אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

כאלון המולך על צמרות יער

אמוץ דפני

גיליון מס' 49 - תשרי תשע"ג * 9/12

מכל מיני העצים המצויים ברחבי אירופה, נחשב האלון כעץ המקודש ביותר על בני עמים משחר ימי האדם ועד היום. הסיבה הנראית לעין היא הממדים האדירים אליהם עשויים להגיע העצים וכן חוסנם הרב בפני שיני האקלים והזמן.

יש המציינים שאלונים אדירים מסוימים משכו אליהם ברקים ובכך נקבעו כמקום משכנם של אלוהי הברקים והרעמים. למעשה כמעט אצל רוב עמי אירופה - מהיוונים הקדמונים ועד הדרואידים, התושבים הקדומים שלל בריטניה ומערב צרפת, מהסלאבים בבלקן ובמזרח אירופה עד עממי הצפון הגרמאנים - היו אלוהי השמיים, הרעם, הברקים והגשם קשורים, במידה זו או אחרת, לאלוני הענק שהיו מקום משכנם של אלים אלו.

האלון היה עץ מקודש מימים קדומים עקב האמונה של שבטים רבים שזה היה העץ הראשון שנברא וכי האדם נגזר ממנו. עמים רבים התייחסו למיני אלון כאלו אלוהי השמיים, הגשם והרעם שוכנים בהם. פולחן עצי האלון היה נפוץ באירופה הקדומה ומשם עבר גם למסורת יוון ורומי - אצל היוונים קודש העץ לזאוס ואצל הרומאים ליופיטר - אלוהי השמיים, הגשם והרעם.

לא ייפלא כלל שהתיבה "אל" מצויה בשם אלון (גם אלה) וכבר ביהושע מסופר על מקומות פולחן בצל אלונים "ועל הגבעות יקטרו תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צלה". (שם, ד', י"ג). עצי אלון גדולים וחסונים משמשים עד היום כמקומות פולחן וקברי שייך במסורת הערבית ואלו העצים הקדושים שעולים אליהם לרגל וחס מלפגוע בהם. בעברית קיים קשר בין המלים "אל" ו"אלון" .השורש השמי הקדום "אול" או "אִיל" משמעו "חזק" ואפשר לשער שממנו נגזרו המילים העבריות אֱיָל (עוצמה), אַיִל (קורת נגיחה, עמוד תמיכה) אֵלוֹן ואֵלָה.

עבור רוב הכותבים אביב ופרחים חד הם בעוד בנימין טנא, במחזור המוקדש לעונות השנה הולך דווקא אצל האילנות:
"שכור לא-מיין כרעתי מקשיב
לצו הפועם כהלמות מקבות.
גבהו ושגבו אלותי מסביב,
נצת לבלובן והרשיף להבות.
עלזו אלונים והרנינו כל סיב,
פשטו לי זרועות שמתאו צבות.
ידע זה-חשקם, כי תופע ותניב,
כזרע טמון שלא ילא נבוט.
וארץ גנחה ותפתח את חיקה
לרוח בשום הנושקה שוקקה,
ושפע ברכות לה של רחם ושד.
תירוש ולשדים בשדה ובדם,
שגעון הפריה שמכל הוא קדם -
וצו לו: לחיות ולהניב עדי-עד!"
(בנימין טנא / אביב; שירים ופואמות, ע"מ 375).
אלה ארץ-ישראלית עשויה להגיע, לעתים נדירות לממדי ענק ואף לזכות למעמד קדושה. ייחודה, מכל עצי הארץ בכך שהיא אדומה הן בלבלובה הסוער באביב והן בהכנסה לשלכת. התיאור המדויק "נצת לבלובן והרשיף להבות". מסגיר מיד את זהותה מבין שלושת מיני האלה הגדלים בארץ. העצים עצי ענק הם "גבהו ושגבו אלותי מסביב" ואמנם מבין עצי הענק הקדושים בארץ ידועות, כאמור, גם האלות.

האלונים (אלון מצוי הוא הנפוץ שבהם) מהווים את מרבית העצים הקדושים בארץ ובאביב מתחדשת צמיחתם בירוק של לבלוב לעומת צבעם הכהה של העלים הבוגרים.

