אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

השאננים לציון בספרות הישראלית (חלק ב')

יוסף אורן

גיליון מס' 28 - כסליו תש"ע * 11/09

ניתוץ מיתוסים
"קחו מהר זהות!"
מיתוס הילדות והבגרות
תחליפים לריבונות
סיכום

בחלק הראשון של המסה [מעמקים גיליון 27] התבררו העובדות הבאות :

1) שהשקפת השאננות לציון הגיחה לעולם כתגובה לתוצאות מלחמת תש"ח.

2) שיזהר סמילנסקי היה מראשוני השאננים לציון בספרות הישראלית הצעירה.

3) שמול ההשקפה של ס' יזהר הציב משה שמיר השקפה מנוגדת.

4) שהיחס המספרי בין סופרי המשמרת של שניהם, משמרת "דור בארץ", לא העיד שבין השנים 1973-1967 עלה מספר אוהדיה של השאננות לציון בנוסח יזהר בקרב הסופרים על מספר התומכים בהשקפה המנוגדת ששמיר טען לה, ורק ממלחמת 1973 ואילך גדל המחנה של השאננים לציון בהתמדה עד שצבר תמיכה של רוב סופרי המשמרות שהצטרפו לספרות הישראלית אחרי משמרת "דור בארץ".

5) שהשאננות לציון הסתפקה בתחילה בהכתמת צחותו המוסרית של דגלנו, דגל החרות הלאומית שהונף בתש"ח, אך ההכתמה, שהתחילה בטענת הנישול שהדביק יזהר למלחמת השחרור, התרחבה ממלחמת ששת-הימים ואילך לתיאור זוועות "הכיבוש".

בחלק הנוכחי של המסה יעבור הדיון מההתחשבנות של סופרי השאננות לציון עם אירועי-ההווה (בששת העשורים שבין השנים 2009-1948) לגיחותיהם אל המיתוסים שלנו מהעבר ואל תמונת מצבינו במזרח-התיכון בעתיד. מטרתם בגלישה לעבר היא לנתץ מיתוסים המוכיחים את זכותו הבלעדית של העם היהודי על ארץ-ישראל בשלמותה. ומטרתם בפלישה לעתיד היא להציע פתרונות אוטופיים למזרח-התיכון, שתוכנם זהה : השתלבות היהודים בצורות חַלופיות למדינת-ישראל, מדינת הלאום הקיימת.

הגיחות לעבר ולעתיד ניתנות להסבר באופן הבא : סופרי השאננות לציון לא נועזו להשיב בשלילה מפורשת והחלטית – לפחות בתקופה שבין מלחמת ששת-הימים למלחמת יום-כיפור – על שלוש השאלות שעליהן התקיימה המחלוקת בין סופרי שני המחנות, סופרי "מחנה השלום" וסופרי "המחנה הלאומי" :

1) שאלת תוקף הזכות של העם היהודי בארץ-ישראל.

2) שאלת ההיקף של הנחלה הלאומית של העם היהודי בארץ-ישראל.

3) והשאלה שעמדה על הפרק : האם נבון למצות את הזכות על מלוא ההיקף של הנחלה הלאומית ולהקים יישובים ישראליים גם מעבר לגבולות שביתת הנשק משנת 1948 ("הקו הירוק"), או שכדאי להשהות צעד כזה ולהחזיק במרחבים ששוחררו במלחמת ששת-הימים מידי מצרים, ירדן וסוריה כקלף-מיקוח בשיחות שלום, בתקווה ששיחות כאלה ימוטטו את חזית הסירוב שגיבשה הליגה הערבית ויביאו לסיום "הסכסוך".

