הכותרת שבראש מאמר זה עלולה לעורר התנגדות מיידית. "הסברת הלכות טהרת המשפחה" - וכי זקוק עולם ההלכה לשיווק, להסברה ולתעמולה?! אך האמת היא, שעצם הביטוי "טהרת המשפחה", השגור היום בפי כל, נקוט בידינו בעיקר מחמת שיקולים של הסברה ויחסי ציבור. הרי מבחינה הלכתית פנימית, המונח המדויק הוא "איסורי נידה". לא בטהרה ובטומאה אנו עוסקים כאן, אלא באיסור ובהיתר של האישה לבעלה, שמבחינה מהותית אינם קשורים כלל לענייני הטומאה.

אם בכל זאת אנו משתמשים במושג הטהרה, שימוש זה אך מדגיש עד כמה המושג "משפחה" אינו רלוונטי כאן; שהרי האישה היא שנטהרת והיא שנטמאת, ולא המשפחה. צא וראה שביטוי זה הוא יליד מובהק של התקופה המודרנית, וכל ייעודו לצמצם את ההתנגדות הנפשית שמתעוררת באדם המודרני (ובפרט - באישה המודרנית) עקב ההתמקדות ההלכתית בתופעה פיזיולוגית אינטימית זו.

בעיני שומר המצוות הממוצע, הלכות טהרת המשפחה הן קשות לביצוע ומביכות ללימוד. על כן רבנים ומורי דרך רבים חשים שאין מנוס מהסברת מהותן ומשמעותן. הצורך בהסברה נאותה גובר בעיקר כאשר מדובר בזוגות העומדים לפני חתונתם, ונפגשים לראשונה עם עולם הלכתי זה.

במאמר זה אנסה להציג שלוש גישות שונות להסברת דיני טהרת המשפחה. שתי הגישות הראשונות הן רווחות ושכיחות, ועל רקע שתיהן בולט הייחוד שבגישה השלישית, שהיא גישתו של הרב סולובייצ'יק. שלוש הגישות שנציג במאמר זה מיושמות גם בתחומים הלכתיים נוספים; על כן הניתוח שנערוך כאן רלוונטי לא רק לדיני טהרת המשפחה, אלא לעולם ההלכה כולו.
הלכות טהרת המשפחה מצריכות מאמץ הסברתי, קודם כל בגלל הקושי המעשי שהן מציבות בפני שומרי המצוות. האיפוק המיני הנתבע מבני הזוג דורש מאמץ אדיר של כיבוש היצר, ועלול גם לעורר מתחים בין בני הזוג.

הגישה הראשונה להסבר הלכות טהרת המשפחה מנסה להכחיש את הקשיים הללו, ולצמצם את משמעותם. נראה דוגמה בולטת לגישה זו, בספר הדרכה לכלות שכתבה אמונה אלון.¹ אלון איננה מציגה את הגישה הזו בגרסתה הפשטנית, אלא כחלק מעמדה מורכבת יותר. כמענה לשאלה: "מדוע קובעת לנו התורה דינים מייגעים?", היא עונה: "התשובה הראשונה, כמו לגבי כל דין, היא: איננו יודעים את הסיבה. רק הבורא מבין את חוקיו" (א' אלון, לקראת כלה, בית אל תשמ"ז, עמ' 75). זו תשובה חשובה וראויה, אשר מציגה הסתייגות הכרחית מעצם המאמץ להסביר חוק אלוקי במושגים אנושיים. אך עם זאת, אלון מוסיפה מיד שהלכות נידה ביסודן אינן כלל מייגעות כל כך:

"לכאורה, באופן טבעי, אשה בגיל הפוריות אמורה לקבל וסת ובמהלך הביוץ - שבא לאחריו - להכנס להריון. במשך תשעה חדשי ההריון היא (בדרך כלל) אינה מקבלת וסת ואיננה נידה. לכאורה, באופן טבעי, אמורה האשה להתחיל - אחרי הלידה - בהנקת ילדה ולהמשיך בכך במשך שנתיים (ויותר) כשגם בתקופת ההנקה אין היא מקבלת (בדרך כלל) וסת. לכאורה, באופן טבעי, אמורה תקופת ההנקה להסתיים כשמתחיל הריון חדש, עם או בלי וסת אחת לפניו... וחוזר חלילה. זאת אומרת שאשה ממוצעת אמורה להיעשות 'נידה', באופן טבעי, רק פעם אחת בכל שתיים או שלוש שנים! ואכן ישנן, כיום, נשים רבות השבות לאורח החיים הטבעי-הקדום הזה. אלה מבינינו שמרווחות בין לידותיהן ושמניקות במשך תקופות קצרות בלבד, גורמות - בעצמן - את המעברים החדים והתכופים מטהרה לטומאה" (שם, עמ' 76).

הלכות טהרת המשפחה אינן פחות מובנות מאשר הלכות שעטנז. אך אפשר להסביר בפשטות מדוע רבים מרגישים צורך דוחק למצוא הסבר להלכות נידה, בעוד הלכות שעטנז אינן טורדות את מנוחתם: הלכות שעטנז אינן מקשות על חיינו, והלכות טהרת המשפחה - מקשות גם מקשות. אלון טוענת שהקושי הזה אינו נובע מההלכות עצמן, אלא מאורח החיים של העידן המודרני, וביתר דיוק - מאורח החיים שבחרנו בו בעידן המודרני. לדבריה, לוּ היינו מוותרים על תכנון המשפחה ומפקידים את פריוננו בידי הטבע, וכן מאריכים את תקופת ההנקה, אזי המצב שבו האישה אסורה לבעלה מחמת דיני נידה היה נדיר ביותר. כך שהמתחים המתעוררים בימינו עקב הלכות טהרת המשפחה, אינם תוצאה של ההלכות עצמן, אלא של אורח החיים הבלתי טבעי שלנו.
גישה שנייה, פופולרית ורווחת עוד יותר, מסבירה את הלכות טהרת המשפחה באופן אחר. גישה זו אינה מתכחשת למחיר שמשלמים בני הזוג על שמירת הלכות טהרת המשפחה. אך היא טוענת שמחיר זה בטל לעומת התועלת שבני הזוג מפיקים מהקפדה על הלכות אלו. יסוד לגישה זו אפשר למצוא כבר בדברי חז"ל:

"תניא, היה ר"מ אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה - מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה" (נידה לא ע"ב).

כלומר: תקופת הפרישה הכפויה של איש ואשתו מביאה להתחדשות ולהתרעננות במפגש המחודש. רבים מהעוסקים בתחום טהרת המשפחה בתקופתנו נזקקים להסברים מסוג זה. נבדלים הם זה מזה גם בנוסח המסוים של ההסבר, וגם בשאלה עד כמה הם רואים הסבר זה כנימוק מוצק. לדוגמה, אמונה אלון, שמדבריה ציטטנו לעיל, אינה מכחישה את הטענה שהתקופות שבהן האישה אסורה לבעלה מעוררות מתחים וקשיים. לדבריה, באופן טבעי תקופות אלו אמורות להיות מצומצמות מאוד. אך היא מוסיפה עוד טענה:

"האם, בכל אופן, יש למעברים אלה [= מהיתר לאיסור ולהפך] יתרונות? זוגות רבים מוצאים, שתקופות ה'אחוה' מוסיפות לחייהם המשותפים מימד חשוב. הם מספרים, שתקופות אלה - בהן אסורה הקירבה הגופנית - מעודדות יצירת קירבה באופנים אחרים, רוחניים. קירבה הדומה, באמת, לזו שבין אחים או בין ידידים טובים... שמעתי, ששמירה על טהרת המשפחה משפרת את חיי המין של הזוג. אפשר לומר כך, שהרי כל דבר שנמנע מאתנו, ושאנו מתגעגעים אליו, יקר שבעתיים כששוב הינו בהישג יד. ואולם גם זו אינה קביעה מוחלטת ואי אפשר לומר, שזאת מטרתם של דיני טהרת המשפחה" (לקראת כלה, עמ' 77).

