[כ, א]
וידבר אלהים -
יש שאלות קשות בפרשה הזאת.
אמרו רבים:
כי השנים הדברים לבדם אמר השם. ועדותם שכתוב בדבור ראשון: אנכי ה' אלוהיך.
ובשניה כי: אנכי ה' אלוהיך אל קנא.
ובשלישי כתוב: את שם ה' אלהיך. גם: את אשר ישא את שמו לשוא. ולא אמר שמי.
וברביעי: כי ששת ימים עשה ה' וגו' על כן ברך ה'.
ובחמישי אמר: אשר ה' אלוהיך נותן לך.

ויש לשאול איך יספר דבור אנכי בעשרת הדברים, כי הוא המצוה והנה איננו מצוות עשה ולא מצוות לא תעשה?

ושאלות קשות מאלה והנה אנחנו קראנו זו הפרשה שהיא פרשת וישמע יתרו ראשונה ופרשת ואתחנן שניה. והנה ראינו כי מתחלת אנכי ועד סוף את אשר ישא את שמו לשוא, אין שנוי בין שתי הפרשיות. ומתחלת זכור עד סוף עשרת הדברים שנוי בכל מקום.
בראשונה זכור
ובשנית שמור.

גם שם באחרונה תוספת כאשר צוך ה' אלהיך.
בראשונה ובהמתך.
ובשניה תוספת ושורך וחמרך.

והקשה מכל אלה כי בראשונה כתוב טעם שבת: כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ.
ואמר עוד: על כן ברך ה' את יום השבת.
ואלה הפסוקים אינם כתובים בשנית, רק טעם אחר: וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים.
ואמר באחרונה: על כן צוך ה' אלוהיך לעשות את יום השבת.

בראשונה כתוב שכר כבוד אב ואם שהוא: למען יאריכון ימיך.
וכן בשניה, רק הוסיף: ולמען ייטב לך.
גם הוסיף בכבוד אב ואם. כאשר צוך ה' אלהיך.

בראשונה כתוב: לא תרצח לא תנאף לא תגנוב ולא תענה.
בשניה כתוב: לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה.

בראשונה כתוב: עד שקר.
ובשנית: עד שוא.

בראשונה כתוב: לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך.
ובשנית: ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך.

בראשונה אין כתוב שדהו
ובשנית כתוב: שדהו.

בראשונה: עבדו ואמתו קודם שורו וחמורו.
ובשנית: שורו וחמורו לפני עבדו ואמתו.

בראשונה כתוב: וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמר.
ובשנית את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם.

וכאשר חפשנו בדברי חז"ל מה אמרו על ככה, מצאנו שאמרו:

זכור ושמור בדבור אחד נאמרו.

וזה הדבר קשה מכל הקושיות שהיו לנו כאשר אפרש.

וחלילה חלילה שאומר שלא דברו נכונה, כי דעתנו נקלה כנגד דעתם. רק אנשי דורינו יחשבו כי דבריהם כמשמעם ואיננו כן כאשר אפרש בסוף אחר שאזכיר הקושיות.
ובאחרונה אפרש הדרך הישרה להסיר כל הקושיות והשאלות שבפרשה הזאת. ולא יתכן שיאמר זכור ושמור בבת אחת, רק במעשה נס.

והנה נודה כי גם כאן יש לשאול:
למה לא נכתב בראשונה זכור ושמור וג"כ בשנית?
והנה מה נעשה באותם הפסוקים אם נאמרו בבת אחת, כמו זכור ושמור, למה לא הזכירו זה חז"ל?!
כי יותר יש לתמוה:
איך נאמרו במעשה נס פסוקים רבים בבת אחת ואין טעמם שוה, כמו שתי מלות שטעמם אחד ושוה שתהיינה נאמרות בבת אחת?

ואיך יאמר השם כאשר צוך ה' אלהיך?

ועוד: מתי ציווה לפני זה המעמד על כבוד אב ואם?

והנה אין כתוב בראשונה למען ייטב לך. אם כן אמר זה ולא אמר זה ואיך יאמר לא תנאף בוי"ו וגם לא תחמוד בית רעך ובשנית לא תחמוד אשת רעך?

ועוד: איך יאמר עבדו ואמתו ואח"כ שורו וחמורו. ויאמר בבת אחת הפך הדבר?

ואין הדעת סובלת כל אלה הדברים והקשה מכל מה שהזכרתי כי כל פלא שנעשה על ידי משה, יש למקצתו דמיון והמשכיל יבין.

והנה זה הדבר הפלא ופלא שהשם דבר זכור ושמור בבת אחת והיה ראוי להיות זה כתוב ומפורש בתורה יותר מכל האותות והמופתים שנכתבו. ואם אמרנו אין דיבור השם כדיבור כל אדם, הנה איך הבינו ישראל דבור השם, כי האדם אם ישמע זכור ושמור בבת אחת לא יבין לא זה ולא זה ואפילו מלה אחת. כמו זכור אם לא ישמע הזי"ן לפני הכ"ף והרי"ש לא יבין מה דבר המדבר.
והנה ידענו כי הרגשת העין נכבדת מהרגשת האזן. כי ידענו בראיות גמורות כי רגע הראות הברק לעין הוא רגע הרעם רק העין ראתה מרחוק והאויר מביא הקול אל האזן. והליכתו לאט ולא יגיע אל האזן רק אחר עבור הרגע והאותיות שהאדם מדבר בם דמותם נכתב באויר על דרך מוצאם מהחמשה מקומות, לא על דרך המכתב שהוא ביד בן אדם. והנה כל אות הזי"ן נכנס באוזן קודם כ"ף וי"ו רי"ש. והנה אם נאמר פלא היה, שנאמר: זכור ושמור בבת אחת. איך תשמע האזן?!
ואם נאמר גם פלא היה שתשמע האזן שתי מלות בבת אחת שלא כמנהג לשמוע שתי אותיות, למה לא הזכירו זה חכמים ז"ל שהוא כבד מן הדבור בבת אחת?!
ומה נעשה בקושיות הנשארות משנוי הפסוקים שאין טעמם אחד כמו זכור ושמור והכתוב בשנייה ולא בראשונה. גם איך נתקן לא תחמוד בית רעך עם ולא תחמוד אשת רעך. גם ההפוכים. ולא אוכל לפרש לך כל אלה עד שאפרש לך מוסר דרך לשון הקדש. והשם הוא עדי ויודע סודי כי לולי שהוצרכתי לפרש אלה הקושיות הייתי מחריש ולפני שאפרש אתקן דברי חז"ל.

אמר אברהם המחבר:
משפט אנשי לה"ק פעם יבארו דבורם באר היטב ופעם יאמרו הצורך במלות קצרות שיוכל השומע להבין טעמם. ודע כי המלות הם כגופות והטעמים הם כנשמות והגוף לנשמה כמו כלי. ע"כ משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים ואינם חוששים משנוי המלות אחר שהם שוות בטעמן. והנה אתן לך דמיונות:
אמר ה' לקין: ארור אתה מן האדמה. כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ.
וקין אמר: הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה.
ומי הוא שאין לו לב שיחשוב כי הטעם אינו שוה בעבור שנוי המלות.

