רד"ק ליחזקאל פרק טו


[טו, א]

ויהי, בן אדם מה יהיה עץ, הגפן מכל עץ -
מה גריעתו מכל עץ אחר ובאיזה עץ גפן אני שואל אותך, לא על עץ גפן שעשה פרי כי אותו חשוב הוא, אלא הזמורה אשר בעצי היער והוא כמותם שאינם עושים פרי, עליה אני שואל אותך כי אפילו כעצי היער אינה, כי עצי היער אע"פ שאינם עושים פרי הם ראויים לעשות מהם למלאכה, לעשות מהם כלים ולקרות מהם בתים, אבל עץ הגפן הזה אינו כן.

[טו, ג]
היקח, אם יקחו ממנו יתד -
אין צריך לומר שלא יקחו ממנו עץ למלאכה אלא אפילו יתד לתלות עליו כל כלי לא יקחו ממנו.

כל כלי -
שום כלי אפילו קטן כמו כל מלאכה לא תעשו - שום מלאכה.
כל חלב וכל דם לא תאכלו - שום חלב ושום דם.

[טו, ד]
הנה לאש נתן לאכלה -
אין בו צורך אלא להדליק בו האש.

את שני קצותיו אכלה האש -
עוד אתננו פחות ואומר הנה שני קצותיו אכלה האש, כלומר אם יקחו אותו מתוך האש אחר שאכלה שני קצותיו, באמת תוכו נחר, כי אם אכלתו מן הקצה האחד עד הקצה האחר רחוק מן האש ולא נחר, אבל אם אכלה האש שני קצותיו באמת תוכו נחר ואף על פי שלא אכלתו האש נחר הוא מפני האש שאכלה סביבותיו ואין לו צורך אלא שיחזור אדם אותו לאש, כי בהיותו תמים ושלם לא היה ראוי למלאכה, כ"ש כשאכלתו האש סביביו.

ותוכו נחר -
שרשו חרר מפעלי הכפל והוא נפעל בשקל ונקל זאת בעיני ה' ונסב גועתה ונקמצה חי"ת נחר מפני הזקף.
או הוא נפעל בינוני, לפיכך היא קמוצה כמו עם נבר תתבר, אבל נחר מפוח שהוא נפעל עבר החי"ת פתוחה וכן ויחר מבנין נפעל בשקל לא ימד, אלא מפני שלא תדגש החי"ת והיו"ד בצר"י והחי"ת קמוצה מפני הזקף.

ונחר -
הוא עניין הדבר המורגש מהאש לא שנשרף ממש וענין המשל, כי המשיל ישראל לעץ גפן שהוא עץ דק ורפה מכל העצים ובישראל נאמר: כי אתם המעט מכל העמים וכשיוצא פרי טוב יצא ממנו היין המשמח אלוהים ואנשים הנה העץ הזה אין בו תועלת אלא בפריו וישראל הוא עץ הגפן, כמו שהמשילו ישעיהו ואמר: כרם היה לידידי בקרן בן שמן ויטעהו שורק ויקו לעשות ענבים ויעש באושים והנה הוא זמורת היער ואין בו צורך אלא לאש, וישראל כיון שעשה מעשים רעים אין לו תקנה אלא ליסרו למשפט ברעב ובחרב ובדבר והוא האש.

והנה שני קצותיו אכלה האש כמו שאמר ארם מקדם ופלשתים מאחור ויאכלו את ישראל בכל פה.
אמר: ותלהטהו ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב.
ואמר: ובתוכו נחר - זה ירושלם שהיא באמצע ארץ ישראל ובכל הרעה שראו שבאה לעשרת השבטים ולכל ערי יהודה לבד ירושלם, ואף על פי כן יושבי ירושלם שנחרו מן האש ובאו להם ארבעת השפטים, לא לקחו מוסר ומה תקווה יש בהם אם ימלטו מן האש שלא תאכלם לגמרי, הנה לא יצליחו למלאכה, כלומר לא יחזרו בתשובה ולא ייטיבו מעשיהם הנה אין להם תקנה אלא להחזירם לאש לאכלם ולהחרימם, גם ירושלם שתהיה שממה וזהו שאמר מהאש יצאו והאש תאכלם ואמרתי שירושלם נמלטה מן האש ששלחתי אליהם השכם והערב שישובו בתשובה והעיר לא תשרף באש ולא שמעו, אם כן האש תאכלם.

[טו, ה]
הנה בהיותו תמים -
כשהיו כל ישראל בארצם לא רצו לחזור בתשובה אע"פ שהייתי מתרה בהם על ידי נביאי תמיד והייתי משליט בהם אויביהם לשלול שלל ולבוז בז כדי שיוסרו ולא עשו תשובה, כל שכן עתה שהרגילו במעשיהם הרעים עד שאכלה אותם האש כל סביבם וחרבה כל ארץ ישראל מלבד ירושלם, והקשו את לבם עד שנעשה להם האסור כהתר והורגלו במעשי הגוים הרעים ואחזו ברעה אחר רעה, ואמר כי הגוים מצליחים במעשיהם ואעשה כן גם אני, כמו שאמר אחז כשנלחם עליו מלך ארם: כי אלהי מלכי ארם הם מעזרים אותם להם אזבח ויעזרוני, לפיכך אין בהם תקווה כי נחרו מן האש ולא הרגישו, אם כן האש תאכלם.

[טו, ו]
לכן כה אמר ה', בעץ היער -
דרך כלל, כמו לא תשחית את עצה.

אשר נתתיו לאש לאכלה -
אמר נתתיו שהאל יצר עץ הגפן בזאת התכונה.

[טו, ז]
ונתתי, מהאש יצאו והאש תאכלם -
מבואר הוא למעלה.

ויונתן תרגם:
על פתגמי אוריתא דיהבין מגו אשתא עברו ועממיא דתקיפין כאישתא ישיצינון.



הפרק הבא    הפרק הקודם