עד מלחמת 1973 הניחו סופרי השאננות לציון – ובכך צדקו – שתשובה שלילית מפורשת מפיהם על שלוש השאלות תקומם את הציבור, שעדיין זכר, שמדיניות הערבים כפתה על ישראל את מלחמות 1948 ו-1967. פרט לתמהונים בודדים ובפרובוקטורים-להכעיס לא נמצא אז סופר רציני שהיה מוכן לומר לציבור הישראלי, שהזכויות "דה-פקטו" של הערבים בארץ-ישראל, שהן זכויות בנות שמונה מאות שנים בלבד (מאז כבש צלאח א-דין את הארץ מידי הצלבנים במחצית השנייה של המאה השתים-עשרה), גוברות על הזכויות "דה-יורה" של העם היהודי בארץ-ישראל, שהן בנות יותר משלושת אלפים שנה. אך מטעמים פרגמטיים גם לא היו מוכנים סופרי השאננות לציון להשיב תשובות חיוביות על השאלות שהיו בוויכוח בינם ובין סופרי המחנה האחר. לכן עברו מההתחשבנות עם ההווה לניתוץ מיתוסים מהעבר ולהעלאת פתרונות אוטופיים להשתלבות שונה של היהודים במזרח-התיכון בעתיד, ובכך ביטאו במרומז את עמדתם, שאי-אפשר לאמץ את ההשקפה הלאומית-יהודית-ציונית כמוצא יחיד ל"מצב הישראלי" וכפתרון הבלעדי שישראל יכולה להציע לערבים לסיום "הסכסוך".

ניתוץ מיתוסים
מיתוסים הם סיפורים שהתגבשו סביב אירוע או דמות אמיתיים בהיסטוריה, ואשר על הגרעין העובדתי שבהם העטה העם במשך הדורות את ייחוליו לדמויות מופת ולמעשים הראויים לתהילה. מכאן חשיבותם של המיתוסים, המעבירים לדורות המאוחרים הֵדים מהעבר ומחוכמת הקדמונים – מורשת לחייהם בהווה. בשאלת היחס למיתוסים כדאי להזכיר את התשובה הנבונה שהציע אחד-העם במסה "משה" לשאלת אמיתות הסיפורים שבמקרא על גדול מנהיגיה וראשון נביאיה של האומה העברית. למפקפקים באמיתות הסיפורים על משה בתנ"ך, השיב אחד-העם, שהסיפורים על משה משקפים את חזונו של העם לדמות המנהיג האידיאלי, ומאחר שגנוזה בהם אמת היסטורית, אין טעם לתבוע הוכחות ארכיאולוגיות לאמיתותם. סופרי השאננות לציון לא היטו אוזן לתבונת אחד-העם, אלא נהו אחרי הגחמה "המחקרית" של קומץ היסטוריונים, שפתחו ב"עליהום" על המיתוסים של עמנו.

שנים לפני ש"ההיסטוריונים החדשים" התארגנו כאופוזיציה ל"היסטוריונים הציונים", כבר פעלה במרץ באקדמיה שלנו מגמת הניתוץ של מיתוסים שהעם היהודי ביטא באמצעותם את געגועיו לצמיחת גיבורים בהווה בדמותם של לוחמי חרות מפורסמים מהעבר. הנפגעים של מגמה זו היו אלעזר בן יאיר – גיבור מצדה, בר-כוכבא – גיבור מרד בית שני, ויוסף טרומפלדור – גיבור תל-חי. אחרי הניצחון הגדול במלחמת ששת-הימים כבר לא מצאו הסופרים במחנה השאננים לציון טעם להמשיך בהתנכלות לתהילת הגיבורים המאוחרים האלה, שהפגיעה בהם לא הניבה הרבה תועלת להשקפתם בנושאי "המצב" ו"סכסוך", ולפיכך פנו לנתץ מיתוסים מתקופת האבות, שבהם השתמרה המסורת, שארץ-ישראל היא נחלתו הלאומית רק של העם היהודי, מאז הובטחה בלעדית לאבות האומה ולצאצאיהם בשחר ההיסטוריה.