והנה אמר אליעזר: הגמיאיני נא.
והוא אמר: ואומר אליה השקיני נא.

אמר משה: בכור השבי אשר בבית הבור.
וכתוב: בכור השפחה אשר אחר הרחים.

ומשה הזכיר התפילה במשנה תורה שהתפלל על ישראל בעבור העגל, ואינו דומה לתפילה הנזכרת בפרשת כי תשא ,למי שאין לו לב להבין והכלל כל דבר שנוי כמו חלום פרעה ונבוכדנצר. ואחרים רבים תמצא מלות שונות. רק הטעם שוה. וכאשר אמרתי לך שפעם יאחזו דרך קצרה ופעם ארוכה. כך יעשו פעמים להוסיף אות משרת או לגרוע אותו. והדבר שוה.

אמר השם: ותכלת וארגמן.
ומשה אמר: תכלת וארגמן.

אמר השם: אבני שהם.
ומשה אמר: ואבני שהם.
וכאלה רבים ושניהם נכונים, כי הכתוב בלא וי"ו אחז דרך קצרה ולא יזיק. גם הכתוב בוי"ו לא יזיק בעבור שהוסיף לבאר. והנה הוי"ו שהיא נראית במבטא הפה אין אדם מבקש לו טעם למה נגרע ולמה נכתב ולמה נוסף. כי זה וזה נכון. והנה על הנראה שיבוטא בו לא יבקש עליו בכתב טעם. א"כ למה נבקש טעם בנח הנעלם שלא יבוטא בו. כמו מלת לעולם למה נכתב מלא או למה חסר. והנה בני הדור יבקשו טעם למלא גם לחסר. ואילו היו מבקשים טעם לאחד מהם. או שהמנהג היה לכתוב הכל על דרך א' הייתי מחריש.

והנה אתן לך משל:
אמר לי אדם אחד כתוב לרעי וזה כתוב: אני פלוני אוהבך לעולם. וכתבתי פלני בלא וי"ו. אהבך גם כן בלא וי"ו. לעלם חסר. ובא ראובן ושאלני למה כתבת חסרים?!
ואני אין לי צורך לכתוב רק מה שאמר לי. ואין לי חפץ להיותם מלאים או חסרים אולי יבא לוי ויודיעני איך אכתוב. ולא ארצה להאריך רק המשכיל יבין ועתה אפרש לך השאלות הנזכרות.

דע כי עשרת הדברים כאשר הם כתובים בפרשה הזאת השם אמרם כלם. כי כתוב: וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמר. ותחלתם אנכי וסופם וכל אשר לרעך.

וגם משה אמר כאשר הזכיר עשרת הדברים בשנית. את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם ואין הפסק ביניהם.

ועוד: כאשר נכתבו כולם באצבע אלהים. כן אמרם השם כולם. והעדות שהביאו שהכתוב בדבור השלישי והרביעי והחמישי אינו על דרך המדבר. יש להשיב אחרי שקבלת זה השם להיות לך לאלהים, על כן אמר: לא תשא את שם ה' אלוהיך לשוא.
גם כי ששת ימים עשה ה'.

ועוד: כי משפט אנשי לשון הקדש לדבר ככה.
כתוב: לא ילין חלב חגי ואחריו כתוב: תביא בית ה' אלהיך. ורבים כאלה.
והאומרים כי דבור אנכי אינו מעשרת הדברים בזה נחלקו.

יש אומרים:
לא יהיה לך הוא הדבור הראשון.
והשני: לא תעשה לך פסל.
וזה אינו נכון, כי מענין אחד הוא זה וזה. בין בסתר בין בגלוי בין באמונת הלב בין במעשה. והנה בדבור זכור אתה ובנך ובתך בסתר ובגלוי והכל מצווה אחת.

ואחרים אמרו:
כי, לא תחמוד בית רעך דבור תשיעי.
והדבור עשירי לא תחמוד אשת רעך.
וראייתם כי השם אמר פעמים לא תחמוד, כי החמוד הוא על שני דברים:
האחד יוצא למעשה כמו גזל.
וכמוהו ולא יחמוד איש את ארצך. שאם זה החמוד בלב היה ארץ ישראל רעה.
ולא תחמוד השני הוא בלב, על כן הוצרך משה לפרש לא תתאוה, גם זה דברי הבל, כי מה טעם יזכור הגזל עם הבית לבדו. והנה לא הזכיר האחרים עמו.

והנה אתן לך מדברי משה ראיה שאלו לא דברו נכונה.
הנה השם אמר: לא תחמוד בית רעך.
ומשה אמר: לא תחמוד אשת רעך.
ולפי דעתם שלא תחמוד השני הכתוב בפרשה הזאת הוא בלב. והראשון גזלת הבית.
והנה משה הפך הדבר כי אמר עם ולא תתאוה בית רעך. ואמר: עם לא תחמוד שהוא הגזל אשת רעך. והנה נשחת טעמם.
והאמת כי דבור אנכי הוא הראשון כאשר אפרשנו במקומו.

ועתה אדבר על זכור ושמור.
דע כי הטעמים הם שמורים לא המלות. והנה יצחק אבינו אמר לעשו: בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. ורבקה אמרה ליעקב ששמעה שאמר: ואברכך לפני ה' לפני מותי. כמו: בטרם אמות. א"כ מה טעם להוסיף לפני ה'?!
התשובה היא ידעה כי יצחק נביא לה'. והברכה שיברך בדרך נבואה היא, על כן אמרה ליעקב: לפני ה' והנה היא כמו מפרשת טעם הברכה וככה עשה משה, כי עשרת הדברים הכתובים בפרשה הזאת דברי השם בלי תוספת ומגרעת, והם לבדם הכתובים על לוחות הברית,

לא כאשר אמר הגאון: כי זכור הוא בלוח האחד ושמור בלוח השני

ועשרת הדברים הכתובים בפרשת ואתחנן הם דברי משה. והראיה הגמורה ששם כתיב פעמים: כאשר צוך ה' אלהיך.

ודע כי באחרית מוח הראש הוא הזכירה. והמקום מקום משמרת הצורות. והנה הזכירה כוללות השמירה וטעם זכור שיזכור כל יום איזה יום הוא מהשבוע. וכל זה בעבור שישמור היום השביעי שלא יעשה בו מלאכה והנה טעם הזכירה היא השמירה. וכאשר אמר השם: זכור הבינו כל השומעים כי טעמו כמו שמור כאלו בבת אחת נאמרו. ולא הוצרך משה להזכיר בשנית טעם כי ששת ימים עשה ה', כי בתחלה אמר: כאשר צוך ה' אלוהיך כאילו אומר ככתוב בתורתך בדבור זכור, עד ויקדשהו.
ובעבור שהשם ציווה שישבות העבד והאמה ולא פרש השם למה זה. פרש משה טעמו ואמר זה, שצוך השם שישבות העבד בעבור שתזכור שהיית עבד כמוהו במצרים ויפדך השם.
ודע כי השמונה דברים כולם מצוות לא תעשה.
ודבור כבד הוא מצוות עשה ומשקול הדעת שנטע השם בלב האדם, חייב כל אדם להטיב למי שיטיב לו. והנה הבן לא יצא לעולם רק על יד אבותיו והם גמלוהו וטפחוהו ורבוהו והשקוהו והאכילוהו והלבישוהו חייב לכבדם כל ימיו, כי הם היו לו הסיבה להיותו חי על פני האדמה, על כן שכרו: למען יאריכון ימיך. ובעבור כי השם נפח בו נשמה ע"י האבות שתקנו הגוף ציווה שיכבד אבותיו כי מי שיכבדם הוא מכבד את השם.
והנה משה פירש ואמר: כבד את אביך ואת אמך ואמר כאשר צוך ה' אלוהיך, כי השכר הוא על מצוות עשה והעונש על מצוות לא תעשה כאשר אפרש בפסוק לא תאכלנו.
והנה אמר משה, אתה חייב לכבד האבות למען יאריכון ימיך. וזה החיוב הוא בשקול הדעת. גם בעבור שצוה השם שתכבדם יהיה לך עוד שכר טוב והוא למען ייטב לך בעבור ששמעת בקול השם. והנם דברי משה כאשר מפורש בדברי רבקה.