לבלוב שני עצים אלו מהווה סמל לפוריות ויבול לעד. אביב הפרחים הוא בן-חלוף ומתחדש כל שנה וכאן אביב העצים "צו לו: לחיות ולהניב עדי - עד!"

בעוד העצים מתלבטים, במשל יותם, מי יהיה להם למלך "הלוך הלכו העצים למשח עליהם מלך" (שופטים, ט', ח'). הרי בין העצים נשמר כתר המלוכה הבלתי מעורער לאלון.

" - ברוך שחלק מכחו לאילן
חד קדוש נקבר. משתטחות אמהות
ובאפל עלים מחריש הצלין..."
(יצחק שלו/ ; קולות אנוש חמים ע"מ 76).
השיר מתייחס במפורש לתופעת העצים המקודשים (שהנפוץ שבהם הוא האלון המצוי) עצים אלו נערצים על ידי רבים העולים אליהם לבקש מרפא וברכה.עצים אלה הם מוקד עליה לרגל, לתפילה, נדירת נדרים ובקשות חסד. אמהות עולות לרגל אל העצים לבקש עבור בניהם החולים ואף נודרות נדרים ומעלות מנחה. האמירה "ברוך שחלק מכחו לאילן" רומזת לכוחות הפלאיים של העצים המקודשים. ממש לא ייאמן עד כמה מייחסת האמונה העממית כוחות פלאיים לעצים המקודשים . למשל מי שמעז לפגע בעץ הקדוש תיבש ידו ויקולל הוא ובני ביתו עד שיכפר על עוונו אם בכלל, אמונה עממית זו רווחת ביותר גם כיום. בכפרים רבים בארץ יש עץ קדוש שהוא מרכז עממי לפולחן הצדיקים ושאיבת עידוד מכוחם המופלא. בעוד האם מבקשת עבור בניה הצליין מחריש בתפילתו ואין זה מחזה נדיר בארץ למצוא מתפללים ומתבודדים חרישית תחת העץ המתייחדים עם זכר הקדוש שזכותו תגן עלינו.

לפיכך לא ייפלא שהאורן יסמל את זקיפות הקומה והאלון הוא המולך על צמרות היער.

"הייתי כארן זקוף, כאלון
מולך על צמרות היער.
ואורו עיניך. נצבת בחלון
וקול גרזני ביער."
(לאה גולדברג / סולויג; מוקדם ומאוחר, ע"מ 264).

כבר במיתולוגיה היוונית מופיע המוטיב שהגרזן הוא "סוכן העונש" של החורשה הקדושה. הלירותיוס (Halirrhotius), בנו של פוסידון, כעס על ניצחונה של אתנה על אביו בתחרות מי יהיה האל המגן של האתונאים ורצה לכרות את החורשה הקדושה של עצי הזית אך הגרזן בו ניסה לכרות את העצים הכה בראשו והוא מת.

מסורת זו עדיין קיימת גם בארץ וכך רשמנו : "בני הכפר פוחדים מלגעת בעצים שבבית הקברות באבטין (עמק זבולון). באמצע שנות החמישים אדם כרת ענף והגרזן החליק ופגע ברגלו... ראיתי זאת במו עיניי".

כבר התריע הנביא הושע על מקום במות הפולחן:
"על ראשי ההרים יזבחו ועל-הגבעות יקטרו תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צלה." (שם, ד', י"ג).

רמז לעצים מקודשים נשאים אלו בראשי ההרים ועגול צל לרגליהם ואליהם נישאות העינים.
"הנה שבתי ובאתי אל בין הגבעות העגולות האלה:
אלה ואלון בודדים בראש הר ועגול-צל
לרגליהם."
(זרובבל גלעד / על ראש נבו; בצל התאנה, ע"מ 209).