הבולט מבין הסופרים, ששקד במיוחד על ניתוץ המיתוסים שבהם הונצחו הזכויות בארץ-ישראל לעם היהודי מימי האבות ועד קץ הימים, הוא ללא-ספק מאיר שלו. ודֵי אירוני, שדווקא הוא, שיש לו "יחוס אב" בספרות הישראלית, נמשך ליבו לנתץ בספריו מיתוסים בתנ"ך, שבתקֵפותם האמין בכל מאודו אביו, המשורר יצחק שלו, והתבלט בשקדנותו לבטל "יחוס אבות". יתר על כן : מאיר שלו הוא מהיותר בקיאים בספר הספרים מבין הסופרים. ולפיכך אין לחשוד בו שרק בהיסח-הדעת היפנה את הקורא ברומאן "עשו" (1991), לשני קטעים בספר בראשית, המתארים כיצד נפתרו בתקופת האבות סכסוכי הירושה על אדמת הארץ בין היורשים.

בקטע הראשון המוריש הוא אברהם, שעוד בחייו קבע את העיקרון ליישוב סכסוך כזה : "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפילגשים אשר לאברהם (וישמעאל בכללם) נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם", מזרחה לנהר הירדן (בראשית כ"ה). בהתקרב המועד לבצע את חלוקת הירושה בין צמד האחים הבא, כבר הייתה ברורה לשניהם הנוסחה שעל-פיה יפעלו : "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת בהמתו ואת כל קניינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו - - - וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום", מזרחה לנהר הירדן (בראשית ל"ו).

שני הקטעים משקפים את הפתרון של אבותינו למצבים שבהם לשני אחים ישנן זכויות-ירושה בנחלת-האבות. במקרים כאלה, נקבע במקרא, אין מחלקים את הנחלה, אלא אחד האחים זוכה בכל הנחלה ונשאר להתגורר בה והאח השני עוזב ומחפש לעצמו ולצאצאיו נחלה במקום אחר. וכדאי להטות אוזן לנימוק שניתן להכרעה זו בפרק ל"ו : "כי היה רכושם רב משֶבת יחדיו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם". אילו בוצע פיצול של הנחלה – הפתרון שלמראית-עין מצטייר כצודק יותר – היו משפחות שני היורשים מתקשות להתקיים ברווחה במחציות מהנחלה השלמה, ומצוקתן החומרית הייתה מלבה סכסוכים בלתי-פוסקים ביניהן.

אף שבשני ראיונות שקיימתי עם מאיר שלו, במרחק זמן זה מזה, השיב שרק במקרה בחר להפנות דווקא אל קטעים אלה, אין ספק שלא במקרה בחר בהם ברומאן "עשו", המספר על סכסוך ממושך בין יעקב לבין אחיו, המכנה את עצמו "עשו" מתוך זהות גורל עם נפגע ה"נישול" מתקופת האבות. הרומאן מתפענח כאלגוריה המגיבה על הסכסוך על ארץ-ישראל כיום בין צאצאי יעקב לצאצאי עשו. ועל-ידי שילוב שני הקטעים בהקשר נלעג בעלילתו, ביטא מאיר שלו את התנגדותו ליישום הפתרון מימי האבות ביישוב "הסכסוך" על ארץ-ישראל בימינו (ראה הפירוש לרומאן בספרי "העט כשופר פוליטי", 1992). לכן בחר לנתץ את שני הסיפורים המיתיים האלה, שמהם משתמע, שפתרון ההנעה של אוכלוסייה ממקום למקום במצב של סכסוך-דמים שאיננו נפתר לאורך שנים – פתרון הטרנספר – איננו נחשב לבלתי-מוסרי ביהדות ולא אמור להיחשב לבלתי-קביל במשפט הבינלאומי.

גם אם טרנספר אינו הפתרון האידיאלי, אין לשלול אותו, אם כתוצאה מיישומו פותרים סכסוכים קשים בין עמים וחוסכים בחיי אדם משני הצדדים. יישומו של פתרון הטרנספר ב"סכסוך הערבי-ישראלי", על-פי הנוסחה מימי האבות, הוא לפיכך ההגיוני והטוב שאפשר להציע. ומאחר וארץ-ישראל היא המולדת היחידה שיש לעם היהודי ורק לו זכויות בלעדיות ומוכחות עליה מקדמת-דנא, ואילו לערבים מרחבים ענקיים ואמצעים חומריים עצומים, אין לדחות את פתרון הטרנספר על הסף.