וכבר אמרתי, כי אבני שהם ואבני שהם שוה הוא. גם לא תנאף ולא תנאף ושוא ושקר בני אב אחד הם, גם תחמוד ותתאוה מבטן אחד יצאו.
והשם אמר: לא תחמוד בית רעך כי אנשי השכל יקנו בית ואחר כן אשה ואחר כן עבד ואמה ושור וחמור לחרוש שדהו וככה הם סדורים בפרשה הזאת ומשה סדרם על דרך אחר, כי הבחורים הם חומדים אשה תחלה ואחר כך בית וכנגד הבית והשדה הקדים שור וחמור שיחרוש בהם ואחר כך עבד ואמה. וכלל באחרונה וכל אשר לרעך כאשר כלל השם. ובעבור כי בדברי משה דברי השם מעורבין על כן כתוב: את הדברים ולא כל הדברים כאשר כתוב בראשונה.

[כ, ב]
דבור הראשון אנכי דע כי כל המצוות הם על שני דרכים:
והדרך הראשון: מצוות שהם נטועות מהשם בלב כל אנשי דעת והם רבים ואין בעשרת הדברים רק השבת לבדה שאינה בכלל שקול הדעת, על כן כל משכיל בכל עם ולשון מודים בהם כי הם נטועים בשקול הדעת. ועליהם אין להוסיף ולא לגרוע. והם ששמר אברהם עם מצוות האחרות נוספות. והשם לא נתן התורה רק לאנשי הדעת. ומי שאין לו דעת אין לו תורה.
והדרך השנית מצוות הנעלמות ואין מפורשות למה צוו. וחלילה חלילה שתהיה מצווה אחת מהן מכחשת שקול הדעת, רק אנחנו חייבים לשמור כל אשר צונו השם בין שנגלה לנו הסוד בין שלא נגלה. ואם מצאנו אחת מהן מכחשת שקול הדעת, איננו נכון שנאמין בו כי הוא כמשמעו. רק בספרי חכמינו ז"ל נבקש מה טעמו אם הוא על דרך משל. ואם לא מצאנו זה כתוב, נבקש אנחנו ונחפש בכל יכלתנו אולי נוכל לתקן אותה. ואם לא יכולנו נניחנה כאשר היא ונודה שלא ידענו מה היה.
כמו: ומלתם את ערלת לבבכם וכי הוא צונו שנרצחנו כאכזרי וידענו דעת ברורה כי כל המצוות שאינם חייבות משקול הדעת, סוד אחד יש לכל אחד מהם ואם נעלם ממנו והעד על זה כי כתוב במקצתם למה צוו, כמו השבת, שהוא זכר למעשה בראשית.
וחג המצוות למען תזכור.
ואהבתם את הגר כי גרים הייתם
והכלאים: פן תקדש.
ולא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם
וכן: לא ירבה לו נשים.
והזכיר למה: ולא יסור לבבו, ולא שהיא מצווה בפני עצמה כאשר הוא כתוב בהלכות שמעון בן קיירא.
וטעם וקרא בו: לבלתי רום לבבו מאחיו.
ופרשת הקהל למען ילמדו. ורבות מצוות ככה.
א"כ יוכל המשכיל שהשם פקח עיניו לדעת מדברי תורה סוד כל המצות. וכל המצוות על ג' דברים:
האחת מצוות הלב.
והשניה מצוות הלשון.
והשלישי: מצוות עשה.

ומצוות הלב על שני דרכים:
מצוות עשה,
ומצוות לא תעשה.

והנה מצוות עשה:
ואהבת את ה' אלהיך.
ולדבקה בו
וליראה את השם הנכבד
ואהבת לרעך כמוך

ומצוות לא תעשה:
לא תשנא את אחיך בלבבך.
ולא תקום ולא תטור.

גם מצוות הלשון עשה ולא תעשה עשה כמו: ק"ש וברכת המזון וברכת כהנים. גם וידוי מעשר ורבים ככה.
ומצוות לא תעשה לא תענה ברעך. אלוהים לא תקלל לא תקלל חרש.

מצוות עשה ולא תעשה במעשה הם רבים ואין צורך להזכירם.

ומצוות הלב הם העיקרים הנכבדים על כלם.
ורבים חשבו כי אין עון במחשבת הלב רק בדברי עבודת כוכבים. ובאמת כי הוא קשה לבדה יותר מכל מחשבות רעות. רק היא כנגד כלם.
והלא יראו כתוב: שש הנה שנא ה'.
ושם כתוב: לב חורש מחשבות און.
וכתיב: היטבות כי היה עם לבבך.
הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם.
והיה לבבכם שלם.
אני ה' חוקר לב.
וה' יראה ללבב.
והנה זה הדבור הראשון הוא עיקר כל התשעה הדברים הנכתבים אחריו. והוא קרוב ממצוות הלב. וטעם זה הדיבור שיאמין ותהיה אמונת לבו בלי ספק, כי זה השם הנכבד שהוא נכתב ולא נקרא הוא לבדו אלהיו.

שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד:
למה הזכיר אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר שעשיתי שמים וארץ ואני עשיתיך?

וזאת הייתה תשובתי אליו:
דע כי אין מעלות בני אדם שוות באמונתם בלבם, שהם מאמינים בשם הנכבד כי הרבים מאמינים להשמעות אוזנים שיאמר להם אדוניהם ככה. ולמעלה מהם שראו זה כתוב בדברי התורה שנתן השם למשה. ואם יבא אפיקורוס לערער כי אין אלוהים, ישימו ידם לפיהם כי לא ידעו להשיב ואשר נשאו לבו ללמוד חכמות שהם כמו מעלות לעלות בהם אל מקום חפצו יכיר מעשה השם במתכונת ובצמחים ובחיות ובגוף האדם בעצמו, שידע מעשה כל אבר ואבר כפי התולדות. ולמה היה על זאת המתכונת. ויגבה לבו אחרי כן לדעת דברי הגלגלים, שהם מעשי השם בעולם האמצעי שהוא עומד. וידע זמן מתי תקדר השמש או הלבנה וכמה יקדר השמש ממנה. וגם ידע הלבנה למה נקדרה ומי גרם לה. וכל אלה ידע בראיות גמורות שאין בהם ספק. ומדרכי השם ידע המשכיל את השם וככה אמר משה: הודיעני נא את דרכיך ואדעך.