כיוון שאלון נוקטת בדרך הסבר מרכזית אחרת, היא משתמשת בדרך המוצגת כאן באופן מסויג ומורכב. היא מעירה שאכן "זו אינה קביעה מוחלטת", ואי אפשר לומר באופן החלטי שאכן הפרישה הכפויה על בני הזוג משפרת את היחסים ביניהם. אלון חייבת לאמץ הסתייגות זו - שאם לא כן, ניטל הטעם מטענתה שבמצב "טבעי", לא יהיו תקופות פרישה רבות. אם תקופות אלו רק מיטיבות עם בני הזוג - מדוע יש לצמצם בהן? על כן היא מסייגת מאוד את הטענה הזו. אלון מוסיפה גם, שאפשר להגיע ליחסי אחווה גם בלי שמירה על דיני טהרת המשפחה:

"בכלל, איננו רואים בדיני טהרת המשפחה, או בדינים אחרים, 'מתכון' לחיים נעימים יותר. אנו מקיימים אותם מפני שאנו חייבים בכך, אם כי פעמים רבות אנו נשכרים מכך גם באופן גלוי" (שם).

נוסח מסתייג פחות נוכל למצוא בספרו של הרב קלמן כהנא, "טהרת בת ישראל". הרב כהנא מקדים ואומר שהאדם אינו יכול לרדת לסוף דעתו של הקב"ה ולהבין את טעמי המצוות עד תומם. ומוסיף עוד, שאף אילו יכול היה האדם להכיר את טעמי המצוות, היה עדיין שומר את המצוות לא בגלל טעמיהן, אלא משום שה' ציווה עליהן (הרב ק' כהנא, טהרת בת ישראל, ירושלים תשל"ט, עמ' כד). אך לאחר הסתייגויות אלו, הוא מזכיר נימוקים נחרצים בדבר התועלת שבני הזוג מפיקים מהלכות נידה; הוא אינו מדבר רק על תועלת לבניין הזוגיות, אלא אפילו על תועלת רפואית. הרב כהנא אף אינו מסייג קביעות אלו בספקות כלשהם בדבר מידת ההחלטיות של תועלת זו:

"לא נתעכב על התועלת הפיזיולוגית הרבה, אשר דרך אגב נהנים ממנה איש ואשתו החיים על פי יסודות אלה. הוכח כבר, שההמנעות מחיי אישות בעת נדה מנעה כמה וכמה מחלות מהעם היהודי. הורונו חז"ל מה רב ערך ההמנעות מהזיווג בימי נדה גם כדי לרענן חיבת אשה על בעלה... כדי לחדש ברית האהבה שביניהם, שלא יהפכו החיים המשותפים לשיגרא שאין בה מחיבת החידוש" (טהרת בת ישראל, עמ' כה).²

הגישה השלישית בנוגע להסברת דיני טהרת המשפחה, מתבטאת בצורה מובהקת ומרוכזת בהגותו של הרב סולובייצ'יק. במאמרו הקלאסי 'צירוף' מתאר הרב סולובייצ'יק תנועה דיאלקטית שהיהדות תובעת מן האדם:

"ההלכה מורה כי בכל מישור של התנסותנו הקיומית הכוללת... חייב האדם להכניס עצמו בתנועה דיאלקטית של התקדמות ונסיגה מתחלפות" (הרב י"ד סולובייצ'יק, 'צירוף', דברי הגות והערכה, ירושלים תשמ"ב, עמ' 244).

