מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



תצו. שלא לסור מדבריהם - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שנמנענו מלחלוק על בעלי הקבלה עליהם השלום ומלשנות את דבריהם ולצאת ממצותם בכל עניני התורה, ועל זה נאמר (דברים יז יא) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואמרו זכרונם לברכה בספרי, לא תסור, זו מצות לא תעשה.

משורשי המצוה
לפי שדעות בני אדם חלוקין זה מזה, לא ישתוו לעולם הרבה דעות בדברים, וידע אדון הכל ברוך הוא שאלו תהיה כונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם, איש איש כפי שכלו, יפרש כל אחד מהם דברי התורה כפי סברתו, וירבה המחלוקת בישראל במשמעות המצות, ותעשה התורה ככמה תורות. וכעניין שכתבתי במצות אחרי רבים להטות בסדר משפטים (מצוה עח).

על כן, אלהינו שהוא אדון כל החכמות, השלים תורתינו תורת אמת עם המצוה הזאת שצונו להתנהג בה על פי הפירוש האמיתי המקובל לחכמינו הקדמונים עליהם השלום, ובכל דור ודור גם כן שנשמע אל החכמים הנמצאים שקבלו דבריהם, ושתו מים מספריהם, ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עומק מיליהם ופליאות דעותיהם.
ועם ההסכמה הזאת נכוון אל דרך האמת בידיעת התורה, וזולת זה, אם נתפתה אחר מחשבותינו ועניות דעתנו לא נצלח לכל. ועל דרך האמת והשבח הגדול בזאת המצוה, אמרו זכרונם לברכה, לא תסור ממנו ימין ושמאל, אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל לא תסור ממצותם, כלומר, שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים, אין ראוי לנו לחלוק עליהם, אבל נעשה כטעותם.
וטוב לסבול טעות אחת ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת, וחילוק לב העם, והפסד האומה לגמרי.
ומפני עניינים אלה, נמסרה כוונת התורה אל חכמי ישראל, ונצטוו גם כן שיהיו לעולם הכת מועטת מן החכמים כפופה לכת המרובים מן השורש הזה, וכמו שכתבתי שם במצות להטות אחרי רבים.

[פירוש אגדת תנור של עכנאי]
ועל דרך עניין זה שעוררתיך, בני, עליו אפרש לך אגדה אחת שהיא בבבא מציעא בסוף פרק הזהב (נט, ב) גבי ההוא מעשה דרבי אליעזר הגדול בתנורו של עכנאי, המתמהת כל שומעה.

אמרו שם: אשכחה רבי נתן לאליהו וכו' אמר לה מאי עביד קדשא בריך הוא בההיא שעתא? אמר לה חייך ואמר נצחוני בני, כלומר שהיה הקדוש ברוך הוא שמח על שהיו בניו הולכים בדרך התורה ובמצותה להטות אחרי רבים.
ומה שאמר נצחוני בני, חלילה להיות נצחון לפניו ברוך הוא, אבל פירוש הדבר הוא על עניין זה, שבמחלוקת הזה שהיתה לרבי אליעזר עם חבריו, האמת היתה כרבי אליעזר וכדברי הבת קול שהכריעה כמותו, ואף על פי שהיה האמת אתו בזה, ביתרון פלפולו על חבריו, לא ירדו לסוף דעתו, ולא רצו להודות לדבריו אפילו אחר בת קול, והביאו ראיה מן הדין הקבוע בתורה שצותנו ללכת אחרי הרבים לעולם, בין יאמרו אמת או אפילו טועים.
ועל זה השיב הבורא ברוך הוא, 'נצחוני בני', כלומר, אחר שהם נוטים מדרך האמת, שרבי אליעזר הוא היה מכוין בזה את האמת, והם באים עליו מכח מצות התורה שצויתים לשמוע אל הרב לעולם, אם כן על כל פנים יש להודות להם בפעם הזאת כדבריהם שתהיה האמת נעדרת, והרי זה כאלו בעל האמת נצוח.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה שאף על פי שהעובר על מה שפרשו חכמים בדברי התורה עובר על לאו זה דלא תסור, מכל מקום אין לו לאדם דין זקן ממרא הידוע בגמרא בסוף סנהדרין (פט א) שהוא חייב מיתה, עד שיהא חולק על בית דין הגדול, ושיהא הוא חכם שהגיע להוראה סמוך כסנהדרין, ויחלוק עליהם בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, ובין שהוא מקל והם מחמירין או בהפך, ויורה לעשות כהוראתו, או יעשה הוא מעשה על פי הוראתו, שנאמר אשר יעשה בזדון ולא שיורה לבד.
אבל אם היה תלמיד שלא הגיע להוראה והורה, פטור, שנאמר כי יפלא ממך דבר, מי שלא יפלא ממנו אלא דבר מופלא. וכן אם מצאן חוץ ללשכת הגזית והמרה עליהם פטור, שנאמר וקמת ועלית אל המקום, מלמד שהמקום גורם לו מיתה.