והנה השם הנכבד הזכיר בדבור הראשון: אנכי ה' אלוהיך וזה לא יוכל להבין רק מי שהוא חכם מופלא. כי כבר פירשתי בפרשה ואלה שמות, כי זה השם לבדו הוא העומד בלא שנוי ואין זולתו שוכן עד. ולא כמוהו יושב קדם סלה ומעמיד העולם העליון בכחו. והעולם האמצעי בכח השם. ומלאכיו הקדושים שהם בעולם העליון. וזה העולם השפל שאנו בו מעמדו בכח השם ובכח שני העולמים העליונים והנה יספיק למשכיל בכל גוי דבור אנכי ה'. כי עשיית שמים וארץ היום קרוב מחמשת אלפי שנה. וישראל לבדם מודים בזה. וחכמי האומות אינם מכחישים כי השם הוא לבדו עשה שמים וארץ. רק הם אומרים: כי השם הוא עושה תדיר בלי ראשית ואחרית. והנה השם עשה אותות ומופתים במצרים עד שהוציאם משם להיות להם לאלהים. וככה אמר משה: או הנסה אלוהים לבוא לקחת לו גוי.
והטעם: כי השם עשה לישראל מה שלא עשה לכל גוי. כי השם ברא העולם האמצעי. והוא מושל על העולם השפל כפי מה שיש במערכת מזל כל עם מטוב או רע, כן יקרנו כי כן חלק להם השם. והנה הייתה במערכת ישראל כפי כוכבי מזלם להיות עוד עבדים. והשם בכחו למען אהבת האבות חדש אותות בעולם השפל שלא היה בממשלת העולם האמצעי. והוציא ישראל מרשות המזלות להיותם לו לעם נחלה.
ובעבור זה אמרו קדמוננו: אין מזל לישראל. ועוד אבאר זה בדרך משלים בפרשה כי תשא. והנה בעבור האותות שעשה השם במצרים, אמר משה: אתה הראת לדעת. שהכל ראו זה חכמים ושאינן חכמים גדולים וקטנים. גם הוסיף עוד בדבר מעמד הר סיני ששמעו קול השם. ע"כ אחריו מן השמים השמיעך את קולו ליסרך. ואמר באחרונה כי הדעת הגמורה שישיב האדם אל לבו עד שיתברר לו בראיות כי השם הוא לבדו, על כן אמר: וידעת היום והשבות אל לבבך.

ואמר דוד: ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו. והדעת הוא בלב, לא בהודעת הפה. והנה הזכיר למשכיל: אנכי ה' והוסיף: אשר הוצאתיך. שיבין המשכיל ושאינו משכיל. ואמר אלוהיך כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מבית עבדים להיות לי לעבד שתעבדני. ותהיה לי לעם. ואני אהיה לך לאלהים. ומשה פירש זה בפרשה: כי ישאלך בנך.
כי טעם השאלה:
למה אנו חייבים לעשות מצוות השם יותר מכל האדם. והלא בורא אחד לכולנו?

והנה הזכיר שלוש תשובות:
האחת: עבדים היינו לפרעה. והוא עשה לנו זאת הטובה הגדולה, על כן אנו חייבין לשמור כל מה שיצונו אפילו לא היינו יודעים טעם מצותיו.
והשניה: כי אלה המצוות אינם לצרכו כי אם לטוב לנו כל הימים לחיותינו.
והשלישית: וצדקה תהיה לנו, שנהיה צדיקים לנחול העוה"ב.

ואנשי המחקר מצאו כל דברי הגופות שהם י'. והם ראשים כללים אין למעלה מהם.
הראשון הוא עצם כל דבר והוא עומד.
והט' דברים כולם מקרים וכולם נסמכים על הראשון ונלוים אליו וממנו יצאו, כי הוא כמדות האחד בחשבון עשרה, כי ממנו יצא כל חשבון וכל חשבון ימצא בו. כי הוא היסוד.

והנה זה הדבור הראשון שאמר השם הנכבד כולל כל מצוות הלב והלשון והמעשה, כי מי שאינו מאמין בלבו בשם אין עליו מצוה. וחייב אדם להזכירו בכל רגע לכבודו. כי כל מה שיעשה לא יעשנו כי אם בעבור כבודו. ולא ימנע עצמו ממצוות לא תעשה, רק בעבור כבוד השם לבדו. כאדם נותן צדקה לעני לא יתננו בעבור כבוד הגבאי ולא בעבור שישבחוהו בני אדם, כי אז תהיה מעלת האדם גבוהה בעיניו ממעלת כבוד השם שנתן לו הון. ועדף ממונו מה שיוכל לתת לקבל שכר מהשם וככה העושה עבירה בסתר בעבור שלא יודע למלך,. או יראוהו בני אדם ויקל בעיניהם. והחושב זה הוא משוגע, כי כן כתוב: אם יוצר עין הלא יביט. והנה השם רואה במסתרים מה שלא יוכלו בני אדם לראות בגלוי. כי השם יודע מחשבותיו וסודו. והנה פחד מהמלך שימות מחר שלא יענישהו. ולא יפחד ממלך האמת שנפשו בידו בעולם הזה ובעולם הבא.

והגאון רב סעדיה:

חבר אזהרות וכלל כל המצוות באלה עשרת הדברים ומצא השם הנכבד בחמשה דברים הראשונים.

וכבר פירשתי כי הדבור הראשון הוא היסוד ועליו כל בניני המצות.
ואחריו כתוב: לא יהיה לך. ופשע מי שאינו מאמין בשם גדול מפשע עובד ע"ז, כי יש רבים שהם מאמינים בשם והם מזבחים ומקטרים לע"ז כמו המקטרים למלכת השמים שהם חושבים כי ייטיבו להם, כאשר אמרו ומאז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל. וכתיב: את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים וככה נעמן, בהשתחויתי בית רמון. והנה אלה מודים בשם רק משתפים עמו אחר. על כן בדבור זה כתוב השם הנכבד

ובדבור השלישי גם הוא כתוב. כי פשע הנשבע לשקר פחות מע"ז. רק הוא בוזה השם בגלוי. אולי עשה זה בעבור כעס או צורך, כי בלבו מאמין בשם ואינו משתף אחר עמו.

ובדבור הרביעי כתוב השם ששבת ביום השביעי. והנה העושה מלאכה בשבת הוא מכחיש מעשה בראשית. וזה הפשע פחות מאשר ישא את שמו לשוא.

ובדבור החמישי כתוב השם, כי האבות משתפים עמו ביצירתו. ואם לא יכבדם כאילו אינו מכבד השם.

וחמשה דברים הנותרים הם כנגד האדם.
והראשון הוא הקשה שהוא להפריד הנשמה מעל הגוף ואשר אחריו אינם בגוף.
ואשר אחריו לא תגנוב בממון.
ואח"כ בלשון.
ואח"כ חמוד בלב.

