קב. מצות אכילת בשר חטאת ואשם - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שנצטוו הכהנים לאכול בשר קצת מן הקרבנות, כגון החטאת והאשם, שנאמר עליהם
(שמות כט לג) ואכלו אתם אשר כפר בהם, ואמרו זכרונם לברכה
(פסחים נט ב) כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים.
ועניין מעשה החטאת והאשם איך היו עושין אותן, ומקום וזמן אכילתן כסדר שלהם, נכתבנו בעזרת השם.
וכלל הדבר, שכל בשר קורבן החטאת והאשם היה נאכל לזכרי כהונה בעזרה, חוץ מן האמורין שבהן, ואין לבעלים בהם כלום. ושם יתפרש גם כן מה הן האמורין. ובכלל מצות עשה זה גם כן שיאכלו חלקם המגיע אליהם מכלל הקרבנות שנקראין קודשים קלים, וכן אכילת התרומה בכלל המצוה.
ואולם אין אכילת קודשים קלים ותרומה כמו אכילת בשר חטאת ואשם. שבאכילת חטאת ואשם, תשלם כפרת המתכפר, כמו שאמרו זכרונם לברכה 'כהנים אוכלים - ובעלים מתכפרים', ואכילת קודשים קלים ותרומה, לא יוסיף ולא יגרע במצות המקריב והנותן.
היסוד הקבוע אצלנו כי כל פעולות הקרבנות להכשיר מחשבתינו וכונתינו לטוב, ולהשפיל הנפש המתאוה אשר בנו ולהגדיל ולחזק נפש השכל אל המצות. ועל כן נצטוינו להתנהג בכל עניני הבית והקרבנות דרך מעלה וגדולה וכבוד, למען תנוח בלבבנו יראה וענוה ושפלות הרוח בהיותנו שם, גם בזכרנו אותו ממקומנו.
ובאמת כי מן הנהגת הכבוד אל הקורבן שהכפרה תלויה בו, להיותו נאכל אל המשרתים בעצמם ולא שיתנוהו לעבדיהם ולכלבם או ימכרוהו לכל קונה, וכן מן הכבוד הוא שייאכל במקום קדוש. וכן שלא ישהו אכילתו הרבה, כדי שלא יסריח ותהיה הנפש קצה בו, הלא כל זה מראה בעניין גדולה וחשיבות.
במקומן נאריך בהן קצת כמנהגנו.
והעובר עליה ולא אכל חלקו המגיע מהן בזמן המוגבל לו, ביטל עשה ונענש עוד מצד כפרת הבעלים שתלויה בו, כמו שאמרנו.
ו
הרמב’’ן זכרונו לברכה לא ימנה מצוה זו, כי אמר שזה חלק מחלקי מצות הקרבנות הוא שצוה ה’ יתברך בהם מי יאכלם ולמי יהיו, והאמת שהכפרה תלויה בזה.
המצווה בכל הספרים