שער העשירי - שער הדאגה

הדאגה
זאת המידה היא רעה ברוב ענייניה, והיא נכרת על כל הפנים, כדכתיב: "וירא אתם והנם זעפים" (בראשית מ, ו), וכתיב: "מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה" (נחמיה ב, ב). ואמר אחד מן החכמים: איני מוצא כלל באנשי נפשות העליונות סימן דאגה.

הדואג על עולם זה להשיג מאומה הוא מגונה מאוד,
והיא לא נמצאת כלל באנשים הבוטחים בה' ומאמינים בו. הדאגה והיגון הם מכלים הלב והם חולי הגוף. והדאגה הרעה שבכל הדאגות הוא, שירדוף אחר העבירות, ובעת שלא ימצא כל חפץ לבו אז הוא דואג ומצטער. הדואג על עולם זה הוא רחוק מאוד מן התורה והמצוות והתפילה, לכן יחוש מאוד לתקן המידה הזאת להסיר אותה ממנו. ואין צריך להאריך ברעתה, כי כל הטובות הבאות מן השמחה הם הפוך הדאגה.

ועתה התבונן! גם יש בדאגה דרכים טובים, כמו שאמר הנביא: "מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאו" (איכה ג, לט). החוטא צריך להגדיל יגון בלבבו ולהתאנח במרירות הלב על שמרד נגד יוצר הכל. אם הפסיד דינר - קשה בעיני האדם, ואם אבד עשרו ויצא נקי מנכסיו - הלוא נפשו עליו תאבל; וכן על הצרות כאבם נצח ויגון בלבבו. ויותר ראוי שיצטער ויאנח על שהמרה נגד השם יתברך ולא זכר חסדיו וטובותיו עליו.

דע, כי מדרגות התשובה הכל לפי עצם היגון, כי היגון בא מאת טהר הנפש, הנשמה העליונה, ועל-כן מקובל היגון והדאגה לפני השם יתברך.
והמשל בזה:
המלך אשר הכעיסוהו ילידי ביתו הקרובים אליו, והם מאצילי הארץ הנכבדים - יתן להם יותר חנינה וחמלה מחמלתו על הרחוקים והפחותים.

לכן יחמול השם ברוך הוא על הנשמה שהיא מצטערת ודואגת על חטאתיה. וכן אמר דוד: "ה' נגדך כל תאותי, ואנחתי ממך לא נסתרה" (תהילים לח, י). הדמעות באו מן היגון והדאגה. והנה שערי דמעות לא ננעלו (ב"מ נט, א), דכתיב: "פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתע" (תהילים קיט, קלו), וכתיב: "כי עוני אגיד, אדאג מחטאתי" (שם לח, יט). ולעולם ייקח יגון בלבבו על מה שעבר, וידאג על העתיד, ויירא תמיד שמא לא השלים חוק התשובה. וכתיב: "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח, יד), - אפילו אם היה עכשיו זכאי וצדיק גמור, יירא לעולם שמא יבוא חטא לידו.
וכן מצינו ביעקב, אף-על-פי שאמר לו הקדוש-ברוך-הוא "ושמרתיך בכל אשר תלך" (בראשית כח, טו), היה ירא שמא יגרום החטא. וכן אמר דוד: "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים" (תהילים כז, יג), אף-על-פי שהיה יודע שהיה חסיד גמור, שמא יגרם החטא שלא יבוא לנועם הצדיקים (ברכות ד, א). ולעולם ידאג שמא אין עבודתו מקובלת לפני המקום ברוך הוא, ושמא הוא מאותם שנאמר עליהם: "מי בקש זאת מידכם רמס חצרי" (ישעיה א, יב). על-כן יוסיף אומץ. ומעשה בחכם אחד, שראה אדם אחד דואג. אמר לו: אם דאגתך על עולם זה - ימעט השם יתעלה דאגתך; ואם דאגתך על עולם הבא - יוסיף השם ברוך הוא דאגה על דאגתך.