[כ, ג]
לא יהיה לך -
דבר הכתוב אלוהים כנגד מחשבת עובדימו, כמו: ויקח חנניה הנביא. והאנשים רדפו אחריהם. וככה דבר שמואל: למה הרגזתני. כי הכתוב דבר כפי מחשבת שאול. ואין זה מקומו לפרש אותו.

וטעם על פני –
כמו: וימת הרן על פני תרח אביו, שהיה נמצא אתו וראה מותו.
וככה: ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן.

והנה הטעם אחר שאני אלהיך, ואני נמצא תמיד בכל מקום. ואני רואה מה תעשה אין ראוי שתשתף עמי אלוהים אחרים. ואמר אחד מחכמי לב: אל תכעיס אדונך והוא רואה אותך. והנה זאת המצוה שהיא לא יהיה לך - היא בלב גם בפה, כי אין בתורה מצוות לא תעשה בלב, כי אם זו. כי אדם אומר לפני עדים כי הוא הולך לרצוח או לנאוף, לא יהרג בעבור דבורו אם לא עשה מעשה. והאומר: נלכה ונעבדה אלוהים אחרים. ציווה הכתוב: כי הרג תהרגנו.
ובמעשה לא תעשה לך פסל וכל תמונה - עץ או אבן. ולא תעשה בשום אומנות תמונה שהוא בשמים.

[כ, ד]
ואמר ממעל - שהם למעלה על הארץ מכל צד. ואין תמונות בשמים רק שמונה וארבעים צורות. וחכמי הצורות עושים דברים אשר לא כן ומעשיהם קרובים לעבודה זרה.
ואשר בארץ מתחת - שהוא מתחת השמים התמונות רבות כאשר הם מפורשות בפרשת ואתחנן גם כן במים.

ואמר הכתוב: מתחת לארץ –
כי הים והארץ כדור אחד.

[כ, ה]
לא תשתחוה להם -
כאשר עושים בעלי הצורות. החושבים כי יוכלו להוריד כח העליונים למטה לצורך האחד.

ולא תעבדם -
לזבוח ולהקטיר להם. בכלל לא יהיה לך. ג"כ אזהרת ושם אלוהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך ובספר יהושע לא תשביעו.

וטעם אל קנא –
כי דין הוא. אחר שהשם בראך והוא מחיה אותך, איך תתן כבודו לאחר אשר לא ייטיב ולא ירע.

וטעם אל –
הוא להודיעך שהוא תקיף ויוכל להינקם ממך בכל רגע ולא תוכל להינצל ממנו. הזכיר ירמיהו כי האוכל הבוסר תקהינה שיניו. ובספר יחזקאל מפורש, כי השם הנכבד נשבע כי בן לא ישא בעון האב.
א"כ מה טעם פוקד עון אבות על בנים?.

והתשובה: כי יחזקאל פירש אם היה האב רשע ולא הלך הבן בדרכיו לא ישא עון אביו, כי פקידת העון היא קשורה על שונאיו כמו שזכרתי. וטעם פקידה כמו זכירה כמו: וה' פקד את שרה. שהוא כמו: ויזכור ה', כי השם יאריך לרשע אולי ישוב מחטאו שחטא ויולד בן שהוא טוב ממנו. והנה אם הלך בדרכי אביו, גם הדור השלישי, גם הדור הרביעי, השם לא יאריך אפו לרביעי. אם היו כך עד ארבעה דורות שונאי השם כלם. כי בו יאבד זכר כולם. כי השם יזכור מה שעשה האב ומה שעשה הבן ובן הבן. על כן לא יאריך לרביעי ובני הבנים נקראים בנים, על כן אחז דרך קצרה כי ממלת שלשים ורבעים יבין האדם זה.

[כ, ו]
כתוב: ועושה חסד לאלפים.
וכתוב: לאלף דור.
ובני אדם יחשבו כי זו שאלה ואיננה. כי כן כתוב: אם תשמור מצותי ישמור לך השם הברית והחסד אשר נשבע לאבותיך. שהם הג' האבות. וזה הוא: שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור.
ובפרשה זו אמר דבר אחר: ועושה חסד לאלפים - והטעם אין קץ. והוא לעולם ועד. וזה הדבר יתפרש לשני עניינים:
האחד: שהשם יעשה חסד לאוהביו שתעמודנה נשמותם לעולם, לאלף אלפי דורות.
והשני: כי השם יעשה טוב לבניהם שהם כמותם עד אין קץ.

וככה אמר דוד: וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים. והנה אין ספק כי חסד השם הוא לנצח על יראיו. ובעבור שהזכיר לבני בנים. על דרך וצדקתו עומדת לעד. הוצרך לפרש אם היו הבנים טובים, על כן אמר אחר כן: לשומרי בריתו.
ובפרשת כי תשא אפשר לך איך תכנס מידת פוקד עון אבות במדת רחמים.

ומלת לאוהבי –
הם החסידים.

ולשומרי מצותי -
הם הצדיקים.

[כ, ז]
לא תשא את שם ה' אלהיך -
שם הוא כמו זכר. והוא מושך להיות סימן לנקרא. רק ימצא זכר בלשון הקדש פעם בלב ופעם בפה. רק השם הוא נשוא בפה.
וכן מצאנו שאמר דוד: ובל אשא את שמותם על שפתי. והנה טעם לזכור השם, כי כאשר הוא השם אמת כן יהיה דברו אמת. והנה אם לא יקיים דברו כאלו מכחיש את השם. ומנהג אנשי מצרים עד היום, אם ישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו הוא בן מות. ואלו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה, בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא. אם כן למלך ב"ו כך, כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להישמר שלא תכשילהו לשונו לתת את פיו לחטיא את בשרו לזכרו לשוא.

והנה ראינו בעבור שנשבעו בנ"י ברבים על דבר פילגש בגבעה. ושם היה פינחס הכהן. ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה. וכן אנשי יבש גלעד. אנשים ונשים וטף. וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת. וגם ראינו שבקש שאול להרוג יהונתן בנו והוא לא שמע השבועה. וראינו שהביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים. וכאשר נהרגו בית הדמים. אז ויעתר ה' לארץ.

ושלמה אמר לשמעי: הלא השבעתיך בה'. והכלל לא מצאנו בעשרת הדברים שכתוב שם שכר טוב מפורש, רק בכבוד אב ואם. ולא עונש מפורש רק בע"ז ובנשיאות השם לשוא. ורבים חושבים כי הנושא השם לשווא לא עשה עבירה גדולה. ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאווין הבאים אחריו. כי הרוצח והנואף שהם עבירות קשות לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף כי יפחד. ואשר הרגיל עצמו להישבע לשווא ישבע ביום אחד שבועות אין מספר. וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שלא ידע שנשבע. ואם אתה תוכיחנו למה נשבעת עתה. אז ישבע שלא נשבע מרוב רגילותו בה. כי לפני כל דבור שידברו יקדימו השבועה. והוא להם לשון צחות.
ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו. ואני אראה שיגעונם כי הרוצח אם רצח אויבו מלא תאוותו בנקמתו. גם הנואף כן לפי שעתו. והגונב מצא הנאות לצרכו. ועד שקר להתרצות או להתנקם. והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו.