ובין שחלק עליהם בדבר ממש שיש בזדונו כרת, או בדבר המביא לידי דבר שחייבין עליו כרת חייב.
כיצד בדבר שיש בזדונו כרת? כגון שנחלקו באשה אחת אם היא ערוה או אינה, אם דם זה מטמא או אינו מטמא, אם אשה זו זבה או אינה זבה, אם חלב זה אסור או מותר, וכן כל כיוצא בזה.
וכיצד בדבר המביא לידי דבר שיש בו חיוב זה? כגון שנחלקו בעיבור השנה, שמביא לידי אכילת חמץ בפסח, וכן אם נחלקו בדין מדיני ממונות, שלדברי האחד כדין נטל זה ממון מחברו, ואם קידש בו האשה מקדשת, והבא עליה במזיד ענוש כרת, ובשוגג חייב חטאת ולדברי האחר פטור. וכן בכל עניין שיש להוציא ממון כגון חייבי חרמים וערכים אם חייבים לתן או אינם חייבין, כל שלקחו מהם גזל, ואם קידש בו האשה אינה מקודשת, וכן כל כיוצא בזה. ואפילו חלקו בדיני מכות חייב עליהם, שהרי לדברי האומר אינו חייב מלקות בבית דין חייבים לשלם לו דמי חבלו, ובדין יטול מהם תשלומיו.

[מחלוקת רמב"ם ורמב"ן בהיקף 'לא תסור']
וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (ממרים א, ב) בעניין לאו זה דלא תסור, שאחד דברים שלמדו אותם חכמים מפי הקבלה, ואחד הדברים שלמדו אותן בדעתן באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן, ואחד דברים שנעשו סיג לתורה, והם: הגזרות והתקנות והמנהגות - בכל אחד מהשלושה דברים אלו מצות עשה לשמוע להם, והעובר על כל אחת מהם עובר בעשה ולא תעשה.
והרמב’’ן זכרונו לברכה תפש עליו הרבה ואמר, הנה סבור הרב שיש בכלל לאו דלא תסור כל מה שהוא מדברי חכמים, בין שהן מצות דרבנן, כגון מקרא מגלה ונר חנוכה, בין שהן מן התקנות כגון בשר עוף בחלב ושניות לעריות, בין שהן בקום עשה, כגון שלוש תפילות בכל יום ומאה ברכות ולולב שבעה בגבולין; ובין שהן בלא תעשה, כגון כל שהוא משום שבות בשבת ויום טוב, וכן יום טוב שני בגולה ותשעה באב, ודרך כלל כל מה שיאסר אותו התלמוד או יצוה עליו.
והנה הרב בונה חומה בצורה סביב לדברי חכמים, אבל היא כפרץ נופל נבעה בחומה נשגבה, אשר פתאם לפתע יבוא שברה, לפי שהיא סברה נפסדת ברוב מקומות בתלמוד, כי הנה לדעתו, המשתמש במחובר, כגון הנסמך על האילן בשבת או המטלטל מחמה לצל או שאמר לגוי ועשה, או אפילו המפסיע פסיעה גסה בשבת, עובר הוא על עשה ולא תעשה מן התורה וראוי הוא ללקות ארבעים, אלא שפטרו הרב שם בספר שופטים, מפני שנתן לאזהרת מיתת בית דין, שכל חכם שממרה על דבריהם מיתתו בחנק, והנה לדבריו לוקה הוא, לדעת האומר בתלמוד לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין עליו, כמו שהוזכר בפרק מי שהחשיך (שבת קנד, ב). וראוי לפי הדעת הזאת להחמיר מאוד בדברי סופרים שכולם תורה הם, אין ביניהם ובין המצות המפורשות בכתוב שום הפרש, ואין בתורה דבר חמור מן השבות שהוא מדבריהם, אלא מה שיש בה חיוב כרת או מיתת בית דין, אבל לא כל שיש בה חיוב עשה או לאו, שהרי בכל דבריהם לדעתו יש חיוב עשה ולאו, עשה דועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ולאו דלא תסור.

והנה נראה לרבותינו בכל הגמרא אומרים הפך מזה, שהרי הם דנים כל דברי סופרים להקל, כמו שיאמרו תמיד (ביצה ג ב) ספקא דאורייתא לחומרא, ספקא דרבנן לקלא, והקלו בחשש איסורין של דבריהם לומר בהם שאני אומר. ואמרו בפרק ראשון מפסחים (ט ב) אמור דאמרינן "שאני אומר" - בדרבנן, בדאורייתא מי אמרינן "שאני אומר"? והאמינו הקטנים שאינם ראויים להעיד, במה שהוא מדרבנן, כמו שאמרו שם (ד ב) בדיקת חמץ דרבנן, והמנינהו רבנן בדרבנן. וכן בעניין תחומין נאמן הקטן לומר עד כאן תחום שבת, קסבר תחומין דרבנן, והמנינהו רבנן בדרבנן, כדאיתא בערובין (נח ב) ובכתובות (כח ב).