והדאגה מועלת לעניין התורה
שיחזור תמיד אולי ישכח גם הדאגה מועלת לעניין שלא יריב עם אדם בחנם, כי ירא פן ישיגהו היזק מן המחלקת. אך בלילה כשאדם קם ללמוד, לא יירא משדים בקומו ממיטתו, ויחשוב: כמה הולכים יחידים בלילה ולא היה להם היזק, ויבטח בשם ברוך הוא ויקום ולא יפחד. רב וחסיד רחוק מעירו לא ימנע מלילך שם ללמד משום פחד הדרכים, כדרך שאמר העצל: "ארי בחוץ, בתוך רחבות ארצח" (משלי כב, יג); אלא יחשוב שרוב העולם הולכים ואינם נזוקין, גם הוא כך לא ימנע מחמת הפחד, כי "שלוחי מצווה אינם נזוקין" (פסחים, ב).

סוף דבר: בכל דאגותיו ויגוניו יכוון לשם שמים. מת לו מת, יתאבל ויבכה ויצטער, כי אולי מת בעבור שחטא, ובעבור אבות בנים מתים, והנה הוא כאלו הורגו, ויעשה תשובה וגדרים, ויתחנן לבורא יתברך. אם מת אדם כשר, יצטער ויבכה עליו, ואותם הדמעות הקדוש-ברוך-הוא סופר אותם וגונזם בבית גנזיו, כמו שנאמר: "שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך" (תהילים נו, ט). ואם יש צרה, כגון רעב ודבר או שאר פורעניות וכיוצא בהן - לעולם ידאג שמא עונותיו גורמות העניין, כי עכן מעל בחרם ונפלו כמה אלפים (יהושע ז), וישוב לשם ברוך הוא כפי כוחו. הלוא מצינו שאליהו לא דבר עם רבי יהושע בן לוי עבור שאריה אכל יהודי תוך שלוש פרסאות קרוב לעירו, כי היה לו לבקש רחמים שלא תהיה תקלה סביביו (מכות יא, א), לכן יפחד תמיד מאלו העניינים. וכן מצינו, כשהיה רעב שלוש שנים בימי דוד, חפש באיזה עון בא הרעב, לבסוף מצא שבשבילו בא הרעב (יבמות עח, ב).

לכן בכל תקלה ידאג שמא מחמתו באה. ואם יש לו מזל טוב ושלוה, ידאג שמא יאכל בעולם הזה את העולם הבא. אם הוא עני מיוסר בייסורין, ידאג שמא העני והייסורין הם פרי עונותיו והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואם בטל מדברי-תורה מחמת העוי והייסורין, ידאג יותר. אם הוא חכם בתורה - שמא לא יהיו מעשיו לפי חכמתו; ואם אינו חכם, ידאג על זה כי אינו יכול להעמיק בשורש החסידות. ואם מכבדים אותו, יזהר שלא ישמח בכבוד ההוא, אך ידאג שמא באותו כבוד יקבל שכרם. ואם הוא חכם ונבזה בעיני העולם, ישמח בזה, אך ידאג שמתוך שהוא מבוזה אין העולם מקבלים תוכחותיו.

עוד טובות הדאגות והאנחות
כדאיתא בתנא דבי אליהו (פרק ד): כל חכם וחכם מישראל שיש לו דברי-תורה לאמיתו, ומתאנח על כבודו של הקדוש-ברוך-הוא ועל כבודו של ישראל שנתמעט, ומחמד ומצפה על כבוד ירושלים ועל בית-המקדש ועל הישועה שתצמיח בקרוב ועל כנוס גלויות - השם ברוך הוא משרה בקרבו רוח-הקודש. לכן ידאג ויבכה על התורה שנשתכחה, ויאנח על יראי השם ברוך הוא אשר נמאסו, ויתמרמר על מעוט חסידות ועל ישראל עם ה' אשר נדרסים ברגל, ויעלה ירושלים על ראש שמחתו, ויזכה לראות בשמחתה, כדכתיב: "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" (ישעיה סו, י).

השם ברוך הוא ברוב רחמיו יזכנו להיות מן הרואים בכבודה של ציון, כדכתיב: "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (שם נב, ח), ואומר: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר" (שם מ, ה).