[כ, ח]
זכור -
טעם לקדשו - הוא הכתוב: ששת ימים תעבוד וככה פיר' ויקדשהו. שהשם שבת בו מכל מלאכתו. וטעם להיותו דבק עם ברך ה'. כאשר הוא כתוב בפרשת ויכלו כי השם קדש זה היום וזימנו לקבל הנפשות תוספת חכמה יותר מכל הימים. על כן כתוב: ברך ה'.
וכבר פירשתי זה במזמור שיר ליום השבת.
ראינו כי שנת השמטה דומה לשבת, כי גם היא שביעית בשניה. וצוה השם שיקראו התורה בתחלת השנה נגד האנשים והנשים והטף, ואמר הטעם: למען ישמעו ולמען ילמדו ושמרו. והנה השבת נתנה להבין מעשה השם ולהגות בתורתו. וככה כתוב: כי שמחתני ה' בפעליך.

כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו. והנה זה היום ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד השם. ולא יתעסק לשווא אפילו בצרכיו שעברו, או מה יועץ לעשות. וככה אמר הנביא: ממצוא חפצך ודבר דבר. ומנהג ישראל היה ללכת סמוך לשבת אצל הנביאים, כמו: מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת. וכבר הזכרתי כי טעם כל עושה מלאכה בשבת הוא מכחיש במעשה בראשית. רק איננו מכחיש השם הנכבד.

[כ, י]
והנה אין ספק כי מלת אתה כוללת כל מי שהוא בן מצוה. על כן טעם בנך ובתך הקטנים שביתתן עליך ואתה חייב לשמרם שלא יעשו דבר שהוא אסור לך לעשותו, וככה ועבדך ואמתך, שהוא ברשותך אתה חייב שתשמרהו ולא תניחהו שיעבדו לאחר, ואם לאו אתה עובר על מצוות לא תעשה: למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, כאשר פירש משה אדונינו על הדרך שהזכרתי.
ועל זה התנאי ידור הגר בשעריך שלא יעשה מלאכה בשבת וביום הכפורים. על כן נכתב בשנייה הגר וככה בעריות ועל זה התנאי ידור שישמור העריות וככה באכילת הדם. וראינו בירמיה שהחמיר במצוות שבת. ואמר מפורש: אע"פ שנגזרה גזירה על ירושלים שתחרב אם ישוב ישראל לשמור השבת כאשר צוו לא יגלו ממקומם ויעמדו בירושלים כסאות מלכות בית דוד.

[כ, יא]
כבד את אביך -
כבר הזכרתי כי בחמשה דברים הראשונים זכר השם ושָֹם עם כולם ה' אלהיך.
ומלת יאריכון –
פועל יוצא, כי הן יהיו סבה והעד למען תאריכו ימים והארכת ימים. בעבור המצוה שתעשה נמצאת אתה מאריך ימיך.

ואמר: על האדמה –
כי כאשר ישמרו ישראל זאת המצוה לא יגלו ממנה.
וכתוב: אב ואם הקלו בך.
והנה במצוות כבוד אב שלא יעשו ההפך שיהיה מקלל או מקלה. וחייב מיתה על המקלל, כי השומעים ישמעו הקללה מפיו. ולא חייב כן על המקלה. כי המקלה יוכל לעשות גם כן בסתר על כן ציווה הכתוב שיהיה במלת ארור, ככל הכתובים שהם בסתר.

[כ, יג]
לא תרצח -
בידך או בלשונך להעיד עליו שקר להמיתו, או להיותך רכיל, או לתת עצה רעה בזדון, שתדע שיהרג. או שנגלה לך סוד שתוכל להצילו מן המות אם תגלהו לו. ואם לא גלית אתה כמו רוצח.

לא תנאף -
רבים חשבו כי אין ניאוף כי אם עם אשת איש. בעבור שמצאו: אשר ינאף את אשת רעהו, כי מה טעם לומר זה אחר שאמר: אשר ינאף את אשת איש. ואין פירושו כאשר חשבו. והנה למעלה כתוב: אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו.
והטעם: כי עבירה גדולה עשה שקלל אבותיו שהולידוהו וככה אשר ינאף את אשת רעהו, להודיע כי תועבה גדולה עשה שינאף את אשת רעהו והוא חייב לאהוב לרעהו כמוהו, ומלת ניאוף. כמו זנות. והנה כתוב: ותנאף את האבן ואת העץ. ואין ראוי לפרסם התועבה הזאת.

אמר רבי סעדיה הגאון:

כי הזנות על מעלות רבות:
ואשר הוא במעלה הקלה משכב הבתולה והאלמנה.
ואשר למעלה ממנה משכב האיש עם אשתו כשהיא נדה, כי לאחר ימים מעטים תהיה מותרת לו.
ולמעלה מזאת אשת איש, כי יתכן שימות בעלה ותהיה מותרת לו.
ולמעלה ממנה העובדת כוכבים, שאיננה על תורת ישראל אם לא נתן לה זרע, כי יתכן שתתגייר וישאנה לאשה, רק אם נתן לה זרע עובד הוא עבודה זרה בעצמה.
ולמעלה ממנה משכב זכור, שאין לו זמן היתר לעולם.
ולמעלה ממנה מה שהוא חוץ מהמין כמו אם ישכב האדם עם הבהמה.

והגאון ידע איך החילוק. כי על כל עריות כרת בפרשת אחרי מות. והניח מזה החילוק מאם והאחות והבת.

לא תגנוב -
משמע גנבה קחת ממון בסתר ויש גנב שהוא בן מות, כמו: גונב נפש מישראל בין שהוא נער קטן או נלעג לשון.
והגנבה בממון בין בפניו בין שלא בפניו, או שרמהו בחשבון או במדה או במשקל.
וזאת המלה גם היא כוללת מי שיגנוב לב אחר. כאשר עשה אבשלום.

לא תענה -
שנים רבות חפשתי בלבי טעם זאת המלה לאמר עד שקר ולא אמר עדות שקר.
ולפי דעתי:
עתה כי הוא מדבר עם עד שקר. כאילו כתב לא תענה אם אתה עד שקר ומשמע זאת המלה כטעם לא תכחשו ולא תשקרו. ומצאנו מלת ענות בבי"ת. כמו: שקר ענה באחיו. ובלא בי"ת כמו: ישמע אל ויענם.
והטעם: יענה בם. וכמוהו: וכאשר לא נגענוך. לא נגענו בך.
ויש עד שקר שהוא בן מות. והוא שכתוב עליו: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו.

[כ, יד]
לא תחמוד -
אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו?!

ועתה אתן לך משל:
דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה ,לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים שיתאוה שיהיו לו כנפים לעוף השמים. ולא יתכן להיות כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו אע"פ שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו השם.
ואמר קהלת: (לאשר) [ולאדם שלא עמל בו] יתננו חלקו.

ואמרו חכמים:

בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא.

ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואמר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו. לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ובתחבולותיו. על כן יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו.
והנה נשלם פירוש עשרת הדברים.

אמר אחד מחכמי הדור, ידענו כי תשעה גלגלים הם כנגד תשעה מספרים, שהם עיקרי כל מספר. וככה אלה התשעה דברים.
והנה הדבור הראשון שאיננו ממספר התשעה. שהוא כנגד כבוד השם הנכבד המדבר. כאשר הוא האחד במספר העשרה.