מה כוונתו של הרב סולובייצ'יק, כשהוא מתאר תנועה דיאלקטית זו? הרב מחדד כאן את הייחוד שביחס ההלכה היהודית אל חיי העולם הזה. הנזיר הנוצרי נתבע לפרוש מן העולם. התביעה היא קשה, אך היא מנוסחת באופן חד-משמעי, המכתיב מהלך נפשי וקיומי אחיד. היהדות, לעומת זאת, מקבלת את חיי העולם הזה ברצון ובאהדה. עם זאת, היהדות תובעת מהאדם את הנכונות לפרוש לעתים מנתחים מסוימים של חיי העולם הזה. מותר (ורצוי) לאכול - אך יש לפרוש ממאכלים מסוימים; מותר לצבור רכוש - אך צריך להפריש ממנו מעשר; צריך להתחתן - אך יש מגבלות לא קלות על חיי המין. הדיאלקטיקה הזו תובעת מהיהודי לפתח מבנה נפשי מורכב יותר מזה הנתבע מהנזיר הנוצרי, ולכן במובנים רבים האתגר היהודי קשה יותר.

התנועה הכפולה הצטיירה בעיני הרב סולובייצ'יק כאתגר רוחני מכונן, בייחוד בכל הנוגע לתחום הגופני:

"אין תחום שבו מודגשת תורה זו של הצירוף הדיאלקטי ביתר תדירות מאשר בתחום האסתטי-תענוגני. כיצד מצרף אדם עצמו בתחום זה? על ידי הכנסו בתנועה דיאלקטית, על ידי נסיגתו בהיותו אל מול פיסגת תשוקתו. ככל שתגבר שליטתו של הדחף הפיסיולוגי, ככל שיגדלו השיכרון ותמהון החושים לקראת סיפוק התאווה, כן יתעצם כוחם הפודה של הצירוף הדיאלקטי, של תנועת הנסיגה לאחור" (שם, עמ' 245).

את הדוגמה המובהקת לצירוף הדיאלקטי מצא הרב סולובייצ'יק במדרש חז"ל, שהיה אהוב עליו במיוחד:

"'סוגה בשושנים' - אלו דברי תורה, שהן רכים כשושנים... בנוהג שבעולם, אדם נושא אשה, בן ל' שנה ובן מ' שנה. משמוציא יציאותיו [= הוציא כסף רב על הוצאות החתונה³], מיד הוא בא זוקק לה; והיא אומרת לו 'כשושנה אדומה ראיתי' [= דם נידה], ופורש ממנה מיד. מי גרם לו שלא יקרב לה? איזה כותל ברזל יש ביניהם, ואיזה עמוד ברזל ביניהם? אי זה נחש נשכו, איזה עקרב עקצו שלא יקרב לה? דברי תורה שרכין כשושנה, שנאמר בה: 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב'" (שיר השירים רבה פרשה ז, ג).

המדרש מפרש שהביטוי "סוגה בשושנים" מתייחס למצוות התורה, שהן סייג, גדר, העשוי משושנים. גדר ההלכה אינה גדר ברזל שאי אפשר לחצותה, אלא גדר שושנים, שאדם יכול לחצות אותה בקלות, והוא נמנע מכך מרצונו החופשי. השושנים רומזות גם לדם הנידה, אשר בעקבותיו מחויבים בני הזוג בהקפדה על איסורי נידה.

כך תיאר הרב סולובייצ'יק בלשונו-הוא את הסיטואציה שאליה מתייחס המדרש:

"חתן וכלה צעירים, חסונים, ואהבה לוהטת ביניהם. שניהם המתינו באורך רוח לפגישה זו. רק צעד אחד ואהבתם מתממשת, חלומם מתגשם. לפתע פורשים השניים ונסוגים לאחור. הוא, כדרך האבירים, מציג גבורה פרדוקסאלית. הוא מביס את עצמו. כל זוהר חיצוני אינו מתלווה לנסיגה זו. אין בה מחווה ראוותנית, שהרי נעדרים ממנה עדים להעריץ ולהלל. הפעולה ההירואית אינה מתרחשת לנוכח המון מתרונן; משוררים לא ישירו על שני צעירים ענווים צנועים אלה. הכל אירע בצנעתו החסויה של ביתם, בדממת הלילה" (דברי הגות והערכה, עמ' 246).

