מלבים לעמוס פרק ז
[ז, א]
כה הראני ה' -
כבר אמר למעלה (סי' ד') שה' העניש אותם בחמשה מיני עונשים כדי שישובו בתשובה והם לא שבו אל ה', ושלשה עונשים הראשונים היו ע"י רעב שהביא עליהם ושנים האחרונים היו ע"י דבר וחרב, ואחר שבכל אלה לא שבו היה מידת הדין מתוחה כנגדן לכלותם, כמו שאמר שם לכן זאת אעשה לך ישראל וכו' וכמו שפרשתי שם, וספר פה איך הראהו ה' את העונשים יוצאים מכח אל הפועל, ונצטיירו בציורים שונים במחזה הנבואה, ותחלה הראהו ה' עונשי הרעב, שחשב למעלה שהיה תחלה מניעת הגשם בעוד שלושה חדשים לקציר ואח"כ היה שדפון וירקון ולבסוף בא הגזם שהוא מכת הארבה שהיה המכה האחרונה בגזרת הרעב. הראהו ה' והנה יוצר גובי, שהוא הארבה, בתחלת עלות הלקש, הלקש הוא המטר המאוחר הנקרא מלקוש, והתבואה הגדלה על ידי המלקוש נקראת לקש, וראה שכאשר התחיל הלקש לעלות ולגדל יצר ה' את הארבה להשחית את התבואה הגדלה, וספר שהלקש בא אחר גזי המלך, אחר העת שגוזזים את צאן המלך שהוא באמצע הקיץ, אז גדל הלקש, כי נתאחרה התבואה בעת ההיא מפני עצירת גשמים, ואז בא הארבה.

[ז, ב]
והיה אם כלה -
כאשר ראיתי בנבואה כי קרוב הדבר שכלה לאכול את עשב הארץ, ושעוד מעט לא ישאיר מאומה, ואומר ה' סלח נא אז בקש שה' יסלח עונם ועל ידי כך תבוטל הגזרה כי עבר אדם עבירה הפעם ראשונה ושניה ושלישית מוחלין לו, וזה היה העונש השלישי, ובאר הטעם כי מי יקום יעקב, ורצה לומר שלא יהיה לו תקומה מפני הרעב, אחר כי קטן הוא, וכן שא"א שיקום ויתחזק במעשים טובים אחר שקטן הוא במדרגתו.

[ז, ג]
נחם ה' על זאת -
וע"י תפלת הנביא נתבטלה הגזרה.

[ז, ד]
כה הראני ה' -
הראה לו שני גזרות האחרונים שהם דבר וחרב, וצייר את הגזרה שקורא לריב באש, שהחרב והדבר נדמו כאש אוכלת במחנה, וכמו שאמר שם ותהיה כאוד מוצל משריפה, ותאכל את תהום רבה שמבואר שם שתחלה אכלה את היורדים למצרים לעזרה כמו שאמר: שלחתי בכם דבר בדרך מצרים הרגתי בחרב בחוריכם, שמצרים עמוקה כתהום נגד א"י, וגם שהליכתם למצרים יכנה הנביא בל' ותשפילי עד שאול (ישעיה נ"ז), ואח"כ ואכלה את החלק שמשם בא הדבר והחרב לא"י כמבואר למעלה שא"י הוא חלקם ונחלתם.

[ז, ה-ו]
ואומר חדל נא -
עתה לא היה יכול לומר סלח נא, כי בפעם הרביעית אין מוחלים לו, רק בכ"ז בקש שיחדל מהעניש מצד שלא תהיה להם תקומה, וה' נחם ובטל גם גזרה זאת.

[ז, ז]
כה הראני ה' -
עתה הראה לו במחזה שה' ניצב על חומת אנך ובידו אנך, ראה בזה שני דברים, אחד חומת אנך היינו חומה שנבנתה במדה ובפלס, והוא ציור אל כלל הבריאה שברא ה', שהיא החומה המקפת את כל המציאות, שנבנתה במדת הדין ובאנך המשפט, כי פלס ומאזני משפט נטוים על כלל המציאות שהכל נברא כפי המשפט והכל ערוך במדת הדין ובהשגחה הכללית, שהשגיח ה' על כלל המציאות בדין ובמשפט, וה' ניצב על חומה זו משגיח עליה בהשגחה כללית כפי הדין, וזאת שנית ראה כי בידו אנך, שהגם שכבר נגמר הבנין, בכ"ז מחזיק את האנך בידו למדוד מחדש, והיינו שחוץ מן ההשגחה הכלליית הערוך מששת ימי המעשה ישגיח בכל עת השגחה אישיית להעניש את החוטאים בהשגחה מיוחדת כפי המשפט הפרטיי לפי העת ולפי הנדונים.