והנה הדבור השני שהוא: לא יהיה לך הוא כנגד הגלגל העליון שהוא מוליך כל הגלגלים. הפך תנועתו ממזרח למערב בעשרים וארבע שעות. ואמר כנגדו: אלוהים אחרים להודיע כי בכח השם ירוצון הגלגלים ורבים חשבוהו שהוא הבורא בעבור שאיננו גוף.

והדבור השלישי שהוא לא תשא כנגד גלגל המזלות, ששם כל צבא השמים. חוץ מהמשרתים השבעה והנה הגוף הנכבד מקיף כל הגופות וצורתם שהם שמונה וארבעים. ונראה כח השם לעין. ויש מקומות בגלגל הזה שיש שם כוכבים רבים ומקומות אין כוכב בהם ואין יכולת באדם לדעת זה הסוד. ורבים מחסרי חכמה חשבו כי לשוא נבראו אלה הצורות על זאת המתכונת.

והדבור הרביעי דבור השבת כנגד גלגל שבתי. כי חכמי הנסיון אומרים כי לכל אחד מהמשרתים יש יום ידוע בשבוע שבו יראה כחו. והוא בעל השעה הראשונה ביום. וכן מי שהוא בעל השעה הראשונה בלילה. ואומרים: כי שבתי ומאדים הם כוכבים מזיקים ומי שיחל מלאכה או ללכת בדרך באחד משניהם כשהם מושלים יבא לידי נזק. ע"כ אמרו קדמוננו: שניתן רשות לחבל בלילי רביעיות ובלילי שבתות. והנה לא תמצא בכל ימי השבוע לילה ויום זה אחר זה שימשלו אלו שני המזיקים בהם. רק ביום הזה. על כן אין ראוי להתעסק בו בדברי העולם רק ביראת השם לבדו.

והדבור החמישי שהוא כבד כנגד גלגל צדק שהוא יורה על שלום וצדק וחסד. ולשלם שכר ולכבד מי שהוא חייב.

והדבור הששי לא תרצח כנגד גלגל מאדים, שהוא יורה על שפיכות דמים ועל החבורות. ויש מחלוקת בין חכמי המזלות אם נוגה הוא למעלה מהשמש או למטה ממנה. וחכמי הודו הביאו ראיות כי נוגה הוא למעלה.

והנה הדבור השביעי שהוא לא תנאף. כנגד גלגל נוגה, שתולדתה להורות על כל משכב וזנות.

והדבור השמיני לא תגנוב כנגד גלגל השמש, שהוא יורה על אונס ולהסיר כח כל משרת שיתחבר עמה, שלא יראה אור בעבורה.

והנה הדבור התשיעי שהוא לא תענה כנגד גלגל כוכב חמה שהוא יורה על הלשון.

והנה הדבור העשירי שהוא לא תחמוד כנגד גלגל הלבנה שהוא השפל מכל הגלגלים והיא תורה על החמדה.

[כ, טו]
וכל העם רואים את הקולות -
וכבר פירשתי טעם רואים את הקולות. כי כל ההרגשות מתחברות אל מקום אחד. והנה הטעם כאשר ראו הקולות והלפידים, כי מנהג האדם שיתפחד מהם וקול השופר שלא נשמע כזה לעולם ואת ההר לבדו עשן' כאשר ראו הפלאים האלה נעו. כמו: נע ונד, שכל אחד סר ממקום מעמדו ושב אחורנית. וכמהו: וינעו אמות הסיפים.

וטעם אמות - שהספים סרו ממקומם אמות. לא יכול הנביא לשערם במראות הנבואה. והאומר כי פירושו כמו זעו. לא יתכן זה, כי אם לא סרו ממקומם איך עמדו מרחוק?!

[כ, טז]
ויאמרו -
הכהנים וראשי המטות שהיו קרובים אליו הם דברו עמו אחר שנשלמו עשרת הדברים. כי כ"כ היו יראים כי פחדו שהשם ידבר עוד עימהם וימותו ובעבור זה אמר משה להם: אל תיראו.

[כ, יז]
ויאמר -
למ"ד לבעבור נוסף. כלמ"ד למבראשונה ולמ"ד והשלישי לאבשלום בן מעכה.

וטעם נסות אתכם –
כמו: ולמען נסותך להטיבך באחריתך.

ובעבור תהיה יראתו על פניכם -
ככתוב: יום אשר עמדת לפני ה' אלוהיך בחורב.

[כ, יח]
ויעמד -
הזכיר זה פעם אחרת. כי משה היה עושה הפך מעשיהם. אלה עמדו מרחוק ומשה נגש אל הערפל.

[כ, יט]
ויאמר ה' -
רבים השתבשו. בעבור שמצאו ודבריו שמעת מתוך האש שהיה בהר סיני. כי כתוב: וירד ה' על הר סיני על ראש ההר. ועתה אמר: מן השמים דברתי עמכם. ומי שיש לו לב יבין הטעם בפרשה כי תשא.

רק עתה אתן לך משל, אולי יבין מי שאין לו לב.
חשוב שיהיה כדמות אדם ראשו בשמים ורגליו על הר סיני וזה טעם וירד. ומן השמים ידבר. כמו: ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים, כי ידענו שהשמים והארץ מלא כבודו.

[כ, כ]
לא תעשון -
הטעם והנה אנכי יושב בשמים ואני דברתי עמכם לא על ידי אמצעי.
וכן כתוב: פנים בפנים דבר ה' עמכם.
ואל תתמה, בעבור שכתוב לא תעשו פעמים. כי כן דרך צחות לשון הקדש. כמו: לא תחמוד, כי הטעם אחד הוא.
וכן הוא: לא תעשון לכם אתי אלהי כסף ואלהי זהב, כמו: לא תעשה לך פסל וכל תמונה.
וטעם: שתעשו צורות לקבל כח עליונים ותחשבו כי לכבודי אתם עושים כאילו יהיו אמצעים ביני וביניכם. כמו העגל שעשו ישראל. כי אהרן לכבוד השם עשה כאשר אפרש במקומו. ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו הזהירם בתחילה שלא יעשו אלהי זהב.

והנה טעם אתי –
שאין לי צורך לאמצעיים עמי. על כן אחריו: אבא אליך וברכתיך.
והטעם: אני בכבודי אבא אליך.

[כ, כא]
מזבח אבנים -
יש אומרים:
כי הטעם שלא יעשה ציורים במזבח על כן ציווה במזבח אבנים להיותם שלימות ואלה המפרשים אולי ילמדונו למה נעשה כל המשכן כרובים וכרובי זהב על הכפורת. והבית אשר בנה שלמה כלו כרובים ותמונות ופטורי ציצים. ואלה המקומות נכבדות ממקום המזבח. ובפרשת כי תשא אדבר על זה.

ויש אומרים:
כי מזבח אדמה שלא יהיה על מקום גבוה ואין זה משמע הלשון. והעד שכתוב אחריו: מזבח אבנים.

וקדמונינו אמרו:

כי הטעם לשום אדמה במזבח הנחשת.

