מצודות דוד, ישעיהו פרק י



פסוק א
הוי. יש להתאונן על החוקקים הם סופרי הדיינים על כי המה חוקקים און ר"ל כותבים דבר שאינו הגון וכשר
ומכתבים.
הדיינין עצמם המצוים לסופריהם לכתוב המה יצוו לכתוב דברי עמל:

פסוק ב
להטות. מכתבם יהיה סיבה להטות את הדלים מן הדין הראוי להם
ולגזול.
להעביר משפט האמת מן עניים
להיות.
עי"ז תהיינה האלמנות שללם רצה לומר הרי כאלו הם בוזזים ושוללים את האלמנות והיתומים:

פסוק ג
ומה תעשו. כאומר אם אין כח ביד האלמנות והיתומים אבל מה תשיבו להמקום ב"ה בעת יפקוד עליכם העון הזה
ולשואה.
לעת תבוא עליכם החושך ממרחק וזהו מלך אשור
לעזרה.
לעזור לכם
ואנה תעזבו.
כשתלכו בגולה אנה תעזבו ההון אשר אספתם בגזל הלא לא ישאר לא בן ולא בת:

פסוק ד
בלתי כרע. במקום אשר לא כרע כריעת המרבץ שם באותו המקום יהיה אסיר רצה לומר חוץ מארצכם תאסרו
ותחת.
ובאותו מקום יפלו הרוגים
ועוד ידו נטויה.
להכות בהם בהיותם בארץ אויביהם:

פסוק ה
הוי אשור וגו'. יש להתאונן על כי אשור יהיה השבט לעשות בהם אפי להכות ולרדות אותם
ומטה.
הזעם מה שאני זועם על ישראל הוא ביד אשור למטה כי עי"ז יכה בהם כרצונו:

פסוק ו
בגוי חנף. הם ישראל המחניפים ליצרם למלאות שאלתו ופתויו
עברתי.
מה שאני מלא עליו עברה וזעם
ולשומו מרמס.
לרמסו ברגל כטיט המושלך בחוצות:

פסוק ז
והוא. אבל סנחריב מלך אשור לא ידמה כן כמו שהיא שגזרה היא מלפני
ולבבו וגו'.
כפל הדבר במ"ש
כי להשמיד בלבבו.
כי חושב בלבבו להשמיד הכל ואף ירושלים כאלו נעשה הנצחון בכח זרועו
ולהכרית.
חושב להכרית הכל לבל ישאיר אף מעט:

פסוק ח
יחדו. זה כזה כל אחד חשוב כמלך לפי מרבית העם שיש לכ"א:

פסוק ט
הלא ככרכמיש. הלא כמו שכבשתי את כרכמיש כן כבשתי את כלנו
אם לא וגו'.
האם לא כמו שכבשתי את ארפד אשר היא משלטנות חמת האם לא כמו שכבשתי את דמשק כן אכבש את שומרון:

פסוק י
כאשר מצאה ידי. כמו שהשיגה ידי לכבוש הממלכות האלה עובדי האליל והלא פסיליהם חזקים מפסילי ירושלים ומפסילי שמרון וכאומר אם כן כ"ש שאכבוש את ירושלים ואת שמרון:

פסוק יא
הלא כאשר וגו'. אחר שיכבוש שמרון בבואו על ירושלים יאמר הלא כאשר וגו'
ולאליליה.
כי גם האלילים שבר ולקח עמו לאשור:

פסוק יב
כי יבצע. כאשר ישלים ה' את מעשהו להביא חיל סנחריב על ציון וירושלים
אפקוד.
אז אשגיח על מה שהפרה והרבה גודל לבב
ועל תפארת.
על התפארות גאותו:

פסוק יג
עשיתי. כל מה שעשיתי בדבר הנצחון עשיתי בכח ידי ובחכמתי כי אני נבון
ואסיר.
כי לכל עם יש גבול לארצו כפי התפשטות המלכות באמרם עד כאן גבול מלכות זו וע"כ וגו' וכיון שכבש הכל הסיר הגבולים כי נחשב הכל כמלכות אחת
ועתודותיהם שושתי.
שללתי אוצרותיהם
ואוריד.
הורדתי היושבים במקום חוזק וחוזר על תחלת המקרא שאומר את כל אלה עשה בכח הזרוע ובחכמה נפלאה:

פסוק יד
ותמצא כקן ידי. ר"ל השיגה ידי לצבא העמים כמו שיד כל משגת קן צפור המופקר
וכאסוף וגו'.
אספתי אני את כל אנשי הארץ כמו המאסף בצים שעזבם אמם והלכה לה
ולא היה נודד כנף.
לפי שדמה הגולים לקן צפור ולביצים עזובות אמר לשון הנופל בעופות שמנדנדים בכנפיהם ופותחים פיהם ומצפצפים בחושבם שבזה ינצלו ור"ל שלא עמד מי למולו למחות בידו:

פסוק טו
היתפאר. אמר הנביא וכי מהראוי שיתפאר הגרזן על החוצב בו לומר אני החוצב ולא אתה ר"ל הלא אשור אינו אלא כגרזן ביד האל ולא בכוחו יגבר
אם יתגדל וגו'.
כפל הדבר במ"ש
כהניף שבט.
כאילו השבט עם מרימיו הניף את השבט רצה לומר כאילו כח שניהם עשתה את ההנפה
כהרים מטה.
כאלו המטה הרים וגו' וכפל הדבר במ"ש
לא עץ.
הנה באמת לא העץ הוא המרים כי אם האדם הוא המרים ור"ל הנה כן לא אשור הוא בעל הנצחון כי אם המקום שהמשילו:

פסוק טז
לכן. בעבור גודל לבבו
במשמניו רזון.
ירזה את השמנים שבעמו רצה לומר יאבדו מן העולם
ותחת כבודו.
ובמקום שהיה מתכבד בעצמו לתלות הדבר בכח זרועו במקום זה יהיה ללעג וקלס כי תבער הבערה כתבערת אש רצה לומר כל אנשיו ימותו על ידי המלאך המכה בהם כאלו נשרפו באש וכן נאמר בו והיתה לשרפה מאכולת אש (לעיל ט):

פסוק יז
והיה אור ישראל. האל המאיר לישראל
וקדושו.
הוא האל קדוש ישראל וכפל הדבר במ"ש
שיתו ושמירו.
הם השלטונים והסגנים וקראם כן לפי שבהם היה מכאיב העמים כבקוץ מכאיב:

פסוק יח
וכבוד יערו. מרבית אנשיו כעצי היער אשר היה מתכבד בהם
וכרמלו.
ר"ל בעלי העושר ככרמל הזה שהוא מלא ברכת ה' שדות וכרמים
מנפש וגו'.
כי ישרוף גופם ונפשם
והיה.
העם ההוא יהיה כהנטחן מן התולעת אשר יטחן בפיו את העצים דק דק ולפי שהמשילם לעצי היער אמר לשון הנופל בהשחתת העצים:

פסוק יט
ושאר. שאר העץ הנשאר ביערו ר"ל הנשאר במחנהו
מספר יהיו.
יהיו מעט מתי מספר
ונער.
אף הנער לא ילאה לכתבם ולפרטם כי מעטים יהיו:

פסוק כ
ביום ההוא. כשיראה גדול הנס הזה
על מכהו.
על מצרים שהם היו תחילת המציקים להם
באמת.
בכל לבב:

פסוק כא
שאר ישוב. השארית ישובו ולתוספת ביאור אמר שאר יעקב וגו' רצה לומר השארית מבני יעקב הם ישובו לה' שהראם גבורות באשור:

פסוק כב
כי אם וגו'. רצה לומר אף על פי שיהיו מרובים לא ישאר בהם כי אם שארית אשר ישובו לה' כי כליון חרוץ יבוא כנחל שוטף במשפט צדק ואמת כי יהיו ראוים לכליון:

פסוק כג
כי כלה ונחרצה. רצה לומר הכלה תהיה נחרצה מה שיעשה ה' בקרב הארץ ולזה ישארו מעט מהרבה:

פסוק כד
לכן. לפי שידעתי אשר חזקיה וסיעתו המה ישובו אלי
בשבט יככה.
ר"ל לא יעשה בך כלה רק יכה אותך בשבט המכאיב וישא עליך מטהו לאיים ולהפחיד
בדרך.
כענין שעשה במצרים שהכאיבו לישראל ואיימו עליהם ולא כלו אותם:

פסוק כה
וכלה זעם. הזעם שלי הנתון ביד אשור להיות לו למטה כמ"ש למעלה ומטה הוא בידם זעמי הנה במעט זמן יכלה הזעם
ואפי.
חמתי תשוב על התבל שעשו הם החרופין והגדופין אשר גדפו נערי מלך אשור ורצה לומר החמה תחול עליהם לגמול התבל:

פסוק כו
ועורר. ה' יעורר עליו שוט המכה דוגמת מכת מדין בימי גדעון שנפלו בלילה אחד והמלכים שברחו נהרגו עורב בצור עורב וכן כולם כמ"ש בשופטים ולקצר לא זכר אלא אחד מהם ורצה לומר כמוהם יהיה סנחריב אחר שישוב לארצו ימות שם בחרב
ומטהו.
חוזר על מלת ועורר לומר שיעורר עליו מטהו אשר היה על הים בפרעו ובחילו
ונשאו.
יטלטלנו מן העולם כדרך שנשא את מצרים:

פסוק כז
סבלו. המשא שהעמיס סנחריב על שכם ישראל יוסר אז
ועולו.
העול שנתן על צוארך יוסר וכפל הדבר במ"ש
וחבל עול.
הוא מאמר הלציי על כי הדרך אשר שומן הצואר נשחת מפני העול אמר שיהיה בהפך שתשחת העול מפני השומן ר"ל סנחרב המטיל העול יאבד על ידי חזקיה:

פסוק כח
בא על עית. התחיל הנביא להלעיג על סנחריב על שבא במהירות נמרץ לכבוש ירושלים עד שהלך מסעות רבות ביום אחד ואמר שבא על עית ומשם עבר במגרון ובמכמש הניח רוב כלי המלחמה להקל המשא ובחושבו שלא יצטרך לכולם:

פסוק כט
עברו. אנשיו עברו מעבר הירדן
גבע.
בעיר גבע
לנו.
במלון בטוחים מבלי פחד ולא חנו בשדה כדרך אנשי המלחמה
חרדה.
אז אנשי הרמה חרדה אחזתם ואנשי גבעת שאול נסו מפחד:

פסוק ל
צהלי קולך. רצה לומר המקומות ההם שלחו לאנשי בת גלים לומר אליהם הרימו קול להזהיר להעם למהר לברוח ואתם בני ליש הקשיבו הקול ומהרו לברוח וכן ישמעו העדה העניה אשר בענתות ויברחו גם המה:

פסוק לא
נדדה. עדת מדמנה נדדה ממקומה וברחה
העיזו.
נאספו יחד לברוח:

פסוק לב
עוד היום. כ"כ מיהר בהליכתו למען יעמוד בנוב בעוד יום כי משם יכול הרואה לראות את ירושלים
ינופף.
כשראה את ירושלים היה מניף ידו עליה בדרך בזיון ולעג כאומר הלא בנקל אכבשנה
הר וגו' גבעת וגו'.
כפל הדבר במ"ש:

פסוק לג
הנה האדון. כאומר אבל לא היה כמו שחשב כי הנה האדון ה' כרת ענפיו בכלי המשחית רצה לומר שלח המלאך והכה בהם
ורמי הקומה.
האילנות גבהי הקומה נעשה כרותים ר"ל מתו הגבורים:

פסוק לד
ונקף. הענפים המסובכים זה בזה יוכרתו בברזל ר"ל חילו הרב יומתו על ידי המלאך
והלבנון.
עצי הלבנון יפלו על ידי אדיר וחזק והוא המלאך וכפל הדבר במ"ש לחוזק הענין ולתפארת המליצה:

הפרק הבא    הפרק הקודם