קלד. מצות אכילת שיירי מנחות - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שנצטוו הכהנים לאכול שיירי מנחות, כלומר, אחר שהפרישו ממנה מה שהיו מקטירין במזבח, שיאכלו הם כל השאר, שנאמר (ויקרא ו ט) והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל וכו'. ולשון ספרא (צו ב ט) מצות תאכל - מצוה, יבמה יבוא עליה - מצוה, כלומר ששניהם מצות עשה, לא רשות.

משורשי מצוה זו
כתבנו למעלה (מצוה קב) במצות 'ואכלו אתם אשר כפר בהם' ב'ואתה תצוה', שכבוד הוא לקורבן שיאכלוהו משרתי ה’ יתברך בעצמם, ולא שיתנוהו לפחותים לאכלם, וכו' כמו שכתוב שם.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות עב ב) שכל המנחות הקרבות לגבי המזבח נקמצות, ומקטירין הקמץ כולו על גבי המזבח, והשאר נאכל לכהנים, חוץ ממנחת זכרי כהונה שאינה נקמצת, שנאמר (ויקרא ו טז) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. נמצא שמנחת חנוך וחבתין, וכהן שהביא מנחת חוטא ומנחת נדבה - נשרפות על גבי המזבח ולא נקמצות. הכהנת מנחתה נקמצת ושיריה נאכלין, דכהן דוקא אמרינן, ולא כהנת.
ויתר פרטיה מבוארים במנחות.

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה
שנאמר (שם יא) כל זכר בבני אהרן יאכלנה. עבר ולא אכלה - ביטל עשה זה.

המצווה בכל הספרים