לו היו ארצות הליגה הערבית שוקלות את הפתרון הזה בכלי התבונה, אחרי תבוסתם במלחמת 1948, והיו משכנעות את הפלסטינים להסכים לפתרון הטרנספר מרצון וגם מסייעות להם לבצעו, היה "הסכסוך" נפתר מזמן. אך מאחר ועמי ערב הסתמכו על יתרונם המספרי, עושר הנפט שלהם וכוח השפעתו, שימרו את הפלסטינים כפליטים בארצותיהם, במקום להטמיע אותם במדינותיהם באופן מלא, טיפחו בהם את "זכות השיבה" ושיסו אותם נגד מדינת היהודים הזעירה, לא נפתר "הסכסוך" מאז 1948 ועד היום.

"קחו מהר זהות!"
בחמישה מספריו, מ"רומן רוסי" (1988) ועד "פונטנלה" (2002), שקד מאיר שלו על ניתוץ מיתוסים צעירים יותר בתולדות העם היהודי, המיתוסים על החלוצים שנאחזו בראשית המאה העשרים באדמת המולדת והקימו יישובים חקלאיים ברחבי הארץ, שהוחזקה במשמורת של התורכים העות'מאנים, כי הייתה אז ארץ דלילת תושבים, שלתושבי הקבע הערבים בה לא הייתה זהות לאומית כלשהי וששטחיה לא היו מזוהים כמדינת עם כלשהו. בחמשת ספריו אלה שב מאיר שלו ותיאר את קריסת "הכפר הציוני" ואת ההסתלקות של הנכדים מהגשמת חזונם של המייסדים, להיאחז באדמת ציון ולכונן עליה בבוא העת את הריבונות המחודשת של העם היהודי (ראה הדיון ברומאנים אלה של מאיר שלו בספרי "ספרות וריבונות" 2006, עמ' 70-63).

בשישי מספרי סדרה זו, ברומאן "יונה ונער" (2006), התקדם שלו כמעט לימינו אלה, במטרה לנתץ את המיתוס שנרקם סביב קרב-הגבורה על ירושלים במנזר סן-סימון במלחמת תש"ח. ברומאן הזה סיכם את ההשקפה הרעילה שביטא בספריו הקודמים, לפיה אמנם היו בהתחלה הצלחות להגשמה של החזון הציוני בארץ-ישראל, אך במשך השנים התברר, שכל המפעל עמד על כרעי תרנגולת, ומשנחשפו יסודותיו הרעועים, החלה כעבור דורות בודדים הנטישה של החזון, ומכל הסיפורים ההרואיים על הגשמתו נותר אצל הנכדים רק העניין בנדל"ן (ראה פירוש לרומאן זה בספרי "משבר ערכים בסיפורת הישראלית, 2007, עמ' 46-31). בלהיטות הנדל"נית של הנכדים עוסקים גם סיפוריו של עמוס עוז בקובץ "תמונות מחיי הכפר" (2009).

א.ב. יהושע, לעומתם, בחר לכרסם במיתוס הריבונות היהודית על ארץ-ישראל מנקודת מבט הפוכה, על-ידי ליווי נלהב של התעוררות הרגש הלאומי וצמיחתו אצל הפלסטינים. ברומאן "מר מאני" (1990) שתל בפיו של יוסף מאני, השישי בשושלת המשפחה, עצה לערבים מהכפרים, בעודו מחזיק בידיו – וכמובן שלא במקרה - עותק מהצהרת בלפור משנת 1917 : "תתעוררו בטרם יהיה מאוחר - - - קחו מהר זהות! - - - זאת האדמה שלכם ושלנו, חצי לכם וחצי לנו - - - קחו זהות, בכל העולם לוקחים העמים זהות, אחר-כך יהיה מאוחר, אחר כך יהיה אסון, הנה אנחנו (היהודים) באים - - - כמו ארבה - - - עכשיו חונה במדבר ופתאום הוא מתנפל" (188-186). ואחר-כך ב"אש ידידותית" (2007) נטע דווקא בפי פלסטינית עצה מקבילה ליהודים : "לקחתם אדמות, לקחתם מים, ואתם שולטים בכל תנועה שלנו, אז לפחות תנו אפשרות גם להצטרף אליכם - - - זאת אף-פעם לא תהיה בשבילכם מולדת אם לא תדעו להתמזג עם כל מה שיש בה" (322). לביאור הרעיון הכנעני שהצפין א. ב. יהושע בדבריה אלה של הפלסטינית נחזור בהמשך המסה.