"שלמה במקומו נטעת האלון הרם?
בסד הצור אסרת שרשיו
וצמרתו בחבל-אנכים מדות.
שחור ממות גזע האלון.
אמן-הכסופים סתת זקנת פניו.
לבו חלל.
בחצות הליל תשוד בו כוס-החרבות.
רק בת אביב אחד ומחצית הקיץ צמרתו.
הא, נסיכת-השמש!
מלכת גבהי-תכלת,
שמלותיה - צפרירי-מר
ושחוקה רונן במסעי הצפרים.
בת-אביב ומחצית הקיץ.
והיא בוכת-עלומים.
כי גזעה בסד צורים
והוא בן אלף שנה.
חולם קפאתי לראותה.
לבי נמחץ-רחמים,
עד נכשל קולי מצעקה.
פתע גחו-עלו מגופי ענפי האלון ועלעליו,
ועקבי הרו שרשים בצור,
לבוא בסד עולמים.
דם עמדתי, ופליאת-יגונים עוטפה נפשי
וצמרתי נסיכת-שמש."
(ע. הלל / אלון; ארץ הצהריים, ע"מ.93-94).

למרות שהשיר מדבר בעד עצמו כמה הארות בוטניות עשויות להבהיר מה הוא מיןהעץ בו -המדובר והעומד בשלכת. מאחר ולפי העדות "בת אביב אחד ומחצית הקיץ צמרתו", הבחנה זו מותירה בידינו אפשרות אחת היא אלון התבור מאחר והתיאור הוא של חילוף העלים לאחר שלכת. מין נוסף בשם אלון תולע נשיר אף הוא אך אינו זוכה לזקנה מופלגת עקב הביקוש לקורתו הישרה והזקופה.

לאלונים באים בימים יש, לעתים, גזע חלול וקליפת מחורצת ומלאת סקוסים המתוארת להפליא "אמן - הכסופים סתת זקנת פניו". הגזע אמנם שחור ממות, לב העץ חלל אך הוא כלו מלא חיוניות והמשורר מבחין בפער שבין הנוף הצעיר לבין הגזע בן אלף השנים. למען הדיוק המדעי מקובל שאלונים מגיעים עד לגיל של כ - 600 שנים.
הצופה עצמו מכה שורשים ומתערה בסד הארץ בן אלף השנים הכובל אדם לשורשיו לעולמים, עצבת בנפשו אך חופת הנוף צעירה ורעננה:
"טבולת עלטה צמרתו -
רק אותו מצאו בשובם -
מנגינה יחידה, ירקה
משירת התמול.
כענפים לפרש הזרועות,
בקצות אצבעות יד ימין -
חברון,
מעל לדמי מוריה -
רחף כף שמאל.
טבולת עלטה צמרת אלון,
גשר כוכבים מעליו -
עוד מעט, עוד מעט וכפרח זהב
יפתח היום."
(מאיר בוסאק / האלון; סלם וראשו, ע"מ 10).
שירו של מאיר בוסאק, עד כמה שהדבר מפליא, מוקדש לעץ מסוים ביותר החי גם כיום הוא האלון המכונה "העץ הבודד" ונמצא ליד אלון שבות היישוב שנקרא על שמו.
עץ זה היה מושא געגועיהם של אנשי גוש עציון מאז נעקרו במלחמת הגוש "בשנים האחרונות (הדברים נכתבו ככל הנראה אודות סוף שנות ה- 60) שם מסביבות ירושלים היו הנערים (ילידי גוש עציון) צופים לכוון הגוש, מגלים את עץ האלון הבודד, או את מבני הפליטים המשואות יצחק."
(יונה ברמן (שזור) דרכנו לעתיד, ע"מ 317 מתוך: יוחנן בן יעקב 1979 (עורך) גוש עציון - חמישים שנות מאבק ויצירה, בי"ס שדה כפר עציון - הקיבוץ הדתי).

ובמילותיו של מנשה הראל "תשע עשרה שנים עמד גוש עציון בשממונו... לשרידי גוש עציון לא נותר אלא להביט מרחוק אל עבר העץ, "העץ הבודד" שסימל כל השנים את הכמיהה לשוב למקום. היו אלה שנים של "מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא" (דברים ל"ב, נ'). (הראל, נ. גוש עציון, ע"מ 213, בתוך נופים ואתרים (1973) בהוצאת משרד הביטחון, קצין חינוך ראשי, ענף השכלה, ת"א).