ברור שעיקר מגמתו של הרב סולובייצ'יק אינה הסברתית. הוא מציג את תפישת ההלכה, כפי שזו נראית בעיניו. אך עם זאת הנימה הרטורית העזה שמלווה את תוכן דברי הרב סולובייצ'יק, מרמזת שהוא רואה בהם גם ערך חינוכי-הסברתי.

כאשר הרב סולובייצ'יק מסביר את ערכם ואת משמעותם של איסורי נידה, הוא אינו ממעיט בחומרת הקשיים העומדים בפני בני הזוג, ואף אינו טוען שכנגד קשיים אלו עומד גמול מובטח. להפך: הרב סולובייצ'יק מדגיש ומעצים את הקושי האדיר שעליו מתגברים בני הזוג. על ידי העצמת הקושי, הרב סולובייצ'יק מחולל הירואיזציה של שמירת ההלכה. בתיאורו של הרב סולובייצ'יק, ההלכה הופכת ממטרד לאתגר. אין מדובר בכמה דינים מטרידים שיש לעוקפם, אלא במאמץ אדיר, קורבן אישי נכבד, שהאדם מקריב לשם שמים. העצמת הקושי מעניקה לו אופי ומשמעות, כקורבן המבטא כפיפות עילאית לקבלת עול מלכות שמים. אנשים רבים יהיו נכונים לקבל עליהם את המחויבות להלכה, כאשר לא יתפסו אותה כמטרד מעיק, אלא כאתגר מרומם. באופן פרדוקסלי-לכאורה, דווקא הדגשת המחיר הנפשי שצווי ההלכה תובעים, יכולה להביא ליתר מסירות לאותם צווים עצמם.⁴

מעבר לערכה העצמי של גישת הרב סולובייצ'יק, יש בה גם יתרון חינוכי-הסברתי גדול (כמובן, גם בגישות אחרות ישנם יתרונות). הרב סולובייצ'יק מתבונן בבני הזוג המתייסרים "בגובה העיניים", ומקבל באופן מלא את טענתם על הסבל הנגרם להם. הוא אינו מנסה לשכנע אותם שהקורבן אינו גדול כל כך, ואף אינו מטיף להם שהקורבן העכשווי יוביל לרווח עתידי. הרב סולובייצ'יק מקבל את חוויית הקורבן ההלכתי, ומוצא בה עצמה ערך דתי עילאי.

הערות:

1. יש להעיר שספר פופולרי זה אינו ממצה את עמדתה האישית של אלון.
2. יש להעיר שהרב כהנא מוסיף בהמשך דבריו נימוקים הקרובים יותר לגישה השלישית שנראה בהמשך.
3. זהו הפירוש המקובל. אמנם, הרב סולובייצ'יק פירש במקום אחר ביטוי זה כמתייחס למאמץ רגשי, ולא להוצאה ממונית: החתן חיזר אחרי הכלה במרץ, ולא התייאש מדחיותיה (מן הסערה, עמ' 99).
4. השווה לדבריו של גרשום שלום: "הציונות הצליחה כתנועת נוער משום שדרשה משהו מן הנוער. עתה דורשת הציונות מן הצעירים מעט מאוד. בזה סוד כוחה של האורתודוקסיה. היא דורשת קרבנות" (א' שפירא [עורך], רציפות ומרד - גרשום שלום באומר ובשיח, תל אביב תשנ"ה, עמ' 102. הפסקה המצוטטת כאן נאמרה בשנת 1980).

---