מבין היצירות המעטות שהתפרסמו בעשור האחרון – ואשר סיפרו את הסיפור המהימן של חלוצי העליות ואת סיפור ההתערות הקשה אך המוצלחת בארץ ברוח הרומאן הציוני – כדאי להזכיר שני רומאנים המפריכים את התמונה הפוסט-ציונית שציירו מאיר שלו וא. ב. יהושע בספריהם. והשניים הם הרומאן "אדום עתיק" (2007) של גבריאלה אביגור-רותם, המספר על היאחזות משפחה אחת בגליל, והרומאן "עת דודים" (2008) של מירי ורון, המספר על תלאותיה של משפחה אחת בעיר תל-אביב המתפתחת בין שתי מלחמות העולם. ובשתי העלילות המצוינות האלה מנהיגות את מימוש הזכות של העם היהודי לחזור ולהיאחז במולדת שתי נשים חזקות ועצמאיות, האימהות הגדולות של כל שבט. שתי הסופרות פסעו בספריהן, כמובן, במסלול הרעיוני שסלל משה שמיר מול השאננות לציון.

מיתוס הילדות והבגרות
בעודם מנתצים מיתוסים קדומים שביטאו ושיקפו אמיתות היסטוריות, בראו סופרי השאננות לציון בעצמם מיתוס מן ההווה, שאין לו אחיזה בהיסטוריה ולא תמיכה בעובדותיה, אך נועד לסייע לעמדתם בנושא "הסכסוך" על ארץ-ישראל. לשם הקיצור יכונה המיתוס הזה כמיתוס "הילדות והבגרות". ברומאנים של הסופרים שיפורטו בהמשך, הושוו שנות המדינה בין השנים 1967-1948 לשנות "הילדות" התמימות והמוסריות של המדינה, על שום שהייתה חנוקה בגבולות שביתת הנשק, שיאה להם ההגדרה "גבולות אושוויץ" – הכינוי שהצמיד להם בנאומיו שר-החוץ המיתולוגי והמשכיל ביותר שהיה לנו, אבא אבן. ולשנות "הבגרות" המכוערת והבלתי-מוסרית הושוו שנותיה של המדינה משנת 1967 ואילך, שכן מאז רובץ עליה החטא הכבד של "הכיבוש".

אי-אפשר לטעות במטרות האבחנה הזו בין שתי התקופות בתולדות המדינה : המטרה העיקרית שלה הייתה להצדיק את התביעה הפוליטית של השאננים לציון מצה"ל, לסגת מכל מאחזיו הצבאיים ביהודה ושומרון, וללחוץ על הממשלה לבצע עקירה של היישובים החדשים מתוכם. והמטרה המשנית הייתה לייסר את מצפונם של הישראלים על כך, שהוסיפו לעוון "הנישול" משנת 1948 את פשע "הכיבוש" משנת 1967. ומכאן, שעל הדימויים "ילדות" ו"בגרות" הוטל להטעות אותנו לחשוב, שהפלסטינים והתאגיד של מדינות-ערב, המונע על-ידי רעיון הפאן-ערביות של המרחב מנהר פרת ועד האוקיינוס האטלנטי, אישרו שתוצאות מלחמת 1948 מקובלות עליהם. ולא רק זאת, אלא שהם גם השלימו עם קיומה של מדינת-ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ויכבדו עובדה זאת, אם רק תיאות מדינת-ישראל להתקפל חזרה ל"גבולות אושוויץ" ותוותר לעד על זכויותיה בשאר חלקי הנחלה הלאומית של העם היהודי בארץ-ישראל.