ואמת אמרו, כי כן עשו רק שמו זה הפסוק לזכר ולאסמכתא. ואין זה פשוטו כי האדמה שישימו בו מקרה. כי הוא לא יקרא רק מזבח הנחשת. כי מנחשת נעשה.
גם נקרא מזבח הקטרת מזבח הזהב, בעבור שהוא מצופה זהב.
ועוד: אילו היה כן משמע מזבח אדמה. יהיה פירש ואם מזבח אבנים שישימו בו אבנים. ולא נוכל לומר שלא נעשה המזבח מאבנים. כי מפורש הוא והוא הנעשה בהר עיבל.

ועתה אפרש אמר הגאון:

כי יש מחלוקת על דבר המזבח שעשה משה תחת הר סיני. יש אומרים לפני מתן תורה היה ואחרים אמרו אחר כן והגאון הודה למחלוקת הראשונה ואמר: כי הכתוב בפרשה הזאת כל אשר דבר ה' נעשה. הוא שנוי בפרשה השנית כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע.

ואני אתן לך ראיה גמורה כי אחר מתן תורה היה, כי הנה כתוב בפרשה הזאת שאמר השם למשה בעלותו אל הר האלהים לפני מתן תורה: אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. ואמר בתחלה: כה תאמר לבית יעקב. והנה לא הגיד להם לא מצוות ולא חקים ולא משפטים רק לשמוע מפיהם אם יהיו חפצים לשמוע בקול השם לכל אשר יצום. והם השיבו ואמרו נעשה. ושם כתוב: וישב משה את דברי העם אל ה'. אז קדשם לשמוע דבר השם שהיו עשרת הדברים. ועתה החל להשמיעם מצותיו. וכאשר נגש משה אל הערפל אמר לו זאת הפרשה לא תעשון. וכל פרשת ואלה המשפטים עד כי יהיה לך למוקש. ואחר כן כתוב: ויבא משה. שירד מן ההר ושם כתוב: ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ודברי ה' הם מצוות עשה ומצוות לא תעשה. שתחלתם לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב ודברי המזבח וכל מצוות עשה ולא תעשה שהם בפרשה: ואלה המשפטים. כמו: השב תשיבנו לו. עד בא השמש תשיבנו לו. אלוהים לא תקלל. והמשפטים דברי העבדים והמכים והנצים והנגיחה וההבערה ודברי הגנבה והשבועה. ועל אלה כתוב שם ואת כל המשפטים ובעבור זה אמרו אבותינו נעשה ונשמע ופירוש נעשה לשמור מצוות עשה ומצוות לא תעשה. ונשמע על המשפטים. על כן הוסיפו אחר מתן תורה לאמר ונשמע. ולא אמרו כן בתחלה.

והנה פירוש מזבח אדמה כמשמעו עשוי מאדמה. וזהו שכתוב שם: ויבן מזבח תחת ההר. וכתיב בכאן: וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך. ושם כתוב: ויעלו עולות. ויזבחו זבחים שלמים. ואין ספק כי זאת פרשת מזבח אדמה גם לא תעשון אתי בעבור דם הברית שזרק על המזבח. ועל העם שקבלו על נפשם שהשם לבדו יהיה להם לאלהים ושישמרו מצותיו ומשפטיו. והזכיר את צאנך ואת בקרך. ששניהם מיני עולות ושלמים.

ראיתי מין אחד ישתחקו עצמותיו. שטען על החכמים בעבור שאמרו: איזהו מקומן של זבחים. כי אמר כי לא מצא בכל התורה זביחה כי אם שלמים. כמו: עולה וזבחים. כי עולה דבר בפני עצמו. והזבחים שלמים. כמו: ויעלו עולות ויזבחו שלמים לה' פרים וככה בכל מקום. והראיתי לו כי לא דבר נכונה, כי כתוב: וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך. אז הודה על חטאתו שטען על האנשים נכבדים מכל הדורות הבאים אחריהם.

וטעם בכל המקום אשר אזכיר את שמי –
פירוש בכל מקום אשר אשים זכר לשמי שכבודי שוכן שם. כמו שילה ונוב שעמד שם הארון אם תבא אל המקום הנזכר לשמי לבקר אותי, גם אני אבוא אליך וברכתיך.

וטעם אבוא –
כדרך בן אדם. והטעם תמצאני שם במקום שאזכיר את שמי עליו. והוא מקום הכבוד. כאילו באתי אליך שידעתי שתבא ובעבורך באתי. ובעבור שבאת לכבודי אבוא אליך וברכתיך ולא תהיה צריך לאחר, כי תמצאני בכל עת ששם כבודי.

[כ, כב]
ואם מזבח אבנים -
המזבח שבנה משה לכרות ברית עם ישראל בדם הברית. וצוה השם שיבנו מזבח אבנים בעבר הירדן טרם שינחלו הארץ ויכתבו על האבנים כל התורה כי מצוות רבות הם תלויות בארץ. כמו שהיה צורך עם בניהם בהיכנסם לארץ מפני המצוות התלויות בארץ. ושם זבחו שלמים ויאכלו כאשר עשו אבותיהם.
ויהיה טעם ואם מזבח אבנים. כאומר עשה עתה מזבח אדמה. ואם תזכה שתכנס לארץ אז תבנה מזבח אבנים.

אתהן -
הם האבנים.

גזית -
הטעם כמו: ומשרתו יהושע בן נון נער. כן לא תבנה אתהן בנין גזית.

וגזית –
מגזרת על גזזי צאנו.
כי גז חיש.
וכן: נגוזו ועבר. והטעם כמו כריתה. רק אבנים שלימות, כמו שהן נבראות.

כי חרבך -
שם חרב נופל על כלי ברזל שנעשה לחתוך בו. אולי נקראת כן החרב כי היא מחרבת. ובמקום אחר כתוב: לא תניף עליהן ברזל. על מזבח אבנים שבנו. ואין לנו לחפש על טעמי המצות.

ועל דרך הסברא אולי היה כן כדרך הפגול. בעבור שהיה קרב לגבי המזבח אין ראוי להיות הנשאר פגול כי יחלל קדש שהקדיש אם ישאר ממנו עד שיהיה פגול. וככה זה אם יכרתו האבנים לבנות המזבח. אולי יחולל הנכרת מן האבנים לעבודה זרה או למקום המטונף וזה אינו כבוד. וראינו שהכהן צריך לכפר על המזבח.

[כ, כג]
תעלה -
אמר בן זיטא: (קראי)

כי במעלות מגזרת מעל.

ולא פקח עיניו לראות כי מ"ם מעל שורש. והעד: ומעלה בו מעל. והנה מעל במשקל נעל. ולשון רבים שאינו סמוך. ונעלות בלות ומטולאות. והנה ראוי להיות במעלות חיר"ק תחת הבי"ת וקמ"ץ תחת העי"ן רק פירושו כמו ומעלות שבעה עולותיו.

והנה חשב בן זיטא לעלות בסלם חכמה בהבליו ונגלתה ערותו עליו. וככה יקרה לכל מין אשר בדברי קדמונינו לא יאמין. וזאת מצוות מעלות. כוללת כל מזבח אדמה אבנים או נחשת. כל מזבח שהוא עשוי לשם כאשר הוא כתוב מזבחי.

חסלת פרשת יתרו