האלון הבודד הוא כבן 600 שנה לפי בדיקת גיל המבוססת על מספר הטבעות שבגזע, הוא מכונה בפי הערבים "בלוטת ירזה" ובשם זה הוא נזכר בכתבי נוסעים בדורות עברו. עץ זה שימש בעבר כנקודת ציון בגבול שבין מחוז בית לחם למחוז חברון. העץ עצמו מקודש לרבים למרות שאין לידו קבר שיח' או מבנה מקודש (יזהר הירשפלד, ערך "האלון הבודד" ע"מ 178, מדריך ישראל כרך יהודה, עורך ספי בן יוסף, כתר ומשרד הביטחון, תל אביב).

האיקליפטוס בחצר סבתי
האיקליפטוס הוא עולה חדש בארץ, בשנת 1884 הביא קרל נטר (מייסד בית הספר החקלאי "מקווה ישראל") שתילים של איקליפטוס. המקור שמקורם כנראה מאלג'יר ועצים אלו גדלים עד היום במקווה ישראל, שלוש שנים מאוחר יותר נטעו האיקליפטוסים ברחובות הראשיים של מושבות הברון. מאחר וסברו אז שעקב גידולו המהיר הוא סופג מים רבים (מה שהסתבר ברבות הימים כמיתוס ואיקליפטוסים גדלים בהצלחה בנגב) נטעו יער ענק בחדרה בשנים 1899-1900 כדי לייבש את הביצות הממאירות (ליפשיץ ביגר 1977: 90-91).האיקליפטוס ניטע בהמוניו בעמקים ובביצות מתוך האמונה שהוא דורש מים רבים ומיבש את האדמה למרות שהעדויות הבוטניות דווקא רומזות שהוא עץ חסכוני להפליא במשק המים שלו. יער האיקליפטוסים הונצח בפואמה של דוד שמעוני "ביער חדרה" אך למרבית הפלא שמו של האיקליפטוס נפקד בין הבתים והשורות.

למרות הפער בין שורשיו המעמיקים באדמה אך לא בזמן, לא מפתיעה הופעתו הרבה בשירי הארץ. צמיחתו המהירה וחוסנו הפכו אותו ליקיר ההתיישבות העובדת ואין כמעט יישוב בו לא נטעו איקליפטוס ליד מגדל המים ושדרה בכניסה.

רחל בשיר איקליפטוס רואה בעץ סמל לתקווה והתחדשות של צמיחה מהגדמים.
"לא אחת ראיתי: הונף הקרדום
והורד וננעץ בשאר;
מעולל בעפר הוא שרוע דם -
זה הנוף המרטיט, הנוהר.
השריד היתום מזדקר נוגות
מיתר ועירם מכל.
ותמיד נדמה: הפעם הזאת
לא ישכח העץ, לא ימחל...
תפקדנו שוב, אך שנה תנקף -
תעמד משתאה, תביט:
למרום כאז כמה הנוף,
ונוהר כאז, ומרטיט."
(רחל / אקליפטוס; שירים, ע"מ ק"ז).
סמל ההתחדשות לאחר פורענות הוא דווקא העץ ששורשיו נטועים בארץ הזו רק כמה עשרות שנים.

הסתכלות מיוחדת במינה על גזעי האיקליפטוס מופיעה אצל משה דור:
"הרכסים נחצים, המישורים, מפות
התבליט של חיינו, קלפות
אקלפטוס ואזורי זמן."
(משה דור / אזורי הזמן; אהבה ושאר פורענויות, ע"מ 48).

הסתכלות מקרוב על קליפת איקליפטוס מראה עולם ומלואו שכבר גילוהו הצלמים, שכבות של אפור, כחול, חום אדמוני, אפור ולבן שזורות זו בזו מעין "מפות התבליט של חיינו". כאלו תולדות חייו של האיקליפטוס ושלנו נגלים במפות אלו החושפות אזורי זמן שונים.
האיקליפטוס כה נפוץ במחוזותינו עד כי שדרת האיקליפטוס תשכיח כל מכאוב המזומן לנו בסוף הדרך
"ואנחנו הינו עיפים כל כך
צוחקים כל כך,
והאור היה שוטף על עלי האיקליפטוס
מתהולל ומתנצנץ ומשתפך ומתנוסס
על עלי האיקליפטוס,
עד אשר שכחנו כמעט
את המצולה הכחלה ההיא
עם הדג הקטן השחור
שמחכה לנו בה
תמיד."
(יהודית כפרי / בחזרה מירושלים; קורנית, ע"מ 27).

