אמרו: "ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו" (דברים כד, יט).

וכן השכחה חובה לכל בין בתבואה בין באילן. וגם זה נתק לעשה, שאם עבר ולקחה - חייב להחזיר לעניים.
והוא אמרו יתעלה: "לגר ליתום ולאלמנה" (שם, כא).
וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת פאה.

ודע שכלל הוא אצלנו: שכל מצוות לא תעשה שיש בה קיום עשה, כל זמן שקיים עשה שבה - אינו לוקה; ואם לא יקיימנו - לוקה, כגון הפאה - שאם קצרה לא יתחייב מלקות בזמן שיקצר אלא יכול לתנה שבלים.

וכן אם דש את החטים וטחנן ולשן - נותן מן העיסה שיעור מה שהיה חייב בו מן הפאה. אבל אם ארע שאבדו אותן החיטים לגמרי או שנשרפו - הרי זה לוקה, כיון שלא קיים עשה שבה; כל שכן אם בטלו בידו, כגון שאכל את כל אותן החיטים.

ואל תחשוב שאמרם בגמרא מכות:

"אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת",

ונתקיים שאותה האחרת היא הפאה, שמשמע שלא יהא דין זה אלא בפאה בלבד - לא, אלא עניין "אחרת" רצונו לומר: הפאה וכל מה שדינו כדין הפאה.

לפי שהפרט ולקט והשכחה והעוללות כל אחד מהם הוא לאו שיש בו מעשה, ואפרש בו מה שאפרש בפאה מעניין קיימו ולא קיימו או ביטלו ולא ביטלו. לפי שהכתוב שממנו למדנו לפאה שיש בה קיום עשה הוא אמרו יתעלה: "לעני ולגר תעזב אתם" - וזה נאמר בפאה ובלקט ובפרט ובעוללות.

אמר: "לא תכלה פאת שדך, ולקט קציך לא תלקט, וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם".
ואמר עוד בעומר השכחה: "לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה".

וכיון שמצאנו לשון הגמרא שהפאה היא לאו שנתק לעשה ולמדו על עשה שבה ממה שאמר: "לעני ולגר תעזב אתם", משמע שכל אלו חמשת הלאווין לאו שנתק לעשה, וכל זמן שקיים עשה שבה - אינו לוקה, כמו שזכרנו;

ואם נבצר ממנו קיום עשה שבה - לוקה. וכל זמן שאפשר לו לקיימו, אף על פי שלא קיימו עתה - אינו לוקה, אלא נצווהו לקיימו בלבד עד שנדע שכבר אי אפשר ושעבר על הלאו ולא נשארה שום אפשרות לקיום עשה שבו - אז לוקה. ודע עניין זה והבינהו.