[ז, ח]
ויאמר ה' אלי מה אתה רואה עמוס -
באשר ראה שני דברים, חומת אנך, והאנך אשר ביד ה', שאל אותו מה אתה רואה, רצה לומר מה הדבר אשר הוא חידוש בעיניו במחזה הזאת, ואומר אנך רצה לומר החומה של אנך אינה לפלא בעיני כי ידעתי שהכל ערוך במדה ובמשקל ובמדת הדין, רק אני רואה ומתפלא על האנך אשר בידך שאתה אוחז אחר גמר הבנין, שזה מורה שאתה רוצה להעניש איזה אומה במשפט הפרטי ובהשגחה המיוחדת אשר אין לה קשר עם המשפט הכללי המיוסד בכלל המציאות זה אני רואה ומדקדק עליו, ויאמר ה' הנני שם אנך בקרב עמי ישראל, רצה לומר שלא אניח אותם שישפטו על פי קו הדין הכללי שבו לא ישקיף על הפרט, לשפוט כל איש ואיש ביחוד רק דן את כל העולם בכלל, וכן מצד הדין הכללי יעבור לפעמים על העון והעונש אם אין הזמן הכללי מסכים אל הרעה, כי בצד הדין הכללי תבא הרעה לפי הסדרים הטבעיים והערך המערכיי הקצוב בהנהגה הכללית וימתין על העת המוכשר לזה כפי סדר העולם וכפי המערכת, אבל אני שם אנך חדש ומדה מיוחדת המודדת כפי ההשגחה הפרטיית, וזה יבדל מן האנך הכללי של חומת אנך בשני דברים:
א) שאני שם אנך בקרב עמי ישראל לשפוט כל איש ואיש ביחוד ע"י ההשגחה האישיית ומשפט הפרטי,
ב) שלא אוסיף עוד עבור לו, שאף שלא יוכשר הזמן אל העונש לפי סדר העולם הטבעי לא אעבור את העונש לזמן המוכשר לזה, כי אמדוד להם כפעלם ע"פ ההשגחה הפרטיית.

[ז, ט]
ונשמו -
ועי"ז נשמו במות ישחק הם הבמות שעשו לעגלים, וקראם ישחק מלשון שחוק ולעג, ומקדשי ישראל שהם המקומות המקודשים אצלם בבית אל ובדן יחרבו, וקמתי על בית ירבעם בחרב, שהגם שירבעם ימות כדרכו, ביתו יסופו בחרב, שהוא זכריה בן ירבעם שהומת ע"י שלום בן יבש.

[ז, י]
וישלח אמציה -
יען שנבא על הבמות והמקדשים חרה אף כוהן בית אל, ושלח אל ירבעם לאמר קשר עליך עמוס, רצה לומר שעל ידי שנבא שירבעם ימות בחרב הוא מעורר קשר על המלך, שעל ידי כך יעמדו העם על המלך להמיתו אחר שכן יעד הנביא ע"פ ה', כמו שיהוא התקשר ע"י נבואת הנביא והרג את מלכו, ולבל יירא ירבעם מלהרגו מפני שהעם יריבו בעדו, הוסיף לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו, לאמר שהוא מדבר דברים כאלה שגם הארץ לא תוכל לסבול נבואותיו, כי נבא פורעניות גם על העם עד שגם העם יסכימו על הריגתו, ובאר דבריו נגד מה שאמר קשר עליך עמוס, מפרש -

[ז, יא]
כי כה אמר עמוס בחרב ימות ירבעם -
ורצה לומר שכה אמר עמוס מדעת עצמו, וע"י שאמר שירבעם ימות בחרב הוא קושר קשר כנ"ל, ונגד מה שאמר: לא תוכל הארץ להכיל את דבריו, פירש כי אמר שישראל גלה יגלה מעל אדמתו, ובאמת כל זה היה שקר כי הוא לא אמר שירבעם ימות בחרב, רק נבא על בית ירבעם לא על ירבעם עצמו, וא"כ לא קשר קשר על המלך, וגם לא הזכיר כלל שישראל גלה יגלה מעל אדמתו, ואמציה בדא זאת מלבו.