על הנחות חסרות שחר אלה מבוססים בשלמותם הרומאנים "ספר הדקדוק הפנימי" של דוד גרוסמן (1991) ו-"בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד (2008). אך אותן הנחות מהדהדות בחלקים שונים של "סיפור על אהבה וחושך" (2002) של עמוס עוז ושל "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2004) של א. ב. יהושע. ואלה הנודעים יותר מבין עשרות רומאנים, שלצורך ושלא לצורך גינו את מלחמת ששת-הימים כמלחמת כיבוש קולוניאליסטית, שממנה החלה ההתקרנפות של המדינה "המבוגרת", וביטאו געגועים לתקופת "הילדות" המוסרית שלה בין השנים 1967-1948.

דווקא ערביי מדינת-ישראל, ששאבו עידוד מהנחות אלה של סופרי השאננות לציון, ובה-בעת דחו אותן מכל וכול, ניצלו את החלוקה של שנות המדינה לשתי תקופות כדי להבהיר, שמנקודת המבט שלהם כפלסטינים מלחמת 1948 המיטה עליהם את "אסון הנַכְּבּה" ומלחמת 1967 הוסיפה על אסונם הקודם גם את "אסון הכיבוש". סיוע כזה לשיסוי ערבי ישראל נגד המדינה היה נמנע, אילו הסופרים המשפיעים ביותר מבין סופרי השאננות לציון היו מבהירים לערביי המדינה, שבאסונותיהם של הפלסטינים עליהם להאשים את המדיניות של מנהיגיהם בארץ-ישראל עד 1948 ואת מדינות-ערב, שניצלו את ערביי ארץ-ישראל להגשמת היעד הפאן-ערבי משנת 1948 ואילך.

ותרומה אמיתית להסברה הישראלית יכלו סופרי השאננות לציון להרים, אילו סיפרו את האמת, שההישג החשוב שלנו במלחמת ששת-הימים התבטא לא רק בשיחרור חלקים נוספים של הנחלה הלאומית שלנו, שלא נשארו בידינו אחרי מלחמת 1948, אלא גם בזאת, שתוצאות המלחמה הזו אילצו את העולם להכליל גם את העם היהודי בין הטוענים לבעלות על אדמות יהודה ושומרון, אדמות שהיו בידי ממלכת ירדן משנת 1948 ועד שנת 1967 רק במשמורת, מכוח הסכמי שביתת הנשק הזמניים. במקום זאת קראו הסופרים השאננים לציון לפלסטינים, כמו יוסף מאני ברומאן של א. ב. יהושע : "מהרו, קחו זהות!".

תחליפים לריבונות
מול ההגדרה הבסיסית של המונח "ריבונות", האומרת שריבונות היא בעלות מלאה ובלעדית של עם על נחלתו הלאומית, שכל הסופרים העברים היו אמורים לדבוק בה, כמו קודמיהם בתקופת התחייה ובתקופת העליות, בחרו סופרים אחדים ממחנה השאננים לציון בפתרון הדפיטיסטי הבא לסיום "הסכסוך" : שהעם היהודי בעצמו ובמו-ידיו יפרק את הריבונות, שייסד וקיים משנת 1948 ואילך, ויסייע להגשים אחד מ"הפתרונות" החַלופיים האפשריים למדינת-ישראל הקיימת. בכך, הוסיפו לפתרון הנסיגה המלאה ל"גבולות אושוויץ", שני פתרונות אוטופיים מסוכנים הרבה יותר : הפתרון הכנעני והפתרון הפדרטיבי.

הוגי שני הפתרונות האוטופיים האלה אוחזים באשליה, שאם יוסר לחלוטין הדגל העברי מעל "השטחים", או לפחות יוצנע על-ידי היהודים, ירסנו הערבים את רצונם לטהר מיהודים את המרחב בין נהר הפרת לאוקינוס האטלנטי, ובמסגרת מזרח-תיכון חדש ישלימו עם נוכחותם של יהודים בארץ-ישראל.