ועוד הקילו בדרבנן כמו כן בספקות, כמו שאמרו זכרונם לברכה (ברכות כא, א) ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל, ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר, ואמרו מאי טעמא? תפילה דרבנן, אמת ויציב דאורייתא. ולא עוד אלא אפילו בדברים הסותרין זה את זה הקלו, כמו שאמרו בפרק במה מדליקין (שבת לד, א) אמרו לו שנים צא וערב עלינו אחד ערב עליו מבעוד יום וכו'. כמו שבא לשם, וגם נראה בגמרא, שעוקרין דבריהם תדיר משום איסור דאורייתא, כמו שאמרו במסכת שבת (ד א), הדביק פת בתנור, התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה. ושם בשבת (קכח ב) אמרו, בטול כלי מהכנו דרבנן, וצער בעלי חיים דאורייתא, ואתי דאורייתא ומבטל דרבנן וכו', כמו שבא לשם, וזה רב מאוד בתלמוד אתי עשה דאורייתא ודחי עשה דרבנן.

וכן במחלוקת שתבוא בין החכמים אמרו (ע''ז ז, א) אם היה אחד גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו, ואם לאו בשל תורה, הלך אחר המחמיר, ובשל סופרים אחר המקל. וגדולה מזה אמרו (ערובין סז, ב) בשל סופרים עושין מעשה ואחר כך דנין. ובפרק מי שהחשיך (שבת קנד, ב) אמרו מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו קא משמע לן, שהרי חידוש הוא אצלם כשאינן דוחין דברי סופרים אפילו להפסד מועט. ואמרו (ברכות יט, ב) שמטמאין כהנים עצמם בטומאה של דבריהם לראות מלכי אמות העולם כדי שאם יזכה יבחין מה בין מלכי ישראל וגו'.
ואף בעונשן של דברי חכמים אין להם אלא נידוי, כמו שאמרו (פסחים נב, א) מנדין על שני ימים טובים של גליות. ואמרו בעושה מלאכה בפורים ולשמתיה מר. ובמקומות יש להם מכת מרדות, והוא למי שעובר על דבריהם שהן כעין תורה, והן כל הגזרות שגזרו בהם מדבריהם, שמכין אותו עד שיקבל אותה עליו או עד שתצא נפשו, כמו שמפורש בתוספתא דסנהדרין.
כללו של דבר, שדברי סופרים חלוקים הם בכל דיניהם מדברי תורה, להקל בקצתן ולהחמיר בקצתן.

אבל הדבר הברור המנוקה מכל שיבוש הוא, שאין הלאו הזה דלא תסור אלא במה שאמרו זכרונם לברכה בפירוש התורה, כגון הדברים הנדרשים בגזרה שוה או בבנין אב ושאר שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם או במשמעות לשון הכתוב עצמו, וכן במה שקבלו הלכה למשה מסיני, ועל זה יאמרו זכרונם לברכה שיש עשה ולא תעשה בדבר, ואם בעניין הזה נחלק אחד הראוי להוראה במה שיש על זדונו כרת ובשגגתו חטאת על בית דין הגדול שנעשה בהם זקן ממרא בזמן שנדין בדיני נפשות, וזהו אמרם זכרונם לברכה, אפילו יאמרו לך על שמאל שהיא ימין, כלומר, שכך היא המצוה לנו מאדון התורה יתברך שנאמין אל הגדולים במה שיאמרו, ולא יאמר בעל המחלוקת היאך אתיר לעצמי, ואני יודע בודאי שהם הטועים? שאפילו יהיה כן הוא מצוה להאמין להם, וכמו שכתבתי למעלה בראש המצוה, וכעניין שנהג רבן גמליאל עם רבי יהושע ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו, כמו שמוזכר במסכת ראש השנה (כה א).

ויש בעניין הזה תנאי אחד לפי מה שאמרו זכרונם לברכה במסכת הוריות (ב, ב), שאם היה בזמן הסנהדרין איש חכם וראוי להורות או שהוא מכלל הסנהדרין, והורו בית דין הגדול בדבר שלא כדעתו, שאינו רשאי להתיר עצמו באותו הדבר האסור לדעתו, עד שישא ויתן עמהם על הדבר, ואחר שיסכימו כולם או רובם בבטול הדעת ההוא, וישבשו עליו סברתו, ויעשו הסכמה שהוא טועה, אז הוא רשאי לנהוג לעצמו היתר במה שהיה דעתו לאסור, וגם מצוה הוא על זה לקבל דעתם על כל פנים.
אבל התקנות והגזרות שעשו חכמים למשמרת התורה ולגדר שלה אין להם בלאו זה אלא סמך בעלמא, ואין בהם דין המראה כלל.
ויתר פרטי המצוה, מבוארים בסוף סנהדרין (פרק הנחנקין).

ונוהגת מצוה זו לעניין זקן ממרא בזמן הבית
ולעניין החיוב - עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורינו - נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.
והעובר על זה ופורץ גדר בדבר אחד מכל מה שלמדונו רבותינו בפירוש התורה, כגון באחת משלוש עשרה מידות או בדבר שהוא אסור מהלכה למשה מסיני, וכעניין שכתבנו בסמוך, עבר על לאו זה, מלבד שביטל עשה שבו, אבל אין לוקין על לאו זה, לפי שנתן לאזהרת מיתת בית דין בזקן ממרא, וכמו שכתבנו.

המצווה בכל הספרים