וכבר בארו חז"ל:
שירבעם לא קבל לשון הרע הזה ולא האמין לאמציה כי שקר דבר.

[ז, יב]
ויאמר אמציה -
כאשר ראה כי לא יכול להרגו ע"י המלך רצה להפחידהו שיברח מן הארץ, ואמר לו: חוזה לך ברח לך אל ארץ יהודה כי בכאן אתה בסכנה שלא יהרגך המלך, וחוץ מזה לא תפעל פה מאומה בנבואתך, שאם אתה מתנבא כדי שתאכל לחם ע"י נבואתך, הן שם תאכל לחם, כי שם יחזיקו ידי הנביאים בלחם לא פה, ואם תנבא בעבור הנבואה עצמה להוכיח את העם ולהחזירם למוטב, גם זה לא תשיג פה, רק בארץ יהודה שם תנבא, רצה לומר שם יניחו אותך לנבאות וישמעו לקולך לא פה.

[ז, יג]
ובית אל לא תוסיף עוד להנבא -
לא בעבור שתאכל לחם כי מקדש מלך הוא, בבית אל נמצא בית המקדש של המלך, רצה לומר בית העגלים שהקדישו המלך למקדש לעבוד שם עבודתו, ולא יפרנסו את הנביאים המנבאים נגד העגלים, וכן לא בעבור שאתה רוצה לישר את העם, כי בית ממלכה הוא ולא יקבלו מוסר רע באזני העם.

[ז, יד]
ויען עמוס, לא נביא אנכי -
רצה לומר בל תחשוב שאני מנבא בעבור הנבואה שאני רוצה שיהיה לי שם בין הנביאים, כי לא נביא אנכי ולא בן נביא, רצה לומר שאין זה אומנותי ולא אומנות אבותי, וכן בל תחשוב שאנבא בעבור לחם כי יש לי פרנסה בלא זה, כי בוקר אנכי ויש לי בקר רב ומקנה, ואני בולס שקמים ויש לי יער צומח עצים, ואיני צריך ללחם.

[ז, טו]
ויקחני ה' -
רק ה' לקחני ובחר בי נגד רצוני, ויאמר אלי לך הנבא אל עמי ישראל, ששלחני בשליחות רק אל ישראל שהם עשרת השבטים לא אל שבט יהודה כדבריך.

[ז, טז]
ועתה שמע דבר ה' -
אולם עתה נאמרה לו נבואה חדשה שלא נבא מקודם, והוא שישראל גלה יגלה מעל אדמתו, וזה שאמר: עתה שמע כי זה נבואה שנתחדשה לי עתה לא ידעתיה מקודם, אתה אומר לא תנבא על ישראל שלא אנבא נבואה עתידה מהעתיד לבא עליהם, וגם אם כונתך רק להוכיחם ולהחזירם למוטב לא תטיף (הטפה קטנה מנבואה) מצד שהם בית ישחק וישחקו וילעגו על תוכחתך.

[ז, יז]
לכן כה אמר ה' אשתך בעיר תזנה -
וזה מדה כנגד מדה, כי ישראל בעבדם אלוהים אחרים יתדמו כזונה הזונה מעל אלוף נעוריה, ואני רציתי להשיבם לה' ואתה תזנה אותם לאלהים אחרים, וכן תזנה אשתך, ולא שתלקח בשבי ושם תזנה רק בעיר תזנה, והוא כי בעת שנהרג זכריה בן ירבעם ועמד שלום בן יבש רצה לבטל את עבודת העגל (כמו שאמר בהושע, ששלום וכן הושע בן אלה רצו לבטל את העגלים, ועל ידי כך היה מרד ומלחמה בין כתות העם זה בזה) ואז ברח הכהן ומת בחו"ל ובניו ובנותיו נהרגו ע"י המלך, ואשתו הייתה זונה ומופקרת, והסוף יהיה שישראל גלה יגלה מעל אדמתו, כי אז נחרצה הגזרה, ומבואר בישעיה סי' ז' שנאמר אז לעמוס שזה יהיה אחר שישים וחמש שנה ולא כתבו בפירש מפני היראה, ורמז אותו במלת הס כמו שית' בסי' הבא.

הפרק הבא    הפרק הקודם