א.ב. יהושע לא הצהיר אף פעם בגלוי שהוא שואף להגשים את הפתרון של "העברים הצעירים" (שאברהם שלונסקי הדביק להם בלעג את הכינוי "כנענים"), מבית מדרשו של יונתן רטוש, על הקמת ישות לאומית חדשה במרחב של הסהר הפורה – ישות חילונית שתטמיע בתוכה את צאצאי הלאומים השונים אשר מתגוררים במרחב. אך ברומאן "אש ידידותית" נעזר בשניים מגיבוריו כדי לבטא את הפתרון הכנעני. בפי האב השכול ירמיהו ("ירמי") שתל את המהלך הראשון ליישום הפתרון הכנעני : "להתנתק מכל הדייסה היהודית - - - הישראלית" (עמ' 60), ובפי פלסטינית מהגדה נטע את המהלך הנוסף שיגשים את ההתנתקות הזו : " תנו אפשרות גם להצטרף אליכם . - - - אבל אתם - - - אתם סגורים בתוך עצמכם, לא מתמזגים ולא נותנים להתמזג אתכם" (עמ' 322).

אגור שיף היה יותר מפורש מיהושע ברומאן הסאטירי שלו "מה שרציתם" (2007), שבשמו הגיב על האמרה המפורסמת "אם תרצו אין זו אגדה", אשר הציב הרצל בפתח ספרו החזוני-אוטופי "אלטנוילנד" (1902). ומפי צעירה בת העם היהודי שהרתה לפלסטיני מטול-כארם השמיע את החזון הכנעני שלו (ושל אביו מידד שיף ברומאן "שמעון צהמארה", 1951). לדברי הבחורה, הילד שתוליד מיחסיה עם המאהב הפלסטיני שלה מהגדה "יהיה אבי שושלת חדשה של ממזרות וממזרים חפצי חיים שיציפו את המזרח-התיכון בשלוותם הטובה ויביאו את השלום עלי אדמות" (עמ' 233).

גם לפתרון הפדרטיבי הצטרפו שני הסופרים בעלי מעמד בקרב "השאננים לציון" בספרות, שהם גם היותר הבולטים מבין הסופרים שהוציאה מתוכה יהדות עירק : אלי עמיר וסמי מיכאל. ברומאן "יסמין" (2005) החזיר אלי עמיר את הגיבור של "תרנגול כפרות" לקיבוץ של השומר הצעיר, שבו התחנך כנער. נורי הוא כעת, אחרי הניצחון במלחמת ששת-הימים, מקורב לשלטון, ועל כן, כאשר הוזמן על-ידי הקיבוץ להשמיע את דעתו על "הסכסוך", לא החמיץ את ההזדמנות להשמיע את השקפתו על העתיד.

ואלה הדברים שאמר נורי באוזני אלה שקלטו אותו וחינכו אותו בקיבוץ בנעוריו : "בעיני זו ארץ בעלת שתי היסטוריות, שתי זהויות לאומיות, שתי לשונות, שתי תרבויות, שני חזונות, שני חלומות. מי שיתבע לעצמו הכל יישאר בלי כלום". ואחרי שקבע, שזכויות הערבים בארץ-ישראל שוות לזכויות היהודים בה, הציג את הצעתו : לכן, אין להסתפק בנסיגה לגבולות 1967, אם חפצים אנו שלום בר-קיימא איתם, אלא עלינו להציע לפלסטינים ולעולם הערבי שותפות, שאותה כדאי ליישם בראש ובראשונה בירושלים שהיא "לב הסכסוך": "ירושלים צריכה להיות עיר פתוחה לכול, ומבחינתי, שיתנוססו על הר-הבית, לצד דגל ישראל, דגלי הוותיקן וארצות ערב כולן" (עמ' 391).