העלים הירוקים - מכסיפים של האיקליפטוס מחזירים אלינו את האור המתהולל, מתנצנץ, מסתפק ומתנוסס עם העלים המשנים את צבעם בכל זווית ראיה וקרן אור.
עקבות לנטיעת האיקליפטוסים בביצות וצל משכנות האדם נמצא בשיר איקליפטוס של זרובבל גלעד
פרצת צעיר וצולח,
שברת כבלי ישימון.
ושרש תקעת, בוטח,
בעבטיט וסבכי הטיון.

בהכות הסער ברום
ואש תאחז בצמרת,
נפשנו כיער תהום
ודליתך בוערת—--
כי מולך המדבר לוטש
דרדר ושן-עז וסיף.
תאיר כעמוד האש
מול פריחה ושית."
(זרובבל גלעד / אקליפטוס; מבחר שירים, ע"מ 223-225).

האיקליפטוס מצויר בצבעים עזים של מייבש ביצות מחד וכאילן חסון הניצב מול כל פגע מאידך. כאשר נחבר לכך את עדותה של רחל על התחדשות הגזע למרות שעלה עליו הכורת וגם אם נשרף בפורענות הוא יאיר כעמוד האש אשר יתחדש מול דרדר המדבר ופריחת השית - צמח מסמל עזובה שאיננו יודעים את זהותו. כך מול כבלי הישימון והאש האוכלת יסמל העץ , יליד אוסטרליה, את כיבוש השממה בארץ האבות.
האיקליפטוס הגדל כברגיל בחצר הסבתא בכפר אתא הוא עד לחילוף המקום, הזמן והדורות

"האיקליפטוס בחצר סבתי בכפר-אתא, תחתיו
אדמה סורית קשה, וכפות
רגלי זעירות ולבנות.
ריח מרק העוף של סבתי מרשרש בעלי האיקליפטוס, גזע
חור, אשכנזי, מרחוק הובא לתפס בחזקה בקצות
אצבעוניו באדמות הקדש.
סבי נוטע רמון, פרי אדם, שיגדל כמו ראשי המתלהט, הבט
שבעת המינים סבי נשקני בראשי. ובה
בשעה מאחריו האיקליפטוס, האיקליפטוס, גר הצדק הרומאי,
מצטדק,
וסבתי המתקרבת לומדת מעלעליו עברית, המלים, וזה
נכון, יוצאות לה כמו השרף מהעץ, וחוץ מזה
סבתי קושרת לעץ את העז."
(אדמיאל קוסמן / האיקליפטוס בחצר סבתי בכפר אתא ותחתיו; ואחרי
מוראות מעשה השיר ע"מ 19).

הכותב יודע היטב שהאיקליפטוס הובא לכאן מרחוק ומקנה לו תחושת זרות "אשכנזית" עקב צבעו הלבן של הגזע שנשרה קליפתו מעליו. האיקליפטוס שגויר להינטע בארץ הוא, למען הדיוק, גר צדק אוסטרלי ולא רומאי והוא מצטדק על פלישתו לארץ. מול האיקליפטוס הגר הסבא נוטע רימון - אחד משבעת המינים שאין כמותם כסמל להתערות בארץ. הילד הרך נזכר באדי ריח מרק העוף של סבתא המרשרש באיקליפטוס - כה עז היה הריח עד שטלטל את עלי העץ בעוצמתו.

אותה סבתא לומדת עברית מעלעליו של הגר שהשתרשו בארץ והמלים חריפות ודביקות כשרף העץ שרפואה ובריאות קשורים בשמו. מול המרחקת ההזויה הזו המערבת מאכלים, מקומות, ריחות, זמנים ומיני עצים, חוגגת המציאות המעשית - העץ כעוגן נטוע לקשור בו את העז.