בשנה שבה הופיע הרומאן "יסמין" הופיע גם הרומאן של סמי מיכאל "יונים בטרפלגר" (2005), שבו המשיך לטוות את עלילת הנובלה "השיבה לחיפה" של הסופר הפלסטיני ר'סאן כנפאני. כבר בשם הנובלה ביטא כנפאני את המטרה הרעיונית שלה : לעודד את הפלסטינים להתכונן לקראת המלחמה שבה יתקנו את תוצאות מלחמת 1948. ואכן הכריז כנפאני בגוף הנובלה, שהתוצאה של מלחמת 1948 תוסדר רק במלחמה נוספת, שאחריה יבצעו אלה שנושלו מבתיהם את השיבה שלהם לחיפה.

סמי מיכאל ודאי האמין שהוא מציע פתרון הולם יותר ל"סכסוך", על-פי תפישת השלום שלו. ברומאן ההמשך לנובלה של כנפאני תיאר מיכאל, כיצד בעקבות שיבת הבן – שאבד לאמו הפלסטינית במהלך הבריחה הבהולה מחיפה ב-1948 ושֶיהודייה ניצולת-שואה אימצה אותו וגידלה אותו מינקות כיהודי – לזרועות אמו הביולוגית, מתאחדות שתי המשפחות, המשפחה הישראלית-יהודית עם המשפחה הפלסטינית-ערבית.

ולמי שלא הבין את "הבשורה" שאליה חתר ברומאן הזה, הבהיר אותה סמי מיכאל בפירוש שהדפיס בעיתון "הארץ" : "אני חושב שבסופו של דבר אם שני הצדדים יהיו שפויים, תקום כאן פדרציה משותפת של שני העמים, כמו אותו פרויקט קפריסאי אוטופי שהגה גיבור הרומאן 'יונים בטרפלגר'. אני חולם על פדרציה בין שני העמים, כשלכל צד משטרה משלו. הצבא יהיה משותף וסמלי. הפדרציה תהיה מנוטרלת מכל סכסוך במזרח-התיכון. בתי-החולים יהיו משותפים. - - - באשר לדגל, לא איכפת לי איזה סמרטוט יתלו. מצידי, שיהיו שני דגלים ומטבע משותף" (הארץ, 15.4.05).

סיכום
שום משפטן מפוכח בעולם (אלא אם כן שנאתו ליהודים שיבשה את תבונתו או שמוחו הורעל באופן קשה בסמי-הזיה שמאלניים) לא יזהה כעם ציבור מקומיים קטן, מפורר וחסר זהות לאומית, שאליו הצטרפו ערב-רב של ערבים ממדינות-ערב השכנות, בעיקר בתקופה העות'מאנית המאוחרת ובשנות המנדט הבריטי, בין השנים 1940-1840. ושום מדינאי שפוי לא יכיר בפלסטינים כעם בעל זכויות שוות בארץ-ישראל לזכויותיו של העם היהודי רק משום שהליגה הערבית הכריזה בשנת 1964, כאשר הקימה את אש"ף ("ארגון שיחרור פלסטין"), שהארגון הזה מייצג את "העם הפלסטיני". ואם נמצאים כבר כעת בעולם משפטנים ומדינאים, המעניקים הכרה בהם כעם – או שהם בורים שאינם יודעים את העובדות ההיסטוריות, או שמגמתיות ואינטרסים מטים את האמת מהם והלאה.

וגם אין עם, אלא אם כן נשתבשה דעתו והחליט מיוזמתו לסיים את נוכחותו בהיסטוריה, שיֵאות להעניק מדינת לאום בנחלתו הלאומית לעם שזה מקרוב ובדרך הזאת המציאו אותו. ויתור מרצון כזה על הריבונות שלו יכול להנץ רק בעם כמו שלנו, שסופריו דואגים יותר לזכויות של "העם הפלסטיני", שהליגה הערבית בדתה אותו בשנת 1964, מאשר לזכויות בנות יותר משלושת אלפים שנה של העם היהודי בארץ-ישראל.

ומאחר וזוהי "הבשורה" שמפיצים ביצירותיהם הסופרים הישראלים האלה – מוצדק להגדיר אותם כסופרים השאננים לגורל ציון.

יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות. השנה הופיע בהוצאת "יחד" ספרו "צו-קריאה לספרות הישראלית", שהוא הכרך התשעה-עשר בסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית".